(באופן כללי: לזכרוני המהרצ חיות אומר שחזל מעמיסים מעשים טובים על הדמויות החיוביות בתנך ועבירות על הדמויות השליליות מטעמים חינוכיים)

שת"ח "ילחם" במחלוקת על דעתו מול בעל הפלוגתא, לא לגאוותו האישית אלא למטרת הופעת האמת כפי שהוא רואה. או כמו שאמר הרב אויירבך שלכל ת"ח יש מעיין בת קול קטנה שאומרת לו שדווקא הלכה כמותו. וכן ר יוחנן הצטער כשריש לקיש נפטר ואין מי שיקשה קושיות על סברתו. וכן אמרו ששני ת"ח נלחמים במלחמתה של תורה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה בסופה.

כלומר מחלוקת רחל ולאה היא לשם שמים, אז זה גם מעשה טוב.

אז למה חז"ל הדגישו את המעשה הטוב של מידת הרחמים של הויתור, ולא המעשה הטוב של מידת האמת שאינה וותרנית?

אם אדם לוקה בנפשו ייגנוב למישהו את הילד, אז כדי לא לבייש אותו הוא יוותר לו?   (מה גם שזה על חשבון רצונו של יעקב)

(ילד שונה כמובן)

על יעקב בפשט,  זה מראה שהיא לא אוהבת אותו באמת.  (מצד שני יש את מימד מידת הרחמים של לא לבייש את לאה ולהתחשב בה, אבל היא לא באמת מכריעה. ואז השאלה למה חז"ל הדגישו כאן את מידת הרחמים והוויתור ולא את מידת האמת?)

ובמה שונה בן זוג מילד?

שלבן (באמצעות לאה שלא באשמתה) גנב את יעקב מרחל.

וחוץ מזה מאבק לאה על יעקב "המעט קחתך את אישי" או רחל "נפתולי אלוקים נפתלי עם אחותי" היה אחרי שהן נשואות ליעקב

וראה רשר הירש על מעשה הדודאים)

לצד של אשה מסוימת על חשבון האשה האחרת. כמו שאומרת לאה "המעט קחתך את אישי?!"

כלומר למה הכתוב בחר במידת האמת ואילו חזל במידת הרחמים

בחרה בצד אחד וחזל בצד אחר? למה לא ההפך? למה שהתורה לא תדגיש את הויתור של הרחמים, וחזל את האמת?

גם אם האהבה נעשתה מבחירה חפשית, בסוף היא קיימת כאהבה ולא כמשהו סתמי.

אם היינו אומרים שהפשט הוא כמו חז"ל, אני במקום יעקב הייתי נעלב שרחל ככה מוותרת עלי...

"בא לפני מקרה של נערה גויה שנעשתה גיורת צדק. היא לא הצטרפה לעמנו בגלל שנתנה עיניה במישהו. (אחר כך) היא  פגשה בחור יהודי שבא מרקע חילוני ולא היה לו כל ידע ביהדות. היא קירבה אותו ליהדות, והם השתדכו. הוא ביקש להתחקות על עקבות אבותיו לכן ביקר בבית עלמין בו קבור סבו, וראה סמל מוזר על אבן המצבה: עשר אצבעות,  

כשהבהונות והאצבעות הקדמיות יוצרים כמעט משולש. הוא התחיל להתעניין הוא חשב שזה סמל מיסטי וגילה שהוא  

כהן.

מה נוכל לעשות? זאת ההלכה: כהן אסור בגיורת. אנחנו נכנעים לרצון העליון-על-כל יתברך שמו לעד.

... כשעצב בלבי, השתתפתי בסבלה של האשה האומללה שהיתה הכלי לחזרתו לחיק היהדות, ואז היא איבדה אותו. קמה,  והלכה לדרכה."

(הרב סולובייצ'יק, זה סיני)

במקרה שההלכה אוסרת את האהבה (ואז גם מתברר שהאיש והאשה לא באמת קשורים אחד לשניה מצד ההשגחה). במקרה של רחל והסימנים לא היה איסור בזה.

דיברתי על ויתור לעומת אהבה, לא על הלכה שאוסרת מפורשות לעומת אהבה.

או במקרה של הרב סולבייציק - מה היה קורה אם לא היה כהן, אבל מישהי מסכנה היתה צריכה שידוך, האם היה נכון שהיא תוותר עליו?

המקרה שהבאת טיפונת מזכיר את עקדת יצחק, לא את ויתור רחל על הסימנים

יכולתי (לה)

"נפתולי אלוקים" רשי מפרש מאבק לזכרוני

גם מוותרת על הסימנים וגם נאבקת עם לאה

בפשט רחל לא ויתרה על הסימנים. וזה דווקא צידקותה שלא ויתרה על הקשר בינה לבין יעקב.

ההכרה שלה וההבנה שכנראה ה' סיבב שלאה תתחתן עם יעקב ושתלד יותר ילדים כדי שלא תהיה שנואה (שאת זה רואים בפשט מ"דנני אלוקים") וקבלת הדין עליה, מכונה אצל חז"ל במשל בשם "ויתור על הסימנים" כאילו היא עשתה כאן משהו אקטיבי של ויתור ללאה, כאשר בפועל זה היה רק הכרה פסיבית במה שההשגחה סידרה ללאה וקבלת הדין עליה

כפשוטו. במיוחד שהפשט סותר זאת. אחרת אשמדאי היה מלך כפשוטו ועוג זרק הר על ישראל

של ויתור ללאה. לא היה ולא נברא.

היא רק הצדיקה עליה את הדין והבינה למה ההשגחה סידרה שללאה יהיה טוב והכירה במשמעות ששל זה

מה אתה אומר?

אם זה יהיה קשה

ששלמה מלך בהשפעת נשותיו האליליות ובעצם לא שלמה ההצדיק שלט אלא "שדיות" שלטה על ישראל.

כך גם כאן, ויתור הסימנים של רחל זה לא ארוע היסטורי, אלא תיאור חז"ל את הלך הרוח שקרה בפועל (של צידוק הדין של רחל, כדוגמת "דנה לאה דין בעצמה" לגבי דינה)

אהבה בתרבות המערבית לבין אהבה לפי האמת והתורה, היא שבתרבות המערבית הדבר היחיד שקדוש זה רצונו של אדם, והכלל היחיד שחיים לאורו זה "מה ששנוא על חברך לא תעשה לו". אבל לא חיים לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". ולכן אהבה בתרבות המערבית=מה שעושה נעים לי ולזולת.  לכן בתרבות המערבית אין בעיה אם בן זוג יבגוד בשני אם השני מרשה לו את זה, שהרי נתן לו את רצונו והערך היחיד זה רצנוו של אדם. גם התרבות המערבית לא מסוגלת להבין למה זוג שמגיע לבית דין ושניהם רוצים להתגרש, למה בית דין מנסה להציל את הזוגיות, הרי זה נגד רצונם.

אבל אהבה לפי האמת ולפי התורה, גם חיה לאור "ואהבת לרעך" ולא רק  לאור "מה ששנוא על חברך". רצונו של האדם זה לא כל הערך היחיד, יש גם חשיבות עצמית לקשר בין 2 אנשים. לכן ניאוף אסור גם אם בן הזוג יתן את הסכמתו המלאה, ולכן בית הדין מנסה להציל זוג ששניהם רוצים להתגרש, כי אחירותה של החברה לא לפרק כאן קשר שנוצר בהינף יד בלי לנסות להציל אותו.

לכן אהבה, היא לא רק "רצונו של אדם" בניגוד למה שהתרבות המערבית חושבת.  אלא אהבה זה קשר בין 2 אנשים.

ולכן כבר רחל היתה מאורשה ליעקב לפני החתונה. כי יעקב אומר "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" כלומר הבה את אשתי (שכבר קניתי אותה באירושין עוד לפני זה) ועכשיו אני רוצה לשאת אותה על ידי ביאה (כי בתקופתם ביאה עשתה נישואין, לא חופה.

זה בהקשר לטענתך שיעקב ורחל לא היו נשואים כשהיא מסרה את הסימנים

שישמעאל עשה תשובה. אם רוצים להעמיס את כל המידות הרעות על הרשעים ואת כל המידות הטובות על הצדיקים.  

או למה עשיו היה צדיק בכיבוד אב ואם לפי חזל.

או איזבל ששימחה חתן וכלה.

או עגלון שכיבד את שם ה' וקם על רגליו.

או בנות לוט שדורשים את נעשיהן גם לגנאי וגם לשבח

ואולי הם גם באו לשקף את האמת, שהיו באותם אנשים גם צדדים טובים.

או כדי שנבין את הפשט בזכותם (כגון שעשיו כיבד את אביו)

השליליות אצל חז"ל, נראה שגם העם שיצא מהדמויות האלו בפשט הוא בעל תכונות שליליות "ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה".  למשל.

לעומת "יתן ה את האשה כרחל וכלאה" "הביטו אל צור חוצבתם אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם"

לכך שכשחזל רמרו דברים רעים על מישהו, זה כי או הוא או העם שיצא ממנו בעל תכונות כאלו.  ולא רק מטעמים חינוכיים.

כלומר לא יודע עם עשיו היה רשע או צדיק בהיסטוריה, אבל הכוחות העשווים נוצלו על ידי צאצאיו האדומים לרשעה, ולכן כשחזל מתארים את עשיו כרשע, זה כאבטיפוס לעם האדומי ההיסטורי , וכהאנשה אליו בדמות פרטית (כדוגמת הדוד סם לארהב), וגם האמירה שאלו הכוחות שגנוזים בעשיו. או למשל זה שעשיו כיבד את אביו למרות שהיה רשע, אולי זה רמז לכך שהנצרות לא מתכחשת למקורה-אביה התנכי

לעומת זאת ישמעאל שעשה תשובה, לא יודע אם זה ישמעאל האדם, אבל זה אומר על תכונה כלשהי בעם הישמעאלי.

אם היינו הולכים לפי המהר"צ חיות, אז הדמויות היו אמורות להיות או צדיקות לגמרי או רשעות לגמרי  , והרי אנו מוצאים מורכבות אצל חזל

פשוט כי הוא הילד שלהם.

ככה רחל ולאה הן אחיות אוהבות, שנוצרה בעל כרחן מציאות שהפרידה ביניהן. חז"ל באים להדגיש לנו שאל לנו לשכוח שהן גם היו אחיות שאכפת להן זה מזו.

אם לא הייתה ביניהן אחווה מעצם היותן אחיות, כנראה לא היה שום סיכוי לבני לאה ובני רחל לחיות בשלום.

וזה בעצם הקושי באחדות בעמ"י. ומה שצריך זה להתעלם מהנסיבות החיצוניות המפרידות, לזכור שאנחנו אחים בפנימיות, ואז לגשת לבירור המחלוקות (כמובן שיש מיעוט שאין מה לדבר איתו כי הוא לא מוכן לשמוע, אני מדבר על הרוב הבריא).

מוותרת על יעקב לטובת לאה, במקום להאבק עליו.

אתה צודק שלא סתם שתי הצרות היו שתי אחיות, כדי להראות שגם השבטים המחולקים בעם ישראל (מצד חילוק האמהות) הם עדיין עם אחד. ולזכרוני כך המהרל מפרש במדרש על הסעודה לעתיד לבוא שיעקב אומר לא אברך כי נשאתי 2 אחיות, כלומר הפריד את האיחוד, בניגוד לדוד שמולך על כל ישראל ומאחדם סופית ולו נאה לברך.

אבל בעיקר באיחוד בעם ישראל זה מצד יעקב כי כולנו בני ישראל, ואילו החילוק והמגוון בין השבטים הוא מצד רחל ולאה והמחלוקת ביניהן (כך לזכרוני אומר המהרל שישראל היה צריך להתפתח דווקא מ2 נשים כדי שיווצר מעם אחד כמה שבטים מחולקים), וחוץ מיוסף בנה העיקרי של רחל, ויהודה בנה העיקרי של לאה (ובנימין שנקרא על שם יעקב), כל השבטים נקראו על שם המחלוקת בין רחל ולאה ועל המלחמה שלהן מי תהיה יותר קרובה ליעקב . ראובן כי עתה יאהבני אישי. שמעון כי שמע ה כי שנואה. לוי עתה הפעם ילווה אישי. יששכר נתן אלוקי םשכרי אשר נתת ישפחתי. זבולון הפעם יזבלני אישי. דן דנני אלוקים (במשפט מול לאה), נפתלי נפתולי אלוקים (משפט מול ה' נשפטתי יחד עם אחותי) נפתלתי עם אחותי גם יכולתי (נצחתי במשפט).  כי עצם השבטיות בישראל שהם עם אחד חייבת להווצר ממחלוקת המדגישה את המגוון בין הדעות והשוני ביניהם. 

כי ללא המחלוקת מעולם לא היו נוצרים כמה שבטים בעם ישראל כי הרי עם ישראל הוא עם אחד נשמה אחת ממש. וכדי שיהיה מגוון שאבני החושן יההיו עם כמה צבעים ולא רק צבע אחד אלא פסיפס, צריכה להיות מחלוקת. (כך הרב קוק מסביר את ת"ח מרבים שלום בעולם. שדווקא שכל ת"ח חולק על חבירו ומודגשים ריבוי דעות וצדדים, בסוף יש הרמוניה במנגינה אחת של כל התווים השונים וזה השלום האמיתי ולא אחידות מדומה).

אז לכן לפי הפשט עניין של רחל ולאה זה דווקא המחלוקת ולא האיחוד (שבשורשו הן מאוחדות שהרי הן אחיות), ואילו האחדות מצד יעקב. עובדה שבפשט כמעט ואין אזכור לויתור של רחל ולאה אחת לשניה (חוץ מהבנה עקיפה על צידוק הדין במשפט מול ה', הן בדנני אלוקים והן בדינה).

חשבתי על זה היום שאולי בגלל שתורה שבכתב היא תורה של אמת ודין (למשל עין תחת עין שהרמבם אומר שנכתב כי ראוי מצד האמת והצדק היה להוציא את עינו של הפוגע) ואילו תורה שבעל פה היא ויתור ורחמים (לכן ממון במקום עין תחת עין, או 39 מלקות במקום 40). לכן תורה שבכתב מדגישה את צד האמת של רחל ולאה שלא ויתרו על יעקב, כמו ת"ח שלא מווותר על דעתו במחלוקת. ותורה שבעל פה מדגישה את הרחמים והויתור.

כי איש אמור להיות נשוי רק לאשה אחת. עובדה ששתי נשים לאותו איש נקראות צרות.

"אין אהבה לשנים" כמו שאומר המהר"ל

אחת הוא אוהב ואחת היא עוד אישה. זה קשה כמובן וזה ויתור, אבל זה לא ויתור מוחלט.

אני כתבתי שויתור חלקי בזוגיות הוא ויתור מוחלט. זה בינארי, או 0 או 1. אין חלקיות בזוגיות (נגיד של איש ל2 נשים.

זה שהיא טכנית נשואה לו ויולדת ילדים אבל לא אהובה ב100 אחוז, זה ויתור מוחלט

מבחינתה אם בעלה אוהב בעיקר אותה, זה ויתור גדול אבל לא מוחלט.

ברור שיש מתח גדול בין שתי הנשים, ולכן התורה אסרה לשאת אחיות כדי שהמתח לא יהיה בין אחיות, אבל בסופו של דבר המציאות היא שנשים אהבו את הבעל שלהן גם אם הוא נשא עוד אישה, מה שמוכיח שזה לא קיצוני כמו שאתה מתאר.

לשיטתך, איך שרה נתנה את הגר לאברם ואיך לאה ורחל נתנו את שפחותיהן ליעקב?

א. השפחה מראש במעמד פחות והיא מהווה כהמשך של הגבירה, שהרי היא שייכת לה, ולכן "אבנה אנכי ממנה" ולכן רחל מבחינתה על דן "ויתן *לי* בן".

ב. זה במצב אין ברירה שאין לה ילדים אז אין לה מה להפסיד. או במקרה של יעקב שבמילא יש לו 2 נשים אז 4 נשים זה לא ישנה.

ג. וזה עדיין הקרבה ענקית, ולכן דורשים על לאה "בגד" בגד בי שבא אל שפחתי, ונתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי, סימן שזה היה הקרבה גדולה

ד. לאה מוכנה לתת את זלפה, ורחל את בלהה, על דרך ההשאלה (במחילה) בבחינת "האויב של האויב שלי הוא אני" כלומר המחלוקת בין רחל ללאה, יוצרת את "גוש רחל" ו"גוש לאה" כאשר ההבדל בין השפחה לגבירה מתאפס לעומת המחלוקת.

זה לא שהן לא תאהבנה את הבעל, אלא מבחינתן כאילו הצרה הפרידה בכוח בינה לבעלה

בנישואין, ואנחנו חולקים האם זה גם במקרה דנן.

הבעל נשא את הצרה, לא היא אותו, והן מרמות את עצמן ממניעים רגשיים, אז על אותו משקל אפשר לוותר ממניעים רגשיים.

מבחינה אובייקטיבית, ושם אכן רחל מודעת לזה שה' אובייקטיבית עושה משפט גדול יותר ממה שהיא חווה בחייה הסובייקטיבים, משפט גם לרחל וגם ללאה, ולכן "דנני אלוקים". וכן לאה שקוראת שם דינה.

אבל בסוביקטיביות מבחינת רחל היא 100 אחוז של יעקב ורק היאב ובחינת לאה כנ"ל היא 100 אחוז של יעקב ורק היא "המעט קחתך את אישי".

הדבר דומה לצידוק הדין של איוב, סובייקטיבית הכאב הוא 100 אחוז ואין פה שום שמחה, אבל איוב נפתח לגודל האובייקטיבי האלוקי ומצגיק עליו את הדין ויודע שה'החליט כך שיכאב לו, אבל זה עדיין כואב סטבייקטיבית 

זה כדוגמת מחלוקת נגיד סאטמר והרב קוק, ששניהם מבינים שאלו ואלו דברי אלוקים "מבחוץ", אבל סובייקטיבית בתוך המחלוקת הרב קוק מבחינתו אנו 100 אחוז בגאולה ומבחינת סטמר אנו 100 אחוז בגלות

שמי שבתוך המחלוקת לא יכול לראות את התמונה השלימה של אלו ואלו כי הוא חי את המחלוקת.

כדוגמת ר אליעזר שאמר שהלכה כמותו ובת קול תוכיח.

או הגרא שאמר שהיה עושה לחסידים מה שעשה אליהו לנביאי הבעל, אבל תלמידו ר חיים, ראה את המחלוקת כבר "מבחוץ" ואז יכל להביט על האלו ואלו דברי.

הסימנים היא משל לצידוק הדין של רחל וההבנה של רחל שה' מסבב שגם לאה וגם רחל תהיינה נשואות ליעקב, ושלאה תלד יותר ילדים ותקדים את רחל כדי שלא תהיה שנואה, כמוכח מהפסוק "דנני אלוקים" ו"נפתולי אלוקים".

תורה שבעל פה שמדגישה את הרחמים של הויתור ולא את הדין של האמת (גדברי הגמרא שגדול ת"ח מספר תורה, שהתורה אמרה 40 מלקות ותורה שבעל פה 39 והלכה כתורה שבעל פה שמפחיתה מכה אחת) מדגישה במדרשי חזל את הויתור, תורה בכתב מדגישה את האמת ללא ויתור (כדוגמת עין תחת עין לעומת ממון שבתורה שבעל פה)

ולא תגובה של צידוק הדין בדיעבד אחרי שקרה המקרה.

לכן לענ"ד מסתבר יותר שפירוש המשל הוא מה שכתבתי בתגובה הראשונה. ואפשר גם להוסיף יותר מזה- עם כל אהבתה של רחל ליעקב, היו לה מלכתחילה תחושות מעורבות כלפי זה שהיא זו שמתחתנת עם יעקב ולא אחותה הגדולה האהובה.

הגדולה התפללו על יצר ע"ז שיעלם, זה משל להסכמה שהסכימו אנשי כנסת הגדולה לכך שיצר הע"ז יעלם בעקבות ביטול הנבואה וגלות השכינה שקרתה במילא בגלל חורבן בית ראשון.  כך נראה שמשתמע ממהלך האידאות לישראל של הרב קוק , שביטול יצר הע"ז היה תהליך היסטורי במילא ולא קשור להחלטה של אנשי הכנסת הגדולה. אלא שאנש יכנסת הדולה השכילו לנצל את המצב החדש לתועלת לטובה והבינו את המגמה ההיסטורית והתהליך וגזרו תקנות בהתאם למצב החדש. לכן נקראו "מבטלי יצר הע"ז". 

לפעמים חז"ל מדברים בקודים במשלים שלהם. למשל יהושע בן נון היה לו להתפלל על יצר ע"ז שיעלם ולא התפלל. הכונה שיהושע מייצג מגמה היסטורית שלא קשורה לביטול יצר ע"ז.

עכן תיקן תפילת ועל כן נקווה- הכוונה שמהותו הוא ושבט יהודה מייצגים את המגמה של ועל כן נקווה המגמה האוניברסלית של עם ישראל לאור לגויים, לעומת יהושע ושבט יוסף שמייצג את המגמה של עלינו לשבח החלק הראשון בתפילה של ייחודיות ישראל על פני האומות.

נח מציא את המחרשה - הכוונה שנוח הביא לתיקון קללת האדמה במוסריותו ובהנהגת דורו ובהצלתו מהמבול, כמו שהמחרשה מתקנת את האדמה לחקלאות.

אברהם תיקן תפילת שחרית - הכוונה שחי את מידת החסד שהיא מידתה של תפילת שחרית.

ועוד דוגמאות רבים למשלים במדרשי חז"ל.

יכול להיות שרחל כבר מראש ידעה על ההשגחה של ה' על זה, שהרי ידעה שגם היא וגם לאה ראויות להתחתן רק עם יעקב, אבל זה עדיין לא משנה שעיקר המעשה בפועל היה קנאות לכל אשה שגוזלת את יעקב ממנה, והויתור היה רק בהסתכלות אובייקטיבית על סדר ההשגחה של ה'. עובדה שבפשט לא מוזכר שום ויתור בפועל, אחרת היינו מוצאים שלאה תוותר לרחל על הדודאים, ובמקום זה היא סוחרת בהן בטענת "המעט קחתך את אישי"

"נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי".

רחל המשיכה להיות הכי אהובה גם בסוף "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי".

"בני רחל אשת יעקב" חזל דרשו - היא עיקרו של בית, לכן רק בה נאמר אשת יעקב

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".