שלא ייצא בסוף סוג של עם הארץ שמתחסד.  אולי בתקופתו נשים לא היו מלומדות, לעומת בית ראשון שהן היו נביאות?

ולדאוג לצרכי ביתה.

הגמרא בבבא קמא קיט ע"א מביאה: "גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה".

מביא על הפסוק במשלי שהזכרת מהגמרא בתענית כג ע"ב.

ממון זה נתינה. אוכל זה שיתוף.

פעם ראשונה ששמעתי מישהו שמגדיר אותו ככה...

את זה בספר שקרוי על שמו או בספר אחר? ובאיזה הקשר?

שהכסף שייך לבעל, הוא חייב לפרנס את האישה, והרווחים של האישה מגיעים אליו. ואז מה שהיא נותנת, זה בעצם מהכסף של בעלה.

גם בזמנם, אם האישה העדיפה לומר "איני ניזונת ואיני עושה", לקחת את הכסף שהיא מרוויחה לעצמה, ולפרנס את עצמה היא הייתה יכולה, ואז גם אין הבדל בינה לבין גבר בעניין הזה.

יש לדון מה ההלכה בדיוק במציאות של זמננו, כאשר אין תנאי מפורש, אבל ההתנהלות הכללית היא שונה. אבל על כל פנים, זה לא קביעה כללית על מידת הנדיבות בנשים, אלא שאלה של זכיותיה הממוניות.

שקצת הרחבתי בשרשור.

אנחנו התלמידים הרב קוק צריכים להבין שיש בחינות שונות לכל דבר.

שפעם אנשים חכמים כתבו שטויות על נשים?

הרי הרבה נשים חכמות ואנשים חכמים אומרים את זה (וגם סתם אנשים עם שכל ישר) 

נגיד בשיר הדי קיצוני בסוף המחברת הזאת נגד נשים. אם כי הוא מדגיש שאשתו יוצאת מן הכלל והיא דווקא כליל המעלות.

אבל זה דווקא הפואנטה שלו להשתמש עם הומור עוקצני וקצת גס, כדי לשעשע את הקורא, כדי שיפנים נקודות אמיתיות.

זה היה לצורך זיכוך עצמי לשעתו. כמו אדם חולה שאומרים לו אל תאכל חלבון כי זה יזיק לך 

למרות ייתרונה של המלכות, יש מושג שהמלכות במצב בעייתי יורדת לבין הקליפות, או שהלבנה מסתתרת. דווקא יתרונה של הנוקבא בקבלה עלול להיות גם חסרונה.

בגלות קדושת החומר הדימיון והרגש יצרו בעיות. והמקובלים הכי הרגידו שאי אפשר לקדש את החומר בגלות, ולכן הם מיררו בבכי בתיקון חצות

כמה כאלו כבר היו?  מיעוט, לא?

כתבת- "והמקובלים הכי הרגידו שאי אפשר לקדש את החומר בגלות, ולכן הם מיררו בבכי בתיקון חצות".

אז אני שואל כמה מבין המקובלים באמת בכו בגלל הסיבה הזו? מהרושם שלי רק מיעוט

הגרא ונפש החיים יצאו נגד החסידות בין השאר כי טענו שקשה לקדש את החומר בגלות. ושלמרות שמלוא כל הארץ כבודו זה נסתר בחול.

לזכרוני החתם סופר מסביר שגישת רשבי ללמוד כל היום ולא לעבוד זה רק כשהאומות שולטות על הארץ, אבל כשישראל על אדמתם אז לעבוד בארץ ישראל זה מצווה ורשב"י יסבור שזה מצווה להנהיג דרך ארץ של פרנסה עם תורה כחלק ממצוות יישוב הארץ שכל עבודה בה מתקדשת כמצווה

לארץ ישראל ולעבוד בה. ואמר שבחו"ל המגידים מעורבים בקליפות לכן הוא לא מקבל מגידים אבל בארץ ישראל הם טהורים (השווה הרב קוק "הדימיון של ארץ ישראל הוא זך וטהור ומסוגל להלבשות רוח הקודש, בעוד שהדימיון של חו"ל הוא גס ועכור". והרי הדימיון קשור לכוח הגשמי שבנפש).

הרב קוק היה תלמיד ישיבת וולזין, הנציב, ובעל הלשם ממקובלי הגרא.

הרצי"ה אומר שהרב קוק הוא קודם כל תלמיד הגר"א, והסתייג מנטיות מסוימות בחסידות, ועדיין קרא לקדש את החומר בארץ ישראל.

באופן כללי זה דבר מפורסם בקבלה שבחו"ל ואצל האומות הגשמיות לא מתקדשת אבל בארץ ישראל כשעם ישראל יושב בה הגשמיות מתקדשת.

לא זוכר אמירה ספציםית של הגרא,ור חיים כתב את נפש החיים כפולמוס לדורו ולא התייחס כלל לשאלת ארץ ישראל.

אבל מנפש החיים עולה שהקודש בעולם מסתתר למרות שמצד ה' הכל אלוקות (לעומת החסידות שחותרת לגילוי הקודש בגשמיות בכל דבר בעולם) משמע אם הקודש גלוי בגשמיות (נגעד בארץ ישראל) אז כבר אין בעיה. המחלוקת של נפש החיים והחסידות היה על שטלת מלוא כל הארץ כבודו, לא על שאלת ארץ ישראל. דווקא החסידות מיעטה בחשיבות ארץ ישראל, כי במיחא גם בגלות אדם יכול לקדש את הגשמיות אז למה צריך את ארץ ישראל?

אבל החתם סופר אומר זאת במפורש על החלוקה בקידוש הגשמיות בין חו"ל לארץ.

היא מצווה כללית ששקולה כנגד כל התורה כולה. כמו מצוות אמונה בה' או אהבת ה' או דבקות בו. או כמו ואהבת לרעך שכוללת את כל התורה.

היא לא עוד אחת מתריג מצוות פרטיות, שהרי התורה עצמה אומרת ששמירת המצוות מטרתן למען נירש את הארץ.

אז אין הבדל בין "אחיזה בחפצא של מצוות יישוב הארץ" לבין " קידוש הגשמיות בארץ" ההבדל היחיד שזה ניסוח הלכתי וזה ניסוח אגדתי.

על החכמות הגרא לא חילק בין חו"ל לארץ. ואני לא בטוח עם חכמה נחשבת ממש גשמיות, כי היא דבר די מופשט

גם בארץ לא כל אכילת בשר זה מצווה שקולה ללימטד תורה שאנשים יזללו כל היום ויחשבו שהם עושים כל היום מצוות

לגבי הסוף- ברור שלא. זה תלוי בדרגת האדם. מי שחי את הקשר עם ה' לא רוצה לזלול בשר כל היום. ולימוד התורה שלו ממש חי וממלא אותו.

בארץ ישראל קידוש הגשמיות משפיע על העם בכללותו, וכל פרט סופג זאת לפי מעלתו. כשם שכששרתה שכינה בכלל ישראל אז כל פרט קיבל נבואה לפי מדרגתו

השכינה הסתלקה מהארץ ועלתה השמימה בגלותה

ולא לרוחניות שבגשמיות.

כגון שקשה להגיע להרגשה של קרבת ה'.

שאצלם לא השתנה. כלומר בגלל שהאדם נתון בגוף קשה לו להגיע לקרבת ה'. יש קשר מובהק בין קידוש הגשמיות לבין קרבת ה' באופן כללי, מכיוון שאדם נמצא בגוף וגם כל נפשו מעורבת ברגשות חושים ודימיון שהם כוחות יחסית גשמיים. ואפיחו הנבואה מתאפשרת רק על ידי כוח מדמה שהוא עצמו די גשמי.

אדם חי בגוף ובלתי ניתן להפריד את תחום הגשמיות מהרוחניות. אפילו עשיית המצוות היא בחומר. זו היתה הטעות של הנצרות, שחשבה שניתן להגיע לקרבת אלוקים מנותקת מהגשמיות, יחד עם השארת הגשמיות בשיא טומאתה.

גם גלות השכינה קשורה לגלות ישראל מהארץ. ארץ ישראל היא דבר גשמי, והשפעתה היא על קידוש החלקים הגשמיים שבנפש, ובאופן עקיף עקב כך על הרוחניים (כמו שהרב קוק אומר שהסיבה שאוירא שארץ ישראל מחכים, זה בגלל שהוא מקדש את הכוח המדמה, וזיכוך הכוח המדמה (שהוא די גשמי) משפיע על השכל, כי השכל והדימיון קשורים בתפיסה)

כשתגיד למקובל מן השורה "קידוש הגשמיות" הוא לא יקח את זה למובן שכתבתי לעיל.

בסופו של דבר, רוב המקובלים מגיעים עד מקום מסויים והם לא "קוקניקים".

הרב שריה דבליצקי גדול מקובלי הליטאים היה חצי ציוני ואמר שהיה צריך לומר הלל בששת הימים.

הרב אלישיב שהיה נכד של בעל הלשם גדול המקובלים בדורו אמר שתורת הרב קוק צודקת אבל לא מתאימה לדורותינו.

הרב אשלג מגדולי המקובלים היה ציוני.

הרב שרעבי מגדולי מקובלי הרשש אמר ששיטת הרב קוק עדיפה על שיטת הרב זוננפלד.

הרב גץ מקובל גדול היה ציוני.

זה על הציונות.

על קידוש הגשמיות זה דבר ידוע בקבלה, אבל רק לבעלי מדרגה גדולה. למשל ראה מידת הקדושה במסילת ישרים. והחסידות לקחה את רעיון קידוש הגשמיות מהקבלה ומהעלאת ניצוצות.

חוץ מזה יש הבדל בין איך שהמקובלים חיים בפועל במצב גלות השכינה, לבין מה שהם משתוקקים שהעולם יהיה כשתתבטל גלות השכינה.  אבל המקובלים מדברים על הורדת הקדושה לעולם הזה הגשמי בתקופה בה שרתה שכינה.

הרב דבליציקי חזר בו, והוא גם אמר את זה לא בקטע "ציוני", אלא פשוט כהודיה על נס המלחמה.

אני לא יודע אם הרב אלישיב אכן אמר את זה ומה בדיוק הייתה כוונתו.

הרב שרעבי אמר את זה בהקשר ליחס לעמ"י- סבלני או קנאי.  

לגבי הרב אשלג- אני לא מספיק מכיר.

אבל בכל אופן, זה לא קשור לעניין. דיברתי על קידוש הגשמיות במובן שהרב דיבר עליו ולא על היחס לציונות. גם מי שמתנגד לציונות יכול להתחבר לעניין הזה של קידוש גשמיות כי זה קשור לא"י.

לכן אני שב וטוען שאצל המקובלים (לפחות כיום) לא תמצא את המושג הזה יותר מדי, ובוודאי לא כמושג מרכזי. ולעומת זאת, אצל תלמידי הרב ותלמידי תלמידיו וכו', גם כשהם לא לומדים קבלה, זה משהו מרכזי. וזה כי הרב לקח את העניין הגולמי הזה, הבין שהוא שייך לדור, הרחיב, הסביר והנגיש אותו.

עכשיו אני נזכר שהחלבן מדבר על הפער הזה בין ללמוד קבלה ולייחד לבין לחיות את הקבלה ואת הייחודים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אתה יכול לראות חוקרים באוניברסיטה (גם דתיים) ששואלים ומקשים ומתרצים על כל מיני דברים בעולם המחשבה היהודי, ואתה רואה שהשאלות שלהם נובעות מכך שהם לא בתוך העולם הזה מבחינה רגשית, ולכן לא יכולים להבין שלפעמים סתירה זה רק שני צדדים של אותו מטבע. חסרה להם חוויה של אחדות הנפש.

אז בסופו של דבר אני חושב שרק מיעוט מבין המקובלים באמת מבינים את עומק העניין ובוכים עליו כמו שכתבת בהתחלה. הם בוכים על דברים אחרים.

מעניין לשמוע דברים בנושא הזה ממקובלים שהם גם תלמידי הרצי"ה, כגון הרב שלמה לוי והרב ישראל אביחי.  

אם הוא היה מתנגד לציונות מן הסתם לא היה רואה את ששת הימים כנס שלומר עליו הלל אלא כחיזוק לטומאה,נגיד הרב שך אמר שהגלות תחת שלטון הציונים גרועה יותר מהגלות תחת שלטון הגוים.

הרעיון של קידוש הגשמיות קיים גם בחסידות עוד לפני הרב קוק, וכן במידת הקדושה במסילת ישרים.

בסוף כל אדם חייב לחיות חיים גשמיים של אכילה, פרנסה וכו'. המקובלים בוכים שהם לא יכולים להיות במצב של דבקות תמידית בה' גם בזמן מעשים גשמיים הכרחיים, בגלל גלות השכינה. ובסוף מי שבכה על אבדן מלכות בית דוד ושלטון ישראל בוכה על מיעוט גשמיות בישראל, שהרי מלכות זה דבר גשמי

https://www.machonso.org/uploads/images/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA(9).pdf

אני מסכים שהוא לא היה ציוני בחיי היום יום ובפועל היה חלק מהזרם החרדי, ונראה אולי שראה את המחשבה על הגאולה של קום המדינה כמשהו ששייך לתחום הנסתר והסוד והקבלה ולא לנגלה ואין לפרסמו ברבים כדי לא לגרום מכשול

נס ההצלה, ולא על שחרור ירושלים. (יעויין במאמרו שכתב אחרי מלחמת ששת הימים).

לגבי זה שהיה ראוי לקבוע יום הודאה כזה, לא נראה שהוא חזר בו ברמה העקרונית.

אלא שגדולי התורה בציבור החרדי לא קיבלו את זה - ". אך לנוכח עמדתם של גדולינו זצ"ל ולהבדיל בין החיים שליט"א, שכללו את זה עם יום ה' באייר שאינו מקובל על חוגים שלנו כלל וכלל," 

וגם האופי של היום שנקבע איננו כיום הודאה על נס ההצלה "וגם לנוכח השם שניתן ליום כ"ח באייר - שלא לשם מעין זה הייתה כוונתו אז כאשר יראה במאמרי," כך שהתוכן של היום לא מבטא את מה שהוא ראה צורך לקבוע עליו יום הודאה - " מסיבת כל זה הטמנתי כל נושא זה זה עשרות בשנים, והוא ירד מעל הפרק"

איני רואה איפה הציונות נמצאת כאן, מלבד בזה שהוא אינו רואה בניסים "מעשה שטן".

(אני לא יודע מה הייתה דעתו בדיוק בנושאים של קיבוץ הגליות, ישוב הארץ ומדינת ישראל, אבל לפחות במאמרו על ששת הימים לא מופיעה שום עמדה ציונית בנושא הזה).

ואי-אפשר להוציא משם איזו שהיא אמירה 'חצי-ציונית', או אמירה של קידוש הגשמיות. הוא גם כותב שהוא ציפה שהעמדה הזו תהיה מקובלת על כל החוגים, כולל העדה החרדית.

אני לא חושב שנכון לנסות לפרש את דברי מי שכתב את נימוקיו במפורש, באמצעות דברי חולקים עליו שלא כתבו את נימוקיהם.

ובכל זאת, למה לא הסכימו איתו, יכולות להיות כמה סיבות. אחת מהן, היא החשש שמישהו יפרש את הרעיון של יום הודאה על מלחמת ששת ימים, בצורה שבה אתה פירשת אותו, בניגד הכוונה המקורית שלהם, בעוד שהוא נטה לדון לפי גופו של העניין הנידון ולא לפי חששות עקיפים

אם אתה מוצא בכתביו או בהנהגותיו משהו אחר שקשור לציונות או לקידוש הגשמיות, אפשר לדון מה אפשר להסיק משם על עמדתו בנושא. במאמר ההוא לא מופיע משהו כזה.

דרך הקישור בויקיפדיה בערך שלו. 

ואני רואה שאדם כל שהוא (תרתי משמע) כבר הגיב לך על זה.

לגבי הסוף- אתה מדבר עקרונית, אני מדבר על מה קורה בפועל.

קידוש הגשמיות של הרב (להבנתי) הוא עמוק יותר משל החסידות ומשל הרמח"ל. הוא השלב הבא. 

המשפט שצוטט הוא שטויות

חלקים ממשלי.

אגב, גם הכותב המדובר כתב פירוש על משלי.

השאלה איך מבינים את הקונטקסט ואת המסר.

אבל זה מזכיר לי שיש נשים שכל פעם עושות הוראות קבע באיזה הפרשת חלה לאיזה שרלטנית

וכל פעם הבעלים צריכים לבטל את זה...

אבל אני לא מתכוון לטמטום אלא להליכה אחרי הרגש יותר מידי

ומכוח זה עלולות לבוא לרחמים גדולים מדי היכא דלא איצטריך, והאזהרה במקומה. מצד שני, זה לא שגברים מבינים טובא מנשים, ובמידה מסוימת דווקא עקב אגו עלולים להגיע למתן מוגזם ומוחצן, וזו כמובן סכלות שכמעט לא תמצא בנשים. מתנהל בדיוק בימים אלו הליך מצער מאוד של פשיטת רגל לאדם ישראלי נפלא שבנפלאים, מהנדס אדיר וממציא יקר שביקרים, ציוני לעילא ולעילא ומוח עצום של דורנו, בעצם מדור מייסדי הכוח החישובי לבינה המלאכותית. ועם כל זאת, עשה טעויות פיננסיות מצערות, שבמקום לעשותו ביליונר עשה את ידו הכספית על התחתונה. ואחת מטעויות מוזרות אלו היא לייסד "לצורך הציונות" תחביב של שירות מסוקים, בו היה מטיס בארץ פילנתרופים ומבקרים! וזה בלבד הכניסו לחובות של מיליונים. כך שבאמת, המוקש הקדמון מאדם וחווה טבוע גם כלכלית בכולנו. לנשים יש את שלהן, ואותו המצב בגברים. בשורה התחתונה, מספיק בעיניי לומר פעם בשבוע אשת חיל ולראות בעיני הרוח את המודל הנפלא הזה בספר החוכמה.

אבל ניכרים דברי אמת, עכשיו גם עולה לי שדווקא אברהם היה זה שמכניס אורחים ודואג להם וכו ובאינטרקציה איתם בעצמו, כששרה אימנו "הנה היא באוהל"

אם היא לא רוצה לקבל (חטיף אנרגיה או כל דבר אחר שהגבר מציע) היא צריכה לזייף את זה?

מתישהו גם הזיוף נהיה פחות מושך...

אתה מציג את הטיפים האלה כאמת פשוטה.

אני כאן כדי להגיד שלא כך עשיתי, ועלה בידי.

היו פעמים שהמדוייטים הביאו כיבוד, וסירבתי -

כי זה לא התאים לי מבחינת התזונה שלי. (כמובן שזה יכול להיות בגלל צורך רפואי\דיאטה\כשרות ועוד).

היו פעמים שהסכמתי.

גם לגבי התשלום, במיוחד כשיש קטע כזה שיש מישהי שמתפרנסת מיגיע כפיה, ויוצאת עם ביניש שלא מתפרנס, לי זה הרגיש סוג של כבשת הרש לצפות שהוא ישלם. כמובן שזה פתח לדיון הרבה יותר רחב, מה ראוי ונכון לעשות.

ממני -

שהתחתנתי עם מישהו שסירבתי לכיבוד שהוא הביא שוב ושוב (עד שהוא שאל מה הסיבה, והבין, ולמד מה אפשר לעשות עם זה), וגם שילמה על דברים.

(ראו גם שרשור עבר, וגם קישרתי לתגובה ספציפית: אי אפשר ככה - לקראת נישואין וזוגיות)

ביטחון עצמי זה נפלא, אבל אם הוא עובד לך בתנאי שהבחורה פועלת בדיוק לפי התסריט המדומיין שלך ושניכם משחקים את עצמכם לפי תפקידי ה"משפיע- מקבלת" בלי להיות עצמכם, אין פה באמת קשר, וזה לא באמת ביטחון עצמי.

ויש הבדל בין בחור ובחורה שהסכימו להיות בדייט ושניהם רוצים לבנות קשר, לבין בחורה רנדומלית שפגשת באיזו זולה, שאולי- תקשיב רק לרגע- היא באמת הייתה לא מעוניינת בך, וזה לא שהיא נכשלה לעמוד בתסריט?

בחורה היא לא פרס שנועד להיראות יפה ולקבל בפאסיביות, וגבר הוא לא כספומט או הנדימן מהנהן.

תייחסו לצד השני כמו בן אדם, ולא כמו איזו מכונה שאפשר ללחוץ על הכפתור הנכון והיא תוציא בהכרח את התגובה הרצויה.

תמצא בחורה ותתחתן חביבי, לא כזה מסובך.

יצא לי יותר מפעם אחת לקרוע את ים סוף, אז אל תספרו לי שקשה זיווגו וכו'.

.

לגבי א' זה לא קשור לגברים או נשים זה פשוט נחמד כשיש פידבק. כמו שבחורה תשמח אם אני אשמח ממתנה שהיא תתן לי ואעוף עליה. ולהיפך. זה מקנה תחושה של ביטחון ברגש. אפשר להקרין אהבה / משיכה / חיזור ואלה ייענו באישור ויתנו לי תחושה בטוחה (בניגוד לתחושה שאני קריפי או נדחף).

זה לא אומר שכל בחורה, וגם לא כל גבר, צריכים לקבל כל דבר שלא נראה להם. אולי אפשר להסיר חסמים מסוימים אבל לא צריך לזייף.

לגבי ב' סורי אבל זה נשמע כמו שטויות של פיקאפ. אני לא רוצה לחשוב על עצמי כיוצא עם "בנות" אלא כמי שנפגש עם האדם שמולי. אני לא עושה לו טובה שאני נפגש איתו ואני מקווה שהוא לא עושה לי טובה. האמת היא שאין לי 1000 בנות ממתינות בתור ובחרתי דווקא אותה. אני מתאר לעצמי שיש בנות שאוהבות להרגיש רצויות ומחוזרות.

לגבי גבר מוביל קובע מחליט... אוקיי..........................................

לגבי הפסקה האחרונה אין לי הסתייגויות.

.

שיחות אישיות וגרסת המציאות - לקראת נישואין וזוגיות

שזאת הודעה שעוד יותר תזמין אליך אנשים שמחפשים לפרוץ גבולות..

בכל אופן תדעי שאפשר לחסום ניקים מסוימים בלי שהם יראו שחסמת אותם

הוא יצא עם בחורה שאמרה שלדעתה הוא דווקא בול בשביל חברה שלה. אח שלי נשוי באושר ועושר עד היום הזה ממש.

מישהו או מישהו יכולים להיות מציאה מאוד גדולה, ועדיין להצליח לפתח כימיה עם אחת ולא עם אחרת.

גם ביישנים צריכים להתחתן.

● א גרוייסע מציא'ה

ה' יעזור לפולניות

אז כנראה שזה כן רעיון טוב..

כמובן רק אחרי שחושבים טוב אם זה מתאים, ולא סתם כדי "לנחם" את הצד השני.

אישית ישר אחרי שקשר הסתיים חשבתי למי יכול להתאים אלא אם היתה לי חוויה מורכבת

מוזר מעט, מההודעה שלך נראה כאילו כל אחד מתאים לכל אחת. אם הוא לא התאים לך, ודאי שיכול להתאים לבחורה אחרת, בין אם הוא מציאה שגדולה עלייך, בין אם הוא מציאה קטנה.

כדאי להיות קשובים לעצמנו אם זה מרגיש לנו נכון.

אם לא מרגיש נכון אפשר להרפות.

מזדהה עם דבריך שהתאמה היא לא תלויה במידת הערכה בלבד.

מה שטוב לך לא בהכרח טוב לאחרת.

רק לשים לב שזה נעשה ממניעים נכונים של כל המעורבים בדבר.

מצד שני לא נעים לקבל בסוף כל קשר הצעה מהזאת שיצאת איתה..

צריך גם טאקט לדעתי

(איך עושים את זה ואיך הסתיים הקשר חשוב לא פחות)

בכל מיני דברים, ואין תשובה אחת גורפת לכל המצבים.

לגבי האמירה של החברות, לא מסכימה.

זה שלא מתאים ולא עבד הניסיון לבנות יחד בית, גם אם זה לא התאים רק לצד אחד, זה פשוט מה שזה -

חוסר התאמה.

זה לא מדד לקביעה מי ומה מוגדר ''מציאה כזאת גדולה'',

במיוחד כשכל אחד מגדיר 'מציאה' באופן סובייקטיבי.

הוא יכול להיות מציאה ומעולה

יש סיבה למה בחרת לצאת איתו..

פשוט אתם לא מתאימים אחד לשני והוא יכול להתאים למישהי אחרת.

אני מכירה בנות שהכירו ככה

אני חושבת שזו דרך היכרות מעולה

שיצאו משידוך כזה.

ומעולם לא חשבתי שזה שמישהו חושב שלא מתאים להמשיך, חושב שאותו אחד לא טוב.

אם את יצאת איתו,

כנראה חשבת שיש פוטנציאל,

רק שהמפגש בינכם לא הצליח למנף אותו לכדי קשר זוגי.

האם זה אומר שכל האנשים שיצאתי איתם הם לא מציאות גדולות???

אין כזה דבר אדם מושלם.

כולנו אנושיים, כולנו פגומים, כולנו נופלים, כולנו נכשלים. ככה זה.

ומדייט - שניים -שלושה, שבעיקר יושבים על ספסל ומדברים,

כמה מצליחים לתפוב את המורכבות של האדם שעומד מולנו -

כדי להגיד שהוא לא מציאה כזאת גדולה??

אפשר להגיד,

לא התאים,

לא הלך,

הוא לא בכיוון שלי.

אפשר לדבר על משהו פיזי שהפריע, על משהו התנהגותי שהפריע, משהו רעיוני\השקפתי וכו'.

מה שלי נראה נכון -

אם בחרתי להצאת עם מישהו, זה אומר שיש צדדים שהערכתי, ורציתי לבדוק אם אוכל לממש את הפוטנציאל שראיתי.

כשנפגשים בפועל, רואים איך הדברים האלה באים לידי ביטוי -

מי יותר ומי פחות, מה התאים לדמיונות ומה לא,

האם המציאות יותר חיובית או שלילית ממה שדמיינו.

ויש אנשים שיצאתי איתם, שאני עדיין מאוד מעריכה, אבל לא ראיתי בהם עוד פוטנציאל זוגי אחרי הקשר.

יש כאלה שכן מבחינתי, אבל מבחינתם לא.

ואני שני הסוגים ניסיתי להכיר לחברות שלי. (יצא לי נגיד לשאול מישהו אם הוא פנוי ולגלות שהוא כבר נשוי פלוס).

וגם אני הכרתי לא מעט מדוייטים דרך מדוייטי עבר.

בקיצור,

נורא ואיום בעיניי לראות באופן גורף מדוייטי עבר כאנשים שאינם ברי חיתון.

כמובן שיכול להיות אדם ספציפי שיש לו משהו קיצוני (נניח חשדת שיש סימנים מטרימים לזוגיות אלימה), ואז כנראה שלא הייתי מנסה להכיר אותו למישהי אחרת.

אבל ברוב גורף של המקרים -

בעיני זה חסד מאוד גדול,

כי גם סביר שהחברות שלך באזור חיוג של מה שהוא מחפש, כי אתם יצאתם מתוך הנחה שאתם מתאימים.

בשולי הדברים,

פעם ישבתי עם חברה ממעגל קצת רחוק, לא מישהי שדיברתי איתה ביומיום,

והחלטנו "להחליף מדוייטים" - לעבור בראש על האנשים שיצאנו איתם, ולהציע לשנייה.

גילינו שיש לא מעט אנשים ששתינו יצאנו איתם -

ומה שמעניין בהקשר הזה, זה שלשתינו היו חוויות שונות לחלוטין עם אותם אנשים.

לא כל מפגש בין אנשים מוליד אותו סוג של קשר.

מעדיפה לתת לבני זוג לשפוט בעצמם,

ובטח לא לקבוע מראש שהם לא מציאה גדולה.

(סליחה, הביטוי הזה קצת מקומם אותי; לא יודעת באיזה כלים זה נמדד, איך בדקו את פוטנציאל הזוגיות שלו..)

אם השכל שולט אז כן.

אבל אם יש משקעים ורגשות יתר עדיף להימנע.

הגרסה הראשונה יותר טובה, לא צריך לייצר הרבה גרסאות. יצא לך טוב. זהו. אל תיגע

המקרר שלי

המנגינה יצאה יפה מדי, אולי הייתי צריך להשקיע במילים...

יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?

אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?

קודם כל, זה כואב, שורף וכו'... כל התארים הקשים שיש.

אחרי שמספיק כאבנו והרגשנו,

אפשר לחשוב מחשבות בונות על גב הקושי הגדול.

(מתי יודעים שמספיק, מחכים קצת זמן)

בסוף בסוף בסוף...

כשאדם אוכל ת'לב, מה שמפריע לו זה לא רק העבר

אלא בעיקר העתיד.

למה?

כי זה שעשיתי טעות, זה לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות.

האמונה בעתיד טוב יותר היא הנקודה שדרושה לחיזוק בעיקר בדברים כאלה.

הציפייה להזדמנויות חדשות היא קשה, אבל היא בידינו.

חיבוק גדולה ובהצלחה רבה!

תזכור שלפעמים התחושות האלה הן אמיתיות, לפעמים הן חכמה בדיעבד.

אחרי שנרגעים כדאי בצורה שכלית להבין מה בשכל ומה ברגש

ואם צריך וזה נכון לכל הגורמים יש הזדמנות שניה.

בחיים שלנו יש הרבה הזדמנויות,

ולא תמיד אנחנו מזהים אותם בזמן אמת,

או פועלים כפי שהיינו רוצים באידיאל.

את העבר אנחנו לא יכולים לשנות.

אנחנו יכולים לשנות את נקודת ההסתכלות שלנו על העבר.

היתה סיבה שלא אמרת לה אז שאתה אוהב אותה, נכון? שקלת, והחלטת שלא.

אבל מעבר לזה, הקטע בזוגיות, זה שיש בה שני אנשים.

וכשאחד הצדדים מעוניין, והשני לא -

זה מבאס, זה כואב, זה עצוב.

היה כאן פוטנציאל, והוא איננו.

איך מתמודדים?

לפי חמשת שלבי האבל.

מההודעה שכתבת נראה שכבר עברת כמה שלבים בתהליך.

אם אתה מרגיש שאתה שוקע בזה כבר זמן,

ולא מצליח להשתחרר מהתחושות הקשות, ממה היה קורה אילו, מחוסר יכולת להיפתח לקשרים אחרים -

זה הזמן בעיני לפנות לאיש מקצוע.

ויש ב"ה הרבה מאוד בחורות טובות ומקסימות, ואני מקווה שתמצא אחת שהבחירה תהיה הדדית, שתוכלו לצמוח ולהתקדם יחד.

לכן אני בספק ביחס למשמעות של אמירה כזאת ביחס לשלב בו פותח השרשור נמצא.

העמידה מול הכאב, היא קודם כל השהיה איתו ורק אח"כ לדעת איפה זה בשלב וכו'

והוא לא האדם היחיד שחווה דבר כזה,

אבל יש כלים ודרכים להתמודד, זה לא סוף העולם.

הידיעה שיש בכלל שלבים, שיש אפשרות לצמוח מתוך משבר, זה חיזוק בעיני.

ולפני הכלים להתמודדות הידיעה שזה בסדר גמור לעבור את זה היא קריטי וחשובה והיא עצמה יכולה להיות בסיס לעבודה טובה יותר

כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.

(שזה בערך מה שעשית עכשיו)

אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.

לא באמת מקדמת ויחד עם זה, הכאב מובן מאוד.

יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.

וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.

בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.

במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.

לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.

זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?

התשובה היא: לא.

אבל מה זה כן עושה?

זה לא הופך אותו לסיפור!

החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.

שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".

וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z

כתבת שניסית,

אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.

זה הרבה פעמים לא במודעות.

איך משחררים?

זאת כבר נקודה אחרת, כואבת.

אז קודם עדיף להתחזק.

אני ממליצה לך על "לאהוב את מה שיש"

ספר לא כל כך קל לעיכול אבל עוזר מאוד לשמוח במציאות ולהסתכל קדימה, לפרק משקעים מהעבר ולצמוח מהם.

אמנם של כותבת גויה אבל אותי לימד הרבה אמונה.

אבל אחרי 3 חודשים, לשחרר

ולהבין שאין אף בחורה בעולם, מיוחדת ככל שתהיה, שבגללה "אוכלים את הלב" כשהיא נפרדת ממך.

זה פשוט לא נכון ולא הגיוני. לא ריגשית ולא שיכלית.

זוגיות זה כמו עסק, שותפות, ברגע שצד אחד לא מעוניין,

לא משנה הסיבה, אז אין כאן שום בעיה. שום דיון. כי אין כאן כלום.

זה כמו שתסתכל על השכנה שלך בת 80. אין בינכם כלום וברור שאין מצב ש"תאכל הלב" בגללה. זה בדיוק אותו דבר כאן.

מתי "אוכלים את הלב?"

אם פגעת במישהי שאוהבת אותך .

אם עצבנת מישהי שאוהבת אותך.

ויש כעס, ויש מתח, ויש תחושה לא נעימה.

כאן זה בדיוק הזמן "לאכול את הלב", לעשות חשבון נפש ולהפיק לקחים כדי לשפר את השותפות.

אבל ברגע שצד אחד אומר "נגמר", ואין שום ריב, שום ויכוח שגרם לזה, אז זה הזמן לשחרר כי הסיפור נגמר בלי לאכול שום לב. פשוט לתת לנפש לנוח קצת,

לנשום אויר, לעשות דברים מחזקים ואז אחרי הפסקה קצרה (כל אחד והקצב שלו) לחפש שותפה טובה יותר.

בהצלחה.

בשביל זה יש את הפגישה

שואלים מה שלום הצד השני ומתי ואיפה נפגשים

זה מאוד תלוי בצד השני..

פצל"פ כתב שבשביל זה יש את הפגישה.. נכון.

ועדיין יש משהו יותר כיף וזורם בשיחה שהיא יותר מכמה דקות טכניות.

הכלל שלי הוא ברגע שהבן אדם מעניין: השיחה מעניינת.

לשאול מה שלומה, מה היא עשתה היום ועל זה מתפתחים קצת.

יש כאלו שמצפים לשיחה קצרה, שבו רק מתאמים פגישה.

יש כאלו שמצפים לשיחה קצת יותר מעמיקה.

אי אפשר לדעת מראש מה הצד השני מצפה.

לכן לדעתי, נכון לשאול - ולהשאיר את הדלת פתוחה.

וגם כאן - לא לקבוע עובדה - ניפגש ביום X במקום Y. לקבוע מתוך דו שיח -

לשאול על ההעדפות של הצד השני.

על מה לא הייתי מדברת -

שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני.

אקטואליה.

דברים שקורים בעולם.

למה?

בהנחה שהצד השני קרא את הכרטיס שלי, מה הקטע לחזור על הדברים?

מה שכן אפשר לעשות, זה להתעניין בפרט מסוים -

ממש מסקרן, איך נכנסת לתחביב X?

שאלה כזו מביעה שזה לא משהו יבש, זה באמת מעניין אותך איזשהו פרט שתפס לך את העין, ונותן לה מקום לבטא את האישיות המיוחדת שלה.

אתה אומר שאין שום דבר מעניין בכרטיס??

בטוח יש שם משהו. אנשים חדשים מגיעים ממקומות שונים, עם תפיסות שונות, בחירות מעניינות שהם עשו בחיים שלהם.

אני חושבת שנכון להגיע לקשר מתוך סקרנות ורצון להכיר את מי שעומד מולך.

אתה גם יכול לעשות משהו כזה - לא יודע מה בדיוק את יודעת עליי, אבל יש אולי משהו שתרצי לדעת עליי לפני שניפגש?

אקטואליה ודברים שקורים - זה לא המקום בעיני - תחילה של קשר זוגי צריכה לעסוק בכם. לכן השאלות המתאימות יותר בסגנון של - איך עבר עלייך היום? יש משהו שאני יכול להביא לדייט כדי לשמח אותך?

משהו שמראה התעניינות ספציפית בעולם שלה, לא משהו כללי על תוצאות הבחירות או משהו כזה.

בעיקר - לא לבוא עם רשימת שאלות מוכנה.

אם זה נשמע קשה, מורכב, מסובך -

אפשר להתאמן על בני משפחה\חברים.

בהצלחה!

בעיני, אם שניכם ראיתם פרטים אחד של השני וגם ביררתם אחד על השני - פרטי ההיכרות של התחביבים ורקע לא כאלה משמעותיים.

הייתי בעיקר שואל שאלות שנוגעות ל"איך עבר עליך היום?" בהכי פשוט ואנושי. נגיד מספרת חוויה אז אני מקשיב שואל ומתמקד בחוויה. לא מה זה אומר בתור דייט אלא ליצור אווירה נוחה ונעימה. וכן הייתי גם משתף קצת איך עבר לי היום ולזרום בהתאם לכמה שהיא מתעניינת וכמה מתחשק לי לספר.

ועוד שאלה שאפשר לשאול זה "איפה אתה בחיים כיום?" נגיד אם היא סטודנטית, איך הולך לך בלימודים וכן על זה הדרך. הרבה פעמים השאלות הללו מתחברות.

דווקא באיזור דייט 3 ומעלה שטיפה יותר מכיר ונותנים אמון זה בזו אז יותר מרגיש לי טבעי לשאול שאלות אישיות בהדרגה.

אני יודע שיש הרבה כאלה שלא עושים כמו שכתבתי וזה בסדר גמור כל אחד מה שטוב ונעים לו

וגם לא צריך להאריך מידי, קצת לשאול שאלות בסגנון ש @advfb כתב ואז כשהאוירה קצת יותר נינוחה לעבור לתאם פגישה, אפשר גם להגיד משהו כמו "טוב... אז אני אשמח שנדבר יותר/שנכיר יותר... מתי מתאים לך..."