שמה פה סרטון קצר 3.5 דק' שאולי יעזור לך:

רגע לפני מה עושים

תני תוקף לעצמך

זה גילוי קשה ומסעיר

כן, זה מזכיר קצת מחלה

מצד אחד החיים ממשיכים

ובעז"ה עוד שנה תהיי במקום אחר (מבחינה נפשית, בהירות והתנהלות)

כן הוא ילד

תני מקום לסערה שלך

כשתהיי ברוגע תוכלי הרבה יותר טוב לחשוב איך את רוצה להתמודד עם זה מולו

ולבוא ממקום מנהל ולא מנוהל עי הרגשות שלך בסיטואציה.

אני רק חיבוק גדול גדול.

נסיון קשה מאוד ❤️

בע''ה מקווה שתצמחו ממנו

מה ההתנהלות הנכונה מול הילד, גם מבחינת איך שאתם מרגישים ומתנהלים וגם מבחינת טיפול וכו'... אלו דברים רגישים מדי בשביל להשאיר אותם לפורום.

וחיבוק. זה בטח הלם מטורף

כנראה שהילד לא מרגיש בנוח לשתף אתכם אם לא מדברים ולא מקבלים את זה

בעיניי הצעד הראשון צריך להיות שינוי מחשבתי אצלכם

אם לא מקבלים את זה או רואים בזה מחלה

זה מדרון חלקלק לקשר עם הילד ולילד עצמו שזקוק מאד לתמיכה הורית בגיל כזה ובסיטואציה כזו

אני אישית כן יכולה לקבל רעיונית כזה דבר

והייתי עושה שיחה פתוחה עם הילד שאוכל לקבל אותו בכל מצב

וממליצה לו לא לדבר ע"כ בישיבה כדי שיכול בינתיים להמשיך שם

ולהיות אוזן קשבת למה שהוא צריך או למצוא לו מי שיהיה אוזן קשבת שמקובל עליו

רק בגלל שאין בנות באזור..

בקיצור צריך לבדוק את זה טוב. יש גם רבנים שעוסקים בנושאים האלה וכדאי לקבל הנחייה טובה וברורה על מישהו כזה (הלוואי שיש פה בפורום מישהי שמכירה וממליצה. כי בכזה נושא לא מספיק לכתוב שמות משמועה..)

ובעיני המסר צריך להיות שבעיניכם ובעיני ה' מה שחשוב זה לא איך הוא מרגיש אלא איך הוא מתמודד עם הרגשות האלה.

חיבוק גדול

ואני בטוחה שתגדלו מזה כולכם ביחד 💗

שמעתי על זה בהקשר של פנמיות בנים אצל גויים

שנמשכו שם לבנים כי לא הייתה אופציה אחרת, משהו כזה

לא שמה שכתבתי מעודד או משהו, סתם הוספתי.

לפתוחת - וואו איזה קשה זה!

ממש הצטמררתי מלקרוא אותך

אתם הורים אלופים וזה ממש לא קרה באשמתכם! אתם לא אשמים בכלום

שולחת לך חיבוק ומקווה איתך לימים טובים יותר.

נשמע ממש קשה.

אני מתייגת לך את @פשוט אני.., שיודע לאן לכוון, ונראה לי אפילו יותר חשוב - מה לא לעשות, כדי שהילד לא יפגע

מעדיף לא להגיב כאן.

הפותחת ו/או בעלה מוזמנים לפנות אלי באישי.

וחיבוק גדול

שזה סתם חלק מהבירור האישי בגיל ההתבגרות. זה לא בהכרח אומר משהו אמיתי. זה שלב שזה נורמלי לחשוב ככה. הייתי קודם כל מתאפסת על עצמי. ואז לוקחת אותו לשיחת עומק. לומר שהתאכזבתם שלא שיתף ןשאתם תמיד בשבילו. לומר שזה נורמלי בגילו לחשוב ככה. אבל אם בישיבה זה לא לגיטימי לדבר על זה בקול אז כנראה שעדיף לו לא לדבר בקול ולומר שכרגע ה' מודד אותו במעשים ולא ברגשות. ולמרות היצר המיני הטוב והמשיכה הנורמלית בגיל הזה לא משנה לאיזה מין, אנחנו שומרים את הביטוי לרגשות האלה לשלבים בוגרים יותר בחיים. תגידו שתחפשו איש מקצוע שיעזור לו להעמיק את הבירור בתוך עצמו. לא הייתי שוללת. לא מרחיקה אותו. לא מוחקת את מה שהוא חושב על עצמו. זה עדיין לגמרי יכול להשתנות.

ואם לא, אם לא אז זה בהחלט קשה מאוד בעיני. אבל בסוף הם לא מראה שלנו ומה שהוא יבחר לעשות עם הנטיה הזו בחייו הבוגרים, זה שלו... 

דבר ראשון

למצוא איש מקצוע שמאדדדד מבין בתחום ולהתייעץ איתו.

צריך לדעת שבגיל ההתבגרות עם ההןרמוניפ והכל, אחוזים מאד גדולים מהנוער שואלים את עצמם לגבי הנטיה המינית שלהם. ורובם בסוף חוזרים למשיכה הטבעית בניפ לבנוצ ןלהיפך. וזה רוב המקריל

אכן יש מקרים שזה ךףלא עובר אחרי גיל הנעורים.

.ולכן חייב איש מקמוע ספציפי לז ה שיעזור להבין איפה זה עומד.

ולא היועץ של הישיבה

אם הייתי נתקלת בשרשור הזה לפני שנתיים נניח הייתי מגיבה משהו אחר.
אבל יש לי משהו אחד לומר.
זה נסיון בדיוק כמו נסיון אחר.
זה הכל.
אולי קל לי לדבר כי אני לא מתמודדת במקום הזה בתור אמא.
אבל בסוף זה איסור מהתורה כמו שאסור לחלל שבת.
וזו התמודדות קשה מאוד מאוד מאוד.
אז הדבר הראשון הוא חיבוק.
לעצמך, כי זה כמו כאפה לפנים כנראה, והפוך ממה שחלמת בשביל הילד שלך אני מניחה...
דבר שני לבן שלך.
שרחמי נכמרים על מה שקורה לו בלב ובנפש וייסורי המצפון, והכאבים והנסיון וההתמודדות.
זה לפני הכל.
לפני פתרונות מה הלאה ואיך מתקדמים ומה יהיה ומה יגידו ואיך הוא יתחתן ויקים משפחה.

ילד שמרגיש שמקשיבים לו והוא מקובל בלי תנאים, ואהוב, אהוב אהוב!
יהיה פתוח, לפחות הרבה יותר פתוח לשתף פעולה עם נסיונות של "פיתרון" או כלים להתמודדות או כל דבר אחר. אבל זה אח"כ.
ושוב חיבוק גדול.
לזכור שהשם ברא את הילד הזה עם סל המתנות שלו, ויש לזה סיבה..
ונתן לו אותך, האמא המושלמת בשבילו.
מותר להרגיש. ולהתמודד עם כל רגש בנפרד...

זה לגמרי לא נכון לכתוב "זה איסור מהתורה כמו שאסור לחלל שבת"

משיכה לגברים זה לא איסור. זו נטייה מינית שהקב"ה טבע בו. ועצם זה שהוא מרגיש את זה, זה ממש לא איסור.

מימוש של הנטייה הזו היא אכן איסור.

ולהיות בחור דתי במקום כזה, שמרגיש בגוף שלו את המשיכה הזו, ויודע שבמסגרת ההלכה אין לו אפשרות לממש את זה - זה ניסיון לא פשוט.

אבל אם מתייחסים אליו כאילו עצם הנטייה היא אסורה - זה ממש ממש נוראי. כי זה למחוק אותו. להגיד לו שאין לו שום אפשרות להיות בסדר. להגיד לו שמה שהוא מרגיש, עוד בלי שהוא בחר מה לעשות, זה אסור. וזה לגמרי לא נכון.

אדם עם משיכה לגברים שלא מממש אותה בפועל - זה אדם צדיק שעומד בכל רגע בניסיון. זה לא אדם שעובר על איסור.

וכשנער יודע שהסביבה שבה הוא גדל - רואים את עצם המשיכה שלו כדבר אסור, זה מובן מאוד למה הוא יבחר לא לשתף את ההורים.

ואני מצטרפת ממש למה שנכתב פה -

לכם בתור הורים יש את האפשרות לשנות את מה שהוא חשב עליכם. אתם יכולים להגיד לו שאתם מבינים שהוא חשש לשתף אתכם, אבל אתם רוצים להיות איתו בניסיון הזה, אתם ההורים שלו בכל מצב, ואם זה מה שהוא מרגיש - אז אתם איתו.

כתבו פה הרבה שזה שהוא חושב ככה זה לא סופי וזה לא חותם את זה שהוא לא יוכל להימשך לבנות.

וזה ממש נכון וחשוב.

אבל בתור הורים, כשאתם מדברים איתו, אם רק תתנו לו שדר כזה של 'אולי עוד נגלה בהמשך שאתה כן נורמלי' - זה ממש לא מה שיעזור לו כרגע. הוא צריך לדעת קודם כל שאתם מקבלים אותו בכל מקרה, גם אם באמת הוא לא יוכל להימשך לבנות לעולם.

בהמשך אפשר גם לפתוח את זה לבירור נוסף. אולי ללכת לפסיכולוג מומלץ שיעזור לו להבין את עצמו יותר לעומק. אולי באמת הוא יגלה שהוא לא נמשך רק לבנים, ויכול להקים משפחה כשרה עם אישה. זה לא בלתי אפשרי שזה יקרה.

אבל זה לא מובטח. יש גם מצבים שבאמת יש משיכה מינית רק לגברים. והוא צריך קודם כל לדעת שמקבלים אותו ואוהבים אותו בכל מצב, גם אם זה מה שיהיה.

(הרבה יותר קל לכתוב מאשר לקיים. שולחת חיבוק גדול, כי זה באמת באמת לא פשוט❤️)

ברור שהתכוונתי למעשים עצמם.
לא מכירה מישהו עם נטיה מינית ששלם עם עצמו שיש לו משיכה אבל לא עושה שום מעשה לכן זה דיי ברור שמתייחסים ישר למעשה.
גם כתבתי  שכך השם ברא אותו..

זה שמישהו אומר שיש לו משיכה לא מחייב שהוא כבר בשלב של מעשים.

וזה נכון שגם אם מגיע לידי מעשה, זה באמת ניסיון לא קל, ועדיין הוא צריך שההורים שלו יאהבו איתו ויהיו איתו, גם אם כואב להם המעשים שהוא עושה.

אבל בגיל תיכון לדעתי ממש לא נכון להניח שדיבור על משיכה מחייב שזה גם יגיע לידי מעשה.

(את כותבת שאת 'לא מכירה', אבל נראה לי שזה מסוג הדברים שקצת קשה להגיד שאת באמת מכירה הכל...)

וברור שלא כולם בשל ב המעשה מיד.
אבל אם הוא כבר בשלב שהוא מספר ואומר לצוות ולחברים אז ...
לא יודעת אולי אני טועה.
שורה תחתונה וודאי שכך השם ברא אותו ואוהב אותו ואת הנשמה שלו.
ולכולנו יש תשובה לעשות..

הוא סיפר לצוות בישיבה

הוא שיתף אותם כי יש לו קושי

לא חושבת שהוא עשה מעשה

וא' כן זה יכול להיות סערה חולפת (למעשה אחוזים גדולים מהאנושות יכולה להימשך גם לבני מינה, ועדיים לנהל חיים תקינים)

במיוחד בגיל ההתבגרות בחברה מופרדת (מכירה כמה בנות כאלו, לטא בנים, אבל בטוחה שזה קיים ב2 המינים)

ולפני שמדברים על תשובה

הרבה לפני

הוא לא עושה שום פסול בזה שהוא מרגיש משיכה

להפך- ד' מעמיד אותו בנסיון גדול. אדיר. אמאלה.

הוא סומך עליוץ

מה מפה? זה כבר מאד אישי..

כלומר, בדברים אחרים הוא מקפיד וחשוב לו?

כי כן חשוב לי להגיד, שגם בשבילו זו יכולה להיות התמודדות קשה עם הפער הדתי לא פחות ממה שזה בשבילך.

הקרע הזה בין מה שה' רוצה ממנו לבין משהו שהוא בגדול לא בשליטתו, זה קשה.

ולמה אני אומרת את זה?

כי זה לא איך להתמודד מולו. זה איך להתמודד ביחד *איתו*.

את אמא שלו. את אוהבת אותו. ואת כאן בשביל לעזור לו.

ואתם ביחד איתו במסע הזה. וכאן בשביל לתת לו להרגיש את האכפתיות הכנה שלכם כלפיו כמי שהוא. 

איש מקצוע תותחחחח בתחום

מאוד יכול להיות שהוא גם לא נמשך כמו שהוא מתאר וזה פשוט תוצר של סרטים שהוא רואה או משו כזה

עצם זה שהוא מדבר על זה מדליק לי נורה אדומה ומעלה תהיות.

ולהגיד לישיבה שאתם על זה וזה בטיפול, ההוצאה שלו מהישיבה יכולה לדרדר את המצב. 

זה הלם גדול לשמוע כזה דבר מהישיבה.

אבל חייבת להגיד לך שזה לא חד משמעי. בגיל הזה שמתעורר יצר מיני והוא נמצא בחברה שיש בה רק בנים, זה דבר נורמלי שהמשיכה תופנה כלפי מי שסביבו. זה לא אומר שהוא לא נמשך לבנות, זה דבר שיכול להתחלף, והגיוני שהוא לא מודע לזה וחושב שככה הוא וזהו. יש גם אנשים שנמשכים לשני המינים וזה בסדר. הם יכולים להתחתן ולחיות חיים מאושרים.

חיבוק גדול והמון הצלחה למצוא את איש המקצוע המתאים!! הכי חשוב שתתמכו בבן שלכם, תאהבו אותו ותעזרו לו להבין את עצמו

להרים טלפון לבן שלך ולהגיד לו:

עדכנו אותנו מהישיבה

סליחה שלא נתנו לך את ההרגשה שתוכל לשתף אותנו בהכל

כרגע חשוב לנו שתדע

אני איתך

אבא איתך

כל מה שתחליט אנחנו נעמוד נלווה אותך ונתמוך בך

וגם את צריכה להבין ולדעת את זה בעצמך.

ככל שתדחקו אותו לפינה כך הוא יותר יתגונן וידבוק בהחלטות שלו.

תני לו הזדמנות

או להתחרט

או להיות מי שהוא

דחיקה שלו

יכולה לסכן את היחסים ביניכם

ובעיקר יכולה לסכן את שלומו הפיזי בעקבות בריחה

או התנסויות לא אחראיות

אחרי הבנת הבסיס הזאת

כדאי גם להתייעץ עם גורם מקצועי

בהצלחה 

להימשך בתוך הצגדר זה לא שחור או לבן.

יש מנעד רחב, וזה ממש לא גיל שאפשר לומר שזה סופי.

ממליצה מאד לקרוא ולשמוע דברים של מאור קפלן

והתחברתי במיוחד וזה נמחקקקק

אכתוב שוב בקצרה

זה ממש לא חד משמעי

להיות בפנימיה קק בנים או רק בנות מעורר הרבה יצרים ומחשבות

קשר רגשי הרבה פעמים נגרר לקשר פיזי.

וזה שהוא מספר לכולם… אם זה היה כזה אמיתי אני לא חושבת שהוא היה מדבר על זה.

אני הייתי בקשר כזה פיזי עם חברה, ותהיתי לעצמי מה אני והאם אתחתן פעם.

נפרדנו דרכנו, הבנו שאנחנו לא מעוניינות להצשיך ככה.

היה קצת קשה

ואני נשואה עכשיו באושר ועושר.

צריך לתפוס את זה ולטפל בזה בצורה נכונה. לא עושים טעויות עם דבר כזה.

הייתה לי חברה שיצאה עם בנים ונפגשה וכו והיום נשואה למישהי.

רובם לא באמת כאלה…

שגם אם ייגיד לכם שיש לו איזה חבר וכו

זה לא אומר כלום

לא להיבהל

והכי הכי חשוב!!! לא להבהיל אותו לא להיות נגדו

הוא יעצים את הנושא הזה זה יגדל ויהיה לו קשה למאת מזה

אני מאמינה שרוב רובם של האנשים יכולים להיצשך למין שלהם…

חיבוק גדול!

מאחי... אמא שלי שבורה , אבא שלי מרוסק

גם לי לקח זמן לעכל..

אנחנו גם מאוד דתיים 

ואחי בעצמו מתנגד בתוקף למשפחות חד מיניות... כך שההתמודדות שלו גדולה גדולה גדולה

מה גם שהוא כיום בשנות ה20 המאוחרות......וסחב את זה מגיל מאוד מאוד צעיר

אז זה בכלל שבר אותנו שהתמודד כך עם הניסיון הכ"כ קשה הזה שנים

אז א. תודה לה' שגיליתם עכשיו! ושזה באמת מוקדם וכמו שאמרו הלוואי ועוד אפשר לטפל 

ב. מזדהה עם כל מילה שלך , זה קרע עצום ממש כך אנחנו מרגישים, ולדעתי רק מי שמתמודד עם זה באמת יכול להבין את התחושה.

אי אפשר מהצד לומר בקלות "תקבלו..זה הילד שלכם ..תאהבו אותו כמו שהוא וכו'"

כי זה לא פשוט בכלל בכלל

אהבה כמובן קיימת ותהיה לעד

הכלה גם כן!

אבל זה מאוד קשה לעיכול ולהשלמה

אני לא יודעת מה יהיה עם התחושות שלנו אם אחי יממש את המשיכה הזו בפועל.

קחי לך את הזמן ... ובע"ה מתפללת שזה יהיה בר שינוי 

פה אם תרצי לפרוק , לקבל תמיכה, או כל דבר אחר... ממש ממש מבינה

כאילו אני חושבת על אחים שלי למשל, חוץ מהצער על זה שאם זה המצב אז הם לא זוכים כנראה לחיים יהודיים, זה לא כזה מפריע לי.

וגם הצער על החיים היהודיים - אני לא עד כדי כך קנאית האמת. לא יודעת אם להתבייש בזה או לא

אני חושבת שזה מאוד תלוי באישיות של הפרסונה שמגלה. כהורה דתי למשל, זה יכול להיות מושלך על עצמו ואז כלפי חוץ ולעשות הרס רב. לא חינכתי מספיק טוב,  חטאים קדמוניים, מה זה אומר עליי, הבושה ממה יגידו, לא אזכה לחתן את הבן, הוא לא הולך בדרכיי, אגנדות אישיות וכו

כשתכלס, העמדה ההורית היא בכלל מוטעית מלכתחילה לדעתי כי היא יוצאת מנקודת ההנחה שהילדים אוטומטית ממשיכים באותה דרך של ההורים ובאותה מידה היו מתקשים לקבל שונות אחרת גם אם לא באותה עוצמה כמובן

כאחות - זה קצת אחרת בעיניי. כל אח הוא עולם אחר בפני עצמו. ועדיין הוא אחי ואני אוהבת אותו ומקבלת אותו

אשמח שתאירי את עיניי בזה

כשאחי היקר עבר איזשהו תהליך של יציאה בשאלה זה היה לי ממש קשה כאחות.

לפי ההגיון שלך זה באמת לא כזה אמור להזיז לי כי לא אני חינכתי אותו ואין לי שום אחריות עליו. אבל זה כאב לי. כאב לי שהוא בוחר בחירה כזו, כאב לי על הדברים שהובילו אותו לשם, כאב לי על ההורים שלי שמתמודדים איתו עכשיו..

הרבה תחושות ורגשות..

אולי שונות מהתחושות שההורים שלי התמודדו איתן, אבל עדיין היו תחושות קשות

וואווו....

ממליצה לכם לקרוא את הספר "מי שסוכתו נופלת" ולהתייעץ עם מביני דבר. אולי הרב אהרלה הראל?

להשקיע בלעכל את הדבר הזה קודם ביניכם...  שתוכלו לקבל את הילד

ויכול מאוד להיות שאני טועה אז מוזמנות לתקן אותי

אבל מזכרוני הרב אהרלה הראל הולך בקו של סוג של "המרה". מאמינה שלא נכון להתייעץ ובטח לא עכשיו.

קודם כל מטפל מקצועי דתי מהתחום!

מה ההגדרה של המילה. זה משנה שיש אנשים דתיים שמתוך כוונה ורצון טוב עושים המון המון נזק.

לכן אני מדגישה כאן

דווקא מתוך המקום המבולבל

צריך להיעזר במי שלא ינסה לדחוף לכיוון כזה או אחר

אלא ייתן להורים וילדים גב ותמיכה ועזרה אמיתית ובירור אמיתי.

גם אני מכירה מקרוב סיפורים, ולא תמיד הם עם סוף כל כך טוב, אז אני באמת חושבת שזה דיני נפשות הסיפור הזה ולכן צריך משנה זהירות גם בהמלצה במי להיעזר

הוא דוקא רב שנחשב יחסית מכיל… הוא מפריד בין הנטיה לבין המעשה.

הוא הקים מיזם של שידוכים בין הומואים ולסביות לא כהמרה אלא כפתרון שמאפשר הקמת משפחה במסגרת ההלכה.

אחרת כל הארס משתחרר

קראתי את דברי הרב אהרלה הראל - צעירים מעל עשרים

לא יודעת מה להגיד… אני חושבת שבזמנו זה היה נחשב יחסית מכיל המיזם שהוא הקים.

תהיה מוכן לצרף פה קישור של הסיפור שלך ובמיוחד המקום שאתה נמצא בו היום?

אבל כמו כל המיזמים בז'אנר הזה, רק גברים נרשמו...

ואני זוכר את שיחת הטלפון שהם עשו לי, עם שאלות לא קשורות:

אתה רוצה אשכנזיה או ספרדיה?

לא אכפת לי, העיקר שתהיה נחמדה.

אתה מעדיף אשה גבוהה?

לא משנה לי.

אתה רוצה בהירה או שחומה?

גברת, אם היה חשוב לי איך היא נראית, לא הייתי מתקשר אליכם 🤦🏼‍♂️

מה שכן, מכל המיזמים שהיו (למשל של מכון פועה ועוד כל מיני רבנים), המיזם שלו היה היחיד שהגדיר מראש כמה כסף צריך לשלם לו על הצלחה. הרבה אלפי שקלים. במיזמים האחרים לא היה בכלל דיבור על זה...

בעיני זה מיזם נוראי.

והגיוני שאתם צריכים זמן לעכל.

שום דבר לא בוער.

הדבר היחיד שכן כדאי לעשות מהר זו שיחה עם הבן אם זה עוד לא קרה.

הבן יודע מן הסתם שהייתם בישיבה ואולי חושד למה,

והוא יכול להיות במתח נוראי לגבי סוג התגובה שלכם.

אז אם עוד לא דיברתם אולי תזמינו אותו לאיזה מקום פרטי מחר בבוקר,

תאכלו משהו ביחד.

תדברו, תחבקו, תסבירו שלא משנה מה הוא הילד שלכם ואהוב בכל מצב ואתם גאים על זה שהוא מתמודד עם התחושות שלו ולא משנה מה, אתם ביחד במסע הזה והוא לא לבד.

כל השאר יכול לחכות עוד קצת..

קחו לכם את הזמן לעכל ולהתאפס.

תהיו בזה ביחד

וזה בסדר גם שכל אחד מגיב אחרת

והבנה.

אני מאמינה שמי שהכי יוכל לעזור לך זה הורים שבעצמם התמודדו עם זה. הייתי פונה לאשתו של הרב אורי שרקי, שהיא גם אם שכולה, אז בטח יש לה הבנה מטורפת בתהליכי חיים.

ולך- חיבוק יקרה.

כאמור, זה וודאי מטלטל. הלב לא רוצה להאמין. המוח לא קולט. המחשבות דוהרות. גם לעבר- מה טעינו? איך פספסנו?

וגם לעתיד- מה יהיה עליו, מה יהיה עלינו, מה יהיה על שאר הילדים.

אל תהיי עם זה לבד.

שנייה לפני שאת תומכת בו, חפשי תמיכה לעצמך. לנפש שלך, לסערת ההוריקן הזאת.

איך תוכלי לתמוך בו כשאת רועדת ככה מבפנים?

ולפעמים ה' מטלטל לנו את הספינה, וזה קשוח מאוד. מאלץ אותנו לפתח לדברים שלא היינו רוצים לפתח אליהם...

מבחינה רגשית, לפחות ככה אני רואה את זה,  הבן שלך הוא הבן שלך בכל מצב

אני לפחות פחות נבהלת מדברים כאלה מבחינת רגשית כי אני אמא שלהם והם הילדים שלי, והדרך שלהם בעולם היא הדרך שלהם, אני "רק"  צריכה לעשות את התפקיד שלי בלכוון, להכיל, לתמוך ולא להפריע

אבל הראש שלי יחסית ליברלי ולגלות דבר כזה במיוחד בגיל ההתבגרות כשהילד רק בחברת בנים בפנימייה כנראה - זה לא סוף העולם מבחינתי

מבחינה דתית כנל. את לא אמורה לשלוח אותו חלילה למצעד הגאווה עכשיו. ולדעתי יש לכם אחריות גדולה כרגע בהקשר הזה, כמו בהקשר הרגשי. איך שאתם תגיבו לזה, יקבע הרבה לגבי הקשר שלכם בהמשך

ולכן, קחו אוויר, תנשמו, תתייעצו אם צריך, אבל כן לדבר איתו בהקדם ולהגיד לו שאתם אוהבים אותו בכל מצב

וכן, הייתי גם אומרת לו להימנע מלשתף בישיבה כרגע כי זה יכול להזיק לו מבחינה רוחנית רגשית יותר מאשר להיפתח. אם יעיפו אותו בגלל זה וזה יסתבר כבלבול לגיטימי בגלל האוכלוסייה שהוא נמצא בה,הדרך למסגרת אחרת טובה תהיה כמעט בלתי אפשרית לדעתי

מוזמנת לפנות אלי בפרטי.

חיבוק גדול

איזה ניסיון קשה.

אתם ממש חייבים ליווי

אבל

בעיני

הכי חשוב זה לחבק אותו.

להגיד לו שהוא אהוב בכל מצב

ולהתייעץ אך ורק אם מטפלים מוסמכים ומקצועיים

אין חוק אלא חוזר מנכ''ל משרד הבריאות,

והוא חל רק על אנשי מקצוע עם תעודות מקצועיות, למשל רופאים ופסיכולוגים קליניים.

אם מישהו שאינו כפוף למשרד הבריאות יציע ויבצע טיפולים כאלה, למשל רב, אז אין שום חוק או תקנה שאוסרים זאת ולכן לא יוטלו עליו סנקציות.

יצאנו מהבית ביחד אל הישיבה שלו כדי לקחת אותו לאכול המבורגר כמו שהוא אוהב.

סיכמנו מראש שאנחנו לא כועסים אלא רק מראים לו כמה אנחנו אוהבים אותו.

ואז התחלנו לשאול שאלות בסיסיות כמו ממתי זה ולמה לא אמרת לנו כלום והוא פשוט שתק... התעסק בכיתוב של שקית הקטשופ הקטנה עד שבעלי לקח לו אותה מהיד...

בעלי שאל אותו אם הוא לא יכול פשוט להסתכל על בנים רגיל כמו כל החברים שלו, פשוט להסתכל ולא לראות שום דבר מיוחד כי באמת אין שום דבר מיוחד.

פשוט להסתכל ולהמשיך הלאה.

ואז הוא קם והשאיר את הכל על השולחן ופשוט ברח! בריצה! ולא רדפנו אחריו כי לא רצינו לעורר מהומה במרכז המסחרי הזה... פשוט חזרנו הביתה וכל הדרך בכיתי.

רק לפני 30 שעות הייתה לי משפחה והיו לי חלומות ועכשיו הכל מתפורר ואני רק רוצה לבכות את חיי לנצח נצחים...

אני פשוט חיה בסרט של מישהו אחר... לא מאמינה שזה באמת החיים שלי...

את רוצה לתת חיבוק לבן שלך, וגם בעלך

ואתם לא מצליחים

כי עוד לא נתתם אויר לעצמכם.

תקחו אויר רגע.

תעכלו את המצב.

תנו לו פרופורציה (אגב אם יש לכם רב טוב שאתם בקשר איתו יכול מאד להיות שהוא זה שירגיע אתכם..)

הוא מתבגר.

עוברים עליו דברים.

הוא צריך אהבה וכו כמו שכתבו לך אבל בשביל זה את צריכה חיבוק.

אולי תתחילי בקפה לעצמך?

נשמע שממש קשה לך

אבל כלום לא התפרק, אתם עדיין משפחה

זה נושא רגיש והתמודדות חדשה

מעיניים של נער - השאלות האלו לא מקדמות אתכם. גם כהורים בעצם.

תעשו לעצמכם טובה, לפני שאתם פותחים את זה שוב - תשאירו את הלמה והאיך בצד

זה לא הזמן

ותתייעצו. זה ממשממש חשוב בעיניי

שולחת חיבוק❤️

יש לך משפחה ויכולות להיות לך חלומות

שום דבר לא צריך להתפורר

הוא בא איתם

הוא לא סירב

לא צעק ולא אמר משהו רע

אלא ברח כנראה בגלל שהשאלות הציקו לו

זה לא שאלות בסיסיות

זה קצת חקירה קצת שיפוטיות

רציתי לכתוב משהו אחרי שכתבו לך למהר לדבר איתו

כי בעיניי זה לא נכון

צריך לעבור קודם תהליך קבלה

לקבל אותו באמת כמו שהוא

אחרת הוא מרגיש שאתם לא איתו

לא בטוח שתצליחו

אולי הפער מדי גדול

אבל כדאי לכם להתאמץ

כי זה תלוי בעיקר בכם

אתם המבוגרים

והוא הילד שכעת אבוד

לזכותי ייאמר שתויגתי אז אני לא לגמרי מתפרץ...

הניסיון האישי שלך חשוב.

אבל חכה שהפותחת תאשר שזה בסדר מבחינתה.

ממש מעריכה ששאלת.

הכל היה נראה כל כך בסדר ופתאום כל כך הרבה כאב ובלבול ולא נודע וחוסר אונים. בקשר לבן שאתם כל כך אוהבים ורוצים הכי טוב בשבילו. ואי אפשר לשתף אף אחד. זה באמת הכי קשה בעולם.

נראה לי כמו שאמרו קודומתיי ממש חשוב ליווי של איש מקצוע שמבין בתחום. איך לדבר איתו עכשיו. כי מה שנראה שאלות פשוטות מבריח אותו. אז צריך לראות מה כן אפשר. ומה אפשרי מתי, גם בשבילכם, בתוך ההלם וההצפה הנוראית הזאת כרגע.

אתם נמצאים עכשיו, כולכם, בנקודת רתיחה.

את ובעלך בצד אחד, מרגישים אשמה (איך זה קרה לנו? איפה טעינו? איך הוא לא סיפר לנו?), בושה, פחד.

לעומת זאת, הבן שלכם מרגיש... למעשה הוא מרגיש בדיוק אותו הדבר. אשמה, בושה ופחד.

קודם כל - חשוב שכולכם תבינו את זה! אתם צריכים להבין שהוא מרגיש ככה, ולא פחות חשוב גם הוא צריך להבין שאתם מרגישים כך. אלא שהוא נער, ואתם ההורים שלו, אתם המבוגר האחראי, לכן היכולת שלכם להבין אותו הרבה יותר חשובה מהיכולת שלו להבין אתכם.

אתם באותה הסירה, לא אחד נגד השני. הוא לא עושה לכם דווקא, לא ביקש את ה''מתנה'' הזאת, ואתם לא רוצים כמובן להרחיק אותו מכם. כלומר לכולכם יש בסופו של דבר את אותם אינטרסים, אתם באותו הצד, אף אחד לא אשם במצב שנוצר.

חוזר על מה שנכתב כאן - איש מקצוע. לכם ולו. לא קבוצת תמיכה להורים של, לא ארגונים ועמותות. איש מקצוע. כזה שיעזור לו להבין היטב את מצבו, יעזור להבין מה עומד מאחורי זה, והכי חשוב - מה עם בנות? משיכה לבנים לא סותרת משיכה לבנות, ואם אפשר להרגיש דברים כאלה כלפי בנות אז הכל הרבה יותר קל. וגם אם לא, גם אם הוא באמת נמשך רק לבנים וזו לא סתם תקופה, איש מקצוע יעזור לו לעבור את הגיל הגם כך נוראי הזה בשלום.

וגם את זה צריך לדעת איך לתווך לו,שלא יבין שזה טיפול עם מטרה מוגדרת של ''להימשך לנשים''. כי אז הוא שוב ירגיש אשמה ובושה, ושאתם לא באמת מקבלים אותו כמו שהוא.
 

---

אני רוצה להתייחס לשיחה שהייתה לכם היום.

אבל ברשותך, אני אתייחס מהצד שלו. כלומר מאיך שאני מדמיין שהוא הרגיש וחשב באותם הרגעים.

זה הדמיון שלי, אולי טועה, ואולי אני דווקא קולע...

המטרה שלי היא חלילה לא להוסיף לכאב אלא באמת לתת לכם צוהר לעולם של נער בן 15 שנמשך לחברים שלו, כי אני בטוח שעם יותר הבנה יהיה לכם הרבה יותר קל לגשת לנושא הזה בצורה בריאה יותר.

---

אבא ואמא הזמינו אותי לאכול ביחד... איזו בושה. זאת הפעם הראשונה שאני אראה אותם מאז שהם גילו את הסוד שלי, הסוד הנורא שלי... אני כל כך לא רוצה לאכזב אותם. רציתי להיות הבן שהם תמיד יתגאו בו, ועכשיו הפכתי להיות הבושה של המשפחה. אני יודע מה ההורים שלי חושבים על זה, יודע כמה הם מתביישים. אני בטוח שהם לא מעיזים לספר אפילו לאחים שלי.

אני מקווה שיהיה בסדר. אני ממש מקווה שהם יאהבו אותי כמו שהם אהבו ביום ראשון כשיצאתי מהבית.

הנה הם מתחילים עם השאלות... לא שאלות כמו מה אני חושב או איך אני מתמודד, אלא שאלות מעצבנות ומביכות... כל כך מביכות...

ממתי זה? כבר כמה שנים... אבל איך אני אשבור לכם את הלב ואכתוב לכם שפספסתם כ''כ הרבה זמן? ומה זה יגרום לכם לחשוב עלי?

למה לא סיפרתי לכם? כי במשך המון זמן לא ידעתי בעצמי מה אני מרגיש... לא ידעתי מה זה אומר בדיוק. וגם כשכבר ידעתי, מיד הבנתי שזה אסור, וחריג, ומביך, וכל כך כל כך יצער אתכם... והאמת היא שגם פחדתי. לא ידעתי אם תמשיכו לאהוב אותי כשתבינו איך נפל התפוח שלכם שהוא אני...

עכשיו אבא לקח לי את שקית הקטשופ הארורה, הוא חושב שהיא זו שמפריעה לי לענות לו? הוא לא רואה שאני מנסה בשקט בשקט, בלי לגרום למהומה או כאב, להראות לו שאני לא מצליח להתמודד עם השאלות שלכם? לפחות לא עכשיו...

לא אבא, אני לא יכול להסתכל על בנים כמו כולם. ניסיתי, באמת. בחיי שניסיתי. אין דבר שאני יותר רוצה מאשר להסתכל על בנים כמו כולם.

אבל אתה זוכר את אריאל שסיפרתי לך עליו, שהוא החבר הכי טוב שלי בישיבה? שהוא גם יושב ליידי בכיתה ולומד איתי למבחנים? אז... אני פשוט לא יכול להתעלם מהעיניים הטובות שלו. אני לא יודע למה, לא יודע! ולא רוצה את זה! בחיי שלא רוצה! אבל כשהוא מסתכל עלי אני מתרגש, כשהוא נותן לי יד אז יש לי פרפרים בבטן... באמת אבא, ניסיתי. ניסיתי לא להרגיש את זה. ניסיתי לא לראות את זה. בכיתי כדי שזה לא יקרה.

אבל זה קרה. וקרה שוב ושוב ושוב במשך שנתיים כל כך קשות. זה קרה עם אריאל, עם שגיא, עם עמיחי... אני לא מצליח להתעלם מהיופי שלהם. מהאור שלהם, מהאופי שלהם. לא יכול להיות אדיש כשהם מחייכים אלי. לפעמים אני אפילו לא מבין איך כל שאר הבנים בישיבה, לא רואים את מה שאני רואה...

אז מה, זה אומר שאני רע? שאני מקולקל? אם במקום לחבק אותי חזק ובמקום להגיד לי כמה אתה אוהב אותי, אתה שואל בצורה מאשימה כאילו בחרתי בזה, אז אתה בעצם... לא מקבל אותי? לא אוהב אותי? חושב שאני בכוונה עושה צרות?

מצטער שברחתי. רציתי שהערב הזה ייגמר עם חיוכים. שאני אהיה יותר רגוע בסופו. כל כך פחדתי מהיום הזה שבו תדעו, וכל כך קיוויתי שזה יהיה יותר טוב במציאות. אבל פשוט לא יכולתי להישאר. פחדתי שתשאלו אותי דברים יותר גרועים. פחדתי שתכריחו אותי לענות. פחדתי שתבינו שאני לא יכול להסתכל רגיל, שאני לא שולט בזה, ואז תתביישו אם אנשים יידעו שאני הבן שלכם.

קיוויתי שתגידו לי שאתם אוהבים אותי ושאתם בכלל לא לחוצים. אתם ההורים שלי, העוגן שלי. במקום זה הבנתי כמה ניתוק יש בינינו. כמה אתם לא מבינים אותי...

אנא, התעלם ממה שכתבתי על הציניות ...

עכשיו אני רואה את זה אחרת.

רוצה להגיד לך שיש בי תחושה של אהבה אליך. אל תבהל אני כבר סבתא. יכולה להיות כבר

סבתא רבא. בחיי!  זו אהבה של אנוש לאנוש. לאנוש כזה שמסתיר כל כך הרבה דברים (מהם

נפלאים) מתחת לציניות שלו. ויש בו כל כך הרבה ידע. ועושר פנימי. לא יודעת איך להגדיר

את התחושה שלי כלפיך, אחרי כל מה שקראתי, מלבד: אהבה. כן. אהבה וחמלה (אל נא תכעס)

והמון והמון הערצה וכבוד.

להיות לבד עם הבן שלך ולשים את הנושא הרותח הזה בצד?

אוקי זה תפוח אדמה לוהט ואתם תפצחו את הסיפור הזה לאט לאט.

אבל האם את מסוגלת לראות בבן שלך מעבר לזה?

לראות את הילד המבוהל שרק צריך לדעת ולהרגיש שיש לו מקום בעולם שלא משנה מה תמיד יהיה איתו?

האם אפשר לצאת לסרט או לבאולינג למשל ולשבור קצת את המתח ולעשות משהו חוויתי יחד בלי שיפוטיות?

הרי הוא הבן שלך. זה כ"כ לא משנה עכשיו מה הוא מרגיש כלפי בנים.

מה שחשוב עכשיו זה מה הוא מרגיש כלפי המקום שלו בעולם.

בלי לשאול שאלות קשות, בלי להעמיד אותו במצב מביך הוא ממילא שם..

בלי לקחת לו את השקית קשטופ.

להרגיש אותו עד איפה הוא מסוגל.

לא יודעת מה הוא ירצה לעשות עכשיו מול הקושי מולכם, אבל בבקשה אל תשאירו אותו לבד.

תתמכו בו, הוא הכי זקוק לכם בעולם עכשיו.

ואם בעלך לא מסוגל, אז לפחות את,

אם קשה בשכל, אז מהלב,

ואם קשה מהלב, אז מהרחם.

אולי כדאי אפילו לכתוב לו הודעה שאת מצטערת שהעניינים יצאו משליטה וכולם נסערים עכשיו ואת רק רוצה להגיד לו שאת אוהבת אותו הכי בעולם ובע"ה יהיה טוב.

הוא פשוט זכה בך כאמא לעבור איתו את המסע הזה ❤️

ממש מרגישים אותך, ואני בטוחה שעם הלב הענק שלך תצליחי להגיע גם אליו ולהעביר לו את המסר שלב של אמא זה לב של אמא, ושום דבר לא ישנה את זה.

בע"ה מתוך השבר תגלו עומקים ורמות אהבה שאינה תלויה בדבר כ"כ חזקה, שיתן לכם כוחות להמשך המסע.

בהצלחה רבה!

אתן כל כך נפלאות. ורגישות. ומבינות.

ויש לכן לכולכן, כזה מן לב טוב, ורחום ורחב וחמים.

לקרוא את שכתבתן

 מעלה לי דמעות בעיניים.

אני מאחלת לכולכן אך טוב! הכי טוב שאפשר! שישלם לכן השם על גמולכן הטוב, פי שבעים ושבעה.

שתהיו מאושרות. שתזכו לקבל משיח. מגיע לכן!

קודם כל באמת חיבוק גדול

זה באמת מצב כל כך קשה להיות בו.

את ובעלך עכשיו במבחן הורות שמעטים עומדים בו. ותצטרכו הרבה כוחות וליווי כדי להצליח לעמוד בזה.

הבן שלך נמצא במצוקה ובמקום לא קל

לשאול אותו למה לא סיפרת והאם הוא לא יכול לא להימשך לבנים - אלו שאלות שיסגרו עליכם את הדלת

אף ילד לא בחר בזה. ויכול להיות שהוא מבולבל ויכול להיות גם שזה המצב ותצטרכו ללמוד איך לקבל ולחבק.

אבל עכשיו כדבר ראשון אני ממש מציעה לכם בחום. עזבו רגע את השאלות, הוא לא סיפר לכם כי הוא פחד מהתגובה, כי הוא פוחד לאכזב אתכם, אתם צריכים לשדר לו עכשיו שלא משנה מה איתו הוא אהוב והוא רצוי והוא יתקבל בכל מצב. אלה המסרים שאתם צריכים לשנן עכשיו לעצמכם ולו.

אחר כך כבר תתעסקו בעזרת איש מקצוע בשאלות שמעסיקות אתכם.

עכשיו יש לכם תפקיד חשוב - לקרב אותו אליכם. שייתן בכן אמון. שירגיש אהוב.

זה הכי חשוב שיש.

ובזהירות אני אומרת, להיזהר מהתייעצות עם רבנים בלי ליווי מקצועי. יש רבנים שהם מטפלים ומומחים בסיטואציות כאלו.

בעצם בעלך שאל אם הוא יכול לא להיות הוא.

הוא קצת חדר ברגל גסה לעולם שלו, עם ניסיון לתקן אותו, שיהיה נורמלי ותקין.

גם אני בגיל ההתבגרות לא הייתי נורמלית ותקינה.

הייתה לי הפרעת טורדנות כפייתית (רק במחשבה)

והסתרתי אותה במשך שנתיים מייסרות מאוד מאוד.

וכשכבר לא יכולתי לשאת עוד רגע נוסף, אמרתי את זה לאמא שלי. אמרתי לה שאני צריכה פסיכולוג

ועד היום אני זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי- למה את תמיד חייבת להיות שונה?

והמשפט הזה היה לי כל כך מנותק,

כל כך לא מבין

כל כך זורק אותי עוד יותר לתהום הבדידות

פשוט לא היה לי מה לענות על זה

היה בי הרבה מאוד כעס. שהצורך להיות אמא לילדים "תקינים" ש"הולכים בתלם" בא על חשבוני.

גם ככה לא הכרת אותי באמת במשך שנים

אז עכשיו כשאני רוצה שתכירי אותי קצת באמת,

את דוחה אותי מעלייך?

את מבינה מה הוא מרגיש, קצת?

בשאלה של בעלך היה גם ריחוק וגם דחייה, וגם רצון להחזיר אותו לתקן ולנורמה.

אם היה אפשר לחזור אחורה בזמן,

אני חושבת שהתגובה הכי נכונה מצד אמא הייתה:

אני שומעת.

אני מבינה שאת רוצה ללכת לפסיכולוג.

יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי?

בהכי עדינות שיש. זה היה טיפה טיפה טיפה, נותן את ההרגשה שמישהו מראה לך סימן אור קטן מתוך התהום החשוכה.

כי המסע הזה, שהוא שלי בלבד

יכול להיות הרבה יותר קל כשיש הורים שמוכנים להציץ למקומות מוזרים/מפחידים/שונים מאוד מהם/לא מקובלים בחברה

ולהתעניין במקום הזה

וללוות, רק ללוות

תאמיני לי שהמסע שלו קשה יותר משלכם.

וזאת נקודה שצריכה לחלחל, כי כרגע אתם קצת עסוקים בעולם שאבד לכם, בחלום שנמוג

אבל אם תחזיקו בראש שהמסע שלו יותר קשה, ותפקידכם רק ללוות אותו ולהאמין בו, לאהוב אותו ולשדר לו שהוא טוב

זה יקל עליכם את המשא שלכם

כי אתם לא אחראים לשנות אותו.

גרמת לי לקוות שכשהוא יהיה גדול הוא לא יזכור אותנו בתור טראומה. ולהתאמץ בשביל זה

ואני מאחלת לך, מכל הלב, שהלב שלך שנפתח עכשיו בלית ברירה, בגלל עומק של כאב ודאגה וחשש

ייפתח בע"ה באהבה, בשמחה ובתחושת שלמות.

ומציעה בחום לנסולפנות אל הרבנית שרקי. מתארת לעצמי שהיא אישה חכמה ע"פ הרבה תובנות.

אני לא יודעת כמה זה נורמלי להתקשר... אולי היא בכלל במצב יותר גרוע משלי כי הוא כבר פרסם את זה בכל מקום...

וההתמודדות.

חושבת שאחרי שנרצח הבן שלהם, מן הסתם יש לה פרופורציות אחרות על החיים.

ודווקא בגלל שאץהיא אשת רב מפורסם

ודווקא בגלל שהבן שלה מפורסם

מה יעזור לה להלחם?

זה פשוט לחפש את הדרך להשלים עם המציאות החדשה שנכפתה עליה.

אני לא מכירה אותה, אבל כן הייתי פונה אליה, כי מן הסתם יש לה הרבה חוסן פנימי מתוך מה שנאלצה לעבור

פותחת אהובה, לא יודעת אם התגובה שלי תנחם או תעזור אבל מנסה ואולי ירגיע טיפה.

בהיותי נערה בגיל הזה בדיוק הייתי בדיוק כמו הבן שלך.. הייתי בטוחה שאני נמשכת לבנות. הייתי ילדה טובה ותמימה, מבית דתי מאוד אפילו כמעט חרדי, האמנתי עדיין באמונה שלמה באלוקים ובתורה והכל וחשבתי שמשהו אצלי דפוק לגמרי. חשבתי שאני מקולקלת, שאני מרגישה דברים אסורים , וייסורי המצפון פשוט הרגו אותי. כמובן שלא אמרתי מילה להוריי. אבל איכשהו הם הבינו ויום אחד אמא שלי קראה לי אליה בספונטניות ואמרה לי כבדרך אגב שהיא מבינה שזה המצב. שזה יכול לקרות וזה בסדר, שאני חושבת שככה אני מרגישה אבל לאמיתו של דבר אני מאה אחוז ואני מפרשת את ההרגשה שלי באופן לא נכון בדיוק. אני לא ידעתי את נפשי ורק חיכיתי שתסיים, חשבתי שהיא לא מבינה מה אני מרגישה, שאני מסכנה, ותקועה, ולא יודעת מה לעשות מכאן כי הרי זו אני והיא מדברת דברים שלא מתחברים למציאות. בפועל לקח לי זמן ארוך מאוד לצאת מההרגשות האלו, כמעט 3 שנים. ובמהלך הזמן הזה ההורים שלי היו הכי מכילים והכי אוהבים אבל הכי רגילים. לא התייחסו לזה יותר בכלל (אולי מאחורי גבי בלי שאדע), לא שאלו שאלות, לא התעניינו בתחום ולא ריגלו אחריי. הם חיזקו אותי בדברי תורה כרגיל, וחיזקו בי את האמונה ואהבה לאלוקים ובסוף יצאתי מזה והנה אני היום - אישה ואמא, נשואה לגבר אהוב מאוד (שיש שיגידו שהוא לא הבחור הכי גברי בעולם, אולי זה קשור ואולי לא).

אז אני לא ממש יודעת להמליץ לכם מה לעשות, רק יודעת לומר מהניסיון שלי שהקרבה של ההורים והחיזוק התורני (הרגיל, לא עכשיו אקסטרה בשביל 'להחזיר למוטב') גרמו לי להתעשת על עצמי ולחזור לשביל הנכון.

מקווה שתעברו את הניסיון בטוב ובאהבה❤️

נער דוס, שמרגיש משיכה לבני מינו, ככל הנראה בנקודת שבר גדולה. כי איך הוא יחיה? מה הוא יעשה?

ונראה לי שמעבר לאהבה בלי תנאי והכלה של הנער, צריך שניה להרגיע את הרוחות.

הוא בן 15. בין אם הוא בעתיד יימשך גם לנשים ובין אם לא, גם ככה זה לא הגיל לחתונה. ולפי התפיסה הדתית, מייחדים קשר רומנטי-מיני לנישואים. אז רגע, גם חברים שלו שנמשכים לבנות לא עומדים לממש את המשיכה הזאת בשום צורה בשנים הקרובות.

מה אפשר לעשות בינתיים?

מה שילד בן 15 עושה. לבלות עם חברים (אם קשה לו אפשר שישתדל רק בקבוצה ולא כיחידים), ללמוד, לטייל, לנגן, ווטאבר.

ברור שזה עדיין יטריד אותו, ולכן חשוב טיפול. קודם כל כדי שתהיה לו התבגרות חיובית שלא סובבת רק סביב זה. (אני אישה, נמשכתי לגברים, וההתבגרות שלי לא סבבה רק סביב זה. זה היה קצת חלק כי הורמונים וכו, אבל להתבגרות יש ככ הרבה צדדים אחרים)

עד שהוא יגיע לגיל של זוגיות רצינית והקמת בית (אולי עם גבר ואולי עם אישה), יש זמן. שיתן לעצמו לחיות קודם. מה יעזור לו להתבחבש בזה עכשיו כמה שנים?

זה מאוד קשה להיות מאוד דתי וגם להימשך רק/בעיקר לגברים. ויכול להיות שבגיל 20 הוא יחקור את זה יותר. אבל כרגע, גם אם המשיכה לגברים מוחלטת, זה לא צריך להיות מרכז עולמו. (לכתוב "גברים" על נערים בני 15 כבר היה נשמע לי הזוי…)

ובבקשה, אל תגידו לו שאולי עוד ימשך לנשים אז הכל טוב. מבחינתו כרגע זו לא מחשבה הגיונית ככל הנראה. וגם סביר שירגיש שאם אתם מקבלים אותו עכשיו זה רק בגלל התקווה שעוד יימשך לנשים. וחבל…

כי לא חיית בפנימיה מעורבת

כי לא היית בסביבה שבה השיח היה שאת חוטאת גמורה בעצם קיומך

אני מקוה בכל אופן שהסבירו לך שעצם המשיכה זה דבר טוב ונכון פשוט צריך לחכות עם זה קצת.

כאן יש נער דתי, שמרגיש שהגוף שלו, הנפש שלו- לא מתאימים לדעות שעליהן הוא גדל

זה חויה מאד קשה. מעין 'הגוף שלי בוגד בי'

ההתמודדות היא הרבה לפני לממש נטיה או לא, זה העולם הפנימי שקורס

דוקא בגלל שאני דתי.

תחושת החריגות

חווית הסתרה ופגימות מתמשכת

בייחוד כשנשמע שבאמת הוא לא בסביבה הכי מכילה בעולם..

חוששת שהנפש שלו ספגה דיבורים קשים מאד.

אני בכלל לא חושבת שהוא 'מימש' יותר מדי. 

אבל זוכרת את עצמי בתור מתבגרת הורמונלית

כמה קשה היתה לי החויה שאני נהנית להתכחך עם בחור חמוד מהסביבה

וכמה מביך זה (בעיני עצמי!!! לא שדברתי על זה עם מישהו)

שאני מוצאת את עצמי מסתכלת עליו. ועוד קצת

ולמה נהיה לי חם בלב כשאני חושבת על מישהו 

ולמה זה מפרפר לי בבטן לראות אהבה מוחצנת בגלוי- נשיקה ברחוב, זוג הולך מחובק יד ביד..

ואיך מגיעים לי כאלה דמיונות לראש של דברים שהם בסדר גמור בתפיסה שלי ושל הסביבה שלי פשוט טרם בא זמנם לעולם.

וקבלתי חינוך מצוין מבחינה מינית,

אמא שלי הסבירה לי טוב מאד שזה סימן מצוין, לבריאות ותקינות הנפש שלי

עדיין זה מורכב.

עכשיו אני לוקחת את זה ומשליכה את זה על משהו שנחשב לא תקין בסביבה שלי

אמאלה

וההתלבטות

והאולי אני מדמיין

ולעבור את כל זה כנער צעיר ומפוחד בלי יכולת לדבר על זה עם אף אחד בעולםםםם.

זה לא משנה, אני לא בטוחה שבהכרח דברו איתו על זה

כל ילד היום יודע היטב מה דעת הסביבה שלו על משכב זכר

ילד יודע היטב מה דעת ההורים שלו בנושא (הוא גם לא טעה במקרה הזה,

ברור שהם יאספו את עצמם ובעז,ה ימצאו את הכוחות להכיל אותו אבל בבסיסי החויה שלהם כרגע שקרס עליהם עולמם)

זה ילד שמרגיש כבר כמה זמן שקרס עליו עולמו

וזה ילד בסך הכל

והוא כל כך לבד...

בכיתה י''א.

אני אפילו זוכר איפה ומתי הייתה השיחה, היא הייתה בכניסה לפנימייה אחרי שכולם יצאו ממנה מקולחים ורעננים לתפילת קבלת שבת...

הרב שאל אותי בדיוק את מה שאת כותבת עכשיו:

מה זה משנה בכלל בגיל שלך למי אתה נמשך?. אתה בן 17! ממילא גם אתה וגם חבריך לכיתה לא מממשים את המיניות בגיל הזה, אז מה בדיוק ההבדל?

עניתי לרב:

הרב, מתי פעם אחרונה ממש ממש שמחת מזה שהכליות שלך עובדות טוב ועושות את תפקידן כשורה? אני מניח שאתה בכלל לא חושב על זה, זה פשוט ברור לך מאליו.

אבל אם לא היו לך כליות תקינות, אם היית יודע שהן לאט לאט קורסות ובעוד כמה שנים לא יעבדו כלל, אני בטוח שהיית חושב על זה כל היום וכל הלילה, אפילו שעכשיו אתה יכול לתפקד רגיל כמו כל החברים שלך.

הוא אמר שעכשיו סוף סוף הוא מבין אותי...

לפני למעלה מ-40 שנים, דתיה בן דור המדהימה כתבה את המילים הבאות:

פעם אחת פגשתי
בראי חבר חדש,
ומה שאני לבשתי,
בדיוק גם הוא לבש.

אמרתי לו: "נדמה לי
שאתה מאוד דומה לי."
והוא אמר בדיוק אותו דבר,
בדיוק אותו דבר.
והוא אמר בדיוק אותו דבר,
בדיוק אותו דבר.

אני אליו חייכתי - והוא אותו דבר.
ברוך הבא ברכתי - והוא אותו דבר.
פה גדול פתחתי - והוא אותו דבר.
נבהלתי וברחתי - והוא אותו דבר.
 

(יש המשך לשיר אבל הרעיון ברור...).

השיר הזה, שנשמע כמו שיר ילדים תמים, מתאר באופן מפתיע ועדין את הצרכים הרגשיים של נער דתי שנמשך לבנים — ובעיקר את כוחות הנפש שהוא זקוק להם מהסביבה הקרובה שלו.

1. צורך בתאומות (twinship need – לפי קוהוט)
בשיר, הדמות רואה בראי “חבר חדש” שמתלבש ועושה בדיוק אותו דבר. זה מבטא את הצורך האנושי לראות מישהו ש”דומה לי”, שמאשר את הזהות שלי.
אצל נער דתי הומו, זה צורך משמעותי במיוחד: למצוא דמות, קהילה או אדם שמבטאים דמיון רגשי וחווייתי, שמספקים תחושה שאינני חריג ושזהותי — גם הדתית וגם המינית — יכולה להתקיים יחד.

2. צורך בהכלה
התגובה של “הוא אותו דבר” חוזרת שוב ושוב, כאילו אומרת: אני איתך בתוך מה שאתה מרגיש.
נער דתי הומו נשען מאוד על יכולת הסביבה להחזיק עבורו את המורכבות — לא לפחד ממנה, לא לשקף לו שהוא “סתירה”, אלא להכיל את עולמו בלי למחוק חלקים ממנו.

3. צורך בהכרה ואמפתיה

בקטע שבו המספר מחייך, מברך, מפחד — וכל זה משתקף חזרה — יש ביטוי לצורך שאחר יראה באמת את מה שאני מרגיש: את השמחה, הפחד, החשש שהאמת שלי תבריח אחרים.
נער שמתמודד עם זהות מינית בתוך הקשר דתי הרבה פעמים חי בפחד הזה — מה יקרה כשהוא “יפתח פה גדול”, יגיד מי הוא באמת. האם יקבלו את זה? האם ייבהלו?

4. חוויית הבדידות והחרדה שבמבט-על-עצמי
הקטע “נבהלתי וברחתי – והוא אותו דבר” יכול להתפרש כחוויה שבה אדם מפחד מהאמת של עצמו. זה מייצג את הקונפליקט בין הרצון להיות מי שאני לבין החרדה מפני המחיר.
במסגרת דתית, הפער הזה עלול ליצור חוויית בדידות עמוקה — כאילו גם כשאני מסתכל על עצמי, אני לא בטוח אם מותר לי להכיר במה שאני רואה.

5. תקווה ליחס מחזק ולא שיפוטי
השיר מציג “חבר בתוך ראי”, דמות שלא מבקרת ולא מתנגדת — רק משקפת. עבור נער דתי הומו, היכולת לפגוש מבוגר משמעותי, הורה, מורה או חבר שנותן מראה רגועה, אמפתית ולא שיפוטית היא תנאי קריטי להתפתחות בריאה של זהות.

בסיכום, השיר מאפשר לדבר על הצורך לראות את עצמי ולא להיבהל, למצוא דמויות שמספקות תחושת תאומות, לקבל מראה אמפתית שמאפשרת התפתחות זהותית בריאה, ולהרגיש שאינני צריך לברוח מעצמי — ושאף אחד אחר לא יברח כשיראה אותי כפי שאני.

(חשבתי על הדברים בעצמי לפני זמן מה, ביקשתי מהצ'אט שיעזור לי בניסוח אך הרעיון המקורי שלי).

אמא יקרה,

הבן שלך צריך מישהו שיישאר מול המראה איתו, בלי להיבהל.
הוא צריך להבין ממך שהוא אינו חריג, אינו מביש, ואינו נושא קלון.

אם אתם תוכלו לתת לו את הצרכים האלה בתוך הבית ובתוך המשפחה, כולכם תרוויחו מכך.

אם חלילה הוא לא יקבל מכם את הצרכים הבסיסיים האלה, הדרך לקבוצות התמיכה הלהט"ביות שקיימות היום כמעט בכל עיר, קצרה מאוד מאוד. בקבוצות האלה הוא ימצא בקלות "חבר בתוך ראי": שם הוא יהיה בחברת שווים, שם לא ילעגו לו, שם הוא יוכל להסתכל במראה ולחייך.

ומשם, הדרך לזוגיות וליציאה מהארון וכו' וכו' מתקצרת משמעותית.

בידכם הכוח לסלול לו את הדרך! 

לסלול לו מסלול של ביטחון, אהבה וקשר משפחתי יציב. לבנות את הקשר ביניכם כך שהוא ירגיש שהוא יכול להישאר בבית.

כל כך מבינה את הפאניקה והקושי. כל כך. זה נסיון כל כך קשה. 

יודעת, אחד הבנים שלי סיפר שהרבה שלו בכיתה ח, אמר שגוף נמשך לגוף.

לכן, למשל, הרב לופיאן זצ"ל, שהיה משגיח (נדמה לי) בישיבה, לא הרשה

לבחורים לסגור את דלת החדר וביקש שאף אחד לא ישב על המיטה של השני

כך שמעתי.

וזה אומר: שזה יכול לקרות. במיוחד בגיל הזה , גילאי ההתבגרות.

חושבת שאפשר לטפל בזה בגיל הזה.

"פשוט ישר", הציע הצעה נהדרת וניתח את זה נפלא.

פנו למי שהוא הציע.

והכי חשוב, להתפלל, להתפלל ושוב להתפלל.

הנכדים שלי עדיין לא הגיעו לגילאים האלה, אבל אני כבר מתחילה להתפלל עליהם. גם על זה.

ועוד משהו. כל העניין הזה זה עכשיו, למרבה הצער, in. כבר לא מתביישים, כבר מכריזים על זה

ברייש גלי....זה הפך להיות...אופנתי.

אדם ירא שמים מקצועי, יכול לעזור לו להתאזן. אני בטוחה. הוא עם בנים. זה גיל שמתחילות

תחושות מיניות, הוא רק עם בנים, אז אולי זה אולי טבעי, שהוא מערבב את ההערכה ל חברים

המיוחדים האלה, עם קרבה גופנית. לא?

כל פעם שעולה פחד, פאניקה, יאוש וכו' - מייד תהפכי לתפילה. למסלול למעלה.

בהצלחה רבה!

רק ש10 חודשים זה עוד בטווח זמן הסביר.

אני פוליציסטית עם מחזורים ארוכים והצלחתי להיכנס עם 3 ילדים תודה להשם.

אז בע"ה בקרוב אצלכם בשמחה ובידיים מלאות!

ולהתעלם מרעשי רקע בהול.

זה מתחיל בילד וממשיך הלאה.

להתעלם.

התמדה בהתעמלות בשיטה הזאת יכולה להביא לקיצור מחזור ולהסדרת הווסתות

@אפונה

ממש ממליצה.

במקביל כמו שכתבו לעשות עבודה על ה"עוד לא"

להרפות בתוך החסר, להסכים לקבל את ההמתנה.

האם צריך לשלם כסף וללכת לקורס מסודר אן שאפשר ללמוד את זה באינטרנט?

אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי כרגע להוציא אלפי שקלים על קורסים..

600 ₪ לפגישה (ארוכה)

וצריך בין פגישה אחת ל3.

שהיא בעצם פגישה שכוללת

תשאול ושיח סביב נושא של פוריות , ווסתות וכו'

הסבר קצר על השיטה

ותרגול

לפי הצורך המדריכה נותנת לך תרגילים לעשות

היא מלמדת אותך אותם ובעצם המטרה היא לוודא שאת יודעת לתרגל טוב את ההתעמלות  הזאת

כדי שבבית תוכלי להפיק תועלת ולהמשיך את התרגול.

פגישה שנייה זה גם כדי להשלים חלק מהתרגילים אם לא הספקתם בפעם הראשונה

וגם כדי לחזור שוב על כל התירגול בצורה נכונה

אם צריך.

זה מה שאני יודעת

באינטרנט יש תרגילים אבל אני לא יודעת לומר אם זה תרגול מסודר כמו בשיטה עצמה שלומדים מהמדריכה. 

לגמרי הגיוני לא להיקלט במיוחד שקשה לאתר את הביוץ במחזורים כל כך ארוכים. אתם מצליחים לאתר את הביוץ ולתזמן יחסים לפי זה?

אגב מתי פעם אחרונה בדקת הריון?

עשיתי בדיקת הריון שבוע שעבר ובדקתי ביוץ בעיקר סביב הזמן שהיה אמור להיות הביוץ ויצא שלילי..

בביוצים הקודמים (שנדמה לי שהיו ביוץ) היו לי תסמינים כמו רגישות בפטמות, קצת כאבי בטן.. ובפעם הזאת גם היה לי את זה כמה ימים אבל לא קיבלתי מחזור עד עכשיו ונכון לשבוע שעבר אני גם לא בהריון

לא הייתי ממליצה לנסות לבדוק ביוץ לבד בבית.

זה לא מקרה רגיל, אין סדר, זה סתם לעשות מלא בדיקות לחינם.

שחלות פוליציסטיות זאת תופעה שקורית ל 15% מהאוכלוסיה

סה לא אומר שום דבר על סיכויי הקליטה להריון תקין בע"ה

בפרט שאת צעירה ובריאה ב" ה.

יש כאלה שנקלטו באופן טבעי למרות האבחנה הרפואית הזאת.

האבלנה - רק אבחנה 

הקב"ה איתך תמיד, והוא מסדר הכל לטובתך!

מעבר לזה

בכל שלב בחיים - תזכרי 

שהכל בהשגחה פרטית

הכל משמיים

והכל לטובה.

אל תלחצי משום דבר ואל תתבלבלי מאנשים!

לאנשים תמיד יהיה מה לומר

בכל שלב

אם אין ילדים- למה אין

אם יש- מה עם עוד

אם יש כבר כמות ילדים- למה להביא עוד

מי שקובע זה את ובעלך והקב"ה. 

התוצאות הן שבע"ה לא תחלי בסוכרת סוג 2 ואם כן אז בגיל מאוחר יותר.

וסיכוי גבוה שגם בטווח הקצר תהיה השפעה לליוב על המחזור.

קודם כל חיבוק על הציפייה לילד אפילו שזה באמת לא הרבה זמן אבל כל חודש זה כמו נצח שכלכך רוצים!

ממה שאני יודעת את יכולה לקחת תמצית שיח אברהם זה מאוד עוזר לאיזון הורמונלי וקליטה להריון

וכמו שכבר רשמו דיקור שיטת אביבה דברים טבעיים..הבנתי שזו הבעיית פוריות שהכי קל לפתור אותה יש גם כדורים שנותנים..ושיהיה בהצלחה תבשרי פה בשורות טובות בקרוב🙏

אם לוקחים לבד בלי הכוונה

לפעמים הטיפות יכולות לעשות בלגן... 

נשואים עשרה חודשים

מנעתם בהתחלה

והיו לך רק 3 מחזורים עד כה

זה אומר שהיו ממש מעט נסיונות אז זה מעודד זה עוד לא מראה על בעיה

כמובן שזה לא אומר שההמתנה לא קשה ומתישה, לא צריך לחכות 5 שנים כדי שזה יהיה "מוצדק"

מנסיוני אני יודעת שלרופאה הולכים אחרי כשנה

וטוב שלרופאת פריון ולא לרופאת נשים רגילה

הייתי מתחילה מלברר על דרכים טבעיות לשחלות כי זה באמת נושא שיכול לעכב

אני פוליצסטית והתחלנו גם לבדוק אחרי כשנה

עד כה ב"ה 2 ילדים מטיפולים

ויכול להיות שיהיה גם טבעי בע"ה אני לא מונעת

יודעת שיש הרבה גם פוליצסטיות שנכנסות טבעי

אני עם שחלות פוליציסטיות ולא היה לי ביוץ הרבה יותר מחודשיים שלושה.. אז אומנם אני הגעתי לטיפולים אבל כנראה לא רק בגלל זה..

בכל אופן, במצב כזה ממש קשה לדעת מתי הביוץ אז ממש ממליצה פשוט להתחיל ממעקבי זקיקים, שרופא ילווה אותכם הזה ואז בשילוב אולטרסאונד ובדיקות דם תדעו במדיוק מתי הביוץ.

חוץ מזה מצטרפת והרבה דברים שנאמרו פה- סה"כ ניסיתם 3 פעמים.. זה ממש כלום גם כשהכל תקין!80% מהזוגות נכנסים להריון תוך שנה-שנה וחצי, ז"א 12-18 ביוצים ונסיונות.. אז זה גם לגמרי בתווך התקין! וגם שחלות פוליציסטיות זה באמת אחד הדברים הכי פשוטים לטפל בהם.. גם לי המליצו על שיטת אביבה (ובסוף בפעם היחידה שניסיתי זה היה כשנכנסתי להריון עם הבת שלי אבל אני לא יכולה להגיד שזה מה שעשה את זה כי היו עוד דברים בסבב הזה) וגם על תזונה שמעתי שיכול לעזור ולהשפיע, לא ניסיתי עד הסוף להתמיד בזה.. ובכל מקרה, זאת באמת יכולה להיות תקופה כיפיית שאפשר להיות ספונטניים ולעשות בתור זוג כל מיני דברים

3 מחזורים

זה אומר 3 ביוצים (בהנחה שהגוף ישר חזר לבייץ אחרי גלולות. הרבה פעמיפ זה לא ככה ולוקח לגוף זמן להתאזן. )

והסטטיסטיקה הפשוטה של ההריונות. זה 1 ל5, כאשר מקיימים יחסים בביוץ.

במחזורים ארוכים, יש בכלל מצב שלא הייתם ביחד בימי הפורחות, ואז זה אפילו לא נספר.... 

יש כדורים במרשם לעידוד ביוץ איקקלומין/לטרזול.

נוטלים חמישה ימים ברצף בשילוב של מעקב זקיקים.

ואם אין בעיית פוריות נוספת, זה פותר את הבעיה.

השאלה אם את רוצה להיכנס לתוך זה, או לתת לעצמך זמן באופן טבעי.

ולשחרר את הלחץ זה תרגול בלי קשר לאירוע, החיים כל הזמן יציפו אותנו בשיבושי תוכניות ולחץ חברתי, זה עניין שצריך לעבוד עליו בפנים.

ממש להשתיק רעשי רקע, לא לקחת ללב, ולנשום❤️

דבר ראשון, לי אין שחלות פוליצסטיות, לפחות לא שידוע לי והיו לי במשך תקופות ארוכות מחזורים של 39 ימים, וב"ה יש לי ילדים.

מעבר לזה, אם את מרגישה שהמתח נכנס ופוגע יש למכון פוע"ה שרות של תמיכה סביב פוריות, אולי שווה לשקול את זה.

מעבר לזה, מסכימה עם מה שנאמר שבאמת לא מדובר בהרבה זמן ונכון להציב גם להורים גבול להתערבות שזה לא מקומם להיכנס בניכם. ובאופן כללי 10 חודשים זה עדיין ממש זמן שבונים זוגיות והוא מורכב גם אם לא מכניסים נושא של פוריות

אתם מנסים לא הרבה זמן. ומחזורים של 38-39 יום זה ממש ממש בסדר. בגלל שאת פוליציסטית לא יודעת אם כולם כללו ביוץ אבל בהנחה וכן אז באמת את במצב ממש ממש טוב!

דרך אגב, אני לא פוליציסטית והמחזור שלי מאוד לא סדיר (50+-30 ימים) וב"ה נכנסתי בקלות להריונות...)

ממליצה להוריד לחץ, להבהיר למשפחה שזה לא עניינם ושאתם מבטיחים להזמין לברית כשתהיה בע"ה. עד אז אין מה לשאול שאלות ולהמליץ המלצות.

עם כמה שזה קשה, ואני לא מזלזלת בכלל, קחו נשימה ותחיו את הרגע. בע"ה יהיו לכם עוד הרבה שנים טובות ושמחות עם ילדים 

גם עם שחלות פוליצסטיות

לא ממליצה על מקלוני ביוץ לא עובד עלינו כל כך.

לי לקח בהריון השני גם בערך 7 חודשים ללא מניעה אבל אין כל כך ביוצים אצל פוליצסטיות ככה שקשה להיכנס להריון

לי עזר לעשות שינוי באורח החיים, לשתות הרבה מים, פחות קפאין, לאכול טוב ומאוזן ולהקפיד על שעות שינה.

זה ממש עזר לי.

יש מישהי שיש לה פודקסט על הנושא ממליצה לשמוע קוראים לה מירי לאב.

בהצלחה!!!

הרבה פעמיים בשחלות פולציסטיות אין ביוץ בכלל, ומתישהו הרירית פשוט נושרת בלי ביוץ ולכן יש מחזור.

אם עובר זמן וכל הזמן המקלון ביוץ מראה קצת חיובי ולא חיובי מוחלט ייתכן ואת לא מבייצת ובגלל זה באמת כדאי לברר את זה עם רופאת פריון.

היה לי חשוב לציין את זה כי גם אני עם שחלות פוליצסטיות ואחרי כמה חודשים שניסיתי להבין מה לא בסדר איתי שאני לא מצליחה לברר מתי הביוץ (בכל השיטות, בפרט עם חום השחר) הבנתי שזה לא שאני פשוט לא מספיק  דויקת זה שפשוט אין כזה.

אז הדבר הכי חשוב זה להבין אם יש ביוץ וזה אני מאמינה שהדבר הראשון שרופאת פוריות תעשה.

ועוד דבר קטן, קחו נשימה. אתם בתחילת החיים ובגלל זה זה ככ מציף אבל אתם תראו ככ שהזמן יעבור שכולם סביבכם תמיד יהיו דברים שלכם אין או שאתם מצפים.

כל אחד והמסלול המדויק לו, בעז"ה זה יגיע לכם בזמן המדויק!!.

ותשמחו מזה שכבר מנסים לעזור לכם בשלב מוקדם ואתם לא סתם נמרחים חודשים בלי ביוץ בכלל.

ממש חשוב לעבד את המרכיב של הלחץ

כי אם אפשר לנטרל אותו, תהיה לכם אפשרות ללכת בדרך הרבה יותר נעימה ומועילה לטווח הארוך.

תוכלי למשל לנסות שיטת אביבה כדי להסדיר את המחזורים, ובמקביל ללמוד שיטת המודעות לפוריות כדי לעקוב בעצמך אחרי הביוץ שלך אם יש ומתי, וכמובן לתזמן יחסים.

שתי השיטות האלה הן כלים מאד אפקטיביים שתוכלי להשתמש בהם כל החיים, בתרחישים כאלה ואחרים.

תוכלי גם ללמוד לאזן את עצמך באמצעות תזונה או דיקור סיני, שישפיעו על הבריאות שלך (יש לתסמונת השלכות נוספות לטווח הארוך, היא קשורה להתפתחות של תנגודת לאינסולין).

הדרך הקצרה לעומת זאת, היא באמת לפנות לרופאת פריון, שתשלח אותך למעקב זקיקים - תהליך מתיש ומייגע שכולל אולטרסאונד מוקדם בבוקר מספר פעמים בחודש עם בדיקת שם, תלות באחות זמינה יותר או פחות שתספר לך מה התוצאות, התערבות תרופתית כדי לגרום לביוץ - שיש לה גם תופעות לוואי.

אנשים נוספים שמעורבים בחדר המיטות שלכם, וברור שהדרך הזאת כוללת גם עליה במרכיב הלחץ.

זו אפשרות כמובן, אבל בעיני פחות טובה.

אני מבינה אותכם מאוד, כשרוצים ילדים מאוד קשה להרגיע ולהיוץ בנחת

במיוחד שסביבכם לכולם כבר יש

במיוחד שההורים לוחצים

ובכל זאת, קודם כל באמת לא ניסיתם הרבה בכלל, זה ממש ממש ממש נורמלי לא להכנס להריון כל כך מהר.

כשחיים בסביבה שכולם ילדים מאוד מהר, אז מי שלא 'עומד בקצב' הרבה פעמים בטעות נכנס ללחץ, אבל אם תסתכלי סביבך על אנשים מבוגרים יותר, תראי שלכל אחד יש את הסיפור שלו. יש את מי שהלך בקלות ואחר כך כבר לא, יש את מי שהלך בקלות אבל גידול הילדים היה מאתגר, יש אנשים שהסיפור שלהם זה פרנסה ויש שזוגיות, לכל אחד את האתגרים שלו בעולם, והדרך לצלוח היא רק להסתכל פנימה ולעבוד על השמחה שלנו. במיוחד כשעדין אין אצלכם בעיה, ניסיתם זמן מועט ואתם נכנסים ללחץ סתם. ואני לא אומרת שהקושי לא מובן לי! כשרוצים כל חודש נראה המון. אז אני לא אומרת שצריך לשמוח בזה, אבל כן זה המציאות שה' זימן לכם, תנסו לצמוח מזה ולנצל את הדברים החיוביים שבזה, תנצלו את התקופה הזאת, זה זמן שלא יחזור

תהנו מהזוגיות

תעשו רשימה של דברים שבא לכם לעשות ומאתגר עם ילדים וכל חודש תעשו משהו

תנסו לשחרר. אני לא אומרת להפסיק לרצות או לא להתבאס כשלא עובד, אבל תנסו במקביל להנות,

אני לא אומרת שזה קל, יכול להיות שבהתחלה זה יהיה בכח, אבל יש לנו יכולת לבחור בחיים שלנו על מה לשים את הדגש

אם לא מצליחים לשחרר בכלל- לכו לטיפול.

ורוצה להוסיף שהיום ברוך ה' יש לרפואה הרבה כלים ושאני מסתכלת סביבי גם זוגות שהתקשו בכניסה להריון, בטווח של כמה שנים לכולם יש ילדים, עוד יהיה לכם בעזרת ה', במיוחד כש'הבעיה' היא שחלות פובלסיצטיות שהיום מטפלים בזה מאוד בקלות.

מבחינת ההשתדלות- בגלל הגיל הצעיר והזמן הקצר שאתם מנסים, לדעתי הכי טוב לפני שנכנסים לסיפור של טיפולים לנסות שיטת אביבה ודיקור סיני, אבל אם לא מתאים לכם אתם יכולים גם ללכת ישר לטיפולים, רק לכו על זה בשמחה שיש היום לרפואה כלים לעזור לכם, ולא במסכנות ועצבות.

וכל האנשים סביבכם שמעירים - קודם כל סליחה שאני אומרת את זה ככה אבל הם מטומטמים, אתם נשואים כולה 10 חודשים, אפילו בעיה אין עדין

וגם אם הייתם נשואים יותר וכן היתה בעיה- זה לא העסק שלהם

בתור מישהי שיש לה מחזורים לא סדירים

ואחרי ניסיונות להכנס להריון של שנה וחצי

הלכתי לדיקור (זה סדרה של טיפולים, יקר אבל שווה כל שקל)

המחזור התחיל לדפוק כל חודש כמו שלא היה לי בחיים

ועכשיו ברוך ה' בהריון.

השקעה ששווה כל שקל.

אם תכתבי מאיזה איזור את, אולי אני אוכל להמליץ לך.

אבל חשוב לקחת מישהי מומלצת ולא מהקופה...

וכן חשוב לדעת זה לא נחשב הרבה זמן לנסות...

בדכ ההנחיה היא להתחיל בירור רק אחרי שנה של ניסיונות.. וגם לפעמים לגוף לוקח זמן להתאושש ממניעה (שאגב גם בזה דיקור יכול לעזור(

חיבוק 🫂

לגבי טבעת- לר השתמשתי הרבה זמן לדעתי מספר חודשים אם אני זוכרת

מבחינת הכנסה הוצאה היה לי סבבה אבל פעם אחת אחרי שטבלתי וכבר הגעתי הביתה נזכרתי ששכחתי להוציא לטבילה וחזרתי לטבול שוב באותו ערב🤥

לגבי דיאפרגמה- השתמשתי כשנתיים וחצי ברציפות, אסייג ואגיד ששמתי כל קיום יחסים חוץ ממקרים בודדים ממש, שהייתי בטוחה ב100% שהתרחקתי מהביוץ. 

בדקתי עכשיו בגוגל ואני רואה שבדיעבד הטבעת לא מעכבת (אולי זה לא לכל הדעות אבל כדאי לדעת שזו אופציה).

אפשר למנוע שנים ארוכות

זה סיליקון שחוסם פיזית + קוטל לשיפור החסימה

האחוזים יורדים כי נשים שוכחות/ לא מיומנות וזה זז/ חושבות שאפשר בלי/ לא שמות קוטל

אולי תנוחה מסויימת שאישה תעשה או משהו כזה

מספיק שכמה זרעים בודדים יעברו ואשה תיקלט להריון

מלחיץ ממש

ומבחינתי אין סיכוי להפלה במקרה כזה ואאלץ להתמודד עם ההריון

אוף אין לי כבר כח למחשבות והתלבטויות של זה

לבדוק אם היא זזה בזמנים בטוחים

היא לא אמורה לזוז

(לקאיה יש מין דפנות שמונעות את התזוזה)

והקוטל מוסיף שכבת הגנה בפני עצמו

אני רואה את זה כמניעה בטוחה

מונעת עם זה לסירוגין כבר כמה שנים

הקפדתי ללכת למתאמת

בלי ג'ל (חוץ מתקופה מסוימת)

אף פעם לא בודקת ביוץ, פשוט שמה כל החודש.

בין הראשון לשני מנע לי מעולה

בין השני לשלישי נכנסתי עם זה להיריון

אחרי הרביעי הייתה תקופה שהייתי חייבת למנוע רפואית אז הייתי עם ג'ל עד שנמאס לי

ובסוף נכנסתי להיריון ביום שלא שמנו כנראה חח

אז מבחינתי זה מונע, והג'ל מעלה אחוזים ובחרתי לא להשתמש בו, וקרה שלא מנע לי, אבל מקרים כאלה קורים גם עם אמצעים שנחשבים יותר בטוחים…

מניחה שאחרי הלידה אחזור לזה כי האמצעים האחרים לא ככ באים בחשבון

בטוח שזה פחות טירחה מדיאפרגמה.

הטבעת הייתה לי אחלה להוציא ולהכניס

התרגלתי די בקלות

לא הכרתי שמוציאים לבדיקות או הפסק, רק למקווה

לגבי דיאפרגמה-

מונעת איתה כבר כמעט ארבע שנים, ברגע שהפסקתי נכנסתי להריון ככה שאני מניחה שהיא מונעת לי מעולה

משתמשת תמיד בג'ל

מנסה לעקוב אחרי ביוץ ולא שמה אותה ב3-4 ימים שלפני המחזור שאז כבר בטוח לא צריך

לגבי דיאפרגמה - כמו שכבר כתבו כאן -

חשוב ללכת למתאמת אחרי לידה / אחרי שינוי משמעותי במשקל (5 ק''ג נראלי) כדי לוודא שהיא עדיין מתאימה + לוודא שאת שמה נכון

להקפיד להוציא לא לפני שש שעות

לשים ג'ל

וכמובן כמו תמיד - להתפלל...

בשבילי זו המניעה האחרונה והיחידה שאני יכולה (מלבד לא לקיים יחסים...) אז לומדת להסתדר עם מה שיש 😅

בהצלחה בהחלטות!!

אולי יותר

בהתחלה הייתי נמנעת בזמן ביוץ באמת, עכשיו כבר לא. אבל זה ממש לא משתווה לטבעת ובטח שלא אומר שלא לשים כלום (את אותה למנוע לא? מה הקשר לא לשים כלום?). עם קוטל זרע זזה עובד אצלי ב"ה (לא מתקמצנת עליו) ואם יש מחזורים קבועים בערך - כחמישה ימים/ שבוע  לפני העונה הבינונית  ואחרי שזיהיתי ביוץ ועברו כמה ימים אני כבר לא משתמשת בה בכלל וזה בעיניי יתרון מטורף

גמני משתמשת בקאיה

יש לי אחות בזכות דיאפרגמה, אז מבחינתי זאת לא אופציה

את הנוברינג לפני שאני שוללת לגמרי גם את זה

אם לא יהיה טוב אז לא נותר אלא דיאפרגמה

אני כותבת פה כי רוצה שזה יהיה כתוב ושאני לא ישנה את דעתי עוד מעט שוב ותיכף כבר אי אפשר להתחיל החודש נוברינג 🙃😶

כן התאמתי אצל מישהי תותחית..

דיאפרגמה שהרגישה לי יותר הרמטית מהסוג הקודם שהשתמשתי..

אצל לי מילר אם אני לא מתבלבלת..

ללמוד שיטת הפוריות הטבעית- כיצד לא להרות באופן טבעי...יודעת שיש דבר כזה.
מניעה בנרות, דיאפגרמה, שקפים...- אין הורמונים...

חברה אמריקאית שיתפה אותי במניעה מעולה שיש שם, אולי יש גם בארץ? אני לא נתקלתי. מעניין אם מישהי פה מכירה
שבב כזה קטן שמחדרים לתוך העור בזרוע- נשמע מפחיד, אבל מונע נהדר ובלי השפעת הורמונים ככה אני מבינה ממנה. אולי שווה לך לברר?

גם אני סבלתי מסוגים שונים של מניעה הורמונלית

בסוף ויתרתי והשתמשתי בנרות. יש גם שקפים ועוד אפשרויות. נכון, אחוזי ההצלחה יותר נמוכים ,אבל הם גם די גבוהים. חושבת שבאיזור80% (לא זוכרת בדיוק)

אז זאת גם אופציה

נכון זה גם מורכב אבל זה בטח ובטח עדיף מההצעה שלך של לא לקיים יחסים בכלל.

מקסימום בהמשך כשתדעי להשתמש בה טוב תוסיפי דיאפרגמה רק בימים הבעייתיים.

לא הייתי מתחילה עם שקפים ונרות שזה לא נחשב בטוח בכלל בכלל

ותכלס הזוי להשתמש בזה כאילו זה כלום

יש לזה השפעות ככ מטורפות על הגוף.... והנפש..

מירושלים למרכז ובחזרה

הרבה פעמים במלחמה הזו

אני לא מפחדת

אבל הרבה אנשים כנראה כן מפחדים

כי הכבישים יחסית ריקים

מה שחשוב אם נוסעים

זה להחליט על אסטרטגיה מראש

מה עושים בזמן התראה/ אזעקה

כדי לא להיכנס ללחץ

(אני ממשיכה לנסוע

זה מרגיש לי הכי בטוח)

אני למעשה נמנעת מתחילת המלחמה לנסוע להורים שלי כי אזעקות ואין אצלם ממד, כי נהגים הרבה פעמים מגיבים בחוסר פרופורציה וזה יכול לגרום לתאונות

ולדעתי זה משו שיכול לחכות לימים רגועים יותר

בעלי במילואים והמשפחה שלי במרכז

נסעתי אליהם כל שבת הלוך וחזור עם הילדים

וואלה לא כל כך מפחיד אותי,  לא יודעת. אגב בירושלים יש הרבה פחות אזעקות מבמרכז

מצד שני אני ממש מבינה את מי שמפחדת

הייתה לנו אזעקה בדרך והיינו באמצע שומקום. היה מאוד מפחיד...

אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך בחיים וחייבים להפסיק לפחד. וכשיש התרעה מוקדמת לחפש בוויז מקלט...

לא מסוגלת לתקוע את החיים שלי ברמה כזו.

אבל למרכז לא מגיעה בכלל ( בלי קשר למלחמה, פשוט אין לי מה לעשות שם)

לא יודעת מה באמת "נכון"

ההורים שם...

אין לי משפחה במרכז אז לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה. אבל בירושלים אין המון אזעקות, בערך כמו אצלינו, אולי אפילו קצת פחות. אז משפחה - זו משפחה

אם זה להגיע מרחוק לדעתי את לא מגזימה

ממש לא נעים להתקע בדרך עם ילדים קטנים

אם זה לשבת שלמה אולי הייצי טורחת

אבל בשהיל ביקור קצר לא בטוחה שהייתי יוצאת

הבאנו איתנו גם מזרוני יוגה כדי שאם נצטרך לשכב יהיה נעים יותר.

בעיני הכי חשוב זה להיות באמת רגועים ולא לשדר לחץ לילדים ולהפוך את זה לחוויה (זה באמת מצב לא נעים אבל לחץ לא עוזר), בפועל כשהייתה התראה בדקנו בוויז איפה יש מרחב מוגן קרוב והספקנו להגיע ולהתמקם בנחת...

אנחנו ממש רוצים לנסוע להורים, אבל אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך - אז אנחנו לא נוסעים..

אולי בעלי יסע לבד כדי לבקר אותם.

ממש שאת מפחדת

אבל מבינה גם את בעלך

אנחנו כן נוסעים

לא אצא לטיול במרכז או בהרי ירושלים, זה נראה לי פחות אחראי.

אבל נסיעה סטנדרטית שמאפשרת לפגוש משפחה ולשמור על איזושהי שגרה, זה חשוב ורצוי שווה את זה.

גרים קרוב למרכז, עם המון אזעקות. בכל האיזור הקרוב יחסית למדנו איפה כל המיגוניות והמקלטים, וכשיש התרעה נוסעים למרחב מוגן הקרוב. כמו שאמרו במחסומים המון פעמים יש מיגוניות, בתחנות דלק.. כך שיש מקטעים יחסית לא ארוכים שאם תתקבל התרעה לא יהיה לי מקום בטוח לעצור בו.

כן עושים השתדלות לשמור על ההנחיות אבל בהחלט נוסעים.

היום הגיעו אלינו משפחה ממש מכל הארץ, ב"ה גם מי שהיה בדרך ידעתי לומר להם בהתרעה לאן ללכת וב"ה הספיקו להגיע למרחב מוגן

כי חשבתי שאני בפורום אחר בניהולי, ששם מבקשים לכתוב בכותרת אם מדובר בהודעה על הריון/ לידה😅

לדעתי זה לא מענה מספק ,

היא צריכה לעשות עיסוי לצלקת,

מה שאת אמורה לעשות זה לתמיכה אבל לא מחליף..

הפזיותרפיסטית שהלכתי אליה אמרה שאפשר להגיע אליה לפני לידה והיא יכולה לעשות עיסוי כדי למזער את הסיכוי לקריעה של פתח הנרתיק כי זה מגמיש את השרירים.

לאזור שלום ב"ה

לידה ראשונה ואקום וחתך יזום

לידה שנייה - ספונטני, לידת בזק

ב2 הלידות תפרים (אותו רופא אגב😅) והוא עשה עבודה טובה ב"ה

בלידה ראשונה קרעים רציניים

בלידה שנייה חתך יזום

ההחלמה מהחתך הייתה הרבה יותר קלה

בלידה שלישית ורביעית קרע ספונטני קטנטן

מצטרפת להמלצה להחליף פיזיו

ברמה שחזרתי לרופאה מעל שנה אחרי הלידה. כאב לי שם ממש וגם הרגשתי את התפרים.

עברתי תהליך ארוך של פיזיו רצפת אגן וכמו שאמרת -

זה היה טוב לרצפת אגן, אבל לא עזר לתפרים.

מה שבאמת באמת עזר בסוף - היה ההריון והלידה הבאים 😅

מאחלת לך שזה יעזור גם.

מה שכן, בזמן הבדיקות הרופאה שלחה אותי לרופאה מומחית בתחום (דר' אושרת ברט המדהימה) שנתנה לי משחה הורמונלית למרוח שעזרה מאוד - אבל נקודתית, לא פתרה את הבעיה.

וכן אמרה לי שאם זה ימשיך - היא תפנה אותי לפתיחה של התפרים כי אולי עשו אותם מהודק מידי וזה מה שכואב. ב"ה שלא היה צריך בסוף...

בהצלחה ורק בריאות 🥰

בראשונה נקרעתי היטב ותפרו כנראה חזק מידי/עקום/ משהו כזה. 

הרופאה אמרה שיש כמה דברים שיכולים לעזור-

או פיזיו שלא בטוח יועיל, או לתפור מחדש, או ללדת שוב. 

החלטתי לחכות. 

הלידה השנייה באמת סידרה את זה. אבל עד אז כאב לי. כנראה שנקרע ממש קצת, רק איפה שהיה תפור יותר מידי והכאיב לי.
 

אמרו לי שזה נפוץ שלידה חוזרת מסדרת את זה.

לא תפרו אותי בלידה השניה, רק בראשונה. 

מומחה לנושא.

אישית אני נקרעתי בכל הלידות (3) אבל תפרו אותי ב''ה בצורה טובה וחוסר הנוחות עבר תוך כמה שבועות.

יש לי חברה שסיפרה לי אחרי לידה שניה שמאז הלידה הראשונה היא סבלה מהקרעים ובלידה השניה אמרו לה שרואים תפר עקום ותיקנו לה...

תפירה גרועה מאוד

לקח לי שבועות להתאושש, הציעו לי לתפור מחדש, אבל העדפתי לוותר.

לידה שניה חתך קטן ממש ממש, תפר קטנטן והחלמה מהירה.

לידות לאחר מכן ללא קרעים.

ארבע מתוכן עם תפרים. רק בראשונה הורגשו בכלל.. השאר היו קטנים ולא הורגשו בהחלמה. לגבי הראשונה, היה הרבה קרעים יחסית(לא חתך. ספונטנים  אבל לא עמוקים מאוד)

התפירה היתה טובה . אבל שבועיים ראשונים כואבים לשבת לשכב לקום וכו'.

לאחר מכן השתפר עד שעבר לגמרי. לא נשאר לי מזה משהו אחכ. לא זוכרת שהתעסקתי עם זה

תרגישי טוב❤️

לידה ראשונה תפרים כי חתכו

לידה שניה תפרים כי האיזור נקרע מעט מעצמו

מהלידה השלישית והלאה עד החמישית ב"ה ללא תפרים.

אני חושבת שזה משתנה מאישה לאישה

יש כאלו שאין להן בכלל תפרים באף לידה

יש כאלה שכל לידה

יש כאלה לפעמים כן ולפעמים לא תלוי איך הלידה מתקדמת ..

ויש גם מיילדות שסתם מתערבות וחותכות שלא לצורך כי אין להם סבלנות (קרה לי לצערי)...

בהצלחה !!

קרעים משמעותיים (דרגה 3). כאבים לא נורמליי. הלכתי למוקד ואחד התפרים היו הדוקים מידי וזיהום.

ב"ה אח''כ השתפר ועבר. מכירה כאלה שהיו צריכים לפתוח ולתפור מחדש.

ב"ה שתי לידות הבאות לידות וגינליות (למרות הלחץ מהרופאים לקיסרי) עם חתך יזום.

אחרי לידה שניה היה מאוד קליל ביחס לראשון (גם הזדהם), ולידה אחרונה בקושי מורגש.

אז זה משתפר אצלי מלידה ללידה ב"ה!

ממליצה ללכת לבדוק את זה אצל רופא מומחה לקרעים.

*מאנונימי כי לא מעט מכירים את הרקע לידה שלי

היו לי מלא תפרים בלידה ראשונה. אחרי חצי שנה הגעתי למרפאה ייעודית בשערי צדק יש שם כירורגית שבודקת את זה, אצלי אכן היה משהו לתקן (בדקה ובמקום טיפלה, כל הסיפור היה 10 דקות בערך ...) רק אז התחלתי להתאושש. ומהר.

אולי שווה גם בזמן הריון ללכת לודא שהכל תקין. (רק כדי לא לסבול, לא בקטע של דחוף)

החלק המעודד שבלידה שניה היתה לי פתרונות קטנה ושירים מהיר, ובשלישית לא היו כאבים כבר אחרי שבוע.

שיהיה בקלות חוויה מתקנת! 

מבינה שאין כלל, או שיעבור בלידה בע''ה אמן או שאקרע שוב ח''ו.. לגבי התגובות להחליף פיזיותרפיסטית, אני הולכת דרך הקופה אז מניחה שהמענה יהיה זהה בכל מכון, לא?

לא חושבת שהתפרים לא טובים כי תפרו אותי צוות שלם עם פלסטיקאי ומלא רופאים 🫣..

בע''ה מקווה שיעבור ובלי קרעים בלידה.

שוב תודה לעונות ❤️

גבוהה?(3 ומעלה)

כי לפי איך שאת מתארת שתפר אותך פלסטיקאי ועוד מלא רופאים, ככה זה נשמע

לבעיות מורכבות בקרעים ותפרים בפרינאום יש את דר' רויטל ארבל בשערי צדק.

פיזיותרפיסטיות שונות עובדות לעיתים בגישות מעט שונות. הם יכולות ללכת לקורסים שונים (כמובן אחרי ההתמחות בפזיותרפיה של רצפת האגן) וזה משנה את דרך העבודה שלהן.

ממליצה ממש לנסות

הדבר הכי חשוב הוא היכולת להניע את הגוף בחופשיות במהלך הלידה וביציאת הראש בפרט ולבחור את תנוחת הלידה לפי מה שהגוף שלך מבקש, מה שאומר ללדת בלי אפידורל.

זה גם מאפשר לך ללחוץ רק מתי שאת באמת מרגישה שזה נחוץ ולא מתי שהמיילדת אומרת, מה ששומר מאוד על הפרינאום. ואפשר גם ללדת בלי ללחוץ בכלל, ילדתי כך פעמיים. תקראי על רפלקס פליטת התינוק.

וגם עם אפידורל יש דברים שאפשר לעשות כדי למזער נזקים, ממליצה מאוד לקרוא על כך בספר לידה פעילה.

שאמנם יש הרבה דרכים להפחית סיכון לקרעים, אבל לא כל הסיבות לקרעים קשורות להתנהגות של היולדת. יש סיבות שקשורות גם למבנה הגוף, למנח של התינוק ועוד.

אני ב''ה ילדתי ב3 לידות טבעיות מהממות ונקרעתי בכולן, כך שחשוב לי שמי שנקרעת בלידה לא תרגיש אשמה.

לק"י

כולל לחיצות. וב"ה יצאתי בלי קרעים.

(אז לא שוללת את מה שגלי מטר כתבה, אבל לא הייתי שוללת אפידוראל רק בגלל זה או בונה על זה שאם אעשה משהו מסויים, אז בטוח שאצא בלי קרעים).

כמה וכמה לידות, כולן על הגב, עם אפידורל או משככים אחרים ולא נקרעתי באף אחת. יותר משמעותי להבנתי זה שמן שקדים.

ודרך אגב, באחת הלידות המיילדת רצתה להציע לי תנוחות אחרות וזה גרם להאטה רצינית בדופק של העובר, שהסתדרה כשחזרתי לשכב, אז כדאי להכיר שגם זה עלול לקרות

לק"י

כשעמדתי (או נראה לי שאפילו כששכבתי על הצד) זה גרם לירידות בדופק.

שהיא תעשה לך את העיסוי!

לא רק לתת הדרכה וזהו. זה לא מספיק.

גם בזה יש בחינה של לא נעים... אבל אולי יהיה לך יותר כל מאשר את בעצמך, וגם אפשר לחשוב על זה שזה מעין ללכת לאימון קשה אבל מחזק. קשה כי כואב וגם לע הכי נעים נפשית, אבל מרפא את הגוף.