שלא ייצא בסוף סוג של עם הארץ שמתחסד.  אולי בתקופתו נשים לא היו מלומדות, לעומת בית ראשון שהן היו נביאות?

ולדאוג לצרכי ביתה.

הגמרא בבבא קמא קיט ע"א מביאה: "גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה".

מביא על הפסוק במשלי שהזכרת מהגמרא בתענית כג ע"ב.

ממון זה נתינה. אוכל זה שיתוף.

פעם ראשונה ששמעתי מישהו שמגדיר אותו ככה...

את זה בספר שקרוי על שמו או בספר אחר? ובאיזה הקשר?

שהכסף שייך לבעל, הוא חייב לפרנס את האישה, והרווחים של האישה מגיעים אליו. ואז מה שהיא נותנת, זה בעצם מהכסף של בעלה.

גם בזמנם, אם האישה העדיפה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", לקחת את הכסף שהיא מרוויחה לעצמה, ולפרנס את עצמה היא הייתה יכולה, ואז גם אין הבדל בינה לבין גבר בעניין הזה.

יש לדון מה ההלכה בדיוק במציאות של זמננו, כאשר אין תנאי מפורש, אבל ההתנהלות הכללית היא שונה. אבל על כל פנים, זה לא קביעה כללית על מידת הנדיבות בנשים, אלא שאלה של זכיותיה הממוניות.

שקצת הרחבתי בשרשור.

אנחנו התלמידים הרב קוק צריכים להבין שיש בחינות שונות לכל דבר.

שפעם אנשים חכמים כתבו שטויות על נשים?

הרי הרבה נשים חכמות ואנשים חכמים אומרים את זה (וגם סתם אנשים עם שכל ישר) 

נגיד בשיר הדי קיצוני בסוף המחברת הזאת נגד נשים. אם כי הוא מדגיש שאשתו יוצאת מן הכלל והיא דווקא כליל המעלות.

אבל זה דווקא הפואנטה שלו להשתמש עם הומור עוקצני וקצת גס, כדי לשעשע את הקורא, כדי שיפנים נקודות אמיתיות.

זה היה לצורך זיכוך עצמי לשעתו. כמו אדם חולה שאומרים לו אל תאכל חלבון כי זה יזיק לך 

למרות ייתרונה של המלכות, יש מושג שהמלכות במצב בעייתי יורדת לבין הקליפות, או שהלבנה מסתתרת. דווקא יתרונה של הנוקבא בקבלה עלול להיות גם חסרונה.

בגלות קדושת החומר הדימיון והרגש יצרו בעיות. והמקובלים הכי הרגידו שאי אפשר לקדש את החומר בגלות, ולכן הם מיררו בבכי בתיקון חצות

כמה כאלו כבר היו?  מיעוט, לא?

כתבת- "והמקובלים הכי הרגידו שאי אפשר לקדש את החומר בגלות, ולכן הם מיררו בבכי בתיקון חצות".

אז אני שואל כמה מבין המקובלים באמת בכו בגלל הסיבה הזו? מהרושם שלי רק מיעוט

הגרא ונפש החיים יצאו נגד החסידות בין השאר כי טענו שקשה לקדש את החומר בגלות. ושלמרות שמלוא כל הארץ כבודו זה נסתר בחול.

לזכרוני החתם סופר מסביר שגישת רשבי ללמוד כל היום ולא לעבוד זה רק כשהאומות שולטות על הארץ, אבל כשישראל על אדמתם אז לעבוד בארץ ישראל זה מצווה ורשב"י יסבור שזה מצווה להנהיג דרך ארץ של פרנסה עם תורה כחלק ממצוות יישוב הארץ שכל עבודה בה מתקדשת כמצווה

לארץ ישראל ולעבוד בה. ואמר שבחו"ל המגידים מעורבים בקליפות לכן הוא לא מקבל מגידים אבל בארץ ישראל הם טהורים (השווה הרב קוק "הדימיון של ארץ ישראל הוא זך וטהור ומסוגל להלבשות רוח הקודש, בעוד שהדימיון של חו"ל הוא גס ועכור". והרי הדימיון קשור לכוח הגשמי שבנפש).

הרב קוק היה תלמיד ישיבת וולזין, הנציב, ובעל הלשם ממקובלי הגרא.

הרצי"ה אומר שהרב קוק הוא קודם כל תלמיד הגר"א, והסתייג מנטיות מסוימות בחסידות, ועדיין קרא לקדש את החומר בארץ ישראל.

באופן כללי זה דבר מפורסם בקבלה שבחו"ל ואצל האומות הגשמיות לא מתקדשת אבל בארץ ישראל כשעם ישראל יושב בה הגשמיות מתקדשת.

לא זוכר אמירה ספציםית של הגרא,ור חיים כתב את נפש החיים כפולמוס לדורו ולא התייחס כלל לשאלת ארץ ישראל.

אבל מנפש החיים עולה שהקודש בעולם מסתתר למרות שמצד ה' הכל אלוקות (לעומת החסידות שחותרת לגילוי הקודש בגשמיות בכל דבר בעולם) משמע אם הקודש גלוי בגשמיות (נגעד בארץ ישראל) אז כבר אין בעיה. המחלוקת של נפש החיים והחסידות היה על שטלת מלוא כל הארץ כבודו, לא על שאלת ארץ ישראל. דווקא החסידות מיעטה בחשיבות ארץ ישראל, כי במיחא גם בגלות אדם יכול לקדש את הגשמיות אז למה צריך את ארץ ישראל?

אבל החתם סופר אומר זאת במפורש על החלוקה בקידוש הגשמיות בין חו"ל לארץ.

היא מצווה כללית ששקולה כנגד כל התורה כולה. כמו מצוות אמונה בה' או אהבת ה' או דבקות בו. או כמו ואהבת לרעך שכוללת את כל התורה.

היא לא עוד אחת מתריג מצוות פרטיות, שהרי התורה עצמה אומרת ששמירת המצוות מטרתן למען נירש את הארץ.

אז אין הבדל בין "אחיזה בחפצא של מצוות יישוב הארץ" לבין " קידוש הגשמיות בארץ" ההבדל היחיד שזה ניסוח הלכתי וזה ניסוח אגדתי.

על החכמות הגרא לא חילק בין חו"ל לארץ. ואני לא בטוח עם חכמה נחשבת ממש גשמיות, כי היא דבר די מופשט

גם בארץ לא כל אכילת בשר זה מצווה שקולה ללימטד תורה שאנשים יזללו כל היום ויחשבו שהם עושים כל היום מצוות

לגבי הסוף- ברור שלא. זה תלוי בדרגת האדם. מי שחי את הקשר עם ה' לא רוצה לזלול בשר כל היום. ולימוד התורה שלו ממש חי וממלא אותו.

בארץ ישראל קידוש הגשמיות משפיע על העם בכללותו, וכל פרט סופג זאת לפי מעלתו. כשם שכששרתה שכינה בכלל ישראל אז כל פרט קיבל נבואה לפי מדרגתו

השכינה הסתלקה מהארץ ועלתה השמימה בגלותה

ולא לרוחניות שבגשמיות.

כגון שקשה להגיע להרגשה של קרבת ה'.

שאצלם לא השתנה. כלומר בגלל שהאדם נתון בגוף קשה לו להגיע לקרבת ה'. יש קשר מובהק בין קידוש הגשמיות לבין קרבת ה' באופן כללי, מכיוון שאדם נמצא בגוף וגם כל נפשו מעורבת ברגשות חושים ודימיון שהם כוחות יחסית גשמיים. ואפיחו הנבואה מתאפשרת רק על ידי כוח מדמה שהוא עצמו די גשמי.

אדם חי בגוף ובלתי ניתן להפריד את תחום הגשמיות מהרוחניות. אפילו עשיית המצוות היא בחומר. זו היתה הטעות של הנצרות, שחשבה שניתן להגיע לקרבת אלוקים מנותקת מהגשמיות, יחד עם השארת הגשמיות בשיא טומאתה.

גם גלות השכינה קשורה לגלות ישראל מהארץ. ארץ ישראל היא דבר גשמי, והשפעתה היא על קידוש החלקים הגשמיים שבנפש, ובאופן עקיף עקב כך על הרוחניים (כמו שהרב קוק אומר שהסיבה שאוירא שארץ ישראל מחכים, זה בגלל שהוא מקדש את הכוח המדמה, וזיכוך הכוח המדמה (שהוא די גשמי) משפיע על השכל, כי השכל והדימיון קשורים בתפיסה)

כשתגיד למקובל מן השורה "קידוש הגשמיות" הוא לא יקח את זה למובן שכתבתי לעיל.

בסופו של דבר, רוב המקובלים מגיעים עד מקום מסויים והם לא "קוקניקים".

הרב שריה דבליצקי גדול מקובלי הליטאים היה חצי ציוני ואמר שהיה צריך לומר הלל בששת הימים.

הרב אלישיב שהיה נכד של בעל הלשם גדול המקובלים בדורו אמר שתורת הרב קוק צודקת אבל לא מתאימה לדורותינו.

הרב אשלג מגדולי המקובלים היה ציוני.

הרב שרעבי מגדולי מקובלי הרשש אמר ששיטת הרב קוק עדיפה על שיטת הרב זוננפלד.

הרב גץ מקובל גדול היה ציוני.

זה על הציונות.

על קידוש הגשמיות זה דבר ידוע בקבלה, אבל רק לבעלי מדרגה גדולה. למשל ראה מידת הקדושה במסילת ישרים. והחסידות לקחה את רעיון קידוש הגשמיות מהקבלה ומהעלאת ניצוצות.

חוץ מזה יש הבדל בין איך שהמקובלים חיים בפועל במצב גלות השכינה, לבין מה שהם משתוקקים שהעולם יהיה כשתתבטל גלות השכינה.  אבל המקובלים מדברים על הורדת הקדושה לעולם הזה הגשמי בתקופה בה שרתה שכינה.

הרב דבליציקי חזר בו, והוא גם אמר את זה לא בקטע "ציוני", אלא פשוט כהודיה על נס המלחמה.

אני לא יודע אם הרב אלישיב אכן אמר את זה ומה בדיוק הייתה כוונתו.

הרב שרעבי אמר את זה בהקשר ליחס לעמ"י- סבלני או קנאי.  

לגבי הרב אשלג- אני לא מספיק מכיר.

אבל בכל אופן, זה לא קשור לעניין. דיברתי על קידוש הגשמיות במובן שהרב דיבר עליו ולא על היחס לציונות. גם מי שמתנגד לציונות יכול להתחבר לעניין הזה של קידוש גשמיות כי זה קשור לא"י.

לכן אני שב וטוען שאצל המקובלים (לפחות כיום) לא תמצא את המושג הזה יותר מדי, ובוודאי לא כמושג מרכזי. ולעומת זאת, אצל תלמידי הרב ותלמידי תלמידיו וכו', גם כשהם לא לומדים קבלה, זה משהו מרכזי. וזה כי הרב לקח את העניין הגולמי הזה, הבין שהוא שייך לדור, הרחיב, הסביר והנגיש אותו.

עכשיו אני נזכר שהחלבן מדבר על הפער הזה בין ללמוד קבלה ולייחד לבין לחיות את הקבלה ואת הייחודים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אתה יכול לראות חוקרים באוניברסיטה (גם דתיים) ששואלים ומקשים ומתרצים על כל מיני דברים בעולם המחשבה היהודי, ואתה רואה שהשאלות שלהם נובעות מכך שהם לא בתוך העולם הזה מבחינה רגשית, ולכן לא יכולים להבין שלפעמים סתירה זה רק שני צדדים של אותו מטבע. חסרה להם חוויה של אחדות הנפש.

אז בסופו של דבר אני חושב שרק מיעוט מבין המקובלים באמת מבינים את עומק העניין ובוכים עליו כמו שכתבת בהתחלה. הם בוכים על דברים אחרים.

מעניין לשמוע דברים בנושא הזה ממקובלים שהם גם תלמידי הרצי"ה, כגון הרב שלמה לוי והרב ישראל אביחי.  

אם הוא היה מתנגד לציונות מן הסתם לא היה רואה את ששת הימים כנס שלומר עליו הלל אלא כחיזוק לטומאה,נגיד הרב שך אמר שהגלות תחת שלטון הציונים גרועה יותר מהגלות תחת שלטון הגוים.

הרעיון של קידוש הגשמיות קיים גם בחסידות עוד לפני הרב קוק, וכן במידת הקדושה במסילת ישרים.

בסוף כל אדם חייב לחיות חיים גשמיים של אכילה, פרנסה וכו'. המקובלים בוכים שהם לא יכולים להיות במצב של דבקות תמידית בה' גם בזמן מעשים גשמיים הכרחיים, בגלל גלות השכינה. ובסוף מי שבכה על אבדן מלכות בית דוד ושלטון ישראל בוכה על מיעוט גשמיות בישראל, שהרי מלכות זה דבר גשמי

https://www.machonso.org/uploads/images/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA(9).pdf

אני מסכים שהוא לא היה ציוני בחיי היום יום ובפועל היה חלק מהזרם החרדי, ונראה אולי שראה את המחשבה על הגאולה של קום המדינה כמשהו ששייך לתחום הנסתר והסוד והקבלה ולא לנגלה ואין לפרסמו ברבים כדי לא לגרום מכשול

נס ההצלה, ולא על שחרור ירושלים. (יעויין במאמרו שכתב אחרי מלחמת ששת הימים).

לגבי זה שהיה ראוי לקבוע יום הודאה כזה, לא נראה שהוא חזר בו ברמה העקרונית.

אלא שגדולי התורה בציבור החרדי לא קיבלו את זה - ". אך לנוכח עמדתם של גדולינו זצ"ל ולהבדיל בין החיים שליט"א, שכללו את זה עם יום ה' באייר שאינו מקובל על חוגים שלנו כלל וכלל," 

וגם האופי של היום שנקבע איננו כיום הודאה על נס ההצלה "וגם לנוכח השם שניתן ליום כ"ח באייר - שלא לשם מעין זה הייתה כוונתו אז כאשר יראה במאמרי," כך שהתוכן של היום לא מבטא את מה שהוא ראה צורך לקבוע עליו יום הודאה - " מסיבת כל זה הטמנתי כל נושא זה זה עשרות בשנים, והוא ירד מעל הפרק"

איני רואה איפה הציונות נמצאת כאן, מלבד בזה שהוא אינו רואה בניסים "מעשה שטן".

(אני לא יודע מה הייתה דעתו בדיוק בנושאים של קיבוץ הגליות, ישוב הארץ ומדינת ישראל, אבל לפחות במאמרו על ששת הימים לא מופיעה שום עמדה ציונית בנושא הזה).

ואי-אפשר להוציא משם איזו שהיא אמירה 'חצי-ציונית', או אמירה של קידוש הגשמיות. הוא גם כותב שהוא ציפה שהעמדה הזו תהיה מקובלת על כל החוגים, כולל העדה החרדית.

אני לא חושב שנכון לנסות לפרש את דברי מי שכתב את נימוקיו במפורש, באמצעות דברי חולקים עליו שלא כתבו את נימוקיהם.

ובכל זאת, למה לא הסכימו איתו, יכולות להיות כמה סיבות. אחת מהן, היא החשש שמישהו יפרש את הרעיון של יום הודאה על מלחמת ששת ימים, בצורה שבה אתה פירשת אותו, בניגד הכוונה המקורית שלהם, בעוד שהוא נטה לדון לפי גופו של העניין הנידון ולא לפי חששות עקיפים

אם אתה מוצא בכתביו או בהנהגותיו משהו אחר שקשור לציונות או לקידוש הגשמיות, אפשר לדון מה אפשר להסיק משם על עמדתו בנושא. במאמר ההוא לא מופיע משהו כזה.

דרך הקישור בויקיפדיה בערך שלו. 

ואני רואה שאדם כל שהוא (תרתי משמע) כבר הגיב לך על זה.

לגבי הסוף- אתה מדבר עקרונית, אני מדבר על מה קורה בפועל.

קידוש הגשמיות של הרב (להבנתי) הוא עמוק יותר משל החסידות ומשל הרמח"ל. הוא השלב הבא. 

המשפט שצוטט הוא שטויות

חלקים ממשלי.

אגב, גם הכותב המדובר כתב פירוש על משלי.

השאלה איך מבינים את הקונטקסט ואת המסר.

אבל זה מזכיר לי שיש נשים שכל פעם עושות הוראות קבע באיזה הפרשת חלה לאיזה שרלטנית

וכל פעם הבעלים צריכים לבטל את זה...

אבל אני לא מתכוון לטמטום אלא להליכה אחרי הרגש יותר מידי

ומכוח זה עלולות לבוא לרחמים גדולים מדי היכא דלא איצטריך, והאזהרה במקומה. מצד שני, זה לא שגברים מבינים טובא מנשים, ובמידה מסוימת דווקא עקב אגו עלולים להגיע למתן מוגזם ומוחצן, וזו כמובן סכלות שכמעט לא תמצא בנשים. מתנהל בדיוק בימים אלו הליך מצער מאוד של פשיטת רגל לאדם ישראלי נפלא שבנפלאים, מהנדס אדיר וממציא יקר שביקרים, ציוני לעילא ולעילא ומוח עצום של דורנו, בעצם מדור מייסדי הכוח החישובי לבינה המלאכותית. ועם כל זאת, עשה טעויות פיננסיות מצערות, שבמקום לעשותו ביליונר עשה את ידו הכספית על התחתונה. ואחת מטעויות מוזרות אלו היא לייסד "לצורך הציונות" תחביב של שירות מסוקים, בו היה מטיס בארץ פילנתרופים ומבקרים! וזה בלבד הכניסו לחובות של מיליונים. כך שבאמת, המוקש הקדמון מאדם וחווה טבוע גם כלכלית בכולנו. לנשים יש את שלהן, ואותו המצב בגברים. בשורה התחתונה, מספיק בעיניי לומר פעם בשבוע אשת חיל ולראות בעיני הרוח את המודל הנפלא הזה בספר החוכמה.

אבל ניכרים דברי אמת, עכשיו גם עולה לי שדווקא אברהם היה זה שמכניס אורחים ודואג להם וכו ובאינטרקציה איתם בעצמו, כששרה אימנו "הנה היא באוהל"

אם אתה מרגיש שאתה רוצה להתחתן כדי לתת ולהוסיף טוב, או כדי לקבל

מרגישים את זה שונה

גם לרצות לתת שאין לך למי זה כמו צמא, אבל אחר

מצטרפת להרמוניה בשאלתה כדי להבין יותר.

ורק אומר שעלתה לי מול זה זו המחשבה שאנחנו לא פועלים רק עם מידה אחת במערכות במציאות, ובפרט במערכות יחסים, אלא עם מכלול שילובי המידות (מה שאנחנו פוגשים לאורך ספירת העומר).

ובהקשר הספציפי של נתינה, חלק מהעניין הוא הלמידה להשפיע על האחר גם מתוך הקשבה ליכולת ההכלה שלו ולכלים שלו. ואפילו יותר מזה, להקשיב לרצון שעולה ממנו כדי להיות מדוייקים יותר.

צריך שם יכולת התגמשות ותנועה דרך מכלול המידות המתגלות במציאות באופנים שונים.

מכיוון שזכיתי שגמלו איתי חסד התחדד לי ההבדל.

נראה לי שניתן להבין את הרעיון מהמקור המפורסם בנושא בדברי הרב דסלר:

"הורגלנו לחשוב כי הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם- ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא- אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה- הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה, כי את עצמו ימצא בהם… כי כך שנינו במסכת דרך ארץ זוטא (פ"ב) 'אם חפץ אתה להידבק באהבת חברך, הוי נושא ונותן בטובתו"

כלומר על ידי הנתינה וההשקעה באחר האדם מרגיש שהשני חלק ממנו ולכן אוהב את עצמו בזולת. העניין הזה מצוי הרבה בקשר של הורים וילדים ובפרט ההתבטאות השלילית של תוצאות הנתינה.

אני התייחסתי יותר בהיבט של הנותן, אפילו בלי להיכנס לצד המקבל כי זה אולי פחות רלוונטי לנושא מצד התוצאה, אבל ייתכן בהחלט שחוסר ההתאמה למקבל קשורה לגישת הנותן.

ואם כבר הזכרת את המידות של ספירת העומר, הקשר הזוגי עיקרו אינו החסד אלא הקו האמצעי…

אז כנראה שיש לך חלל כזה ורק אתה יכול למצוא אותו.

לדוגמה אני לא מרגיש שיש לי חלל כזה, לכן השאלה הזו לא מעסיקה אותי (בעבר זה כנראה יותר העסיק).

השאלה איפה החלל הזה פוגש אותך.

יכול להיות חוסר טכני אבל מבפנים האדם שלם

קח לדוגמא אדם נכה, הוא יכול להגיד שיש לו חוסר ממשי, חוקי המשחק לא הוגנים עבורו. אבל הוא יכול גם להיות שלם עם ה"חוסר" הזה. להבין שהכל מכוון ויש סיבה ולחפש הזדמנויות לממש את הטוב שבמצב.

אף פעם אין מושלם במציאות שלנו... תמיד יש משהו שאנחנו צריכים להשלים אנחנו.

תנסה להגדיר את שני החללים האלה, מה כל אחד רוצה שימלאו בו. ואז נוכל לדבר מה אתה ממלא בעצמך ואז היא.

עקרונית, נראה שכל מה שקשור לעצמך לבדך צריך שאתה תמלא בעצמך וכל מה שלא תלוי בך כלל - שמישהי תבוא ותמלא אידך זיל גמור.

משמח מאוד!! בניין עדי עד הצלחה וכל הברכות!💓

שמע זה הדבר שהכי משמח אותי. כאילו המשיח הגיע!!!!!!!!!!!!!!

שפע ה' וחסד ה' בכל יום. תנצל א הטוב ואל תתעלם ממנו. זה לא ברור מאליו. גן עדן בעולם הזה

ממש בחודשים האחרונים התובנה הזאת נפלה לי, באמת שום דבר לא משנה בלי זה, יכול להיות לך הכל מהכל, אבל בעצם אין לך כלום, ומנגד יכול להיות בחור שאין לו רבע מהדברים שיש לך, ועדיין יש לו כל כך הרבה רק כי הוא נשוי.

תובנה כואבת שכזו

יש את הודיה דוידוביץ באיזור יד בימין. שווה את ההשקעה!! אחת האלופות והמקצועיות! למדה רציני באוניברסיטה..

הדבר הכי מועיל זה לשמוע שיעורים על זוגיות של רבנים ורבניות.

מטפלים בדר"כ יכולים לעזור ברמה הפרקטית, וברמה הפנימית והשכלית העזרה שלהם שוות ערך לשמיעת שיעורים…

יעל אמיתי

שרה אלטר

צילי גיגי (מושב אורה)

כל אחת שונה מחברתה אם תרצי אוכל לשלוח בפרטי טלפונים שלהן ותבררו עם כל אחת אם זה מתאים

תלוי בך

השני שך ושהו. לא מסובך

לאחרונה תאמת אני מופתע ממש לטובה מבנות שיודעות לספר על חברות שלהן, אז שאפו בנות תמשיכו ככה!

אני זוכר ממש בתחילת הדרך דיברתי עם חברה שהתלהבה ובסוף אמרה "נו תצא איתה". תודה באמת.

היתה גם אחת אמרה בנוסף להכל "היא יפה", וואלה שתשלח תמונה חחח

שהיא מאחלת לאח שלה כזאת בחורה?

הייתה גם משפחה.

למה לרדד?

וזו בדיוק הנקודה שלי - אתן צריכות להבין שהתכונות שעושות אותה לחברה טובה שלך הן לאו דווקא התכונות שהבחור מחפש באשה.

אם היית מבררת על מישהו והבחור היה אומר לך שהוא נהנה לשחק איתו כדורסל - זה היה רלוונטי בעיניך? 

שהוא אחלה אדם, לרצות שיהיה משפחה שלך כן אומר. מן הסתם יש לו מידות טובות.

תפרטי את המידות שלה, מיהי ומהי. לא דברים מעורפלים ולא קשורים לנושא. 

למה היית רוצה שתהיה גיסתך? מה מיוחד בה?

שאם אתה מביע ביקורת ביחס לגישה מסויימת שאתה מזהה אותה כלא נכונה

שתקבל בהבנה שגם הגישה שלך יכולה להיות חשופה לביקורת.

אחרת, לא נראה לי גם שיש כאן חופש מחשבתי, מה שמאוד נצרך לחשיבה ביקורתית.

כי היא שווה, ולא מתייחסת לשאלה אם היא מתאימה?

בירור בא להבין אם הדמות מתאימה לי, לא האם הדמות היא אדם טוב.

בכלל, זה הדבר הכי חשוב לזכור בכל תקופת החיפושים לדעתי:

אנחנו מחפשים בת זוג מתאימה, לא בהכרח את הכי טובה, ממילא פסילות לרוב יהיו כי אין התאמה ולא כי הם פחות טובים ממני.

אבל אם החבר/ה עפים על מי שהם מדברים עליו זה מקסים וחמוד

החבר או החברה בעיקר צריכים להעביר תוכן בצורה אמינה,

אבל חלק מהתוכן זה איך אתה מנגיש אותו, אם איזה טונציה אתה אומר אותו.

אני עושה בירורים בשביל לדעת שהמידע שקיבלתי בהתחלה אמין ואני הולכת לפגוש אדם נורמלי.

בירורים מבחינתי זה לא בגלל חשד כזה או אחר, אלא בגלל שבאמת אי אפשר להכניס בנאדם לתוך שבלונה של כרטיס ולהבין שזיהית משהו משמעותי.

בירורים זאת אפשרות לקבל רושם יותר חוויתי לפני שעומדים להפגש ואז לראות אם זה הכיוון או לא.

אם מישהי סתם זורקת כמה מילים להגיד שהיא עפה על חברה שלה ובשאר העניינים היא אומרת דברי טעם, זה כזה עקרוני? נראה לי שגם אתה תסכים שלא.

אם היה מגיע מתנדב לחלק עוגות במחלקה, וזו לא היתה העוגה שאתה הכי אוהב, היו לך טענות?

אז רק מזכירה לכולנו שכל נותני המידע בשידוכים... הם מתנדבים...

ויתכן שגם השקיעו מאות שעות!!! כוחות נפש!!! מאמץ מנטלי נפשי ופיזי בהתנדבות הזאת

מבינה שאולי זו היתה **הצעת ייעול** ולא ממקום של תלונה, אז אם כן שיהיה בהצלחה.
ורק הזדמנות להזכיר לכולנו להגיד תודה לעונים! ולבוא מעמדה שמתאימה לשיחה שבה עוזרים לך בהתנדבות גמורה.

לפעמים אני יכולה להשקיע חצי שעה עד שעה ואפילו שעתיים במענה לבחור שמברר על חברה... 

ומרגישה שהוא חושב שאני חייבת לו משהו

ועוד לפעמים יש לו החוצפה להגיד "זה לא מה ששאלתי" או כל מיני טיעונים שונים ומשונים... ממש מתסכל ופוגע. אני לא בחקירה משטרתית.

נשמח שתגידו תודה על הזמן שהקדשת ותודה על כל פיסת מידע!

כמות הנזק שחברה יכולה לעשות היא בלתי נתפסת.

נתקלתי כבר בכמה שפשוט חיבלו בפועל בחברות שלהן. מקווה שזה היה בשוגג ולא במזיד. 

"היא חיננית" "אסרטיבית"

וחייב להסכים עם "היא מהממת" או "מקסימה"

בטוח שיש עוד ששמעתי פשוט כרגע לא עולה לי, כשיעלה אכתוב.

ועכשיו כשאני חושב על זה, חלק מהדברים אכן רלוונטיים כדי להבין שזה לא זה..

וגם חייב להגיד שאף פעם לא "ביררתי" אני סולד מעצם הרעיון, פשוט כשמציעים אז זה בא עם כל מיני תכונות של הבחורה וכו

מה יכול לצאת מהחוסר וודאות? או רע או טוב.

תחשוב על הסיטואציה הכי גרועה שיכולה לצאת משם, ותהיה שם כמה רגעים, תן לזה להכות קצת ותנסה להבין איך אתה מתמודד עם זה עם כל איך שזה גורם לך להרגיש וכו' זה עוזר להבין שזה לא כל כך נורא כי בסוף על הכל מתגברים, סתם דוגמא שהייתה לחבר הסיטואציה הכי גרועה שהייתה לו זה שיפטרו אותו מהעבודה, אמרנו אוקיי..בוא נתמודד לא נברח, יפטרו אותו ואז מה? קצת קשה לא נעים אבל אפשר למצוא עבודה בתחום, ב"ה לא חסר, אז גם אם יפטרו חלילה, העולם לא קורס וכו וכו..ואם זה טוב אז ברכה.

אגב גם הרע ברכה רק במלבוש לא כל כך יפה. בהצלחה דוד

כהסרת הספיקות, אומרים חז"ל.

זאת אומרת, שההתנדנדות הזו בין שני הקצווים (כן? לא?), אינה פשוטה

ולא עושה כל כך טוב...

אולי באמת לחיות את היום. לא לחטט בעבר וגם לא בעתיד.

איך אומרת הרבנית פישר? לסגור את המוח!

ולזרוק את עצמנו על השם;. ולהאמין שהוא באמת יודע מה טוב

ולסמוך עליו שמה שיהיה, זה הכי טוב.

לא תמיד זה קל אבל כך צריך לחשוב יהודי. זו צריכה

להיות העבודה.

ואגב, איני א ומרת זאת ממרום כסאי. אוי, כמה קשה לי עם זה...

אבל שכלית יודעת שכך זה צריך להיות; שההתקשרות 

לקב"ה צריכה להיות בכל פרט ופרט בחיים. לא מספיק

לשמור מצוות ולהתפלל 3 פעמים  ביום, ובין לבין

לחיות כמו כל אדם בגלובוס.

מי מאזין ומקשיב ומכיר אותנו הכי טוב?

רק הוא.

לא?

ביום שנמצא מי הראשון שכתב את זה (או את הטקסט בו זה נאמר לראשונה) אז באמת תהיה שמחה גדולה כי הספק ייפתר 😀

זה גורם לי לבכות ברגע

החיים לא פשוטים ומציבים אותנו לצערנו או לשמחתנו בפני מצבים של חוסר ודאות.

אהבתי שהוזכרה פה הנטייה לפסימיות שזה גם עניין שחשוב לתת עליו את הדעת.

גם להבין שהיציבות זה משאב חשוב זה גם אחלה אמירה שאפשר להוציא מפה. באמת ישנו אתגר להשיג יציבות בתוך חוסר הודאות.

ובאמת אולי יש כיוון למצוא את הניצוץ הטוב שבחוסר ודאות, גם זה כיוון יפה.

וכן, מותר לשנוא ולבכות ולפרוק.

בכל אופן, כדאי לחשוב מה עושים עם זה

חוסר ודאות באמת קשור לפיתוח פרשנות אישית. אפשר לתת המון פרשנויות למציאות חסר ודאות והפרשנויות יהיו כמובן חלקיות במידת מה.

איך בונים פרשנות מעצימה? אויל זאת שאלת השאלות.

פרשנות שיש בה גם תקווה ותנועה לכיוון מסויים וגם חיבור למציאות. אופטימיות זהירה.

לאורך היומיום

שנותנים וודאות לנפש

1. תזונה נכונה

2. תעסוקה מעניינת ומעשירה

3. ספורט באופן קבוע

4. קשר עם אנשים שעושים טוב

5. ללמוד וליישם תהליכים משפרי חיים באופן תמידי

6. לחיות בקצב מתאים ושלו

להשפיע.

חשיבה אם ומה צריך לעשות למול זה, שימת דגש על מה אני מכיר ויכול לפעול לפי זה, לקוות ולהאמין שיהיה טוב ולנסות כמה שאפשר.

שבע רצון בפעולות שלי מול אי ודאות ככלל.