אין מה להקשות על יעקב, איך לא הקשיב לדוד שהיה כשבע מאות שנה אחריו. בפשט הסולם בבית אל, שער השמים בבית אל והאבן שמונחת בבית אל אמורה להפוך לבית אלוקים.

אם כבר הקושיא היא למה דוד בוחר בירושלים ולא בבית אל למרות דברי יעקב.

את זה חז"ל באו לתרץ במדרש שהר המוריה 'קפץ' לבית אל ובחשבון של הסולם שנעוץ בבית אל וראשו מעל הר המוריה.

(פשוט שירבעם 'חגג' על זה)

לפי הדרש המקום שיעקב אמר עליו שהוא יהיה 'בית אלוקים' הוא הר המוריה.

למה ה' הראה לו שמקום השראת השכינה בבית אל , כאשר לדורות זה ירושלים?

וגם נשאל הפוך אז: למה ה' הראה לדוד שהמקום בירושלים, אם אצל יעקב זה בבית אל?

גם בבית אל, יכול להיות בית אלוקים זמני. כשיעקב חוזר הוא אכן צריך לחזור לבית אל לקיים את נדרו, מקום שבו גם אברהם בנה מזבח וקרא בשם ד'.

ארון הברית. לכן שכינה שרתה בכל מקום שחנו ישראל במדבר , ואחרי שנסעו אז חזר להיות חולין. כדוגמת אוהל של מלך שכבודו רק שהמלך נמצר שם וכשאוהל עובר למקום אחר אז שם השכינה שורה.

גם משכן שילה הוא מקום השראת שכינה זמני, אמנם 400 שנה, אבל בעצם כל עוד הענניין האלוקי מתחבר לשבט יוסף בתקופת השופטים של ירושת הארץ, אז אוהל מועד נמצא שם כשוכן בשבט יוסף ככתוב "ויטש משכן שילה...וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב". לכן גם שילה היא חא עיר גבול בין שבטים, בניגוד לירושלים ובית אל. היא לא עיר כלל ישראלית אלא עיר שבטית.

אבל בית אל זה סיפור שונה, זה לא משכן של אוהל זמני, אלא הבחירה בבית אל היא כחלק מברית האבות וכתובה בתורה כמה פעמים בסיפורי האבות, לא בנ"ך. נראה שהמעמד של בית אל חשוב יוצר משל שילה, שם האבות בכלל לא היו. נראה מחלום יעקב ששער השמים כביכול , כלומר מקום השראת השכינה, נמצא דווקא מעל בית אל ולא בשום מקום אחר.

ואם מקדש האבות הוא בבית אל, ומקדש הבנים בירושלים. אז מפני מה השינוי בין האבות לבנים?

ושם (=בארץ ישראל) מבלי ספק המקומות שראויים להיקרא שערי השמים. הלא תראה יעקב אבינו שלא תלה המראות אשר ראה לא בזכות נפשו ולא באמונתו ובר לבבו, אבל תלה אותם במקום כמו שאמר ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. ועליו אמר קודם לזה ויפגע במקום, רוצה לומר המקום המיוחד"

?

אברהם בנה מזבח מקדם לבית אל, לא בבית אל עצמה והוא בנה גם באלון מורה ובאר שבע.

יצחק לא קשור לבית אל בכלל ואין סיבה לטעון שאי פעם בחייו עבר את קו הר המוריה צפונה.

בין שמים וארץ (כלומר להראות שזה שער השמים)  והמקום היחיד בו אחד מהאבות אומר במפורש שזה בית אלוקים, זה בית אל.

כשאמרתי מקדש האבות, התכוונתי מקום השראת השכינה. אברהם ויצחק בכלל לא דיברו על מקומות להשראת שכינה.

מן הסתם המזבח מקדם לבית אל של אברהם הוא המקום של יעקב עצמו, פשוט מציינים לנו איפה מזבח בית אל נמצא, ממזרח לעיר סמוך אליה, בקו ישר עם העי (גם דרך גב ההר שהאבות הלכו בה עוברת סמוך לבית אל). כשם שגורן ארוונה לא היה בתוך יבוס אלא צפונית לה טיפונת. אברהם מן הסתם הרגיש שיש חשיבות במקום לכן בנה שם מזבח. ומן הסתם העגל של ירבעם נמצא שם, ומשמע מהכתוב שהעגל נמצא מחוץ לעיר אבל לא ודאי.

יצחק לא מתואר בכלל שהגיע לאזור השומרון ובנימין, לא לשכם ולא להית אל, בניגוד לשאר האבות הוא מתמקד בדרום הארץ.

אי אפשר לדבר על השראת שכינה עד שנבחר עם ישראל סופית, לכן רק יעקב הראשון שרואההאת הסולם.

ובכלל למה הגיע בכלל חזיון הסולם ולמה התורה כתבה אותו?

"אין זה כי אם בית אלוקים *וזה* שער השמים" משמע זה שער השמים באופן קבוע, כל ימי חיי יעקב

אמירה של אברהם שזה בית אלוקים ושער השמים, ובטח לו אמירה כזאת של ה'

לבית אל יעקב הגיע, לא נשלח.

מילה על כך שזה בית אלוקים ושער השמים ולא מראה לו סולם בחזון.

או שאלה יותר פשוטה - למה ה' לא מסדר שיעקב יישן בירושלים ושם מראה לו את חזון הסולם וההתגלות, למה חסבך את העסק? אם זה מקום השראת השכינה האידאלי.

בארץ ישראל ה מתגלה ואומר לזרעך אתן את הארץ הזאת.

בהר המוריה יש רק הבטחה "וירש זרעך את שער אויביו" (שכנראה רומזת על עוצמת מלכות בית דוד).

אבל רק דוד הראשוו שאומר במפורש כמו יעקב בדברי הימים "זה בית ה אלוקים וזה מזבח לעולה לישראל".

שיא הקשר בעקדת יצחק הר המוריה בין אדם לאלוקיו מצד האדם המקבל ,לא מצד ה הנותן בניגוד לבית אל (ועל מעלת בחירת ה לעומת בחירת האדם ראה מהרל תפטרת ישראל בכפה עליהם הר כגיגית)

השכינה בבית אל שזור בכל תולדות חייו של יעקב.

ועדיין גם אברהם בונה מזבח בשכם, בית אל (ועוד חוזר לשם עוד פעם וקורא בשם ה) ובחברון, כאשר נראה שהמזבחות בבית אל וחברון הם לשימוש רב פעמי, והמזבח בשכם גם יעקב בונה באותו מקום מזבח. ובירושלים זה חד פעמי רק בעקידת יצחק.

בשכם זה מפני בשורת הארץ (או הכניסה לארץ אצל יעקב) ומפני חברון כמגוריהם. כנל באר שבע ליצחק כמקום החזקה הראשונה בארץ בבאר (ויתכן שאברהם נטע אשל לשם עבודת ה בבאר שבע, כסוג של נטיעת עץ לשם שמים שאולי חביבה אצל האבות ושנואה על הבנים)   רק בית אל מנומקת כשער השמים ובית אלוקים

בבית אל ולא בירושלים, ולמה אברהם לא ראה בעקדת יצחק זאת? ולמה בכלל התורה סיפרה לנו על זה רק בבית אל?

ומהפשט נשמע שרק בית אל היא בית אלוקים ושער השמים: "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" ורק שםהוא רואה סולם אחד בבית אל שמקשרים בין השמים והארץ,  ולא כמה סולמות.

ואם בית אל זה גם שער השמים וגם ירושלים, אז למה מקדש לדורות דווקא בירושלים ולא בבית אל, או לחלופין למה יעקב לא מציב מצבה גם בירושלים?

ולמה חזל לא ענו את התשובה הזאת אלא אמרו שהר המוריה קפץ עד בית אל, משמע יש רק מקום אחד שהוא שער השמים

שאברהם קרא את שם המקום ה' יראה, והתורה מוסיפה "שזה בדיוק מה שיאמר היום בהר ה' יראה".  וגם שם זה רמז, בניגוד לדברי יעקב שהם מפורשים שבית אל זה שער השמים ובית אלוקים, וה' מראה לו סולם בבית אל, בעוד אברהם לא רואה סולם בירושלים , לא מציב מצבה ולא נודר להקים שם בית אלוקים.

עד שדוד אומר על ירושלים "זה בית ה' אלוקים וזה מזבח לעולה לישראל" בדימיון לדברי יעקב, אין אמירה מפורשת שזה ירושלים

בדברים מפורש שיש "המקום אשר יבחר ד'" - פשוט שזה מקום שעוד לא נבחר, גם אם בדיעבד יתברר שהיו אירועים סביב המקום הזה.

השראת השכינה הקבוע הוא בית אל, בניגוד לנביאים בו זה בירושלים?

ולמה חזל אמרו שהר המוריה קפץ עד בית אל? (כלומר הם הרגישו בקושיה).

המקום אשר יבחר ה' - כי עד בית אל הקבועה יכול להיות מקום זמני כמו שילה 

השכינה ולא ירושלים (כשאמרתי קבע, התכוונתי שזה לא מחמת האוהל הנודד).

אענה על כל הקושיות:

הבחירה בירושלים ובמקדש קבע ולא אוהל נודד היא מפני הבחירה בבית דוד, כמפורש בשמואל "הדבר דברתי אל אחד משבטי ישראל  לאמר מדוע לא בניתם לי בית ארזים? ואהיה מתהלך מאוהל אל אוהל ובמשכן.  ועתה כה תאמר אל דוד... וכוננתי את כסא מלכותו עד עולם... הוא יבנה בית לשמי".

וכן בתהילים "נשבע ה' לדוד מפרי בטנך אשית לכסא לך... כי בחר ה בציון אווה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד". ועוד "ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב... ויבחר בדוד עבדו".

ובדברי אחיה "ולבנו אתן שבט אחד למען ירושלים אשר בחרתי ולמען דוד עבדי".

כלומר אם לא היתה קדושת מלכות בישראל באמת מקום השראת השכינה הכי הגיוני היה בבית אל, אבל מכיוון שה' שוכן לא רק בישראל אלא בישראל כממלכת בית דוד - ה' בחר בירושלים.

מכיוון שהבחירה באבות עדיין לא כוללת את דוד - אז מקום השראת השכינה הוא בבית אל.

זה כוונת חזל שהר המוריה קפץ עד בית אל, כלומר מהות השראת השכינה לדורות אצל הבנים כהשלמת עם ישראל על ידי מלכות דוד בירושלים - אצל האבות הופיעה בבית אל. כלומר "הר המוריה"(השראת השכינה העתידית) קפצה אצל יעקב לבית אל.

ולכן ירבעם שהתכחש לבית דוד, במילא חזר למצב האבות ומקום השראת השכינה מבחינתו זה בית אל.

יותר מזה , עד ימי יעקב עדיין לא דובר על השראת שכינה בישראל (וישראל יודעים זאת עוד לפני "ועשו לי מקדש", שהרי בשירת הים יש אזכור שה' ישרה שכינצו בארץ ישראל "הר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה מקדש ה כוננו ידיך".  יעקב הוא הראשון שמתבשר שתשרה שכינה בישראל, לכן אמרו חזל שיעקב ראה את השכינה בחלום הסולם שוכנת בירושלים וקרא להר הבית בשם "בית". כי יעקב חידש את עניין השראת השכינה שלדורות יהיה בירושלים

מכיר את הבדיחה על הבעלבת שלומד אבארבנל בליל שבת אחרי הארוחה?

חוץ מזה שתמיד נחמד לשמוע תירוצים אחרים ולעשות על זה דיון.

וחוץ מזה הקושיא היא לא בשביל התירוץ, אלא נשאלת בפני עצמה עם התירוץ או בלי (והרבה שנים הייתי עם הקושיא הזאת לפני שידעתי את התירוץ)

כי הם כבר שמעו את התירוץ הראשון וכבר לא באים ממקום ראשוני

בחלום הסולם.

בחרן: אנכי הא-ל בית אל אשר משחת לי שם מצבה.

בחזרתו לארץ בבניית המזבח בבית אל וקריאתו בשם ישראל על ידי ה'.

הטענה שזה מוזכר רק מעט פעמים היא לא טענה, כי כל שבועות ה' לאבות מוזכרות מעט פעמים, אבל הם לב ספר בראשית

בו זמנית שערי שמים, אלא שהמקום היחיד שהוא שער השמים יכול לנדוד ממקום מקום (או בלשון חזל ששער השמים קבוע מעל בית אל, אבל את הסולם אפשר להטות לזווית כזו או אחרת כך שמקום נגיעתו בארץ ישתנה). ובמילא תעלה השאלה למה הוא נדד מבית אל לירושלים

כמו שיש מפרשים שהאבות אמנם קיימו את המצוות אבל לא באופן המעשי הרגיל, כלומר הם הלבישו את הרעיון שמאחורי המצווה במעשה אחר, דומה או שונה-

ככה אפשר לומר שבאותו זמן קדושת מקום בית האלוקים הייתה יכולה "לדלג" ממקום למקום, כלומר הרעיון שמאחורי העניין היה יכול להתלבש במקומות שונים.

והרי זה ה' שמראה לו את הסולם ושער השמים בחלום בבית אל, לא בחירה של יעקב

היא נעה ונדה ממקום למקום.

"ויפגע במקום"- במקום הידוע. יש כמה פירושים מהו המקום הידוע הזה (והנגזרת היא האם זו הוספה של משה). לענ"ד יש קשיים בכל אחד מהפירושים.

אפשר להסביר ככה- קדושת מקום בית האלהים הסתובבה אז כמו שאמרנו, וכשיעקב הגיע בערב למקום שהגיע אליו- היא הייתה שם.

התורה מספרת לנו שבהליכתו לחרן יעקב "פגע במקום", כלומר פגש בקדושת מקום בית האלהים שהזדמנה למקום שהגיע אליו. לכן התורה גם היא חוזרת ומדגישה בסוף הפסוק- "וישכב במקום ההוא".

אחרי חלומו, יעקב מבין שהמחזה שראה קשור בקשר הדוק למקום (כלומר זה לא רק שנחה עליו רוב נבואה ובמקרה זה היה באותו מקום), ולכן המקום עצמו קדוש, ובגללו זכה לנבואה שם. יעקב לא הכיר מקום אחר כזה (וגם לא שמע מאביו וסבו על מקום כזה), לכן היה ברור לו ש"אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמיים" (אפשר גם לומר שיעקב פירש זאת ככה כי זו הייתה הפעם הראשונה שהתנבא, אבל פחות נראה, גם מעצם העניין וגם כי מסברא נראה שהתנבא כבר לפני כן, רק לא בדברים שיש צורך לכתוב בתורה)

לכאורה לפי זה המקדש באמת היה צריך להיות שם, כי היה במקום הזה משהו ייחודי יותר מאשר הר המוריה.

יתכן שאה"נ, המקום אשר יבחר ה' היה יכול להיות בבית אל. זה גם הגיוני כי זו נחלת בנימין. ואולי זה מה שאכן היה קורה אם העניינים בין דוד למיכל היו מסתדרים וממנה היה נולד הממשיך של דוד.  

קראתי מקודם גם את ההסבר שלך, יישר כח. אני חושב ששני ההסברים משלימים זה את זה.

הנדודים קשורים למשכן שהוא אוהל נייד. בעוד שבבית אל שער השמים הוא לא מפני שהמשכן שם או ארון הברית.

זה לא נשמע מהפשט שבמקרה שער השמים הגיע ליעקב בבית אל במקרה בדיוק שהיה שם (מזכיר לי את האגדתא של רבה בר בר חנה  ), ועוד לא ראינו שאף אחד מהאבות לא אמר על שום מקום אחר שזה שער השמים, ועוד יעקב בונה מזבח שם בחזרתו מחרן.

גם חזל אמרו שהר המוריה קפץ עד בית אל כלומר הרגישו בקושי זה. וגם התיאור של הסולם לפי אחד המדרשים שראשו בבית אל ותחתיתו בירושלים באה לתרץ קושי זה.

בית אל היא בין נחלת בנימין ליוסף, בעוד ירושלים בין בנימין ליהודה, אז השאלה האם השכינה צריכה להיות סמוך ליוסף או יהודה. ברור שהיא בבנימין.  קשה לומר שאם היה אחרת אז ירושלים לא היתה נבחרת, הרי כבר בבראשית יש רמז עבה על הר המוריה (אשר יאמר היום בהר ה יראה), וחוץ מזה גם אם שלמה היה נולד ממיכל, ויהונתן היה משנה לדוד, עדיין זה מלכות בית דוד מיהודה לכן ירושלים צריכה להיות בגבול יהודה עם בנימין, וגם ירושלים עדיין בנחלת בנימין. אין קשר ליוסף עם מלכות בית דוד.  הרעיון של של מיכל כאמא האידאלית של המלכות מחדש הרבה, יישר כוח

חז"ל מדברים אחרי שכבר נבחרה ירושלים. ובכל אופן לדעתי הם באו רק לבטא את העקרון.

לגבי מה שכתבת בסוף- אתה צודק.

ואם ניקח את הרעיון הזה, שהייתה אמא אידאלית למלכות וזה לא קרה, נוכל ללמוד ממנו משהו עקרוני- הדברים במלכות לא עבדו כפי המתוכנן, ואז נוכל לחזור אחורה ולומר שעוד לפני זה היו דברים במלכות שלא עבדו כמו שצריך, וזה לא היה חייב לקרות דווקא דרך שבט יהודה. אם לדוג' ראובן לא היה חוטא, המלכות והכהונה היו שלו. כלומר היה חיבור של הכוחות שהתפרדו אח"כ ללוי-יהודה. וזו תפיסה אחרת ממה שאנחנו רגילים, שיש שבט שמהותו רוחנית ושבט שמהותו מלכות. אפשר לראות דוג' לזה אצל משה רבנו, ששילב את כל הכוחות.

קושיא נוספת על הדברים שכתבתי בתגובה הקודמת, היא מה שהרמב"ם מביא בהלכות בית הבחירה- ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא- רואים מפה שמלכתחילה זה נועד להיות בהר המוריה.

אבל אפשר להסביר ככה:

כמו לגבי שבט ראובן לעיל, ככה גם בענייננו, למרות שזה כבר הרבה אחרי הכניסה לארץ והחלוקה לנחלות.

לא סתם המלך הראשון היה מבנימין. ולאחר ששאול חטא, ה' אמר לו- "ויאמר שמואל אל שאול נסכלת לא שמרת את מצות יהוה אלהיך אשר צוך כי עתה הכין יהוה את ממלכתך אל ישראל עד עולם". בפשט הכוונה שהוא אכן היה מולך עד עולם ולא מישהו משבט יהודה. איך זה יתכן?

קודם כל, שבט בנימין אמור להיות השבט השלם כי בנימין נולד בא"י, כי הוא בנה של רחל, כי הוא נולד כתוצאה מויתור של לאה לרחל, כי הוא לא היה שותף בחטא המכירה, כי הוא הביא לאחדות בין יוסף לבין יהודה ואחיו (אגב, הרמח"ל כותב שתפקיד בנימין זה לחבר בין יוסף ליהודה ובין שני המשיחים). לכן גם הניסים בכניסה לארץ היו בנחלת בנימין.

ולגבי השאלה כיצד יתכן שהוא ימלוך ולא יהודה, אפשר לפרש (הפוך מהרמב"ן)- גם אם המלך יהיה מבנימין, תמיד ישאר מקצת שלטון אצל יהודה, וזו הכוונה ב"לא יסור שבט מיהודה" (האפשרות לפרש ככה היא מהבכור שור. רק שהוא לוקח את זה לכיוון אחר). אולי לדוג' דוד היה משנה ליונתן.

העניין של יהודה ומלכות דוד ושלמה בנויה על מהלך של תשובה, וזה קשור למקום המזבח החיצון שתפקידו לכפר. העניין של שבט בנימין פחות קשור לחטא ותיקון, אלא קשור לאחדות, ולכן הגיוני שהקודש וקודש הקדשים הם בחלקו. אז למעשה יתכן שאם שאול לא היה חוטא היה פיצול- המקדש היה בבית אל, חוץ מהמזבח שהיה בהר המוריה.

אז יוצא שהיו כמה אפשרויות, עד שזה התקבע על מלכות בית דוד (ואז מפרשים את "לא יסור שבט מיהודה" בהתאם לזה).

ה"בדיעבד" בחינת בעלי תשובה גדולים מצדיק גמור. כאשר הבידעבד שלנו זה הלכתחילה מצד ה'.

אבל לא הגיוני שהמזבח יהיה במקום נפרד ממקום ארון הברית והשכינה, שהרי נאמר "עולת תמיד לדורותיכם פתח אוהל מועד אשר אועעד לכם שמה...ושכנתי בתוך בני ישראל" כלומר המזבח הוא תמיד מול מקום השכינה.   והמצב בו ארון הברית בעיר דוד והמשכן בגבעון הוא חריג וגם הבמות מותרות, וחוץ מזה עדיין הן המזבח והן קודש הקדשים בגבעון והכהן הגדול מזה בקודש הקדשים בגבעון ביום כיפור רק ללא ארון הברית.  כך היה במשכן וכך במקדש הקבע לדורות.

נראה שאם היתה מלכות נצחית מבנימין, ייתכן שהעיר בירה היתה עדיין ירושלים, כי וודא יהעיר בירה היתה במקום מפגש בין 2 שבטים כי היא עיר כלל ישראלית ולא שבטית. אז זה או בית אל או ירושלים. אז ירושלים היתה בירת מלכות שאול כי היא מפגש בנימין יהודה כי במילא יהודה יש לו צד מלכות יותר מיוסף, לעומת בית אל שהיא מפגש בנימין יוסף. לכן במילא המקדש היה בירושלים גם עם מלכות שאול (וקצת ראיה זה שבנימין הלכו עם ממלכת יהודה ולא עלו לחגוג בעגל בית אל של ירבעם מלך אפרים).

לגבי ה"לא יסור שבט מיהודה" זה באמת שאלה איך זה מסתדר אם דברי שמואל. או שמא זו נבואה ששאול יחטא? כמו "הנך ששוכב עם אבותיך וקם העם הזה"

כי  הרי ירושלים מחולקת בין בנימין ליהודה.

אבל כל זה מסתדר רק עם ההסבר שקדושת מקום בית האלהים הייתה מדלגת, ולא עם ההסבר שה' בחר בירושלים בגלל מלכות בית דוד.

זו לא נבואה ששאול יחטא. תראה ברמב"ן על הפס' לא יסור שבט מיהודה שמביא שתי אפשרויות (ששאול היה מלך על בני אמו או שהיה תחת המלך מיהודה). וראה שם את הסברו למה בכלל מלכתחילה ה' המליך מלך מבנימין ולא מיהודה.

כל שוכן בישראל, לא משנה איפה (זה יכול להיות בית אל שילה נוב או ירושלים או אמצע מחנה ישראל במדבר) ורק אחר כך שוכן במלכות בית דוד. במילא מראש הקדושה מדלגת ממקום למקום, אבל כשיש מלכות בית דוד, היא שוכנת איפה שעיר הבירה וזה רק ירושלים לנצח.

איך הרמבן מביא אפשרות שעם ישראל יהיה מפוצל לשתי ממלכות, הרי כתוב "ולא יחצו עוד לשני גוים"? כנראה שמלך על בני אמו הכוונה שבתור משנה למלך בית דוד הוא יהי מושל על בני אמו.  כמו ירבעם שהיה ממונה על סבל בית יוסף. או הראבד אומר שאם ירבעם לא היה חוטא היה הוא וזרעו שושלת של פלג מלכא משנה למלך למלכי בית דוד

למה זה קשה על הרמב"ן? הרי יחזקאל היה אח"כ והוא מדבר על תקופה עתידה

ייתכן שעם ישראל ייה לנצח 2 מדינות. שהרי 2 מדינות הן כ2 עמים שונים.

אפשר לתרץ שיכול להיות ש2 מלכים ימלכו על עם ישראל בשותפות, ומלך אחד יהיה מושל יהודה ומלך שני מושל ישראל, ואז זה סוג של פדרציה ששניהם ביחד מקבלים החלטות שנוגעות לכלל ישראל (שילוב של השלטון ברומא שם היו 2 מנהיגים בשותף, עם השלטון של האמירויות בימינו נראה לי שם יש אמיר לכל מחוז וכולם שולטים במועצה על כל המדינה).

אבל לא ייתכן לקבל שעם ישראל יהיה לנצח 2 מדינות

אותה נבואה של יחזקאל על הפיצול שקרה בימי רחבעם הייתה יכולה להיות גם על הפיצול בין שאול לדוד.

הפירוש שלך הגיוני, השאלה היא האם הוא נצרך

את ממלכת עד עולם" וגם "לא יסור שבט מיהודה" ביחד. אז משמע שיהיו 2 שושלות לנצח.

ההסבר היחיד זה ש 2 מלכים בו זמנית ימלכו על כל ישררל במשותף, או שאחד יהיה מלך והשני משנה למלך )קיסר ופלג קיסר של הראבד(

גם הפיצול בימי אחיה השילוני היה עקב חטא ונראה כקריעה, קשה לומר על קריעה לכתחילית כזאת, גם אם זמנית

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".