הבת שלי (בכיתה ז') ביקשה להישאר היום בבית.
מסיבה לא מוצדקת בעיני. אבל החלטתי לקבל את הבקשה שלה ולאפשר לה להישאר איתי (אני בחופשת לידה עכשיו). שיהיה לנו קצת זמן ביחד. כי ביומיום אין לנו הרבה הזדמנות לדבר רק שתינו. לרוב יש עוד ילדים בסביבה.
ואמרתי לה שאני אשמח שנפטפט קצת. שיהיה לנו זמן ביחד.
אבל בסוף אני מרגישה שהיא די בורחת מזה. לא באופן מוצהר. אבל הצעתי לה לעשות משהו שהיא אוהבת, ואמרתי לה שאולי אני אצטרף כשהתינוק יאפשר לי, ושבינתיים היא יכולה לעשות את זה לידי כדי שנוכל לדבר בינתיים.
אבל היא בחרה לשבת במקום אחר, 'כי שם יותר נוח', והתינוק רצה בינתיים לינוק הרבה זמן, אז הייתי איתו (כי לא נוח לי להניק איפה שהיא יושבת). וסתם עבר הזמן, כשכל אחת לעצמה.
ואני מרגישה שהיא לא באמת רוצה אותי לידה.
אולי היא חוששת שאני רוצה לחפור לה? באמת שלא תכננתי יותר מידי. סתם לתת פתח לדבר על דברים שלא תמיד מתאים לדבר כשהאחים שומעים.
לפעמים בלילה כשהיא צריכה ללכת לישון היא רוצה לדבר בלי סוף ואני לא פנויה להקשיב לה. אז למה עכשיו היא לא רוצה את זה בכלל?
אני אנסה עכשיו כן בכל זאת לבוא לשבת איתה. מקווה שילך לנו טוב.
ואולי יש פה טיפים מאמהות למתבגרות? מרגישה שאני לא ממש מבינה מספיק איך להתנהל בגיל הזה.
