שלא ייצא בסוף סוג של עם הארץ שמתחסד.  אולי בתקופתו נשים לא היו מלומדות, לעומת בית ראשון שהן היו נביאות?

ולדאוג לצרכי ביתה.

הגמרא בבבא קמא קיט ע"א מביאה: "גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה".

מביא על הפסוק במשלי שהזכרת מהגמרא בתענית כג ע"ב.

ממון זה נתינה. אוכל זה שיתוף.

פעם ראשונה ששמעתי מישהו שמגדיר אותו ככה...

את זה בספר שקרוי על שמו או בספר אחר? ובאיזה הקשר?

שהכסף שייך לבעל, הוא חייב לפרנס את האישה, והרווחים של האישה מגיעים אליו. ואז מה שהיא נותנת, זה בעצם מהכסף של בעלה.

גם בזמנם, אם האישה העדיפה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", לקחת את הכסף שהיא מרוויחה לעצמה, ולפרנס את עצמה היא הייתה יכולה, ואז גם אין הבדל בינה לבין גבר בעניין הזה.

יש לדון מה ההלכה בדיוק במציאות של זמננו, כאשר אין תנאי מפורש, אבל ההתנהלות הכללית היא שונה. אבל על כל פנים, זה לא קביעה כללית על מידת הנדיבות בנשים, אלא שאלה של זכיותיה הממוניות.

שקצת הרחבתי בשרשור.

אנחנו התלמידים הרב קוק צריכים להבין שיש בחינות שונות לכל דבר.

שפעם אנשים חכמים כתבו שטויות על נשים?

הרי הרבה נשים חכמות ואנשים חכמים אומרים את זה (וגם סתם אנשים עם שכל ישר) 

נגיד בשיר הדי קיצוני בסוף המחברת הזאת נגד נשים. אם כי הוא מדגיש שאשתו יוצאת מן הכלל והיא דווקא כליל המעלות.

אבל זה דווקא הפואנטה שלו להשתמש עם הומור עוקצני וקצת גס, כדי לשעשע את הקורא, כדי שיפנים נקודות אמיתיות.

זה היה לצורך זיכוך עצמי לשעתו. כמו אדם חולה שאומרים לו אל תאכל חלבון כי זה יזיק לך 

למרות ייתרונה של המלכות, יש מושג שהמלכות במצב בעייתי יורדת לבין הקליפות, או שהלבנה מסתתרת. דווקא יתרונה של הנוקבא בקבלה עלול להיות גם חסרונה.

בגלות קדושת החומר הדימיון והרגש יצרו בעיות. והמקובלים הכי הרגידו שאי אפשר לקדש את החומר בגלות, ולכן הם מיררו בבכי בתיקון חצות

כמה כאלו כבר היו?  מיעוט, לא?

כתבת- "והמקובלים הכי הרגידו שאי אפשר לקדש את החומר בגלות, ולכן הם מיררו בבכי בתיקון חצות".

אז אני שואל כמה מבין המקובלים באמת בכו בגלל הסיבה הזו? מהרושם שלי רק מיעוט

הגרא ונפש החיים יצאו נגד החסידות בין השאר כי טענו שקשה לקדש את החומר בגלות. ושלמרות שמלוא כל הארץ כבודו זה נסתר בחול.

לזכרוני החתם סופר מסביר שגישת רשבי ללמוד כל היום ולא לעבוד זה רק כשהאומות שולטות על הארץ, אבל כשישראל על אדמתם אז לעבוד בארץ ישראל זה מצווה ורשב"י יסבור שזה מצווה להנהיג דרך ארץ של פרנסה עם תורה כחלק ממצוות יישוב הארץ שכל עבודה בה מתקדשת כמצווה

לארץ ישראל ולעבוד בה. ואמר שבחו"ל המגידים מעורבים בקליפות לכן הוא לא מקבל מגידים אבל בארץ ישראל הם טהורים (השווה הרב קוק "הדימיון של ארץ ישראל הוא זך וטהור ומסוגל להלבשות רוח הקודש, בעוד שהדימיון של חו"ל הוא גס ועכור". והרי הדימיון קשור לכוח הגשמי שבנפש).

הרב קוק היה תלמיד ישיבת וולזין, הנציב, ובעל הלשם ממקובלי הגרא.

הרצי"ה אומר שהרב קוק הוא קודם כל תלמיד הגר"א, והסתייג מנטיות מסוימות בחסידות, ועדיין קרא לקדש את החומר בארץ ישראל.

באופן כללי זה דבר מפורסם בקבלה שבחו"ל ואצל האומות הגשמיות לא מתקדשת אבל בארץ ישראל כשעם ישראל יושב בה הגשמיות מתקדשת.

לא זוכר אמירה ספציםית של הגרא,ור חיים כתב את נפש החיים כפולמוס לדורו ולא התייחס כלל לשאלת ארץ ישראל.

אבל מנפש החיים עולה שהקודש בעולם מסתתר למרות שמצד ה' הכל אלוקות (לעומת החסידות שחותרת לגילוי הקודש בגשמיות בכל דבר בעולם) משמע אם הקודש גלוי בגשמיות (נגעד בארץ ישראל) אז כבר אין בעיה. המחלוקת של נפש החיים והחסידות היה על שטלת מלוא כל הארץ כבודו, לא על שאלת ארץ ישראל. דווקא החסידות מיעטה בחשיבות ארץ ישראל, כי במיחא גם בגלות אדם יכול לקדש את הגשמיות אז למה צריך את ארץ ישראל?

אבל החתם סופר אומר זאת במפורש על החלוקה בקידוש הגשמיות בין חו"ל לארץ.

היא מצווה כללית ששקולה כנגד כל התורה כולה. כמו מצוות אמונה בה' או אהבת ה' או דבקות בו. או כמו ואהבת לרעך שכוללת את כל התורה.

היא לא עוד אחת מתריג מצוות פרטיות, שהרי התורה עצמה אומרת ששמירת המצוות מטרתן למען נירש את הארץ.

אז אין הבדל בין "אחיזה בחפצא של מצוות יישוב הארץ" לבין " קידוש הגשמיות בארץ" ההבדל היחיד שזה ניסוח הלכתי וזה ניסוח אגדתי.

על החכמות הגרא לא חילק בין חו"ל לארץ. ואני לא בטוח עם חכמה נחשבת ממש גשמיות, כי היא דבר די מופשט

גם בארץ לא כל אכילת בשר זה מצווה שקולה ללימטד תורה שאנשים יזללו כל היום ויחשבו שהם עושים כל היום מצוות

לגבי הסוף- ברור שלא. זה תלוי בדרגת האדם. מי שחי את הקשר עם ה' לא רוצה לזלול בשר כל היום. ולימוד התורה שלו ממש חי וממלא אותו.

בארץ ישראל קידוש הגשמיות משפיע על העם בכללותו, וכל פרט סופג זאת לפי מעלתו. כשם שכששרתה שכינה בכלל ישראל אז כל פרט קיבל נבואה לפי מדרגתו

השכינה הסתלקה מהארץ ועלתה השמימה בגלותה

ולא לרוחניות שבגשמיות.

כגון שקשה להגיע להרגשה של קרבת ה'.

שאצלם לא השתנה. כלומר בגלל שהאדם נתון בגוף קשה לו להגיע לקרבת ה'. יש קשר מובהק בין קידוש הגשמיות לבין קרבת ה' באופן כללי, מכיוון שאדם נמצא בגוף וגם כל נפשו מעורבת ברגשות חושים ודימיון שהם כוחות יחסית גשמיים. ואפיחו הנבואה מתאפשרת רק על ידי כוח מדמה שהוא עצמו די גשמי.

אדם חי בגוף ובלתי ניתן להפריד את תחום הגשמיות מהרוחניות. אפילו עשיית המצוות היא בחומר. זו היתה הטעות של הנצרות, שחשבה שניתן להגיע לקרבת אלוקים מנותקת מהגשמיות, יחד עם השארת הגשמיות בשיא טומאתה.

גם גלות השכינה קשורה לגלות ישראל מהארץ. ארץ ישראל היא דבר גשמי, והשפעתה היא על קידוש החלקים הגשמיים שבנפש, ובאופן עקיף עקב כך על הרוחניים (כמו שהרב קוק אומר שהסיבה שאוירא שארץ ישראל מחכים, זה בגלל שהוא מקדש את הכוח המדמה, וזיכוך הכוח המדמה (שהוא די גשמי) משפיע על השכל, כי השכל והדימיון קשורים בתפיסה)

כשתגיד למקובל מן השורה "קידוש הגשמיות" הוא לא יקח את זה למובן שכתבתי לעיל.

בסופו של דבר, רוב המקובלים מגיעים עד מקום מסויים והם לא "קוקניקים".

הרב שריה דבליצקי גדול מקובלי הליטאים היה חצי ציוני ואמר שהיה צריך לומר הלל בששת הימים.

הרב אלישיב שהיה נכד של בעל הלשם גדול המקובלים בדורו אמר שתורת הרב קוק צודקת אבל לא מתאימה לדורותינו.

הרב אשלג מגדולי המקובלים היה ציוני.

הרב שרעבי מגדולי מקובלי הרשש אמר ששיטת הרב קוק עדיפה על שיטת הרב זוננפלד.

הרב גץ מקובל גדול היה ציוני.

זה על הציונות.

על קידוש הגשמיות זה דבר ידוע בקבלה, אבל רק לבעלי מדרגה גדולה. למשל ראה מידת הקדושה במסילת ישרים. והחסידות לקחה את רעיון קידוש הגשמיות מהקבלה ומהעלאת ניצוצות.

חוץ מזה יש הבדל בין איך שהמקובלים חיים בפועל במצב גלות השכינה, לבין מה שהם משתוקקים שהעולם יהיה כשתתבטל גלות השכינה.  אבל המקובלים מדברים על הורדת הקדושה לעולם הזה הגשמי בתקופה בה שרתה שכינה.

הרב דבליציקי חזר בו, והוא גם אמר את זה לא בקטע "ציוני", אלא פשוט כהודיה על נס המלחמה.

אני לא יודע אם הרב אלישיב אכן אמר את זה ומה בדיוק הייתה כוונתו.

הרב שרעבי אמר את זה בהקשר ליחס לעמ"י- סבלני או קנאי.  

לגבי הרב אשלג- אני לא מספיק מכיר.

אבל בכל אופן, זה לא קשור לעניין. דיברתי על קידוש הגשמיות במובן שהרב דיבר עליו ולא על היחס לציונות. גם מי שמתנגד לציונות יכול להתחבר לעניין הזה של קידוש גשמיות כי זה קשור לא"י.

לכן אני שב וטוען שאצל המקובלים (לפחות כיום) לא תמצא את המושג הזה יותר מדי, ובוודאי לא כמושג מרכזי. ולעומת זאת, אצל תלמידי הרב ותלמידי תלמידיו וכו', גם כשהם לא לומדים קבלה, זה משהו מרכזי. וזה כי הרב לקח את העניין הגולמי הזה, הבין שהוא שייך לדור, הרחיב, הסביר והנגיש אותו.

עכשיו אני נזכר שהחלבן מדבר על הפער הזה בין ללמוד קבלה ולייחד לבין לחיות את הקבלה ואת הייחודים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אתה יכול לראות חוקרים באוניברסיטה (גם דתיים) ששואלים ומקשים ומתרצים על כל מיני דברים בעולם המחשבה היהודי, ואתה רואה שהשאלות שלהם נובעות מכך שהם לא בתוך העולם הזה מבחינה רגשית, ולכן לא יכולים להבין שלפעמים סתירה זה רק שני צדדים של אותו מטבע. חסרה להם חוויה של אחדות הנפש.

אז בסופו של דבר אני חושב שרק מיעוט מבין המקובלים באמת מבינים את עומק העניין ובוכים עליו כמו שכתבת בהתחלה. הם בוכים על דברים אחרים.

מעניין לשמוע דברים בנושא הזה ממקובלים שהם גם תלמידי הרצי"ה, כגון הרב שלמה לוי והרב ישראל אביחי.  

אם הוא היה מתנגד לציונות מן הסתם לא היה רואה את ששת הימים כנס שלומר עליו הלל אלא כחיזוק לטומאה,נגיד הרב שך אמר שהגלות תחת שלטון הציונים גרועה יותר מהגלות תחת שלטון הגוים.

הרעיון של קידוש הגשמיות קיים גם בחסידות עוד לפני הרב קוק, וכן במידת הקדושה במסילת ישרים.

בסוף כל אדם חייב לחיות חיים גשמיים של אכילה, פרנסה וכו'. המקובלים בוכים שהם לא יכולים להיות במצב של דבקות תמידית בה' גם בזמן מעשים גשמיים הכרחיים, בגלל גלות השכינה. ובסוף מי שבכה על אבדן מלכות בית דוד ושלטון ישראל בוכה על מיעוט גשמיות בישראל, שהרי מלכות זה דבר גשמי

https://www.machonso.org/uploads/images/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA(9).pdf

אני מסכים שהוא לא היה ציוני בחיי היום יום ובפועל היה חלק מהזרם החרדי, ונראה אולי שראה את המחשבה על הגאולה של קום המדינה כמשהו ששייך לתחום הנסתר והסוד והקבלה ולא לנגלה ואין לפרסמו ברבים כדי לא לגרום מכשול

נס ההצלה, ולא על שחרור ירושלים. (יעויין במאמרו שכתב אחרי מלחמת ששת הימים).

לגבי זה שהיה ראוי לקבוע יום הודאה כזה, לא נראה שהוא חזר בו ברמה העקרונית.

אלא שגדולי התורה בציבור החרדי לא קיבלו את זה - ". אך לנוכח עמדתם של גדולינו זצ"ל ולהבדיל בין החיים שליט"א, שכללו את זה עם יום ה' באייר שאינו מקובל על חוגים שלנו כלל וכלל," 

וגם האופי של היום שנקבע איננו כיום הודאה על נס ההצלה "וגם לנוכח השם שניתן ליום כ"ח באייר - שלא לשם מעין זה הייתה כוונתו אז כאשר יראה במאמרי," כך שהתוכן של היום לא מבטא את מה שהוא ראה צורך לקבוע עליו יום הודאה - " מסיבת כל זה הטמנתי כל נושא זה זה עשרות בשנים, והוא ירד מעל הפרק"

איני רואה איפה הציונות נמצאת כאן, מלבד בזה שהוא אינו רואה בניסים "מעשה שטן".

(אני לא יודע מה הייתה דעתו בדיוק בנושאים של קיבוץ הגליות, ישוב הארץ ומדינת ישראל, אבל לפחות במאמרו על ששת הימים לא מופיעה שום עמדה ציונית בנושא הזה).

ואי-אפשר להוציא משם איזו שהיא אמירה 'חצי-ציונית', או אמירה של קידוש הגשמיות. הוא גם כותב שהוא ציפה שהעמדה הזו תהיה מקובלת על כל החוגים, כולל העדה החרדית.

אני לא חושב שנכון לנסות לפרש את דברי מי שכתב את נימוקיו במפורש, באמצעות דברי חולקים עליו שלא כתבו את נימוקיהם.

ובכל זאת, למה לא הסכימו איתו, יכולות להיות כמה סיבות. אחת מהן, היא החשש שמישהו יפרש את הרעיון של יום הודאה על מלחמת ששת ימים, בצורה שבה אתה פירשת אותו, בניגד הכוונה המקורית שלהם, בעוד שהוא נטה לדון לפי גופו של העניין הנידון ולא לפי חששות עקיפים

אם אתה מוצא בכתביו או בהנהגותיו משהו אחר שקשור לציונות או לקידוש הגשמיות, אפשר לדון מה אפשר להסיק משם על עמדתו בנושא. במאמר ההוא לא מופיע משהו כזה.

דרך הקישור בויקיפדיה בערך שלו. 

ואני רואה שאדם כל שהוא (תרתי משמע) כבר הגיב לך על זה.

לגבי הסוף- אתה מדבר עקרונית, אני מדבר על מה קורה בפועל.

קידוש הגשמיות של הרב (להבנתי) הוא עמוק יותר משל החסידות ומשל הרמח"ל. הוא השלב הבא. 

המשפט שצוטט הוא שטויות

חלקים ממשלי.

אגב, גם הכותב המדובר כתב פירוש על משלי.

השאלה איך מבינים את הקונטקסט ואת המסר.

אבל זה מזכיר לי שיש נשים שכל פעם עושות הוראות קבע באיזה הפרשת חלה לאיזה שרלטנית

וכל פעם הבעלים צריכים לבטל את זה...

אבל אני לא מתכוון לטמטום אלא להליכה אחרי הרגש יותר מידי

ומכוח זה עלולות לבוא לרחמים גדולים מדי היכא דלא איצטריך, והאזהרה במקומה. מצד שני, זה לא שגברים מבינים טובא מנשים, ובמידה מסוימת דווקא עקב אגו עלולים להגיע למתן מוגזם ומוחצן, וזו כמובן סכלות שכמעט לא תמצא בנשים. מתנהל בדיוק בימים אלו הליך מצער מאוד של פשיטת רגל לאדם ישראלי נפלא שבנפלאים, מהנדס אדיר וממציא יקר שביקרים, ציוני לעילא ולעילא ומוח עצום של דורנו, בעצם מדור מייסדי הכוח החישובי לבינה המלאכותית. ועם כל זאת, עשה טעויות פיננסיות מצערות, שבמקום לעשותו ביליונר עשה את ידו הכספית על התחתונה. ואחת מטעויות מוזרות אלו היא לייסד "לצורך הציונות" תחביב של שירות מסוקים, בו היה מטיס בארץ פילנתרופים ומבקרים! וזה בלבד הכניסו לחובות של מיליונים. כך שבאמת, המוקש הקדמון מאדם וחווה טבוע גם כלכלית בכולנו. לנשים יש את שלהן, ואותו המצב בגברים. בשורה התחתונה, מספיק בעיניי לומר פעם בשבוע אשת חיל ולראות בעיני הרוח את המודל הנפלא הזה בספר החוכמה.

אבל ניכרים דברי אמת, עכשיו גם עולה לי שדווקא אברהם היה זה שמכניס אורחים ודואג להם וכו ובאינטרקציה איתם בעצמו, כששרה אימנו "הנה היא באוהל"

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

מה אנשים יגידו,

האם הם יהיו רגישים,

עם טאקט -

זה לא בבחירתי ובשליטתי.

ותמיד יהיו אנשים שיגידו משהו חסר טאקט\לא רגיש,

ולא תמיד זה יהיה מישהו שנוח לי להגיד לו משהו, לשקף לו את הבעיתיות.

מה שאתה מגדיר כמידה נכונה, זה עניין סובייקטיבי בעיני,

ולכן

זה משאיר בידיים שלי את הבחירה מה לעשות עם מה שנאמר.

אני יכולה לבחור לאיזה כיוון לקחת את הדברים.

כמה הם ישפיעו עליי.

בסופו של דבר קשרים עם חברות מבוססים על מה שקורה לנו בחיים.

וחברות נשואות - קורה להן בחיים זוגיות, משפחה, ילדים.

אם הן יהיו חייבות לא להזכיר את הדברים האלה בנוכחותי, מהר מאוד החברות שלנו תלך ותתמסמס,

ויישארו רק החברות שבאותו סטטוס שלי.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.