לא יודעת איך להתמודדאנונימית בהו"ל

אני מרגישה שאני לא מסוגלת לשתף אף אחת כרגע, אפילו לא את אמא שלי שאני מספרת לה כמעט הכל בכל יום בשיחת הבוקר שלנו. וזה מציף אותי אז אני חייבת לשתף... ואולי גם אקבל כאן עצות או תובנות..


אתמול אני ובעלי היינו בשיחה עם היועץ של הישיבה ועם הר''מ של הבן שלנו, בן 15, אחרי שהם אמרו לנו שהם רוצים לפגוש אותנו. הילד שלנו הוא ילד טוב וחכם, חשבנו שאולי יש לו איזה קושי בלימודים כי הוא באמת מנסה תמיד להצליח בכל תחום.

הגענו לפגישה והם סיפרו לנו שהוא סיפר שהוא נמשך לבנים. מאז אני לא נרגעת. אני מרגישה שהעולם מתהפך עליי, אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, מה לחשוב, איך להתנהג מולו.


אנחנו משפחה מאוד מאוד דתית, בסביבה שלנו בכלל לא מדברים על דברים כאלה, בטח לא מקבלים אותם. אני מרגישה קרועה. מצד אחד הוא הבן שלי ואני אוהבת אותו יותר מהכול, ומצד שני אני לא יודעת איך אפשר להכיל דבר כזה מבחינה דתית ורגשית.


אני לא רוצה לשפוט אותו או להרחיק אותו אבל כמובן לא רוצה גם שיחיה חיים כאלה. זה ממש כאילו אבחנו לו מחלה... אני פשוט לא יודעת איך ממשיכים מכאן.


והדובדבן שבקצפת זה שהם אמרו לנו שהוא לא יוכל להישאר בישיבה אם הוא ימשיך להפיץ את זה... ואני לא מבינה איך הוא כבר מפיץ את זה עוד לפני שהוא סיפר לאמא ואבא... ואיך הוא בכלל יודע משהו בגיל שלו.. ומה אנחנו עשינו לא נכון שגרם לכל זה... ועוד אלף שאלות שיש לי והראש בבלגן. ואיך זה שלראשונה בחיי אני מרגישה שיש לי ניסיון שאני לא יכולה לעמוד בו...



חיבוק. בגיל הזה נדרש איש מקצוע לבירור אם זה כךירושלמית במקור
סביר שכן וסביר שלא. ואיש מקצוע (ממש לא רב...) יודע לעזור לו לברר מה מזה באמת קיים ומה לא.


שמה פה סרטון קצר 3.5 דק' שאולי יעזור לך:


ובכוונה לא מתייחסת להתנהלות הישיבהירושלמית במקור
הייתי מצפה שתסייע למצוא איש מקצוע כזה כי היום זה מדובר וגם מורים וגם הורים יכולים לקבל הכוונה, אבל נשמע שזו ישיבה שפחות דחוף לה לסייע לו ואז אין עם מי לדבר. 
אהובה, חיבוקחנוקה

רגע לפני מה עושים

תני תוקף לעצמך

זה גילוי קשה ומסעיר

כן, זה מזכיר קצת מחלה

מצד אחד החיים ממשיכים

ובעז"ה עוד שנה תהיי במקום אחר (מבחינה נפשית, בהירות והתנהלות)

כן הוא ילד

תני מקום לסערה שלך

כשתהיי ברוגע תוכלי הרבה יותר טוב לחשוב איך את רוצה להתמודד עם זה מולו

ולבוא ממקום מנהל ולא מנוהל עי הרגשות שלך בסיטואציה.

 

וואובאתי מפעם

אני רק חיבוק גדול גדול.

נסיון קשה מאוד ❤️

בע''ה מקווה שתצמחו ממנו

דחוף להתייעץ עם איש מקצועאיזמרגד1

מה ההתנהלות הנכונה מול הילד, גם מבחינת איך שאתם מרגישים ומתנהלים וגם מבחינת טיפול וכו'... אלו דברים רגישים מדי בשביל להשאיר אותם לפורום.

וחיבוק. זה בטח הלם מטורף

קשוח מאדoo

כנראה שהילד לא מרגיש בנוח לשתף אתכם אם לא מדברים ולא מקבלים את זה


בעיניי הצעד הראשון צריך להיות שינוי מחשבתי אצלכם

אם לא מקבלים את זה או רואים בזה מחלה

זה מדרון חלקלק לקשר עם הילד ולילד עצמו שזקוק מאד לתמיכה הורית בגיל כזה ובסיטואציה כזו


אני אישית כן יכולה לקבל רעיונית כזה דבר

והייתי עושה שיחה פתוחה עם הילד שאוכל לקבל אותו בכל מצב

וממליצה לו לא לדבר ע"כ בישיבה כדי שיכול בינתיים להמשיך שם

ולהיות אוזן קשבת למה שהוא צריך או למצוא לו מי שיהיה אוזן קשבת שמקובל עליו

לפעמים יש תופעה שבנים בפנימיות חושבים ככה כל עצמםלפניו ברננה!

רק בגלל שאין בנות באזור..

בקיצור צריך לבדוק את זה טוב. יש גם רבנים שעוסקים בנושאים האלה וכדאי לקבל הנחייה טובה וברורה על מישהו כזה (הלוואי שיש פה בפורום מישהי שמכירה וממליצה. כי בכזה נושא לא מספיק לכתוב שמות משמועה..)

ובעיני המסר צריך להיות שבעיניכם ובעיני ה' מה שחשוב זה לא איך הוא מרגיש אלא איך הוא מתמודד עם הרגשות האלה.


חיבוק גדול

ואני בטוחה שתגדלו מזה כולכם ביחד 💗

אני גם שמעתי על זהשושנושי

שמעתי על זה בהקשר של פנמיות בנים אצל גויים

שנמשכו שם לבנים כי לא הייתה אופציה אחרת, משהו כזה

 

לא שמה שכתבתי מעודד או משהו, סתם הוספתי.

 

לפתוחת - וואו איזה קשה זה!

ממש הצטמררתי מלקרוא אותך

אתם הורים אלופים וזה ממש לא קרה באשמתכם! אתם לא אשמים בכלום

שולחת לך חיבוק ומקווה איתך לימים טובים יותר.

 

חיבוק גדולאן אליוט

נשמע ממש קשה.

אני מתייגת לך את @פשוט אני.., שיודע לאן לכוון, ונראה לי אפילו יותר חשוב - מה לא לעשות, כדי שהילד לא יפגע

תודה על התיוג פשוט אני..

מעדיף לא להגיב כאן.

 

הפותחת ו/או בעלה מוזמנים לפנות אלי באישי.

באיזה אזור אתם?אחת כמוני
יש מצב שאוכל להשיג לך המלצה לאיש מקצוע טוב .


וחיבוק גדול

יכול להיותאורוש3

שזה סתם חלק מהבירור האישי בגיל ההתבגרות. זה לא בהכרח אומר משהו אמיתי. זה שלב שזה נורמלי לחשוב ככה. הייתי קודם כל מתאפסת על עצמי. ואז לוקחת אותו לשיחת עומק. לומר שהתאכזבתם שלא שיתף ןשאתם תמיד בשבילו. לומר שזה נורמלי בגילו לחשוב ככה. אבל אם בישיבה זה לא לגיטימי לדבר על זה בקול אז כנראה שעדיף לו לא לדבר בקול ולומר שכרגע ה' מודד אותו במעשים ולא ברגשות. ולמרות היצר המיני הטוב והמשיכה הנורמלית בגיל הזה לא משנה לאיזה מין, אנחנו שומרים את הביטוי לרגשות האלה לשלבים בוגרים יותר בחיים. תגידו שתחפשו איש מקצוע שיעזור לו להעמיק את הבירור בתוך עצמו. לא הייתי שוללת. לא מרחיקה אותו. לא מוחקת את מה שהוא חושב על עצמו. זה עדיין לגמרי יכול להשתנות.

ואם לא, אם לא אז זה בהחלט קשה מאוד בעיני. אבל בסוף הם לא מראה שלנו ומה שהוא יבחר לעשות עם הנטיה הזו בחייו הבוגרים, זה שלו... 

אמא אהובהשלומית2

דבר ראשון

למצוא איש מקצוע שמאדדדד מבין בתחום ולהתייעץ איתו.


צריך לדעת שבגיל ההתבגרות עם ההןרמוניפ והכל, אחוזים מאד גדולים מהנוער שואלים את עצמם לגבי הנטיה המינית שלהם. ורובם בסוף חוזרים למשיכה הטבעית בניפ לבנוצ ןלהיפך. וזה רוב המקריל

אכן יש מקרים שזה ךףלא עובר אחרי גיל הנעורים.

.ולכן חייב איש מקמוע ספציפי לז ה שיעזור להבין איפה זה עומד.

ולא היועץ של הישיבה

חיבוק גדוללאחדשה

אם הייתי נתקלת בשרשור הזה לפני שנתיים נניח הייתי מגיבה משהו אחר.
אבל יש לי משהו אחד לומר.
זה נסיון בדיוק כמו נסיון אחר.
זה הכל.
אולי קל לי לדבר כי אני לא מתמודדת במקום הזה בתור אמא.
אבל בסוף זה איסור מהתורה כמו שאסור לחלל שבת.
וזו התמודדות קשה מאוד מאוד מאוד.
אז הדבר הראשון הוא חיבוק.
לעצמך, כי זה כמו כאפה לפנים כנראה, והפוך ממה שחלמת בשביל הילד שלך אני מניחה...
דבר שני לבן שלך.
שרחמי נכמרים על מה שקורה לו בלב ובנפש וייסורי המצפון, והכאבים והנסיון וההתמודדות.
זה לפני הכל.
לפני פתרונות מה הלאה ואיך מתקדמים ומה יהיה ומה יגידו ואיך הוא יתחתן ויקים משפחה.

ילד שמרגיש שמקשיבים לו והוא מקובל בלי תנאים, ואהוב, אהוב אהוב!
יהיה פתוח, לפחות הרבה יותר פתוח לשתף פעולה עם נסיונות של "פיתרון" או כלים להתמודדות או כל דבר אחר. אבל זה אח"כ.
ושוב חיבוק גדול.
לזכור שהשם ברא את הילד הזה עם סל המתנות שלו, ויש לזה סיבה..
ונתן לו אותך, האמא המושלמת בשבילו.
מותר להרגיש. ולהתמודד עם כל רגש בנפרד...

אני רוצה לדייק משהו חשובבארץ אהבתי

זה לגמרי לא נכון לכתוב "זה איסור מהתורה כמו שאסור לחלל שבת"

משיכה לגברים זה לא איסור. זו נטייה מינית שהקב"ה טבע בו. ועצם זה שהוא מרגיש את זה, זה ממש לא איסור.

מימוש של הנטייה הזו היא אכן איסור.

ולהיות בחור דתי במקום כזה, שמרגיש בגוף שלו את המשיכה הזו, ויודע שבמסגרת ההלכה אין לו אפשרות לממש את זה - זה ניסיון לא פשוט.

אבל אם מתייחסים אליו כאילו עצם הנטייה היא אסורה - זה ממש ממש נוראי. כי זה למחוק אותו. להגיד לו שאין לו שום אפשרות להיות בסדר. להגיד לו שמה שהוא מרגיש, עוד בלי שהוא בחר מה לעשות, זה אסור. וזה לגמרי לא נכון.

אדם עם משיכה לגברים שלא מממש אותה בפועל - זה אדם צדיק שעומד בכל רגע בניסיון. זה לא אדם שעובר על איסור.


וכשנער יודע שהסביבה שבה הוא גדל - רואים את עצם המשיכה שלו כדבר אסור, זה מובן מאוד למה הוא יבחר לא לשתף את ההורים.

ואני מצטרפת ממש למה שנכתב פה -

לכם בתור הורים יש את האפשרות לשנות את מה שהוא חשב עליכם. אתם יכולים להגיד לו שאתם מבינים שהוא חשש לשתף אתכם, אבל אתם רוצים להיות איתו בניסיון הזה, אתם ההורים שלו בכל מצב, ואם זה מה שהוא מרגיש - אז אתם איתו.


כתבו פה הרבה שזה שהוא חושב ככה זה לא סופי וזה לא חותם את זה שהוא לא יוכל להימשך לבנות.

וזה ממש נכון וחשוב.

אבל בתור הורים, כשאתם מדברים איתו, אם רק תתנו לו שדר כזה של 'אולי עוד נגלה בהמשך שאתה כן נורמלי' - זה ממש לא מה שיעזור לו כרגע. הוא צריך לדעת קודם כל שאתם מקבלים אותו בכל מקרה, גם אם באמת הוא לא יוכל להימשך לבנות לעולם.

בהמשך אפשר גם לפתוח את זה לבירור נוסף. אולי ללכת לפסיכולוג מומלץ שיעזור לו להבין את עצמו יותר לעומק. אולי באמת הוא יגלה שהוא לא נמשך רק לבנים, ויכול להקים משפחה כשרה עם אישה. זה לא בלתי אפשרי שזה יקרה.

אבל זה לא מובטח. יש גם מצבים שבאמת יש משיכה מינית רק לגברים. והוא צריך קודם כל לדעת שמקבלים אותו ואוהבים אותו בכל מצב, גם אם זה מה שיהיה.


(הרבה יותר קל לכתוב מאשר לקיים. שולחת חיבוק גדול, כי זה באמת באמת לא פשוט❤️)

זו בדיוק הייתה הכוונה שלי..לאחדשה

ברור שהתכוונתי למעשים עצמם.
לא מכירה מישהו עם נטיה מינית ששלם עם עצמו שיש לו משיכה אבל לא עושה שום מעשה לכן זה דיי ברור שמתייחסים ישר למעשה.
גם כתבתי  שכך השם ברא אותו..

לא חושבת שזה נכון לקשר ככהבארץ אהבתי

זה שמישהו אומר שיש לו משיכה לא מחייב שהוא כבר בשלב של מעשים.

וזה נכון שגם אם מגיע לידי מעשה, זה באמת ניסיון לא קל, ועדיין הוא צריך שההורים שלו יאהבו איתו ויהיו איתו, גם אם כואב להם המעשים שהוא עושה.

אבל בגיל תיכון לדעתי ממש לא נכון להניח שדיבור על משיכה מחייב שזה גם יגיע לידי מעשה.

(את כותבת שאת 'לא מכירה', אבל נראה לי שזה מסוג הדברים שקצת קשה להגיד שאת באמת מכירה הכל...)

מסכימה עם העיקרוןלאחדשה

וברור שלא כולם בשל ב המעשה מיד.
אבל אם הוא כבר בשלב שהוא מספר ואומר לצוות ולחברים אז ...
לא יודעת אולי אני טועה.
שורה תחתונה וודאי שכך השם ברא אותו ואוהב אותו ואת הנשמה שלו.
ולכולנו יש תשובה לעשות..

לא לא זה בדיוק שיפוטיותחנוקה

הוא סיפר לצוות בישיבה

הוא שיתף אותם כי יש לו קושי

לא חושבת שהוא עשה מעשה

וא' כן זה יכול להיות סערה חולפת (למעשה אחוזים גדולים מהאנושות יכולה להימשך גם לבני מינה, ועדיים לנהל חיים תקינים)

במיוחד בגיל ההתבגרות בחברה מופרדת (מכירה כמה בנות כאלו, לטא בנים, אבל בטוחה שזה קיים ב2 המינים)

ולפני שמדברים על תשובה

הרבה לפני

הוא לא עושה שום פסול בזה שהוא מרגיש משיכה

להפך- ד' מעמיד אותו בנסיון גדול. אדיר. אמאלה.

הוא סומך עליוץ

מה מפה? זה כבר מאד אישי..

בכללי הבן שלך דתי ברמה דומה לשלכם?מרגול

כלומר, בדברים אחרים הוא מקפיד וחשוב לו?


כי כן חשוב לי להגיד, שגם בשבילו זו יכולה להיות התמודדות קשה עם הפער הדתי לא פחות ממה שזה בשבילך.

הקרע הזה בין מה שה' רוצה ממנו לבין משהו שהוא בגדול לא בשליטתו, זה קשה.


ולמה אני אומרת את זה?

כי זה לא איך להתמודד מולו. זה איך להתמודד ביחד *איתו*.

את אמא שלו. את אוהבת אותו. ואת כאן בשביל לעזור לו.

ואתם ביחד איתו במסע הזה. וכאן בשביל לתת לו להרגיש את האכפתיות הכנה שלכם כלפיו כמי שהוא. 

קודם כלשירה_11

איש מקצוע תותחחחח בתחום

מאוד יכול להיות שהוא גם לא נמשך כמו שהוא מתאר וזה פשוט תוצר של סרטים שהוא רואה או משו כזה

עצם זה שהוא מדבר על זה מדליק לי נורה אדומה ומעלה תהיות.


ולהגיד לישיבה שאתם על זה וזה בטיפול, ההוצאה שלו מהישיבה יכולה לדרדר את המצב. 

חיבוק גדול אהובהמחי

זה הלם גדול לשמוע כזה דבר מהישיבה.

אבל חייבת להגיד לך שזה לא חד משמעי. בגיל הזה שמתעורר יצר מיני והוא נמצא בחברה שיש בה רק בנים, זה דבר נורמלי שהמשיכה תופנה כלפי מי שסביבו. זה לא אומר שהוא לא נמשך לבנות, זה דבר שיכול להתחלף, והגיוני שהוא לא מודע לזה וחושב שככה הוא וזהו. יש גם אנשים שנמשכים לשני המינים וזה בסדר. הם יכולים להתחתן ולחיות חיים מאושרים.

חיבוק גדול והמון הצלחה למצוא את איש המקצוע המתאים!! הכי חשוב שתתמכו בבן שלכם, תאהבו אותו ותעזרו לו להבין את עצמו

אני חושבת שאת צריכה עכשיו עכשיודיאט ספרייט

להרים טלפון לבן שלך ולהגיד לו:

עדכנו אותנו מהישיבה

סליחה שלא נתנו לך את ההרגשה שתוכל לשתף אותנו בהכל

כרגע חשוב לנו שתדע

אני איתך

אבא איתך

כל מה שתחליט אנחנו נעמוד נלווה אותך ונתמוך בך



וגם את צריכה להבין ולדעת את זה בעצמך.

ככל שתדחקו אותו לפינה כך הוא יותר יתגונן וידבוק בהחלטות שלו.

תני לו הזדמנות

או להתחרט

או להיות מי שהוא


דחיקה שלו

יכולה לסכן את היחסים ביניכם

ובעיקר יכולה לסכן את שלומו הפיזי בעקבות בריחה

או התנסויות לא אחראיות


אחרי הבנת הבסיס הזאת

כדאי גם להתייעץ עם גורם מקצועי

בהצלחה 

תגובה מצוינת!!! ומשהו שחשוב לדעת-יעל...

להימשך בתוך הצגדר זה לא שחור או לבן.

יש מנעד רחב, וזה ממש לא גיל שאפשר לומר שזה סופי.

ממליצה מאד לקרוא ולשמוע דברים של מאור קפלן

כל מילהלא מחוברת
לגמריהמקורית
אוףף רשמתי תגובה ארוכההההההריון ולידה

והתחברתי במיוחד וזה נמחקקקק

אכתוב שוב בקצרה


זה ממש לא חד משמעי

להיות בפנימיה קק בנים או רק בנות מעורר הרבה יצרים ומחשבות

קשר רגשי הרבה פעמים נגרר לקשר פיזי.

וזה שהוא מספר לכולם… אם זה היה כזה אמיתי אני לא חושבת שהוא היה מדבר על זה.


אני הייתי בקשר כזה פיזי עם חברה, ותהיתי לעצמי מה אני והאם אתחתן פעם.

נפרדנו דרכנו, הבנו שאנחנו לא מעוניינות להצשיך ככה.

היה קצת קשה

ואני נשואה עכשיו באושר ועושר.


צריך לתפוס את זה ולטפל בזה בצורה נכונה. לא עושים טעויות עם דבר כזה.


הייתה לי חברה שיצאה עם בנים ונפגשה וכו והיום נשואה למישהי.


רובם לא באמת כאלה…

מוסיפההריון ולידה

שגם אם ייגיד לכם שיש לו איזה חבר וכו

זה לא אומר כלום


לא להיבהל

והכי הכי חשוב!!! לא להבהיל אותו לא להיות נגדו

הוא יעצים את הנושא הזה זה יגדל ויהיה לו קשה למאת מזה


אני מאמינה שרוב רובם של האנשים יכולים להיצשך למין שלהם…

ובטח לא לשתף אתא אמא שלךשירה_11
או כל אדם אחר שתפקידו הוא לא ליזור
תפני אלי באישי.אהבתחינם
יש לי משהו לספר לך! 
אני חושבת שמאור קפלן יכולה להיות כתובת טובה בשבילכטארקו
ו/או להפנות אתכם גם הלאה


חיבוק גדול!

וואו ..בדיוק מתמודדים עם גילוי כזהאנונימי054

מאחי... אמא שלי שבורה , אבא שלי מרוסק

גם לי לקח זמן לעכל..

אנחנו גם מאוד דתיים 

ואחי בעצמו מתנגד בתוקף למשפחות חד מיניות... כך שההתמודדות שלו גדולה גדולה גדולה

מה גם שהוא כיום בשנות ה20 המאוחרות......וסחב את זה מגיל מאוד מאוד צעיר

אז זה בכלל שבר אותנו שהתמודד כך עם הניסיון הכ"כ קשה הזה שנים

אז א. תודה לה' שגיליתם עכשיו! ושזה באמת מוקדם וכמו שאמרו הלוואי ועוד אפשר לטפל 

ב. מזדהה עם כל מילה שלך , זה קרע עצום ממש כך אנחנו מרגישים, ולדעתי רק מי שמתמודד עם זה באמת יכול להבין את התחושה.

אי אפשר מהצד לומר בקלות "תקבלו..זה הילד שלכם ..תאהבו אותו כמו שהוא וכו'"

כי זה לא פשוט בכלל בכלל

אהבה כמובן קיימת ותהיה לעד

הכלה גם כן!

אבל זה מאוד קשה לעיכול ולהשלמה

אני לא יודעת מה יהיה עם התחושות שלנו אם אחי יממש את המשיכה הזו בפועל.

קחי לך את הזמן ... ובע"ה מתפללת שזה יהיה בר שינוי 

פה אם תרצי לפרוק , לקבל תמיכה, או כל דבר אחר... ממש ממש מבינה

למה זה כזה קשה כאחות?המקורית

כאילו אני חושבת על אחים שלי למשל, חוץ מהצער על זה שאם זה המצב אז הם לא זוכים כנראה לחיים יהודיים, זה לא כזה מפריע לי.

וגם הצער על החיים היהודיים - אני לא עד כדי כך קנאית האמת. לא יודעת אם להתבייש בזה או לא


 

אני חושבת שזה מאוד תלוי באישיות של הפרסונה שמגלה. כהורה דתי למשל, זה יכול להיות מושלך על עצמו ואז כלפי חוץ ולעשות הרס רב. לא חינכתי מספיק טוב,  חטאים קדמוניים, מה זה אומר עליי, הבושה ממה יגידו, לא אזכה לחתן את הבן, הוא לא הולך בדרכיי, אגנדות אישיות וכו

כשתכלס, העמדה ההורית היא בכלל מוטעית מלכתחילה לדעתי כי היא יוצאת מנקודת ההנחה שהילדים אוטומטית ממשיכים באותה דרך של ההורים ובאותה מידה היו מתקשים לקבל שונות אחרת גם אם לא באותה עוצמה כמובן


 

כאחות - זה קצת אחרת בעיניי. כל אח הוא עולם אחר בפני עצמו. ועדיין הוא אחי ואני אוהבת אותו ומקבלת אותו


אשמח שתאירי את עיניי בזה

 

אני דווקא יכולה להבין את הקושיהשקט הזה

כשאחי היקר עבר איזשהו תהליך של יציאה בשאלה זה היה לי ממש קשה כאחות.

לפי ההגיון שלך זה באמת לא כזה אמור להזיז לי כי לא אני חינכתי אותו ואין לי שום אחריות עליו. אבל זה כאב לי. כאב לי שהוא בוחר בחירה כזו, כאב לי על הדברים שהובילו אותו לשם, כאב לי על ההורים שלי שמתמודדים איתו עכשיו..

הרבה תחושות ורגשות..

אולי שונות מהתחושות שההורים שלי התמודדו איתן, אבל עדיין היו תחושות קשות

תודה לך על השיתוף, ליבי אתכםאנונימית בהו"ל
אפשר לשאול כמה זמן לקח להורים שלך להתאפס ולקום על הרגליים?
זה נשמע קשה ברמותרוצה עוד

וואווו....

ממליצה לכם לקרוא את הספר "מי שסוכתו נופלת" ולהתייעץ עם מביני דבר. אולי הרב אהרלה הראל?

להשקיע בלעכל את הדבר הזה קודם ביניכם...  שתוכלו לקבל את הילד

אם כבר, עסק בזה הפסיכולוג (והרב) אילעאי עופרןירושלמית במקור
יש גם קו ייעוץ והכוונה, שלחתי לך בפרטי
הכוונה ששלחתי לפותחת, סליחהירושלמית במקור
גם אני חשבתי על הספר הזה...שוקולד פרה.
אם אני לא טועהוהרי החדשה

ויכול מאוד להיות שאני טועה אז מוזמנות לתקן אותי

אבל מזכרוני הרב אהרלה הראל הולך בקו של סוג של "המרה". מאמינה שלא נכון להתייעץ ובטח לא עכשיו.


קודם כל מטפל מקצועי דתי מהתחום!

אני לא מספיק מבינהרוצה עוד
בתחום הזה... אבל ההגדרה "המרה" ממה שידוע לי, היא הגדרה של ארגונים בעלי אג'נדה מסויימת, כאשר בפועל יש טיפולים שונים עם מטרות שונות שנערכים באופנים שונים... צריך באמת לבחור למה מכוונים. ולהכיר את האפשרויות, אבל הטייטל הזה ממה שאני כן יודעת (קצת אני יודעת כי מכירה מקרוב בחור עם נטיות שעבר כמה גלגולים) הוא מאד מכליל ומאד לא מובהק זה כמו להגיד אלימות המתנחלים.
לא חושבת שזה משנה כרגעוהרי החדשה

מה ההגדרה של המילה. זה משנה שיש אנשים דתיים שמתוך כוונה ורצון טוב עושים המון המון נזק.

לכן אני מדגישה כאן

דווקא מתוך המקום המבולבל

צריך להיעזר במי שלא ינסה לדחוף לכיוון כזה או אחר

אלא ייתן להורים וילדים גב ותמיכה ועזרה אמיתית ובירור אמיתי.


גם אני מכירה מקרוב סיפורים, ולא תמיד הם עם סוף כל כך טוב, אז אני באמת חושבת שזה דיני נפשות הסיפור הזה ולכן צריך משנה זהירות גם בהמלצה במי להיעזר

מתקנת אותךרינת 24

הוא דוקא רב שנחשב יחסית מכיל… הוא מפריד בין הנטיה לבין המעשה.

הוא הקים מיזם של שידוכים בין הומואים ולסביות לא כהמרה אלא כפתרון שמאפשר הקמת משפחה במסגרת ההלכה.

מכיל כל עוד זה נשאר בלבפשוט אני..
אאוצ'…רינת 24

לא יודעת מה להגיד… אני חושבת שבזמנו זה היה נחשב יחסית מכיל המיזם שהוא הקים.

תהיה מוכן לצרף פה קישור של הסיפור שלך ובמיוחד המקום שאתה נמצא בו היום?

אגב, הצטרפתי למיזם שלופשוט אני..

אבל כמו כל המיזמים בז'אנר הזה, רק גברים נרשמו...


 

ואני זוכר את שיחת הטלפון שהם עשו לי, עם שאלות לא קשורות:


 

אתה רוצה אשכנזיה או ספרדיה?

לא אכפת לי, העיקר שתהיה נחמדה.


 

אתה מעדיף אשה גבוהה?

לא משנה לי.


 

אתה רוצה בהירה או שחומה?

גברת, אם היה חשוב לי איך היא נראית, לא הייתי מתקשר אליכם 🤦🏼‍♂️


 

מה שכן, מכל המיזמים שהיו (למשל של מכון פועה ועוד כל מיני רבנים), המיזם שלו היה היחיד שהגדיר מראש כמה כסף צריך לשלם לו על הצלחה. הרבה אלפי שקלים. במיזמים האחרים לא היה בכלל דיבור על זה...

 

🤣🤣🤣🤣לאחדשה
סליחה הנושא רגיש אבל זה הצחיק אותי ממש😆😆
אני יודעתוהרי החדשה

בעיני זה מיזם נוראי.

אני קוראת הכל אבל לא פנויה רגשית להגיבאנונימית בהו"ל
בעלי ואני נשארנו היום בבית כי לא יכולנו ללכת לעבודה. הראש שלנו במקום אחר לגמרי ופתאום כלום לא חשוב...


כתבו לך דברים ממש יפיםאמאשוני

והגיוני שאתם צריכים זמן לעכל.

שום דבר לא בוער.

הדבר היחיד שכן כדאי לעשות מהר זו שיחה עם הבן אם זה עוד לא קרה.

הבן יודע מן הסתם שהייתם בישיבה ואולי חושד למה,

והוא יכול להיות במתח נוראי לגבי סוג התגובה שלכם.

אז אם עוד לא דיברתם אולי תזמינו אותו לאיזה מקום פרטי מחר בבוקר,

תאכלו משהו ביחד.

תדברו, תחבקו, תסבירו שלא משנה מה הוא הילד שלכם ואהוב בכל מצב ואתם גאים על זה שהוא מתמודד עם התחושות שלו ולא משנה מה, אתם ביחד במסע הזה והוא לא לבד.

כל השאר יכול לחכות עוד קצת..

טוב מאוד שנשארתם בביתוהרי החדשה

קחו לכם את הזמן לעכל ולהתאפס.

תהיו בזה ביחד

וזה בסדר גם שכל אחד מגיב אחרת


חושבת שאת בעיקר צריכה כוח וחיזוק וחיבוקשוקולד פרה.

והבנה.

אני מאמינה שמי שהכי יוכל לעזור לך זה הורים שבעצמם התמודדו עם זה. הייתי פונה לאשתו של הרב אורי שרקי, שהיא גם אם שכולה, אז בטח יש לה הבנה מטורפת בתהליכי חיים.


ולך- חיבוק יקרה.

כאמור, זה וודאי מטלטל. הלב לא רוצה להאמין. המוח לא קולט. המחשבות דוהרות. גם לעבר- מה טעינו? איך פספסנו?

וגם לעתיד- מה יהיה עליו, מה יהיה עלינו, מה יהיה על שאר הילדים.


אל תהיי עם זה לבד.

שנייה לפני שאת תומכת בו, חפשי תמיכה לעצמך. לנפש שלך, לסערת ההוריקן הזאת.

איך תוכלי לתמוך בו כשאת רועדת ככה מבפנים?


ולפעמים ה' מטלטל לנו את הספינה, וזה קשוח מאוד. מאלץ אותנו לפתח לדברים שלא היינו רוצים לפתח אליהם...

רק לגבי איך להכילהמקורית

מבחינה רגשית, לפחות ככה אני רואה את זה,  הבן שלך הוא הבן שלך בכל מצב

אני לפחות פחות נבהלת מדברים כאלה מבחינת רגשית כי אני אמא שלהם והם הילדים שלי, והדרך שלהם בעולם היא הדרך שלהם, אני "רק"  צריכה לעשות את התפקיד שלי בלכוון, להכיל, לתמוך ולא להפריע

אבל הראש שלי יחסית ליברלי ולגלות דבר כזה במיוחד בגיל ההתבגרות כשהילד רק בחברת בנים בפנימייה כנראה - זה לא סוף העולם מבחינתי


מבחינה דתית כנל. את לא אמורה לשלוח אותו חלילה למצעד הגאווה עכשיו. ולדעתי יש לכם אחריות גדולה כרגע בהקשר הזה, כמו בהקשר הרגשי. איך שאתם תגיבו לזה, יקבע הרבה לגבי הקשר שלכם בהמשך

ולכן, קחו אוויר, תנשמו, תתייעצו אם צריך, אבל כן לדבר איתו בהקדם ולהגיד לו שאתם אוהבים אותו בכל מצב

וכן, הייתי גם אומרת לו להימנע מלשתף בישיבה כרגע כי זה יכול להזיק לו מבחינה רוחנית רגשית יותר מאשר להיפתח. אם יעיפו אותו בגלל זה וזה יסתבר כבלבול לגיטימי בגלל האוכלוסייה שהוא נמצא בה,הדרך למסגרת אחרת טובה תהיה כמעט בלתי אפשרית לדעתי

אם תרצי שם של איש מקצוע שיעזורוהרי החדשה

מוזמנת לפנות אלי בפרטי.


חיבוק גדול

איזה ניסיון קשה.


אתם ממש חייבים ליווי

אבל

בעיני

הכי חשוב זה לחבק אותו.

להגיד לו שהוא אהוב בכל מצב

ולהתייעץ אך ורק אם מטפלים מוסמכים ומקצועיים


עמותת חוסןתג2
יש עמותה שנקראת חוסן המטרה שלה זה עזרה לגברים שנמשחים לבני מינם ולא מעוניינים בכך . מאמינה שיהיה להם איך לעזור ולהכווין אתכם.
בבקשה רק אל תתפתו לטיפולי "המרה"רינת 24
זה עושה נזק נוראי
בעיקרון אין היום טיפולי המרה לפי החוק ....תג2
לצערי זה לא נכוןפשוט אני..

אין חוק אלא חוזר מנכ''ל משרד הבריאות,

והוא חל רק על אנשי מקצוע עם תעודות מקצועיות, למשל רופאים ופסיכולוגים קליניים.


 

אם מישהו שאינו כפוף למשרד הבריאות יציע ויבצע טיפולים כאלה, למשל רב, אז אין שום חוק או תקנה שאוסרים זאת ולכן לא יוטלו עליו סנקציות.

הכל מתפורראנונימית בהו"ל

יצאנו מהבית ביחד אל הישיבה שלו כדי לקחת אותו לאכול המבורגר כמו שהוא אוהב.

סיכמנו מראש שאנחנו לא כועסים אלא רק מראים לו כמה אנחנו אוהבים אותו.


ואז התחלנו לשאול שאלות בסיסיות כמו ממתי זה ולמה לא אמרת לנו כלום והוא פשוט שתק... התעסק בכיתוב של שקית הקטשופ הקטנה עד שבעלי לקח לו אותה מהיד...


בעלי שאל אותו אם הוא לא יכול פשוט להסתכל על בנים רגיל כמו כל החברים שלו, פשוט להסתכל ולא לראות שום דבר מיוחד כי באמת אין שום דבר מיוחד.

פשוט להסתכל ולהמשיך הלאה.


ואז הוא קם והשאיר את הכל על השולחן ופשוט ברח! בריצה! ולא רדפנו אחריו כי לא רצינו לעורר מהומה במרכז המסחרי הזה... פשוט חזרנו הביתה וכל הדרך בכיתי.


רק לפני 30 שעות הייתה לי משפחה והיו לי חלומות ועכשיו הכל מתפורר ואני רק רוצה לבכות את חיי לנצח נצחים...


אני פשוט חיה בסרט של מישהו אחר... לא מאמינה שזה באמת החיים שלי...

אהובה, כמו שהגדרת הכל מתפוררחנוקה

את רוצה לתת חיבוק לבן שלך, וגם בעלך

ואתם לא מצליחים

כי עוד לא נתתם אויר לעצמכם.

תקחו אויר רגע.

תעכלו את המצב.

תנו לו פרופורציה (אגב אם יש לכם רב טוב שאתם בקשר איתו יכול מאד להיות שהוא זה שירגיע אתכם..)

הוא מתבגר.

עוברים עליו דברים.

הוא צריך אהבה וכו כמו שכתבו לך אבל בשביל זה את צריכה חיבוק.

אולי תתחילי בקפה לעצמך?

נשמה שולחת חיבוק❤️המקורית

נשמע שממש קשה לך

אבל כלום לא התפרק, אתם עדיין משפחה

זה נושא רגיש והתמודדות חדשה

מעיניים של נער - השאלות האלו לא מקדמות אתכם. גם כהורים בעצם.

תעשו לעצמכם טובה, לפני שאתם פותחים את זה שוב - תשאירו את הלמה והאיך בצד

זה לא הזמן

ותתייעצו. זה ממשממש חשוב בעיניי

שולחת חיבוק❤️

גם עכשיוoo

יש לך משפחה ויכולות להיות לך חלומות

שום דבר לא צריך להתפורר


הוא בא איתם

הוא לא סירב

לא צעק ולא אמר משהו רע

אלא ברח כנראה בגלל שהשאלות הציקו לו


זה לא שאלות בסיסיות

זה קצת חקירה קצת שיפוטיות


רציתי לכתוב משהו אחרי שכתבו לך למהר לדבר איתו

כי בעיניי זה לא נכון

צריך לעבור קודם תהליך קבלה

לקבל אותו באמת כמו שהוא

אחרת הוא מרגיש שאתם לא איתו


לא בטוח שתצליחו

אולי הפער מדי גדול

אבל כדאי לכם להתאמץ

כי זה תלוי בעיקר בכם

אתם המבוגרים

והוא הילד שכעת אבוד

מסכימהשיפור
מותר לי להגיב?פשוט אני..
אני לא כותב בפורום דברים רגשיים אלא רק דברים שהם טכניים או מדעיים וכו'... מותר לחרוג?


לזכותי ייאמר שתויגתי אז אני לא לגמרי מתפרץ...


האמת שרציתי לתייג אותך ולא ידעתי אם שייךהמקורית
אני חושבת שנק המבט שלך תוכל לתרום ממש לפותחת ואשריך שאתה מוכן להרחיב
גם קיוויתי שתגיבפייגא
כי נראה לי שזה יכול להיות מאוד משמעותי עבור הפותחת.
האמת שנראה לי שבנושא הספציפי הזה טוב שתגיבטארקו
עבר עריכה על ידי טארקו בתאריך כ"א בחשוון תשפ"ו 21:58

הניסיון האישי שלך חשוב.

אבל חכה שהפותחת תאשר שזה בסדר מבחינתה.

 

ממש מעריכה ששאלת.

רק עכשיו אני רואהפשוט אני..
התחלתי לכתוב עוד לפני שכתבת, אם זה לא בסדר אז אפשר למחוק
איזו התמודדות🥺❤️‍🩹. התחושות שלך ממש הגיוניות.שיפור

הכל היה נראה כל כך בסדר ופתאום כל כך הרבה כאב ובלבול ולא נודע וחוסר אונים. בקשר לבן שאתם כל כך אוהבים ורוצים הכי טוב בשבילו. ואי אפשר לשתף אף אחד. זה באמת הכי קשה בעולם.


נראה לי כמו שאמרו קודומתיי ממש חשוב ליווי של איש מקצוע שמבין בתחום. איך לדבר איתו עכשיו. כי מה שנראה שאלות פשוטות מבריח אותו. אז צריך לראות מה כן אפשר. ומה אפשרי מתי, גם בשבילכם, בתוך ההלם וההצפה הנוראית הזאת כרגע.

תודה על הנרמולאנונימית בהו"ל
טוב לדעת שאני לא סתם מתפרקת...
כותבת יקרהפשוט אני..

אתם נמצאים עכשיו, כולכם, בנקודת רתיחה.


 

את ובעלך בצד אחד, מרגישים אשמה (איך זה קרה לנו? איפה טעינו? איך הוא לא סיפר לנו?), בושה, פחד.


 

לעומת זאת, הבן שלכם מרגיש... למעשה הוא מרגיש בדיוק אותו הדבר. אשמה, בושה ופחד.


 

קודם כל - חשוב שכולכם תבינו את זה! אתם צריכים להבין שהוא מרגיש ככה, ולא פחות חשוב גם הוא צריך להבין שאתם מרגישים כך. אלא שהוא נער, ואתם ההורים שלו, אתם המבוגר האחראי, לכן היכולת שלכם להבין אותו הרבה יותר חשובה מהיכולת שלו להבין אתכם.


 

אתם באותה הסירה, לא אחד נגד השני. הוא לא עושה לכם דווקא, לא ביקש את ה''מתנה'' הזאת, ואתם לא רוצים כמובן להרחיק אותו מכם. כלומר לכולכם יש בסופו של דבר את אותם אינטרסים, אתם באותו הצד, אף אחד לא אשם במצב שנוצר.


 

חוזר על מה שנכתב כאן - איש מקצוע. לכם ולו. לא קבוצת תמיכה להורים של, לא ארגונים ועמותות. איש מקצוע. כזה שיעזור לו להבין היטב את מצבו, יעזור להבין מה עומד מאחורי זה, והכי חשוב - מה עם בנות? משיכה לבנים לא סותרת משיכה לבנות, ואם אפשר להרגיש דברים כאלה כלפי בנות אז הכל הרבה יותר קל. וגם אם לא, גם אם הוא באמת נמשך רק לבנים וזו לא סתם תקופה, איש מקצוע יעזור לו לעבור את הגיל הגם כך נוראי הזה בשלום.

 

וגם את זה צריך לדעת איך לתווך לו,שלא יבין שזה טיפול עם מטרה מוגדרת של ''להימשך לנשים''. כי אז הוא שוב ירגיש אשמה ובושה, ושאתם לא באמת מקבלים אותו כמו שהוא.
 

 

---


 

אני רוצה להתייחס לשיחה שהייתה לכם היום.


 

אבל ברשותך, אני אתייחס מהצד שלו. כלומר מאיך שאני מדמיין שהוא הרגיש וחשב באותם הרגעים.

זה הדמיון שלי, אולי טועה, ואולי אני דווקא קולע...

המטרה שלי היא חלילה לא להוסיף לכאב אלא באמת לתת לכם צוהר לעולם של נער בן 15 שנמשך לחברים שלו, כי אני בטוח שעם יותר הבנה יהיה לכם הרבה יותר קל לגשת לנושא הזה בצורה בריאה יותר.


 

 

---


 

 

אבא ואמא הזמינו אותי לאכול ביחד... איזו בושה. זאת הפעם הראשונה שאני אראה אותם מאז שהם גילו את הסוד שלי, הסוד הנורא שלי... אני כל כך לא רוצה לאכזב אותם. רציתי להיות הבן שהם תמיד יתגאו בו, ועכשיו הפכתי להיות הבושה של המשפחה. אני יודע מה ההורים שלי חושבים על זה, יודע כמה הם מתביישים. אני בטוח שהם לא מעיזים לספר אפילו לאחים שלי.

אני מקווה שיהיה בסדר. אני ממש מקווה שהם יאהבו אותי כמו שהם אהבו ביום ראשון כשיצאתי מהבית.


 

הנה הם מתחילים עם השאלות... לא שאלות כמו מה אני חושב או איך אני מתמודד, אלא שאלות מעצבנות ומביכות... כל כך מביכות...

ממתי זה? כבר כמה שנים... אבל איך אני אשבור לכם את הלב ואכתוב לכם שפספסתם כ''כ הרבה זמן? ומה זה יגרום לכם לחשוב עלי?


 

למה לא סיפרתי לכם? כי במשך המון זמן לא ידעתי בעצמי מה אני מרגיש... לא ידעתי מה זה אומר בדיוק. וגם כשכבר ידעתי, מיד הבנתי שזה אסור, וחריג, ומביך, וכל כך כל כך יצער אתכם... והאמת היא שגם פחדתי. לא ידעתי אם תמשיכו לאהוב אותי כשתבינו איך נפל התפוח שלכם שהוא אני...


 

עכשיו אבא לקח לי את שקית הקטשופ הארורה, הוא חושב שהיא זו שמפריעה לי לענות לו? הוא לא רואה שאני מנסה בשקט בשקט, בלי לגרום למהומה או כאב, להראות לו שאני לא מצליח להתמודד עם השאלות שלכם? לפחות לא עכשיו...


 

לא אבא, אני לא יכול להסתכל על בנים כמו כולם. ניסיתי, באמת. בחיי שניסיתי. אין דבר שאני יותר רוצה מאשר להסתכל על בנים כמו כולם.

אבל אתה זוכר את אריאל שסיפרתי לך עליו, שהוא החבר הכי טוב שלי בישיבה? שהוא גם יושב ליידי בכיתה ולומד איתי למבחנים? אז... אני פשוט לא יכול להתעלם מהעיניים הטובות שלו. אני לא יודע למה, לא יודע! ולא רוצה את זה! בחיי שלא רוצה! אבל כשהוא מסתכל עלי אני מתרגש, כשהוא נותן לי יד אז יש לי פרפרים בבטן... באמת אבא, ניסיתי. ניסיתי לא להרגיש את זה. ניסיתי לא לראות את זה. בכיתי כדי שזה לא יקרה.

אבל זה קרה. וקרה שוב ושוב ושוב במשך שנתיים כל כך קשות. זה קרה עם אריאל, עם שגיא, עם עמיחי... אני לא מצליח להתעלם מהיופי שלהם. מהאור שלהם, מהאופי שלהם. לא יכול להיות אדיש כשהם מחייכים אלי. לפעמים אני אפילו לא מבין איך כל שאר הבנים בישיבה, לא רואים את מה שאני רואה...


 

אז מה, זה אומר שאני רע? שאני מקולקל? אם במקום לחבק אותי חזק ובמקום להגיד לי כמה אתה אוהב אותי, אתה שואל בצורה מאשימה כאילו בחרתי בזה, אז אתה בעצם... לא מקבל אותי? לא אוהב אותי? חושב שאני בכוונה עושה צרות?


 

מצטער שברחתי. רציתי שהערב הזה ייגמר עם חיוכים. שאני אהיה יותר רגוע בסופו. כל כך פחדתי מהיום הזה שבו תדעו, וכל כך קיוויתי שזה יהיה יותר טוב במציאות. אבל פשוט לא יכולתי להישאר. פחדתי שתשאלו אותי דברים יותר גרועים. פחדתי שתכריחו אותי לענות. פחדתי שתבינו שאני לא יכול להסתכל רגיל, שאני לא שולט בזה, ואז תתביישו אם אנשים יידעו שאני הבן שלכם.


 

קיוויתי שתגידו לי שאתם אוהבים אותי ושאתם בכלל לא לחוצים. אתם ההורים שלי, העוגן שלי. במקום זה הבנתי כמה ניתוק יש בינינו. כמה אתם לא מבינים אותי...


 

 

 

יאו..קווץ בלבלאחדשה
כתבת מרגש. עזר גם לי להבין.ירושלמית במקור
קראתי 10 פעמיםאנונימית בהו"ל
אולי עכשיו אני יותר מבינה...
לפשוט אנינחלת

אנא, התעלם ממה שכתבתי על הציניות ...

עכשיו אני רואה את זה אחרת.

 

רוצה להגיד לך שיש בי תחושה של אהבה אליך. אל תבהל אני כבר סבתא. יכולה להיות כבר

סבתא רבא. בחיי!  זו אהבה של אנוש לאנוש. לאנוש כזה שמסתיר כל כך הרבה דברים (מהם

נפלאים) מתחת לציניות שלו. ויש בו כל כך הרבה ידע. ועושר פנימי. לא יודעת איך להגדיר

את התחושה שלי כלפיך, אחרי כל מה שקראתי, מלבד: אהבה. כן. אהבה וחמלה (אל נא תכעס)

והמון והמון הערצה וכבוד.

 

 

האם את מסוגלתאמאשוני

להיות לבד עם הבן שלך ולשים את הנושא הרותח הזה בצד?

אוקי זה תפוח אדמה לוהט ואתם תפצחו את הסיפור הזה לאט לאט.

אבל האם את מסוגלת לראות בבן שלך מעבר לזה?

לראות את הילד המבוהל שרק צריך לדעת ולהרגיש שיש לו מקום בעולם שלא משנה מה תמיד יהיה איתו?

האם אפשר לצאת לסרט או לבאולינג למשל ולשבור קצת את המתח ולעשות משהו חוויתי יחד בלי שיפוטיות?

הרי הוא הבן שלך. זה כ"כ לא משנה עכשיו מה הוא מרגיש כלפי בנים.

מה שחשוב עכשיו זה מה הוא מרגיש כלפי המקום שלו בעולם.

בלי לשאול שאלות קשות, בלי להעמיד אותו במצב מביך הוא ממילא שם..

בלי לקחת לו את השקית קשטופ.

להרגיש אותו עד איפה הוא מסוגל.

לא יודעת מה הוא ירצה לעשות עכשיו מול הקושי מולכם, אבל בבקשה אל תשאירו אותו לבד.

תתמכו בו, הוא הכי זקוק לכם בעולם עכשיו.

ואם בעלך לא מסוגל, אז לפחות את,

אם קשה בשכל, אז מהלב,

ואם קשה מהלב, אז מהרחם.


אולי כדאי אפילו לכתוב לו הודעה שאת מצטערת שהעניינים יצאו משליטה וכולם נסערים עכשיו ואת רק רוצה להגיד לו שאת אוהבת אותו הכי בעולם ובע"ה יהיה טוב.

תודה על זהאנונימית בהו"ל
היום אני כבר יותר בטוב אז אנסה לראות איך אני מתקרבת אליו. ואני מבטיחה לא לקחת לו את הקטשופ... לתת לו את המקום שלו
את כזאת מהממת!אמאשוני

הוא פשוט זכה בך כאמא לעבור איתו את המסע הזה ❤️

ממש מרגישים אותך, ואני בטוחה שעם הלב הענק שלך תצליחי להגיע גם אליו ולהעביר לו את המסר שלב של אמא זה לב של אמא, ושום דבר לא ישנה את זה.


בע"ה מתוך השבר תגלו עומקים ורמות אהבה שאינה תלויה בדבר כ"כ חזקה, שיתן לכם כוחות להמשך המסע.

בהצלחה רבה!

לכל המגיבותנחלתאחרונה

אתן כל כך נפלאות. ורגישות. ומבינות.

ויש לכן לכולכן, כזה מן לב טוב, ורחום ורחב וחמים.

 

לקרוא את שכתבתן

 מעלה לי דמעות בעיניים.

 

אני מאחלת לכולכן אך טוב! הכי טוב שאפשר! שישלם לכן השם על גמולכן הטוב, פי שבעים ושבעה.

שתהיו מאושרות. שתזכו לקבל משיח. מגיע לכן!

יקרהוהרי החדשה

קודם כל באמת חיבוק גדול

זה באמת מצב כל כך קשה להיות בו.


את ובעלך עכשיו במבחן הורות שמעטים עומדים בו. ותצטרכו הרבה כוחות וליווי כדי להצליח לעמוד בזה.


הבן שלך נמצא במצוקה ובמקום לא קל

לשאול אותו למה לא סיפרת והאם הוא לא יכול לא להימשך לבנים - אלו שאלות שיסגרו עליכם את הדלת

אף ילד לא בחר בזה. ויכול להיות שהוא מבולבל ויכול להיות גם שזה המצב ותצטרכו ללמוד איך לקבל ולחבק.


אבל עכשיו כדבר ראשון אני ממש מציעה לכם בחום. עזבו רגע את השאלות, הוא לא סיפר לכם כי הוא פחד מהתגובה, כי הוא פוחד לאכזב אתכם, אתם צריכים לשדר לו עכשיו שלא משנה מה איתו הוא אהוב והוא רצוי והוא יתקבל בכל מצב. אלה המסרים שאתם צריכים לשנן עכשיו לעצמכם ולו.

אחר כך כבר תתעסקו בעזרת איש מקצוע בשאלות שמעסיקות אתכם.

עכשיו יש לכם תפקיד חשוב - לקרב אותו אליכם. שייתן בכן אמון. שירגיש אהוב.

זה הכי חשוב שיש.


ובזהירות אני אומרת, להיזהר מהתייעצות עם רבנים בלי ליווי מקצועי. יש רבנים שהם מטפלים ומומחים בסיטואציות כאלו.


תודה. אני אשתדל ליישםאנונימית בהו"ל
זה קצת ברור למה הוא ברחשוקולד פרה.

בעצם בעלך שאל אם הוא יכול לא להיות הוא.

הוא קצת חדר ברגל גסה לעולם שלו, עם ניסיון לתקן אותו, שיהיה נורמלי ותקין.


גם אני בגיל ההתבגרות לא הייתי נורמלית ותקינה.

הייתה לי הפרעת טורדנות כפייתית (רק במחשבה)

והסתרתי אותה במשך שנתיים מייסרות מאוד מאוד.

וכשכבר לא יכולתי לשאת עוד רגע נוסף, אמרתי את זה לאמא שלי. אמרתי לה שאני צריכה פסיכולוג

ועד היום אני זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי- למה את תמיד חייבת להיות שונה?


והמשפט הזה היה לי כל כך מנותק,

כל כך לא מבין

כל כך זורק אותי עוד יותר לתהום הבדידות

פשוט לא היה לי מה לענות על זה


היה בי הרבה מאוד כעס. שהצורך להיות אמא לילדים "תקינים" ש"הולכים בתלם" בא על חשבוני.

גם ככה לא הכרת אותי באמת במשך שנים

אז עכשיו כשאני רוצה שתכירי אותי קצת באמת,

את דוחה אותי מעלייך?


את מבינה מה הוא מרגיש, קצת?

בשאלה של בעלך היה גם ריחוק וגם דחייה, וגם רצון להחזיר אותו לתקן ולנורמה.


אם היה אפשר לחזור אחורה בזמן,

אני חושבת שהתגובה הכי נכונה מצד אמא הייתה:

אני שומעת.

אני מבינה שאת רוצה ללכת לפסיכולוג.

יש עוד משהו שאת רוצה לספר לי?


בהכי עדינות שיש. זה היה טיפה טיפה טיפה, נותן את ההרגשה שמישהו מראה לך סימן אור קטן מתוך התהום החשוכה.

כי המסע הזה, שהוא שלי בלבד

יכול להיות הרבה יותר קל כשיש הורים שמוכנים להציץ למקומות מוזרים/מפחידים/שונים מאוד מהם/לא מקובלים בחברה

ולהתעניין במקום הזה

וללוות, רק ללוות


תאמיני לי שהמסע שלו קשה יותר משלכם.

וזאת נקודה שצריכה לחלחל, כי כרגע אתם קצת עסוקים בעולם שאבד לכם, בחלום שנמוג

אבל אם תחזיקו בראש שהמסע שלו יותר קשה, ותפקידכם רק ללוות אותו ולהאמין בו, לאהוב אותו ולשדר לו שהוא טוב

זה יקל עליכם את המשא שלכם

כי אתם לא אחראים לשנות אותו.

תודה על זהאנונימית בהו"ל

גרמת לי לקוות שכשהוא יהיה גדול הוא לא יזכור אותנו בתור טראומה. ולהתאמץ בשביל זה

את נשמעת אמא רגישה וחמהשוקולד פרה.

ואני מאחלת לך, מכל הלב, שהלב שלך שנפתח עכשיו בלית ברירה, בגלל עומק של כאב ודאגה וחשש

ייפתח בע"ה באהבה, בשמחה ובתחושת שלמות.

ומציעה בחום לנסולפנות אל הרבנית שרקי. מתארת לעצמי שהיא אישה חכמה ע"פ הרבה תובנות.

ממש תודהאנונימית בהו"ל
את בטוחה שהיא מדברת על זה?


אני לא יודעת כמה זה נורמלי להתקשר... אולי היא בכלל במצב יותר גרוע משלי כי הוא כבר פרסם את זה בכל מקום...

בעיניי היא כבר אחרי ההשלמהשוקולד פרה.

וההתמודדות.

חושבת שאחרי שנרצח הבן שלהם, מן הסתם יש לה פרופורציות אחרות על החיים.

ודווקא בגלל שאץהיא אשת רב מפורסם

ודווקא בגלל שהבן שלה מפורסם

מה יעזור לה להלחם?

זה פשוט לחפש את הדרך להשלים עם המציאות החדשה שנכפתה עליה.


אני לא מכירה אותה, אבל כן הייתי פונה אליה, כי מן הסתם יש לה הרבה חוסן פנימי מתוך מה שנאלצה לעבור

ואו ❤️ איזה חוויה קשה חיבוקלא מחוברת
אנונימית אחרת ויצא ארוך מידיאנונימית בהו"ל

פותחת אהובה, לא יודעת אם התגובה שלי תנחם או תעזור אבל מנסה ואולי ירגיע טיפה.

בהיותי נערה בגיל הזה בדיוק הייתי בדיוק כמו הבן שלך.. הייתי בטוחה שאני נמשכת לבנות. הייתי ילדה טובה ותמימה, מבית דתי מאוד אפילו כמעט חרדי, האמנתי עדיין באמונה שלמה באלוקים ובתורה והכל וחשבתי שמשהו אצלי דפוק לגמרי. חשבתי שאני מקולקלת, שאני מרגישה דברים אסורים , וייסורי המצפון פשוט הרגו אותי. כמובן שלא אמרתי מילה להוריי. אבל איכשהו הם הבינו ויום אחד אמא שלי קראה לי אליה בספונטניות ואמרה לי כבדרך אגב שהיא מבינה שזה המצב. שזה יכול לקרות וזה בסדר, שאני חושבת שככה אני מרגישה אבל לאמיתו של דבר אני מאה אחוז ואני מפרשת את ההרגשה שלי באופן לא נכון בדיוק. אני לא ידעתי את נפשי ורק חיכיתי שתסיים, חשבתי שהיא לא מבינה מה אני מרגישה, שאני מסכנה, ותקועה, ולא יודעת מה לעשות מכאן כי הרי זו אני והיא מדברת דברים שלא מתחברים למציאות. בפועל לקח לי זמן ארוך מאוד לצאת מההרגשות האלו, כמעט 3 שנים. ובמהלך הזמן הזה ההורים שלי היו הכי מכילים והכי אוהבים אבל הכי רגילים. לא התייחסו לזה יותר בכלל (אולי מאחורי גבי בלי שאדע), לא שאלו שאלות, לא התעניינו בתחום ולא ריגלו אחריי. הם חיזקו אותי בדברי תורה כרגיל, וחיזקו בי את האמונה ואהבה לאלוקים ובסוף יצאתי מזה והנה אני היום - אישה ואמא, נשואה לגבר אהוב מאוד (שיש שיגידו שהוא לא הבחור הכי גברי בעולם, אולי זה קשור ואולי לא).

אז אני לא ממש יודעת להמליץ לכם מה לעשות, רק יודעת לומר מהניסיון שלי שהקרבה של ההורים והחיזוק התורני (הרגיל, לא עכשיו אקסטרה בשביל 'להחזיר למוטב') גרמו לי להתעשת על עצמי ולחזור לשביל הנכון.

מקווה שתעברו את הניסיון בטוב ובאהבה❤️

תודה ששיתפת❤️ כמה מחשבות שעלו לי לפותחתמרגול

נער דוס, שמרגיש משיכה לבני מינו, ככל הנראה בנקודת שבר גדולה. כי איך הוא יחיה? מה הוא יעשה?


ונראה לי שמעבר לאהבה בלי תנאי והכלה של הנער, צריך שניה להרגיע את הרוחות.


הוא בן 15. בין אם הוא בעתיד יימשך גם לנשים ובין אם לא, גם ככה זה לא הגיל לחתונה. ולפי התפיסה הדתית, מייחדים קשר רומנטי-מיני לנישואים. אז רגע, גם חברים שלו שנמשכים לבנות לא עומדים לממש את המשיכה הזאת בשום צורה בשנים הקרובות.


מה אפשר לעשות בינתיים?

מה שילד בן 15 עושה. לבלות עם חברים (אם קשה לו אפשר שישתדל רק בקבוצה ולא כיחידים), ללמוד, לטייל, לנגן, ווטאבר.


ברור שזה עדיין יטריד אותו, ולכן חשוב טיפול. קודם כל כדי שתהיה לו התבגרות חיובית שלא סובבת רק סביב זה. (אני אישה, נמשכתי לגברים, וההתבגרות שלי לא סבבה רק סביב זה. זה היה קצת חלק כי הורמונים וכו, אבל להתבגרות יש ככ הרבה צדדים אחרים)


עד שהוא יגיע לגיל של זוגיות רצינית והקמת בית (אולי עם גבר ואולי עם אישה), יש זמן. שיתן לעצמו לחיות קודם. מה יעזור לו להתבחבש בזה עכשיו כמה שנים?


זה מאוד קשה להיות מאוד דתי וגם להימשך רק/בעיקר לגברים. ויכול להיות שבגיל 20 הוא יחקור את זה יותר. אבל כרגע, גם אם המשיכה לגברים מוחלטת, זה לא צריך להיות מרכז עולמו. (לכתוב "גברים" על נערים בני 15 כבר היה נשמע לי הזוי…)


ובבקשה, אל תגידו לו שאולי עוד ימשך לנשים אז הכל טוב. מבחינתו כרגע זו לא מחשבה הגיונית ככל הנראה. וגם סביר שירגיש שאם אתם מקבלים אותו עכשיו זה רק בגלל התקווה שעוד יימשך לנשים. וחבל…

זה נכון ולא נכוןאנונימית בהו"ל

כי לא חיית בפנימיה מעורבת

כי לא היית בסביבה שבה השיח היה שאת חוטאת גמורה בעצם קיומך

אני מקוה בכל אופן שהסבירו לך שעצם המשיכה זה דבר טוב ונכון פשוט צריך לחכות עם זה קצת.

כאן יש נער דתי, שמרגיש שהגוף שלו, הנפש שלו- לא מתאימים לדעות שעליהן הוא גדל

זה חויה מאד קשה. מעין 'הגוף שלי בוגד בי'

ההתמודדות היא הרבה לפני לממש נטיה או לא, זה העולם הפנימי שקורס

דוקא בגלל שאני דתי.

תחושת החריגות

חווית הסתרה ופגימות מתמשכת

בייחוד כשנשמע שבאמת הוא לא בסביבה הכי מכילה בעולם..

חוששת שהנפש שלו ספגה דיבורים קשים מאד.

 

אני בכלל לא חושבת שהוא 'מימש' יותר מדי. 

אבל זוכרת את עצמי בתור מתבגרת הורמונלית

כמה קשה היתה לי החויה שאני נהנית להתכחך עם בחור חמוד מהסביבה

וכמה מביך זה (בעיני עצמי!!! לא שדברתי על זה עם מישהו)

שאני מוצאת את עצמי מסתכלת עליו. ועוד קצת

ולמה נהיה לי חם בלב כשאני חושבת על מישהו 

ולמה זה מפרפר לי בבטן לראות אהבה מוחצנת בגלוי- נשיקה ברחוב, זוג הולך מחובק יד ביד..

ואיך מגיעים לי כאלה דמיונות לראש של דברים שהם בסדר גמור בתפיסה שלי ושל הסביבה שלי פשוט טרם בא זמנם לעולם.

וקבלתי חינוך מצוין מבחינה מינית,

אמא שלי הסבירה לי טוב מאד שזה סימן מצוין, לבריאות ותקינות הנפש שלי

עדיין זה מורכב.

 

עכשיו אני לוקחת את זה ומשליכה את זה על משהו שנחשב לא תקין בסביבה שלי

אמאלה

וההתלבטות

והאולי אני מדמיין

ולעבור את כל זה כנער צעיר ומפוחד בלי יכולת לדבר על זה עם אף אחד בעולםםםם.

 

זה לא משנה, אני לא בטוחה שבהכרח דברו איתו על זה

כל ילד היום יודע היטב מה דעת הסביבה שלו על משכב זכר

ילד יודע היטב מה דעת ההורים שלו בנושא (הוא גם לא טעה במקרה הזה,

ברור שהם יאספו את עצמם ובעז,ה ימצאו את הכוחות להכיל אותו אבל בבסיסי החויה שלהם כרגע שקרס עליהם עולמם)

זה ילד שמרגיש כבר כמה זמן שקרס עליו עולמו

וזה ילד בסך הכל

והוא כל כך לבד...

את מזכירה לי את אחת השיחות שלי עם הר"מ בישיבהפשוט אני..

בכיתה י''א.


 

אני אפילו זוכר איפה ומתי הייתה השיחה, היא הייתה בכניסה לפנימייה אחרי שכולם יצאו ממנה מקולחים ורעננים לתפילת קבלת שבת...


 

הרב שאל אותי בדיוק את מה שאת כותבת עכשיו:

מה זה משנה בכלל בגיל שלך למי אתה נמשך?. אתה בן 17! ממילא גם אתה וגם חבריך לכיתה לא מממשים את המיניות בגיל הזה, אז מה בדיוק ההבדל?


 

עניתי לרב:

הרב, מתי פעם אחרונה ממש ממש שמחת מזה שהכליות שלך עובדות טוב ועושות את תפקידן כשורה? אני מניח שאתה בכלל לא חושב על זה, זה פשוט ברור לך מאליו.

אבל אם לא היו לך כליות תקינות, אם היית יודע שהן לאט לאט קורסות ובעוד כמה שנים לא יעבדו כלל, אני בטוח שהיית חושב על זה כל היום וכל הלילה, אפילו שעכשיו אתה יכול לתפקד רגיל כמו כל החברים שלך.


 

הוא אמר שעכשיו סוף סוף הוא מבין אותי...

אמרתי לו נדמה לי, שאתה מאוד דומה לי.פשוט אני..

לפני למעלה מ-40 שנים, דתיה בן דור המדהימה כתבה את המילים הבאות:

 

פעם אחת פגשתי
בראי חבר חדש,
ומה שאני לבשתי,
בדיוק גם הוא לבש.

אמרתי לו: "נדמה לי
שאתה מאוד דומה לי."
והוא אמר בדיוק אותו דבר,
בדיוק אותו דבר.
והוא אמר בדיוק אותו דבר,
בדיוק אותו דבר.

אני אליו חייכתי - והוא אותו דבר.
ברוך הבא ברכתי - והוא אותו דבר.
פה גדול פתחתי - והוא אותו דבר.
נבהלתי וברחתי - והוא אותו דבר.
 

(יש המשך לשיר אבל הרעיון ברור...).

 

 

השיר הזה, שנשמע כמו שיר ילדים תמים, מתאר באופן מפתיע ועדין את הצרכים הרגשיים של נער דתי שנמשך לבנים — ובעיקר את כוחות הנפש שהוא זקוק להם מהסביבה הקרובה שלו.

 

1. צורך בתאומות (twinship need – לפי קוהוט)
בשיר, הדמות רואה בראי “חבר חדש” שמתלבש ועושה בדיוק אותו דבר. זה מבטא את הצורך האנושי לראות מישהו ש”דומה לי”, שמאשר את הזהות שלי.
אצל נער דתי הומו, זה צורך משמעותי במיוחד: למצוא דמות, קהילה או אדם שמבטאים דמיון רגשי וחווייתי, שמספקים תחושה שאינני חריג ושזהותי — גם הדתית וגם המינית — יכולה להתקיים יחד.

 

2. צורך בהכלה
התגובה של “הוא אותו דבר” חוזרת שוב ושוב, כאילו אומרת: אני איתך בתוך מה שאתה מרגיש.
נער דתי הומו נשען מאוד על יכולת הסביבה להחזיק עבורו את המורכבות — לא לפחד ממנה, לא לשקף לו שהוא “סתירה”, אלא להכיל את עולמו בלי למחוק חלקים ממנו.

 

3. צורך בהכרה ואמפתיה

בקטע שבו המספר מחייך, מברך, מפחד — וכל זה משתקף חזרה — יש ביטוי לצורך שאחר יראה באמת את מה שאני מרגיש: את השמחה, הפחד, החשש שהאמת שלי תבריח אחרים.
נער שמתמודד עם זהות מינית בתוך הקשר דתי הרבה פעמים חי בפחד הזה — מה יקרה כשהוא “יפתח פה גדול”, יגיד מי הוא באמת. האם יקבלו את זה? האם ייבהלו?

 

4. חוויית הבדידות והחרדה שבמבט-על-עצמי
הקטע “נבהלתי וברחתי – והוא אותו דבר” יכול להתפרש כחוויה שבה אדם מפחד מהאמת של עצמו. זה מייצג את הקונפליקט בין הרצון להיות מי שאני לבין החרדה מפני המחיר.
במסגרת דתית, הפער הזה עלול ליצור חוויית בדידות עמוקה — כאילו גם כשאני מסתכל על עצמי, אני לא בטוח אם מותר לי להכיר במה שאני רואה.

 

5. תקווה ליחס מחזק ולא שיפוטי
השיר מציג “חבר בתוך ראי”, דמות שלא מבקרת ולא מתנגדת — רק משקפת. עבור נער דתי הומו, היכולת לפגוש מבוגר משמעותי, הורה, מורה או חבר שנותן מראה רגועה, אמפתית ולא שיפוטית היא תנאי קריטי להתפתחות בריאה של זהות.

 

בסיכום, השיר מאפשר לדבר על הצורך לראות את עצמי ולא להיבהל, למצוא דמויות שמספקות תחושת תאומות, לקבל מראה אמפתית שמאפשרת התפתחות זהותית בריאה, ולהרגיש שאינני צריך לברוח מעצמי — ושאף אחד אחר לא יברח כשיראה אותי כפי שאני.

 

(חשבתי על הדברים בעצמי לפני זמן מה, ביקשתי מהצ'אט שיעזור לי בניסוח אך הרעיון המקורי שלי).

 

אמא יקרה,

הבן שלך צריך מישהו שיישאר מול המראה איתו, בלי להיבהל.
הוא צריך להבין ממך שהוא אינו חריג, אינו מביש, ואינו נושא קלון.

 

אם אתם תוכלו לתת לו את הצרכים האלה בתוך הבית ובתוך המשפחה, כולכם תרוויחו מכך.

 

אם חלילה הוא לא יקבל מכם את הצרכים הבסיסיים האלה, הדרך לקבוצות התמיכה הלהט"ביות שקיימות היום כמעט בכל עיר, קצרה מאוד מאוד. בקבוצות האלה הוא ימצא בקלות "חבר בתוך ראי": שם הוא יהיה בחברת שווים, שם לא ילעגו לו, שם הוא יוכל להסתכל במראה ולחייך.

ומשם, הדרך לזוגיות וליציאה מהארון וכו' וכו' מתקצרת משמעותית.

 

בידכם הכוח לסלול לו את הדרך! 

לסלול לו מסלול של ביטחון, אהבה וקשר משפחתי יציב. לבנות את הקשר ביניכם כך שהוא ירגיש שהוא יכול להישאר בבית.

 

 

 

כל כךנחלת

כל כך מבינה את הפאניקה והקושי. כל כך. זה נסיון כל כך קשה. 

יודעת, אחד הבנים שלי סיפר שהרבה שלו בכיתה ח, אמר שגוף נמשך לגוף.

לכן, למשל, הרב לופיאן זצ"ל, שהיה משגיח (נדמה לי) בישיבה, לא הרשה

לבחורים לסגור את דלת החדר וביקש שאף אחד לא ישב על המיטה של השני

כך שמעתי.

 

וזה אומר: שזה יכול לקרות. במיוחד בגיל הזה , גילאי ההתבגרות.

 

חושבת שאפשר לטפל בזה בגיל הזה.

 

"פשוט ישר", הציע הצעה נהדרת וניתח את זה נפלא.

 

פנו למי שהוא הציע.

 

והכי חשוב, להתפלל, להתפלל ושוב להתפלל.

 

הנכדים שלי עדיין לא הגיעו לגילאים האלה, אבל אני כבר מתחילה להתפלל עליהם. גם על זה.

 

ועוד משהו. כל העניין הזה זה עכשיו, למרבה הצער, in. כבר לא מתביישים, כבר מכריזים על זה

ברייש גלי....זה הפך להיות...אופנתי.

 

אדם ירא שמים מקצועי, יכול לעזור לו להתאזן. אני בטוחה. הוא עם בנים. זה גיל שמתחילות

תחושות מיניות, הוא רק עם בנים, אז אולי זה אולי טבעי, שהוא מערבב את ההערכה ל חברים

המיוחדים האלה, עם קרבה גופנית. לא?

 

כל פעם שעולה פחד, פאניקה, יאוש וכו' - מייד תהפכי לתפילה. למסלול למעלה.

 

בהצלחה רבה!

 

 

 

מה עושים עם זה שאני נטרפת מהבן שלי?אונמר

הוא בן 5 וחכם ומקסים.

אבל יש לו קטע שהוא מציק לטונה בת 3 בלי סיבה, סתם כי היא באופציות שלו. וזה מטריף לי את המח.

מתעורר בוקר לוקח לה מוצץ וגרב. היא בוכה, אני קמה, ובלאגן.

אני ממש מרגישה את עצמי כל פעם נכנסת לטירוף. אני משתגעת.

אני יכולה לצרוח עליו או לתפוס לו את היד חזק מידי או לתת סטירה אפילו

ואני כל-כך ממוצפנת אחרי וכל כך שונאת את זה חושבת שזה לא אמור להיות.

אבל הבנתי שאני לא מצליחה שזה לא יפעיל אותי.

בזמנים אחרים אני מרעיפה עליו אהבה וחיבוקים חצילים טובות וביחד, אבל לא מצליחה שלא יקרה בכלל ההתפוצצות הזו שלי על ההתנהגות שלו.

מה אני אמורה כן לעשות?

מרגישה שאם אני אצליח לחשוב אחרת כשאני עוד שומעת שככה הוא מתנהג כרגע אני אצליח להגיע אליו כבר רגועה יותר ולא בכעס כזה גדול, אבל לא מצליחה לחשוב שום דבר חוץ מאיזה ילד בלתי 😔

והוא לא ככה תמיד וזה לא מה שאני חושבת עליו באופן כללי, אבל כשזה כן קורה אני באמת מאבדת את זה.

אני מבינה גם שזה קשור לזה שאני מרגישה חסרת אונים קצת מולו בנושא הזה כאילו אין לי דרך לעצור אותו. או אין לי דרך לשלוט באירוע. לא יודעת למה שזה מרגיש לי ככה כי הוא כן יפסיק כמובן כשאגיע.

אולי עצם זה שהוא עושה את זה רק כדי שאבוא זה מחרפן אותי.

באמת לא יודעת וזה עצוב לי להיות ככה לילד שלי.

ועצוב לי גם להיות ככה לעצמי.

בקיצור עצות יתקבלו ממש בברכה

מבינה אותך מאוד❤️מתואמת

העצה העיקרית שלי היא הדרכת הורים.

העצה השנייה שלי היא לנסות להבין שזה כנראה משהו לא בשליטתו, אף שהוא גדול יחסית. והצעד הבא הוא לנסות להבין ממה זה נובע. אבל זה קשה מאוד מאוד...

תודה.אונמר

מה הכוונה לא בשליטתו?

הוא לא מציק כי הוא רוצה להיות רעמתואמת

הוא מציק כי משהו מציק לו...

אכתוב לך כמה שאלות שאת יכולה לשאול אותו בזמן אמת (ששמעתי מקלינאית תקשורת):

  1. היא עשתה משהו שהפריע לך ולכן אתה מציק לה?

  2. אתה רוצה לשחק איתה, אבל לא יודע איך, ולכן זה יצא בצורת הצקה?

  3. אתה מאוד אוהב אותה, אבל לא יודע איך להביע את האהבה ולכן זה יצא בצורת הצקה?

    כמובן, תתאימי את השאלות לרמה שלו. ועצם זה שתחזיקי בראש את שלוש האפשרויות האלה כבר יוריד לך קצת את רמת הכעס עליו...

אנסה. תודה.אונמר

למרות שקצת מרגיש לי שזה בכלל לא קשור אליה. זה קשור לזה שהוא רוצה שאני יבוא ולא יודע לקרוא לי יפה. יש מצב?

כן, בהחלט!מתואמת

שכחתי עוד שאלה שאפשר לשאול אותו:

משעמם לך? וכשאחותך בוכה נהיה "אקשן"?

אבל נשמע שעלית בעצמך על הסיבה שנכונה אצלו. ועכשיו צריך לחשוב מה אפשר לעשות עם זה...

אולי ליזום פניות אליו לפני שהוא מנסה להסב את תשומת לבך? כמה שיותר פעמים ביום.

אולי זמן אישי רק איתו פעם אחת ביום ימלא את הצורך שלו?

זה הרבה ניסוי וטעייה והרבה עבודה, טכנית ורגשית, ואני מתפללת איתך שתעמדי בזה❤️

ואם בעלך נמצא בחלק מהיום, אז שגם הוא יתגייס למשימה הזו...

אז זהו שבאמת באופן כללי אנחנו עושים את זהאונמראחרונה

נותנים לו יחס אישי ובמשך היום זה כמעט לא קורה,

אבל בבוקר הוא מתעורר ואנחנו עוד ישנים. אז אין לנו איך להיות שם יותר...

נשמע לי מוגזם שמקום כל יום עוד שעה מוקדם כדי למנוע את זה. אני רוצה לתת לו כלים להתמודד עם החיים ולא רק למנוע היתקלויות.

בעז''ה.

חיבוק♥️המקורית

לדעתי חוסר השליטה הוא זה שמוציא אותך מפרופורציות כמו שכתבת, ואולי גם הבכי של הקטנה מטרגר

אני ממליצה להתעכב על זה

מה עובר לך בגוף כשהילדה בוכה? את ככה מול כל הפגנת בכי? ממהרת "לכבות" אותה? קשה לך עם תחושת חוסר אונים?

אם תקראי לו כשהיא בוכה ותגידי לו שאת אוהבת אותו ותתני לו חיבוק ושיחזיר לה ?

אם לא תגיבי דקה ורק תגידי - אני באה ותאספי את עצמך ותוך כדי תחשבי על תגובה?

אני לא מסכימה עם זה שזה לא בשליטתו האמת, אני חושבת שילדים מנסים להשיג כל מיני דברים באמצעות התנהגויות. אולי הוא באמת רוצה להעיר אותה כדי לשחק למשל ולא יודע איך. אולי הוא רוצה להעיר אותך ונעזר בבכי שלה. . גם הבן שלי היה מציק לאחותו כדי להעיר אותה והסברתי לו שזה לא נעים ושיקרא לה בעדינות עד שתקום. והוא יודע לבוא להעחר אותי אם הוא קם מוקדם. גם כשהיה בגיל 5. הוא מתעורר הרבה פעמים לפני כולם?

לדעתי בגלל שזה מגיע למצב של צרחות ואפילו סטירה שזה דבר שהוא מאוד משפיל בעיניי, ובאמת מעיד על סוג של אבדן שליטה טוטאלי בסיטואציה (דווקא כי את מבינה כמה זה באמת לא בסדר), אני רואה צורך בהדרכת הורים/ טיפול סביב התחושות האלה.

עוד חיבוק גיבורה♥️ בטוח לא פשוט לכתוב ככה בפתיחות. שהשם יסייע בידך 🙏

זה בדיוק מה שהתכוונתי ב"לא בשליטתו"מתואמת

שההצקה נובעת ממקום אחר, לא מתוך רצון להציק. אלא שפשוט בלי שליטה זה יוצא בצורת הצקה...

אז לא הבנתי אותך סליחה🙏המקורית

הכול בסדר❤️מתואמת

תודה.אונמר

ממש ללכת להדרכת הורים? נשמע לי רחוק ממני.

אבל באמת אני רוצה.

אברר עם מישהי שאני מכירה בעז''ה שיהיה לי אומץ.

מבינה אותךהמקורית

היתרון בזה הוא שמדריכה טובה משקפת מעיניים של ילד את הסיטואציה ותעזור לך גם עם תיאום ציפיות מולו.

תחשבי על זה

את יכולה גם לבנות לך תכנית התקדמות מסוימת שעד זמן x אם לא חווים שיפור אפשר ללכת.

וככל שהם יגדלו זה ישתפר, מבטיחה♥️

אני חושבתoo

שמוקד ההפעלה הוא בציפייה

את מצפה שילד בן 5 לא יציק בלי סיבה

אבל ילדים

גם יותר גדולים

לא צריכים סיבה להציק

(ויש גם לא מעט מבוגרים כאלה

שמציקים בדרך שמבוגרים מציקים)

אם יוצאים מנקודת הנחה

שילד רשאי להציק

כי הוא צריך לעבור דרך

כדי לראות את העולם במבט רחב

יותר מנקודת המבט שלו

אז ההצקה הרבה פחות מציקה להורה

וכל הצקה יכולה להיות הזדמנות

לדבר איתו אחכ

לשמוע אותו

את נקודת המבט שלו

להסביר לו למה זה מציק

להציע דרכים אחרות לפעולה

אבל להשאר איתו

בצד שלו

להיות ההורה התומך והמנווט

לא השוטר

תודה ♥️♥️אונמר

היתי צריכה לשמוע את זה.

זה באמת הגיוני. בטח כשהוא איתה לבד ואני עוד לא קמתי.

אני צריכה להיות יותר בהבנה שככה זה ילד.

תודה.

מה שמפריע לך שהוא מנהל פה את המצבל666

אין לך אפשרות לא לבוא כי הקטנה היא גם ילדה קטנה וגם לה יש צרכים . אז מה שמעצבן אותך שהוא מפעיל אותך בצורה כזאת. גם אותי דברים כאלו מעצבנים.

אז צריך לקחת ילד ולהסביר לו שאם הוא רוצה שאת תבואי, הוא קורא לך. ובאיזה צורה הוא קורא לך . אבל אם הוא מציק לאחות קטנה , אז תהיה תוצאה לא נעימה. לא יקבל הפתעה , לא ילך לחבר, לא יהיה סרט. ולעמוד בזה.

בזמן הרגוע לדבר כמה זה לא נעים כשמציקים לך

וואי תודה על הדיוק. נכון.אונמר

באמת זה מה שמפריע לי.

שהוא יודע שהוא שהוא בטוח יקבל אותי.

ניסיתי להסביר לו פעם שיבוא להעיר אותי ואני יקום ואני באמת קמה, אבל התפספס. אולי ננסה שוב לחדד את זה עם איזה מבצע.

מזדהה ממששיפור

לא ברמה של סטירה. אבל כן זה מטריף ברמות. גם בין בן 5 ובת 3, הצקות סתם, לא כי כועס. והוא לא עוצר כשאני באה, רק אם אני תופסת אותו או מסיחה את דעתו. אולי זה קשר נורמלי בין אחים בגילאים האלו?

הגיוני שזה תקין.אונמר

אני כן הבנתי מיזה שאני צריכה להיות יותר זמינה באופן מלא

מזמן הבנתי את זה ולכל זה נשאר רק בשעות הבוקר שהם קמים לפני.

ילדים צריכים נוכחות הורית.

היתה תקופהריבוזום

לפני כמה שנים שהבן שלי גם היה מציק ומרביץ לאחותו (הגדולה דווקא), בלי שום פרובוקציה מצדה. וזה באמת היה משגע! אז אני יכולה להזדהות. מצד אחד יש את החינוך שלו, ושם אפשר לומר שנגיד שוב ושוב ואפשר להיות סבלניים אתו וזה יחלחל וכו' - אבל מצד שני יש את האחות, שכאמא שלה יש לי אחריות להגן עליה ולא לתת לה לסבול ממנו. אני חושבת שממש חשוב להבהיר לילד שלא מקובל עלייך שהיא תסבול בגללו ואת חייבת להגן עליה. אבל לא לעשות את זה בכעס עליו או הרחקה שלו - אלה שני דברים נפרדים.

זה דבר ראשון.

דבר שני, באותה תקופה הרגשתי די אבודה מה גורם לו להרביץ לה סתם כך. נרשמתי לקורס קצר של הבית להורות מקרבת "למה הילד שלי מתנהג כך" (או משהו דומה). בגדול הרעיון שהם מביאים הוא שכל התנהגות מגיעה מצורך כלשהוא שמחפש מענה. ולפעמים קשה למצוא בדיוק מה הצורך הזה, אבל חשוב לנסות לחקור: מתי ההתנהגות התחילה? (וזה יכול להיות: מאז שהאחות נולדה, כן?), מתי היא קורית? כשמי נוכח? ועוד ועוד שאלות שיעזרו לנו אולי בסוף להתחקות אחרי הסיבה (אפשר לחפש רשימה של צרכים באינטרנט, יש דברים שאולי אנחנו לא חושבים עליהם). ברגע שנבין מה עומד מאחורי ההתנהגות נוכל לחשוב על דרכים לספק את הצורך שמניע אותה וממילא ההתנהגות השלילית תדעך. ספציפית עם הבן שלי אני חושבת שהיה לו צורך גדול בשליטה כי זו היתה שנה עם המון שינויים: התחלת גן עירייה, הולדת אחות קטנה והמון שינויים שלא בשליטתנו בצוות של הגן (שכולו היה מקסים, אבל הרבה חופשות לידה ועוד). לא יכולה להגיד שהצלחתי מאוד עם לספק את הצורך בדרכים אחרות, כי הרבה מהרגשת הערעור הגיעה מחוץ לבית אבל זה כן עזר שהיה לי קצה חוט מאיפה ההתנהגות הזו מגיעה. ועם הזמן וההתייצבות של הגן גם ההתנהגות שלו נרגעה מאוד.

אולי יוכל לעזור לך. זה באמת מאתגר.

בהצלחה, והרבה נחת מהם!

(חידוד של משהוריבוזום

כתבתי "בלי כעס עליו". אני לא מתכוונת שלא לגעור בו. אני חושבת שכן טוב להיות תקיפים במקרים של אלימות. אבל יש הבדל ענק בין גערה ללא כעס, שמגיעה באופן נקי רק למען חינוך, ובין כעס אמיתי. גם ההורה וגם הילד מרגישים היטב את ההבדל... כאן זו רק דעתי)

נכון. משתדלת ולרוב מצליחהאונמר

אבל לפעמים לא וכן יוצא הכעס...

תודה.

תודה!! אמן.אונמר

מזדהה, אבל אצלי שמתי לב שזה קשור לויסותיום שני

חושי.

לחלק מההצקות כמו לקחת מוצץ - יש תוצאה שתופסים איתו, לוקחים ממנו את המוצץ... מה שנותן מענה לתחושה.

אז אם יש לי יכולת לתת לו אמבטיית קצף או משהו אחר שנותן מענה לתחושה ומרגיע אותו, רמת ההצקות יורדת פלאים

מפה בניק אחר..ברכה כפולה:)

אבל לרגל ההפתעה פתחתי ניק חדש

אז שבוע 7 ראינו דופק והכל,

והיום שבוע 10 הגענו לרופא (בנס שבעלי הגיע גם) והפתעה! יש 2 עוברים. פשוט הלם!!

אז קודם כל הייתי חייבת לפרוק פה

ודבר שני ממש אשמח לשמוע מבעלות נסיון, הרופא אמר שזה הריון מונו בי (אותה שליה) וקצת הרחיב על סיכונים, אז ממש אשמח לשמוע הרגעות שהריון כזה גם יכול להמשיך בטוב.. ובכלל על שבוע לידה, אם צריך שמירה וכו' (אני עובדת בעבודה פיזית)

וגם, עובר אחד התאים לשלב והעובר השני היה קטן בשבוע, קרה למשהי? יש לי ממש פחד שהוא לא יתפתח טוב..

ובכלל כל הרגעות על תאומים יתקבלו בברכה, יש לנו מלא פצפונים בבית תודה לה'!!

וואו מזל טוב! איזה מרגשקנקן שבור

אין לי ניסיון (רק חלום ;))

מקפיצה לך

תודהברכה כפולה:)

האמת שזה ממש לא החלום שלי, אבל ברגע שהרופא אמר את זה שנינו אמרנו מזמור לתחושה בכזאת שמחה😅

זה מופלא.מוריה

לא התנסתי בהריון כמו שלך. אצלנו זה ביבי.

אם ראו מחיצה, המצב יותר טוב.

יש כמובן יותר סיכונים כמו אנמיה, סכרת ורעלת הריון.

סביר להניח שתצאי לשמירת הריון.

ויש בדיקות שלא עושים בהריון כפול.

אישית ילדתי רגע לפני שבוע 37. אבל זה היה הריון תאומים קצת שונה.

היא עוד לא ראה מחיצהברכה כפולה:)אחרונה

רק מהמנח שלהם הוא אמר שזה נראה שהם לא באותו שק ממש.

שמירת הריון כי זה יותר כבד או כי יותר סיכון ללדת מוקדם?

ואם כבר, מתי יוצאת הבטן בהריון הזה? רגילה שעד שבוע 18 בערך אף אחד לא מנחש..

אני מרגישה בגיהנוםמטפחת:)

הפה שלי מלא פצעים-

כבר שבוע. הרופא טוען אפטות. יש לי בערך חמש עשרה חלק על הלשון חלק בחיך.-

כואב לי לדבר, לשתות. לאכול בכלל לא באופציה. הביא משחה זה לא עוזר. פשוט רוצה שירדימו אותי הפה שלי בוער

יאייי. זה נורא!!! 🫂אחת כמוני

אוי ואבוירקאני

תנסי חלב עיזים

וואי. איזה סיוט. מסכנה.רק טוב!

אם אני זוכרת נכון טחינה גולמית על בפצעים גם עוזרת.

ותשאלי את הצאט אולי יהיה לו רעיונות נוספים.

לרופא יש הסבר ממה זה וכמה זמן לוקח לזה לעבור?

וואי, חיבוק!מתואמת

לפני כמה שנים כשהייתה לי קורונה היו לי אפטות נוראיות-נוראיות, ברמה כמו שאת מתארת... (סובלת מדי פעם מאפטות, אבל לא ברמה הזו) ב"ה הן עבאו אחרי כמה ימים (נדמה לי עוד לפני שהחלמתי לגמרי מהקורונה)

יכול להיות שיש לך וירוס? עשית בדיקות דם?

תנסי לקנות עוד תכשירים שאמורים לעזור...

הלוואי שיעבור לך מהר!!❤️

לי אמרו זיהום ובסוף זה היה פטריה.מרימוש!

כשהגיעו לאבחנה הנכונה טיפות ניסטדין וכדו' פלוקנול או משהו כזה פתרו את הבעיה.

לקחו לך משטח? תחזרי לרופאהמקורית

רפואה שלמה♥️

יאא ♥️אונמר

אולי תנסי רופא אחר? איזה כואב זהה

תקחי משככי כאבים, כדי שתוכלי לשתות ולאכולרוח הרים

כמו שצריך. תרגישי טוב!

יש ארטיק מיוחד בשם לימזוררינת 24

שאמור לעזור לפצעים בפה…

החלמה מהירה!!

תודה רבה לכל העונות!מטפחת:)

אני באמת רוצה לחזור הבעיה שיש תור רק בשלישי והרופא תורן יש לי חוויה נוראית ממנו

תרופת סבתא מטורפתתתתותית11

חלב עיזים ישר מהעז, ממש לחלוב ולשתות או לגרגר ישר

היה לי ממש כזה אמנם בגיל יותר צעיר

ברמה שלא יכולתי לדבר

באותו יום הכל נעלם

ממה ששמעתי גם מהסופר זה סבבה.מוריהאחרונה

הבעיה עם חלב עיזים יישר מהעז זה חלילה העברת מחלות.

ירקות/פירות- שמירת טריות בקירורפינק ליידי

איך אתן שומרות על טריות של פירות/ירקות במקרר

מלפפונים. מה ר מאוד נרקבים, מנסה לשים במקרר עטוף בשקית ואז יש אדי מים שמרככים את המלפפונים , בלע שקית הם גם מהר מאוד כבר לא טריים

אני מדברת על טריות של מס ימים לא שבועות....

גם פלפלים קשים מאוד , מהר מאוד לא נראים טוב

הקטע גם שאצחינו אוהבים שהםירות והירקות לא רכים

אשמח לרעיונות איך לשמור את הירקות והפירות במצב מעוחה במקרר

יש חשיבות למיקום בתוך המקרר - במגירות יעודיותאלישבע999

לפירות וירקות.

הירקות בשקיות הניילון מהסופר, כאשר השקיות פתוחות ומאווררות.

המגירות עצמן מיועדות לפירות וירקות (כתוב באנגלית, vegetable and fruit. מקרר סמסונג ישן). אלו שתי המגירות התחתונות במקרר. אין זרימת קור ישירה על הדברים. וגם לכל מגירה, כשהיא סגורה, יש מעין תקרת פלסטיק מחוררת, חציצה ממשבי הקירור שיש במקרר.

זה מקרר עםפינק ליידי

מגירה תחתונה לפירות/ירקות -לא מהדגמים החדשים.

האם נכון, לשים נייר מגבת סביב הפירות ירקות?

כן, זה מה שרציתי להגיד לךאביול

לשים את הטלפונים בשקית עם נייר סופג..זה עוזר, אבל אם יש כמות של מלפפונים אז כדאי לפצל לשתי שקיות.

כמו כן, יש בסטוקים ואושר עד משטחים ירוקים כאלה לפירות וירקות...

מכירה מאוד את מה שאת מתארת

כל ירק צריך אחסון שונהDoughnutאחרונה

ויש סוגי ירקות ופירות שלא כדאי לשים יחד כי סוג אחד משחרר חומרים שמקריבים את השני, יש סרטונים ביוטיוב עם הסברים איך כדאי לאחסן.

ספציפית למלפפונים ששאלת כדאי לשים עטופים בשקית עם נייר סופג, כך הם נשמרים כמה ימים פריכים וטריים.

התלבטות תאורטית על הכנת הגוף ללידההרמה

יש אמצעים והמלצות שונות לקראת הסוף כמו: עלי פטל, עיסוי פרנאום, אמבטיית רוזמרין, נטילת שמן נר הלילה לריכוך הצוואר.

כמה שווה להשקיע בזה ולקחת ריסק שאולי הדברים לא הכי בטיחותיים שיש (בעיקר שמן נר הלילה)

וכמה לשחרר ולהאחז בזה שגוף יודע ללדת כשמגיע הזמן.

אני שומעת דעות לכאן ולכאן וקשה לי לקבל החלטה, אשמח לדעות

אני לא עשיתי כלום מזה האמתהמקורית

כנ"ליעל מהדרום

לק"י

אולי בהריון הראשון ניסיתי קצת לעשות עיסוי.

וטוב שלא התאמצתי לשוא, כי בסוף ילדתי בקיסרי.

ובהמשך גם קראתי שזה לא מומלץ.

ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות בשכיבה על הגב, וב"ה רק באחת נקרעתי קצת.

2 לידות עם אפידוראל- באחת מהן נקרעתי קצת.

בשלוש לידות שפכו שמן שקדים בלידה עצמה.

ברביעית נראה לי שלא. או שלא שמתי לב....

(בדיעבד אחרי הלידה נזכרתי שלא הוצאנו את השמן מהתיק. אבל אולי השתמשו בשלהם. לא בטוחה. אבל זה משהו שכן הייתי עושה- זה לא מזיק, ונראה לי עשוי רק להועיל).

תלוי בעיני כמה קריטי לך המטרה (נניח לא להיקרע)ירושלמית במקור

עשיתי קצת עיסוי עם מכשיר פרימאם, וגם את האמבט רוזמרין קצת (בטעות קטפתי ממשהו מרוסס חחח שלא בריא, אבל לא נרשם נזק), והיתה לי לידה מדהימה כמו שרציתי בלי קרע או תפר אבל אין לדעת אם בגלל זה... אז השאלה בעיני כמה קריטי לך המטרה הסופית

נזכרתי שגם פטל לקחתיירושלמית במקור

מהניסיון שלי..חזקה בעורף

בלידה הראשונה ממש הקפדתי לעשות לפני הלידה עיסוי פרנאום, הבאתי ללידה הרבה שמן (שקדים נראלי🤔)

וזו הלידה היחידה שנקרעתי ובגדול🙈

בלידות הבאות, והיו הרבה ב"ה, לא עשיתי כלום ולא היו לי בכלל קרעים🥳 והיו גם תינוקות במשקלים גבוהים יותר💪🏻

קיצר, לא תופסת מזהה בכלל😅

וואי מעניין ממש . השאלה מה היה קורה אם לא הייתהרמה

והאם ילדת עם אפידורל/בלי? אולי היתה יותר הקשה למיילדת? היו תנוחות שונות? שווה קצת להעמיק בזה. זה כל כך מפחיד נשים בליגה הסיפור של הקרעים

לדעתי הפחד מהתפרים יותר גרוע ממה שזה באמתירדנית

והיה לי חתך בלידה ראשונה ובלידות אחרות לא.

כאב במשך שבועיים אבל לא משהו שמפריע לתפקוד, אם זה כואב מדי צריך לבדוק שאין תפר הדוק מדי.

לדעתי להשתגע אחרי כל מיני תכשירים ועיסויים שאולי בפני עצמם לא נעימים, ואז אולי להתאכזב אם בכל זאת יש תפרים זה גם מבאס.

אז תעשי רק מה שטוב ובע"ה יהיה טוב

תראי לי היה סיוטטטטטהרמה

ההחלמה היתה קשה קשה קשה

מתוך 4 לידות 2 היו מאוד קשות מהבחינה הזאת.

השאלה מה אפשר לעשות להמנע במידה ויש נטיה וכמה להשקיע בזה או להשלים עם זה

ובדקו את התפרים כשזה כאב כל כך?ירדנית

מה היה ב2 הלידות האחרות?

יש גם קרעים מאד רציניים..כל הישועות

יש בזה דרגות ומאחלת לכן לא להכיר את הרציניים.

הפחד לא תמיד יותר ממה שזה באמת

ברור שיש קרעים בדרגה גבוההירדנית

שלהם עוד יותר ברור לי שעוד שמן או עיסוי לא יעזרו, אלא עניין גנטי וגודל התינוק..

קרע דרגה 2 לא אמור להיות כזה נורא

לא אמור להיות אבל יכול להיותשמ"פ

מה שכן, מניסיון אם אחרי שבועיים זה לא משתפר ללכת להבדק

במיוחד אם זה מחמיר

ולפותחת - לידה ראשונה עשיתי עיסויים גם עם מכשיר היה לי 3 תפרים בדרגה 2

לידה שנייה עשיתי הרבה פחות נקרעתי פחות למרות שהתינוק היה יותר גדול

בשניהם שפכו לי שמן בכמויות מה שכן בשני לא הפסקתי לחפור להם שממש יעזרו לי עם זה כי בלידה הראשונה תפר אחד הזדהם ותפר אחד לא תפרט טוב והייתי צריכה ניתוח ו

לא צריך לחכות שבועיים, לפני שחרורירדנית

לבקש שיסתכלו אם אפשר לפתוח תפר זה מאוד מקל

אוי היה לי יותר כואב מהצירים והכלנעומית

כאב בסדר הזה

תפרים

הנקה

צירים ולידה

בלידה הזו הייתה בלי אפידורלחזקה בעורף

בכל הלידות אני יולדת על הגב.

חלק עם אפידורל חלק בלי….

הסיבה היחידה שעולה לי, זה אולי בגלל שהעובר היה עדיין מאוד מאוד גבוה, למרות שהייתי בפתיחה מלאה והייתי בלחיצות הרבה מאוד זמן ובשלב מסוים המיילדת עזרה קצת לתינוק, כדי למנוע מצוקה ומשכה אותו. אז הגיוני שזה גרם לקרעים.

מסכימה איתך שהתפרים זה סיוט, בלידה השניה הייתי בהלם מההבדל עם תפרים או בלי תפרים.

לי אישית היה ממש סיוט ומגעיל לעשות עיסוי כל פעם, ואז בזמן אמת ראיתי שזה לא עזר לי בכלל אז לא חשתי שום צורך לעשות בלידות הבאות.

חושבת שאם לא מפריע לך, תעשי, מה תפסידי?

לא הייתי משקיעה בטירוף ובטח לא עושה דברים לא בטיחותיים.

שיהיה בהצלחה ובידיים מלאות, הכי חשוב❤️

אני ממש מאמינה שתה עלי פטל ושמן נר הלילההתייעצות הריון

שהלכתי בכמוסות עזרו משמעותית. אין לי למה להשוות כי בכל הלידות (והיו כמה וכמה) הקפדתי על זה, אבל ב"ה בכולן הצוואר היה רך והלידה התקדמה במהירות

אני אישית לא עשיתי שום דברהשם שלי

והיו לי לידות טובות.

הראשונה היו תפרים, ובאחרות לא.

כל מה שכתבת בטיחותי אם עושים אותו נכוןאמא לאוצר❤

ולא יכול לעשות שום נזק... הוא אולי לא יועיל אבל גם לא יזיק. הכל תלוי כמה זה חשוב לך וכמה השתדלות את רוצה לעשות.... זה דברים שיכולים לעזור ויכולים גם לא❤️ לא ממליצה להשתגע, כן להשתדל בגדר האפשר

לגבי עיסוייעל מהדרום

לק"י

יצא לי לקרוא בפורום שיש מי שאומר שזה לא מומלץ, שזה יכול לגרום לעור להיות פריך יותר ולהיקרע. ושמה שמשפיע זה סוג העור ולא העיסוי שעושים.

לזכרוני כשזה עיסוי ידני.במכשיר (פרימאם למשל) זה לאירושלמית במקור

אה וזוכרת גם שמה שמסוכן קצת זה הבלון (מכשיר אחר)ירושלמית במקור

לא יודעת. במה ששקראתי דובר על עיסוי בכללייעל מהדרוםאחרונה

לק"י

לא פירטו איזה בדיוק.

אני לידה ראשונה עשיתי מלא עיסוייםובסוף ילדתי קיסרידיאן ד.

לידה שניה לא התאמצתי בכלל, היו לי מספיק חששות ופחדים בלידה

ונקרעתי חבל על הזמן (דרגה 2) וההתאוששות היתה די קשה.

אני אישית לא כזה מאמינה שזה עוזר כל הדברים,

בעיניי לנסות ככה בכייף, מה שמרגיש בנח ובסבבה

בלי להיות היסטריים.

שוב לגבי כיתה א'אובדת חצות

אני עדיין מרגישה מעורבבת מהם מאד

יש להם המון חוויות שצריך לשתף ולהכיל , סיפורים לשמוע, עניינים לטפל בהם, שיעורים לעשות.

אנחנו מתמזמזים יחד עם כל המטלות והמאבקים איתם בסדר ערב (לנו יש אידיאל לעשות שיעורים לפני טלויזיה או להתקלח מוקדם ולסיים עם זה- להם יש תוכניות אחרות רוצים זמן מחשב ומסך וכו) ואיכשהו אנחנו גם משקיעים בהם בקריאת ספרון או להביא חבר או לעבוד על קריאה או אנגלית וכל זה מאד לוקח זמן ומגיעים ל11 ועוד לא עשינו כלום ויש כלים בכיור.

פתאום אין לי זמן לספורט אפילו ולדברים שבעבר היה לי זמן.

ושוב אני סביבם מאד ואין לי רגע לעצמי.

אפשר לו"ז ערב עם ילדי כיתה א (מאמהות לילדי בית ספר) בלי להתמזמז אבל גם לא להיות מדי נוקשים? כלומר להביא בחשבון שילד שחזר עייף ורעב מיום שלם וצהרון לא ירצה לעשות שיעורים מייד? אשמח ללו"ז של שעות והצעות מה לעשות בכל זמן מה אתם מאפשרים ומה לא.

סליחה על החפירה ותודה על ההכלה

תודה!!!

מה קשור אנגלית בכיתה א?רינת 24

למה להעמיס סתם?

אצלנו אין כמעט שיעורי בית. רק בשבת יש דף קריאה ובמהלך השבוע 2-3 דפים בחשבון. הילדה עכשיו בכיתה ב' והיא קוראת מצוין אז כנראה שזה עבד…

מציעה לך לדבר עם המורה ולברר איתה מה קריטי בשיעורי בית ומה אפשר לוותר.

הלוז אצלנו:

16- חוזרים מהצהרון

עד 18- חבר/חוג/מסכים/פארק

18- ארוחת ערב

19- שיעורי בית (אם יש, בדרך כלל אין)+ מקלחת

20- זמן התמרחות לצערי…

21- לישון

אצלנו יש המון שיעורי בית ואין חיה כזאת לא לעשות.ואז את תראי

בגלל זה אמרתי לתאם עם המורהרינת 24

לדעתי האישית ומניסיוני עם שני ילדים אין צורך בכל כך הרבה שיעורי בית בכיתה א… זה ממש צער בעלי חיים… חחח

(בניגוד לגילאים גדולים יותר שלדעתי צריך הרבה יותר לתרגל מתמ' למשל ממה שנותנים אצלנו)

הייתי מורידה עומסנעמי28

מילא הייתם שמחים ומאושרים עם ההעשרה הזאת.

אבל נשמע שזה לא עובד לכל הצדדים.

גם ככה עמוס, גם ככה המעבר בין גן לכיתה קשוח, גם ככה תאומים, גם ככה יש אתגרים שלא קשורים, למה להעמיס?

זאת לא שאלה רטורית, תשאלי את עצמך בכנות מה מניע אותך לדחוף אותם לעוד ועוד?

זה דומה לדרך שאת גדלת? זה תנאי בעינייך להצלחה עתידית? זה גורם לך להרגיש אמא משקיעה וטובה יותר (וללוא זה, מזניחה)? , העתיד שלהם מלחיץ אותך?

אולי את דורשת מעצמך הרבה ומצפה דרישה דומה גם מהם?

ולמה?

באמת תשאלי את עצמך מה גורם לך למרדף הזה, כדי שאם העומס קורה שוב, תזהי על מה זה יושב.

אם זה היה בשמחה ובטוב, אז הכל בסדר, אבל זה לא.

הרבה יותר משמעותי בהתפתחות ילדים בגיל הזה זה סביבה רגועה, בית שאפשר להתפרק בו, אמא רגועה, זה נותן ביטחון רגשי שהוא יכתיב את ההצלחה העתידית שלהם יותר מכל תחום העשרה בכיתה א'

רגעים משפחתיים וחוויות חברתיות מעשירות הרבה יותר מכל עוד תוספת לימודית.

היה להם יום ממש עמוס ורווי לימודים, די הגיוני שירצו לפרוק לחץ.

כשאת חוזרת מהעבודה לא מתחשק לך רגע שקט וקפה?

לילדים פי כמה.

אם השיעורים לא ליום שלמחרת, אין צורך כל יום, גם לא נורא אם לא הכל יעשה בשלמות, וכל שאר התוספות להוריד כרגע.

אצלנו היה בערך ככה:טארקו

חוזר ב16 מהצהרון

זמן חופשי, משחקים, מחשב, לצאת החוצה לגן שעשועים וכאלה.. מה שזורם

חמש וחצי בערך אפילו לכיוון שש עשינו ש"ב, לא היו הרבה ולא נמרחנו עם זה אבל גם אם בחר שלא השארנו את המאבק למול המורה ולא מולנו. היה בעיקר בקריאה.

18-18:30 ארוחת ערב(קלה. לרוב משהו מבוסס על פיתות) לוקחת בערך חצי שעה ולפעמים פחות מזה

מקלחות מהירות, יוצאים עד 19 ורבע מקסימום

ולמיטה עם סיפור/פודקאסט/מוזיקה.

פעם בשבוע(לרוב מוצש כדי להתחיל את השבוע בטוב) עוברים על הקלמר והילקוט לראות שהוא מסודר

מערכת לא ממש היה בכיתה א כי פשוט היה צריך להביא חשבון ועברית כל יום והשאר נשאר בכיתה.

אוכל ארגנו אחרי שהוא הלך לישון אבל הוא באמת היה במיטה עד 20 במקסימום.

אני דווקא לא מרגישה שנכון לעשות שיעורי בית מיד כשחוזרים מבית הספר. נכון שככה זה "קל יותר" מצד לזכור ושזה לא ייבלע ביום

אבל ממש רואה אצלנו, וגם זוכרת עלי כילדה ועל אחים שלי, שחוזרים מאוד מוצפים מיום שלם מחוץ לבית שהוא מאמץ מנטלי גדול מאוד

וצריך זמן רגיעה והפסקה לפני מאמץ מנטלי נוסף... יש ילדים שזה בסדר להם אבל לדעתי לרוב הילדים זה נכון ולכן העדפנו שזמן ש"ב יהיה לקראת א.ערב ולא מיד כשחוזרים.

הבת שלי בכיתה א בבית ב2, יש לה ש.ב כל יוםרקלתשוהנ

אבל המורה לא נותנת משהו שלוקח יותר מ10 דקות. אם שתי מורות נותנות, זה רבע שעה מקסימום.

אני לא מבינה את התיאור שלך אז נראה לי שמשהו בתנאי הפתיחה שלכם שונה בהרבה.

מאיפה הגיע האנגלית? הם לומדים אנגלית בכיתה א??

מניחה שאם היתה חוזרת ב4, גמורה מותשת ומוצפת בהרבה, היה לה קשה הרבה יותר לתת מהזמן שנותר לה לשבת שוב ללמוד

לא הייתי עושה שום לוז עם ילדות הכיתה שלה אם היא מגיעה ב4, אין לה שום צורך לראות שוב חברות אלא רק להירגע בבית ולנשום.

יש מקומות שלומדים אנגלית בכיתה א'יעל מהדרום

לק"י

אבל אצל הילדים שלי זה היה קליל. בטח לא כולל חזרות וש.ב.

לוזהמקורית

חוזרים ב16

מסספרים איך היה, מנשנשים משו

משחקים

לפני ארוחת ערב אם יש שיעורים - עוברים על זה (לא יותר מ10 דק רבע שעה בדרכ)

ארוחת ערב+ מקלחות

זמן פטפוטים

20 לישון וביי

אחרי השעה 16 מבחינתי זה הזמן להיות בבית.

לפני שנתיים היה חוג לכל אחד אבל זה היה עמוס מדי

הבת שלי התחילה לבקש להיפגש עם חברות. אני אאפשר לה פעם אחת השבוע, אבל במקביל אבהיר לה שהחברה נמצאת איתה בכיתה כל היום וזה מספיק בעיניי וזה ממש לא הולך לקרות על בסיס שבועי

בעלי דואג להפגיש את הילד למשחק כדורגל עם חברים פעם ב3 שבועות

זהו

אצלנו השב יכולים לקחת 20 דקות, ילד1מנגואיתאחרונה

המורה אמרה שאם לוקח יותר מ20 דקות ,להפסיק ואם קורה כמה פעמים לדבר איתה והיא יכולה להוריד לילדים באופן ספציפי

אנחנו עושים בדרכ שב אחרי ארוחת ערב כי אז גם אני וגם בעלי בבית ונוח שאחד יושב איתו וההורה השני עם השאר/מקלחות וכו

אמהות לצמודים?עיונית

אז מסתבר שאני בהריון.

לא רציתי את זה, מבחינתי מינימוםם עוד שנה...

והתינוק שלי עדיין תינוק! הרגע חגגנו לו שנה, הוא לגמרי יונק ועוד ישן איתי..

השנה הזאת הייתה לי ממש אינטנסיבית עם התינוק. איך עושים את זה כשיש גם פעוט בן עוד לא שנתיים?

אני אשמח לעצות, טיפים, ועידודים שזה שווה את זה 🥲

תזכרי שעוד 9 חודשיםהשקט הזה

התינוקי כבר יהיה ממש פעוט. ירוץ, ידבר במידה מסויימת.. 9 חודשים של הריון זה המון זמן בהתפתחות של תינוק/ פעוט

גם לי קרה, כשהקטן שלפניו היה בן שנה נכנסתיהתייעצות הריון

להריון עם התקן והרגיש לי שהוא ממש תינוקי. היה קשוח באמת, יכולה לעודד אותך שגיל שנה ותשעה חודשים שונה מאוד מאוד מגיל שנה! אמנם עדיין הרגיש לי שהוא תינוק שלי, אבל הוא כבר הלך, דיבר קצת, הבין המון וקיבל את התינוק בשמחה ואהבה.. התינוק שנולד מתוק מדבש, אבל ברור שזה דורש ויחסית צמוד.. תני לעצמך זמן לעכל את האירוע.. מקווה שתתחזקי ותצליחי להכיל את זה בטוב. מוזמנת לפרטי אם תרצי

יש לי צמודים ואחכ לא צמודיםכורסא ירוקה.

ההתחלה עם צמודים קשה, זה ברור, אבל קודם כל את עדיין בתוך הלופ, זה לא להתחיל מאפס עם תינוק (בניגוד ללא צמודים שהיה לי יותר קשה מהבחינה הזאת), ושתיים זה משתלם ממששששששש.

בהתחלה כשאמרו לי שזה משתפר לא האמנתי בכלל, אבל וואו! איזו קרבה ואיזה כיף זה כהורים לראות את הכנופיה הקטנה 🤣 והם ממש חברים ואכפת להם אחד מהשני וחווים חוויות דומות וזה מהמם.

הטיפ הכי טוב הוא לקחת עזרה בהתחלה בלי להתחשבן, לדאוג גם לזמן אישי עם הגדול ולשמוח בעצמך בשבילו על המתנה המופלאה שהוא מקבל שהיא האח החדש (זה ממש לא נאמר כביקורת והגיוני שאת בהלם ומאוכזבת. הכי נורמלי וטבעי. הכוונה היא לא לשמוח שקרתה לך "תקלה", אבל גם אם בשבילך זה קושי בשבילו זה דבר מופלא אז לנסות לראות את הפן הזה ובו להשתדל לשמוח)

אצלי הרווח בדיוק ככהרקאני

וההבדל בין גיל שנה לשנה ו9 הוא ענק

כשילדתי היא כבר ממש הייתה פעוטה

כן זה לא קל

גם הריון עם תינוקת זה לא קל

ובסוף הם כן דורשים שניהם

אבל זה ממש בסדר

הרבה פחות קשה ממה שחשבתי שיהיה

לי יש צמודים במרווח של שנהקל"ת

ההתחלה קשוחה, אבל ב"ה הם גדלים והם החברים הכי טובים😊

לי יש מרווח של שנה וחודשייםהמקורית

זה באמת יהיה קל יותר ככל שיגדלו. עד אז תחעזרי במי שניתן ובמה שניתן

בשעה טובה♥️

שנתיים הפרש זה צמוד?שושנושי

בהתחלה כמובן שהיה מאתגר, בהריון לא היה לי קל בכלל.

אחרי הלידה הייתי חייבת שבעלי יהיה נוכח כי לא הסתדרתי לבד.

היום?

הגדות בן 4, הקטן בן שנתיים - ואני פשוט מודה על הילד הזה שהצטרף אלינו בתזמון הזה.

המון כוחות!

עוד לא מניסיון אבל כמוךאנונימיות

עד עכשיו פערים של שנתיים וחצי ושלוש וחצי.

ופתאום הריון מפתיע .. יהיה ביניהם שנה ו10

אני רק יכולה להגיד שההבדל בין גיל שנה לשנה וחצי ועוד יותר שנה ו9/10 הוא עצום.

ממש פחדתי בתחילת ההריון גם שלי היה הכי תינוק יונק ומשם איתי והוא גדל.

אני כבר מתחילה שישי ומצלילה לראות איך זה קורה.

לפני שלושה שבועות נגמל מהנקה...

ובכללי הרבה יותר עצמאי תקשורתי הוא כבר מבין הכל!

ליooאחרונה

צמודים היה קשוח מדי

על סף הבלתי אפשרי

והעצות שלי

לדעת שזה קשה מדי

לא לצפות להסתדר לבד

לחפש כמה שיותר עזרה וחלוקת עבודה הגיונית

אפשר סקר הריוניות? 😍 איזה שבוע ואיך מרגישות?הרמה

וואי ממש מתסכלשמ"פ

זה אפילו מכעיס, אני התלוננתי גם על כאבי גב בגלים והרופא ממש צחק עלי שאם זה היה צירים הייתי כבר יולדת ושאני היסטרית וזה הרחם שגדלה וכו'... כמה שבועות אחר כך הייתי עם שמירה התמיכה ....

וב"ה שימשיך כך! בע"ה תזכי ללדת בזמן !