נלחמות אחת עם השניה על הקשר עם יעקב (למעט זה שלאה קוראת לביתה דינה, משמע על שם שה' שפט אותה שלא יהיה לה בן אלא בת, לטובת רחל. כלומר היא הפסידה במשפט ה' מול רחל), ואילו המדרש מדבר על כך שהן מוותרות אחת לשניה על הקשר?
למה בפשט הפרשה משמע שרחל ולאהקעלעברימבאר
עדיף לכתוב את התשובה שלך מידטיפות של אור
אבל לזה אין לי תשובה. רק שאלה.קעלעברימבאר
יש לך כיוון בעניין?קעלעברימבאר
אוליטיפות של אור
(באופן כללי: לזכרוני המהרצ חיות אומר שחזל מעמיסים מעשים טובים על הדמויות החיוביות בתנך ועבירות על הדמויות השליליות מטעמים חינוכיים)
אבל שאשה תלחם על בעלה זה מעשה טוב לא רע, או כנ"לקעלעברימבאר
שת"ח "ילחם" במחלוקת על דעתו מול בעל הפלוגתא, לא לגאוותו האישית אלא למטרת הופעת האמת כפי שהוא רואה. או כמו שאמר הרב אויירבך שלכל ת"ח יש מעיין בת קול קטנה שאומרת לו שדווקא הלכה כמותו. וכן ר יוחנן הצטער כשריש לקיש נפטר ואין מי שיקשה קושיות על סברתו. וכן אמרו ששני ת"ח נלחמים במלחמתה של תורה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה בסופה.
כלומר מחלוקת רחל ולאה היא לשם שמים, אז זה גם מעשה טוב.
אז למה חז"ל הדגישו את המעשה הטוב של מידת הרחמים של הויתור, ולא המעשה הטוב של מידת האמת שאינה וותרנית?
לא יודע האם להלחם זה טובטיפות של אור
גם כשמישהי גונבת לאשה את בעלה (לא באשמתה)?קעלעברימבאר
אם אדם לוקה בנפשו ייגנוב למישהו את הילד, אז כדי לא לבייש אותו הוא יוותר לו? (מה גם שזה על חשבון רצונו של יעקב)
הא קמ"ל, ואשרי מי שעומד בכך.. ודאי אינו חיובטיפות של אור
(ילד שונה כמובן)
להפך. אם רחל היתה מוותרתקעלעברימבאר
על יעקב בפשט, זה מראה שהיא לא אוהבת אותו באמת. (מצד שני יש את מימד מידת הרחמים של לא לבייש את לאה ולהתחשב בה, אבל היא לא באמת מכריעה. ואז השאלה למה חז"ל הדגישו כאן את מידת הרחמים והוויתור ולא את מידת האמת?)
ובמה שונה בן זוג מילד?
במה שונה נישואין מילד? שהם עדיין לא נשואים כמובןטיפות של אור
אבל הם ראויים אחד לשניה, ורצו כבר להתחתן, עדקעלעברימבאר
שלבן (באמצעות לאה שלא באשמתה) גנב את יעקב מרחל.
וחוץ מזה מאבק לאה על יעקב "המעט קחתך את אישי" או רחל "נפתולי אלוקים נפתלי עם אחותי" היה אחרי שהן נשואות ליעקב
הא קמ"ל. (ב"מאבק" להולדת הילדים לא היה ביושטיפות של אור
וראה רשר הירש על מעשה הדודאים)
יותר גרוע מביוש(מצד מידת הרחמים),זה ממש לקחת הבעלקעלעברימבאר
לצד של אשה מסוימת על חשבון האשה האחרת. כמו שאומרת לאה "המעט קחתך את אישי?!"
נו, אז חזל לימדו אחרת...טיפות של אור
אז השאלה למה הסתירה בין הפשט לחז"לקעלעברימבאר
כלומר למה הכתוב בחר במידת האמת ואילו חזל במידת הרחמים
לא סתירה, השלמה... אבל זה כבר לחזור על עצמי אז אניטיפות של אור
גם אם תקרא לזה השלמה, למה התורהקעלעברימבאר
בחרה בצד אחד וחזל בצד אחר? למה לא ההפך? למה שהתורה לא תדגיש את הויתור של הרחמים, וחזל את האמת?
לא אמת אלא רצון,טיפות של אור
זה לא רצון אלא אהבה, כלומר קשר בין 2 אנשים.קעלעברימבאר
גם אם האהבה נעשתה מבחירה חפשית, בסוף היא קיימת כאהבה ולא כמשהו סתמי.
אם היינו אומרים שהפשט הוא כמו חז"ל, אני במקום יעקב הייתי נעלב שרחל ככה מוותרת עלי...
..טיפות של אור
"בא לפני מקרה של נערה גויה שנעשתה גיורת צדק. היא לא הצטרפה לעמנו בגלל שנתנה עיניה במישהו. (אחר כך) היא פגשה בחור יהודי שבא מרקע חילוני ולא היה לו כל ידע ביהדות. היא קירבה אותו ליהדות, והם השתדכו. הוא ביקש להתחקות על עקבות אבותיו לכן ביקר בבית עלמין בו קבור סבו, וראה סמל מוזר על אבן המצבה: עשר אצבעות,
כשהבהונות והאצבעות הקדמיות יוצרים כמעט משולש. הוא התחיל להתעניין הוא חשב שזה סמל מיסטי וגילה שהוא
כהן.
מה נוכל לעשות? זאת ההלכה: כהן אסור בגיורת. אנחנו נכנעים לרצון העליון-על-כל יתברך שמו לעד.
... כשעצב בלבי, השתתפתי בסבלה של האשה האומללה שהיתה הכלי לחזרתו לחיק היהדות, ואז היא איבדה אותו. קמה, והלכה לדרכה."
(הרב סולובייצ'יק, זה סיני)
ברור שהלכה גוברת על אהבה, אבל רקקעלעברימבאר
במקרה שההלכה אוסרת את האהבה (ואז גם מתברר שהאיש והאשה לא באמת קשורים אחד לשניה מצד ההשגחה). במקרה של רחל והסימנים לא היה איסור בזה.
דיברתי על ויתור לעומת אהבה, לא על הלכה שאוסרת מפורשות לעומת אהבה.
או במקרה של הרב סולבייציק - מה היה קורה אם לא היה כהן, אבל מישהי מסכנה היתה צריכה שידוך, האם היה נכון שהיא תוותר עליו?
המקרה שהבאת טיפונת מזכיר את עקדת יצחק, לא את ויתור רחל על הסימנים
הא קמ"ל, שגם לבייש זה נורא ואיום...טיפות של אור
ולוותר על הבעל זה עוד יותר נורא ואיוםקעלעברימבאר
נו, אז חזל לא חושבים כמוך...טיפות של אור
הפשט חושב כמוניקעלעברימבאר
המעט קחתך את אישי. נתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גםקעלעברימבאר
יכולתי (לה)
המעט קחתך את אישי. הפשט חושב כמוניקעלעברימבאר
אז מה זה המעט קחתך ונפתולי ?קעלעברימבאר
רצוןטיפות של אור
אז אם היה רצון זה סותר את ויתור על הסימניםקעלעברימבאר
טוב, אני חושב שאתה פשוט לא רוצה להסכיםטיפות של אור
איך רחל וויתרה על הסימנים עם היא נאבקת עם לאה?קעלעברימבאר
"נפתולי אלוקים" רשי מפרש מאבק לזכרוני
נו אז תסביר איך זה מסתדר שרחלקעלעברימבאר
גם מוותרת על הסימנים וגם נאבקת עם לאה
חשבתי על זה עכשיו, לדעתיקעלעברימבאר
בפשט רחל לא ויתרה על הסימנים. וזה דווקא צידקותה שלא ויתרה על הקשר בינה לבין יעקב.
ההכרה שלה וההבנה שכנראה ה' סיבב שלאה תתחתן עם יעקב ושתלד יותר ילדים כדי שלא תהיה שנואה (שאת זה רואים בפשט מ"דנני אלוקים") וקבלת הדין עליה, מכונה אצל חז"ל במשל בשם "ויתור על הסימנים" כאילו היא עשתה כאן משהו אקטיבי של ויתור ללאה, כאשר בפועל זה היה רק הכרה פסיבית במה שההשגחה סידרה ללאה וקבלת הדין עליה
לדעתי עדיף ללמוד מדרש,טיפות של אור
אבל המדרש הוא בדרך כלל לאקעלעברימבאר
כפשוטו. במיוחד שהפשט סותר זאת. אחרת אשמדאי היה מלך כפשוטו ועוג זרק הר על ישראל
לא מבין איך זה קשורטיפות של אור
שרחל בפועל מעולם לא עשתה מעשהקעלעברימבאר
של ויתור ללאה. לא היה ולא נברא.
היא רק הצדיקה עליה את הדין והבינה למה ההשגחה סידרה שללאה יהיה טוב והכירה במשמעות ששל זה
טוב עכשיו אתה סתם 🤷♂️טיפות של אור
האם בפשט משמע שרחל ויתרה על הסימנים?קעלעברימבאר
מה אתה אומר?
שלא נשמע שאתה שואל כדי לדעת 🤷♂️טיפות של אור
אני פשוט תמה איך מהפשט אפשר לראות שרחל ויתרהקעלעברימבאר
זה מה שכתבתי, שלא נשמע שאתה רוצה לדעתטיפות של אור
אז אני תמה איך קראת את הפשטקעלעברימבאר
אסור לתמוה?
קעלעברימבאר
אפשר, אני רק מסביר למה אני לא רואה טעם לענותטיפות של אור
וחץ מזה זה מסקרן אותי איך קראת, בלי קשר לתמיההקעלעברימבאר
זה שזה מסקרן אותי זה לא אומר שאני לא אקשה קושיותקעלעברימבאר
אם זה יהיה קשה 
אז בעיה שלך.....טיפות של אור
זה שאלה של תימהקעלעברימבאר
כשאומרים שאשמדאי היה מלך הכוונהקעלעברימבאר
ששלמה מלך בהשפעת נשותיו האליליות ובעצם לא שלמה ההצדיק שלט אלא "שדיות" שלטה על ישראל.
כך גם כאן, ויתור הסימנים של רחל זה לא ארוע היסטורי, אלא תיאור חז"ל את הלך הרוח שקרה בפועל (של צידוק הדין של רחל, כדוגמת "דנה לאה דין בעצמה" לגבי דינה)
ההבדל ביןקעלעברימבאר
אהבה בתרבות המערבית לבין אהבה לפי האמת והתורה, היא שבתרבות המערבית הדבר היחיד שקדוש זה רצונו של אדם, והכלל היחיד שחיים לאורו זה "מה ששנוא על חברך לא תעשה לו". אבל לא חיים לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". ולכן אהבה בתרבות המערבית=מה שעושה נעים לי ולזולת. לכן בתרבות המערבית אין בעיה אם בן זוג יבגוד בשני אם השני מרשה לו את זה, שהרי נתן לו את רצונו והערך היחיד זה רצנוו של אדם. גם התרבות המערבית לא מסוגלת להבין למה זוג שמגיע לבית דין ושניהם רוצים להתגרש, למה בית דין מנסה להציל את הזוגיות, הרי זה נגד רצונם.
אבל אהבה לפי האמת ולפי התורה, גם חיה לאור "ואהבת לרעך" ולא רק לאור "מה ששנוא על חברך". רצונו של האדם זה לא כל הערך היחיד, יש גם חשיבות עצמית לקשר בין 2 אנשים. לכן ניאוף אסור גם אם בן הזוג יתן את הסכמתו המלאה, ולכן בית הדין מנסה להציל זוג ששניהם רוצים להתגרש, כי אחירותה של החברה לא לפרק כאן קשר שנוצר בהינף יד בלי לנסות להציל אותו.
לכן אהבה, היא לא רק "רצונו של אדם" בניגוד למה שהתרבות המערבית חושבת. אלא אהבה זה קשר בין 2 אנשים.
נראה שיעקב ורחל כבר היו מאורשים מתחילת ה7 שנים,קעלעברימבאראחרונה
ולכן כבר רחל היתה מאורשה ליעקב לפני החתונה. כי יעקב אומר "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" כלומר הבה את אשתי (שכבר קניתי אותה באירושין עוד לפני זה) ועכשיו אני רוצה לשאת אותה על ידי ביאה (כי בתקופתם ביאה עשתה נישואין, לא חופה.
זה בהקשר לטענתך שיעקב ורחל לא היו נשואים כשהיא מסרה את הסימנים
יישר כוח על החידוש שהבאת של המהר"צ חיות
קעלעברימבאר
אתה זוכר אולי איפה הוא כותב את זה?נוגע, לא נוגע
סורי, רק קראתי פעם בספר או מאמר שכתבו כך...טיפות של אור
תודה, זה אכן שםנוגע, לא נוגע
שאלה אז למה חזל אומריםקעלעברימבאר
שישמעאל עשה תשובה. אם רוצים להעמיס את כל המידות הרעות על הרשעים ואת כל המידות הטובות על הצדיקים.
או למה עשיו היה צדיק בכיבוד אב ואם לפי חזל.
או איזבל ששימחה חתן וכלה.
או עגלון שכיבד את שם ה' וקם על רגליו.
או בנות לוט שדורשים את נעשיהן גם לגנאי וגם לשבח
כי גם אלו מסרים חינוכייםנוגע, לא נוגע
ואולי הם גם באו לשקף את האמת, שהיו באותם אנשים גם צדדים טובים.
או כדי שנבין את הפשט בזכותם (כגון שעשיו כיבד את אביו)
אבל אם נעקוב אחרי הדמויותקעלעברימבאר
השליליות אצל חז"ל, נראה שגם העם שיצא מהדמויות האלו בפשט הוא בעל תכונות שליליות "ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה". למשל.
לעומת "יתן ה את האשה כרחל וכלאה" "הביטו אל צור חוצבתם אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם"
למה זה קשה?נוגע, לא נוגע
זה לא קושיא, אלא ראיהקעלעברימבאר
לכך שכשחזל רמרו דברים רעים על מישהו, זה כי או הוא או העם שיצא ממנו בעל תכונות כאלו. ולא רק מטעמים חינוכיים.
כלומר לא יודע עם עשיו היה רשע או צדיק בהיסטוריה, אבל הכוחות העשווים נוצלו על ידי צאצאיו האדומים לרשעה, ולכן כשחזל מתארים את עשיו כרשע, זה כאבטיפוס לעם האדומי ההיסטורי , וכהאנשה אליו בדמות פרטית (כדוגמת הדוד סם לארהב), וגם האמירה שאלו הכוחות שגנוזים בעשיו. או למשל זה שעשיו כיבד את אביו למרות שהיה רשע, אולי זה רמז לכך שהנצרות לא מתכחשת למקורה-אביה התנכי
לעומת זאת ישמעאל שעשה תשובה, לא יודע אם זה ישמעאל האדם, אבל זה אומר על תכונה כלשהי בעם הישמעאלי.
אם היינו הולכים לפי המהר"צ חיות, אז הדמויות היו אמורות להיות או צדיקות לגמרי או רשעות לגמרי , והרי אנו מוצאים מורכבות אצל חזל
בסדר, לא כתבתי שזה רק מטעמים חינוכייםנוגע, לא נוגע
זה היה קושיא על ההסבר של המהרת חיות, למרותקעלעברימבאר
אני יודענוגע, לא נוגע
זה כמו שיצחק ורבקה אהבו את עשיו למרות רשעותונוגע, לא נוגע
פשוט כי הוא הילד שלהם.
ככה רחל ולאה הן אחיות אוהבות, שנוצרה בעל כרחן מציאות שהפרידה ביניהן. חז"ל באים להדגיש לנו שאל לנו לשכוח שהן גם היו אחיות שאכפת להן זה מזו.
אם לא הייתה ביניהן אחווה מעצם היותן אחיות, כנראה לא היה שום סיכוי לבני לאה ובני רחל לחיות בשלום.
וזה בעצם הקושי באחדות בעמ"י. ומה שצריך זה להתעלם מהנסיבות החיצוניות המפרידות, לזכור שאנחנו אחים בפנימיות, ואז לגשת לבירור המחלוקות (כמובן שיש מיעוט שאין מה לדבר איתו כי הוא לא מוכן לשמוע, אני מדבר על הרוב הבריא).
אבל כאן זה יותר מאחווה, זה שרחלקעלעברימבאר
מוותרת על יעקב לטובת לאה, במקום להאבק עליו.
אתה צודק שלא סתם שתי הצרות היו שתי אחיות, כדי להראות שגם השבטים המחולקים בעם ישראל (מצד חילוק האמהות) הם עדיין עם אחד. ולזכרוני כך המהרל מפרש במדרש על הסעודה לעתיד לבוא שיעקב אומר לא אברך כי נשאתי 2 אחיות, כלומר הפריד את האיחוד, בניגוד לדוד שמולך על כל ישראל ומאחדם סופית ולו נאה לברך.
אבל בעיקר באיחוד בעם ישראל זה מצד יעקב כי כולנו בני ישראל, ואילו החילוק והמגוון בין השבטים הוא מצד רחל ולאה והמחלוקת ביניהן (כך לזכרוני אומר המהרל שישראל היה צריך להתפתח דווקא מ2 נשים כדי שיווצר מעם אחד כמה שבטים מחולקים), וחוץ מיוסף בנה העיקרי של רחל, ויהודה בנה העיקרי של לאה (ובנימין שנקרא על שם יעקב), כל השבטים נקראו על שם המחלוקת בין רחל ולאה ועל המלחמה שלהן מי תהיה יותר קרובה ליעקב . ראובן כי עתה יאהבני אישי. שמעון כי שמע ה כי שנואה. לוי עתה הפעם ילווה אישי. יששכר נתן אלוקי םשכרי אשר נתת ישפחתי. זבולון הפעם יזבלני אישי. דן דנני אלוקים (במשפט מול לאה), נפתלי נפתולי אלוקים (משפט מול ה' נשפטתי יחד עם אחותי) נפתלתי עם אחותי גם יכולתי (נצחתי במשפט). כי עצם השבטיות בישראל שהם עם אחד חייבת להווצר ממחלוקת המדגישה את המגוון בין הדעות והשוני ביניהם.
כי ללא המחלוקת מעולם לא היו נוצרים כמה שבטים בעם ישראל כי הרי עם ישראל הוא עם אחד נשמה אחת ממש. וכדי שיהיה מגוון שאבני החושן יההיו עם כמה צבעים ולא רק צבע אחד אלא פסיפס, צריכה להיות מחלוקת. (כך הרב קוק מסביר את ת"ח מרבים שלום בעולם. שדווקא שכל ת"ח חולק על חבירו ומודגשים ריבוי דעות וצדדים, בסוף יש הרמוניה במנגינה אחת של כל התווים השונים וזה השלום האמיתי ולא אחידות מדומה).
אז לכן לפי הפשט עניין של רחל ולאה זה דווקא המחלוקת ולא האיחוד (שבשורשו הן מאוחדות שהרי הן אחיות), ואילו האחדות מצד יעקב. עובדה שבפשט כמעט ואין אזכור לויתור של רחל ולאה אחת לשניה (חוץ מהבנה עקיפה על צידוק הדין במשפט מול ה', הן בדנני אלוקים והן בדינה).
חשבתי על זה היום שאולי בגלל שתורה שבכתב היא תורה של אמת ודין (למשל עין תחת עין שהרמבם אומר שנכתב כי ראוי מצד האמת והצדק היה להוציא את עינו של הפוגע) ואילו תורה שבעל פה היא ויתור ורחמים (לכן ממון במקום עין תחת עין, או 39 מלקות במקום 40). לכן תורה שבכתב מדגישה את צד האמת של רחל ולאה שלא ויתרו על יעקב, כמו ת"ח שלא מווותר על דעתו במחלוקת. ותורה שבעל פה מדגישה את הרחמים והויתור.
מי אמר שזה ויתור מוחלט ולא רק ויתור על הבלעדיותנוגע, לא נוגע
בנישואין, ויתור על הבלעדיות זה ויתור מוחלט.קעלעברימבאר
כי איש אמור להיות נשוי רק לאשה אחת. עובדה ששתי נשים לאותו איש נקראות צרות.
"אין אהבה לשנים" כמו שאומר המהר"ל
בימיהם, לא בהכרחנוגע, לא נוגע
אחת הוא אוהב ואחת היא עוד אישה. זה קשה כמובן וזה ויתור, אבל זה לא ויתור מוחלט.
שאשה תוותר על להיות אהובה מבעלה זהקעלעברימבאר
נו באמתנוגע, לא נוגע
התורה אסרה לשאת 2 אחיות כיקעלעברימבאר
תקרא שוב מה כתבתינוגע, לא נוגע
אז לא הבנתי אותך.קעלעברימבאר
אני כתבתי שויתור חלקי בזוגיות הוא ויתור מוחלט. זה בינארי, או 0 או 1. אין חלקיות בזוגיות (נגיד של איש ל2 נשים.
זה שהיא טכנית נשואה לו ויולדת ילדים אבל לא אהובה ב100 אחוז, זה ויתור מוחלט
לא, זה לא ויתור מוחלט בזמנםנוגע, לא נוגע
מבחינתה אם בעלה אוהב בעיקר אותה, זה ויתור גדול אבל לא מוחלט.
ברור שיש מתח גדול בין שתי הנשים, ולכן התורה אסרה לשאת אחיות כדי שהמתח לא יהיה בין אחיות, אבל בסופו של דבר המציאות היא שנשים אהבו את הבעל שלהן גם אם הוא נשא עוד אישה, מה שמוכיח שזה לא קיצוני כמו שאתה מתאר.
לשיטתך, איך שרה נתנה את הגר לאברם ואיך לאה ורחל נתנו את שפחותיהן ליעקב?
אזקעלעברימבאר
א. השפחה מראש במעמד פחות והיא מהווה כהמשך של הגבירה, שהרי היא שייכת לה, ולכן "אבנה אנכי ממנה" ולכן רחל מבחינתה על דן "ויתן *לי* בן".
ב. זה במצב אין ברירה שאין לה ילדים אז אין לה מה להפסיד. או במקרה של יעקב שבמילא יש לו 2 נשים אז 4 נשים זה לא ישנה.
ג. וזה עדיין הקרבה ענקית, ולכן דורשים על לאה "בגד" בגד בי שבא אל שפחתי, ונתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי, סימן שזה היה הקרבה גדולה
ד. לאה מוכנה לתת את זלפה, ורחל את בלהה, על דרך ההשאלה (במחילה) בבחינת "האויב של האויב שלי הוא אני" כלומר המחלוקת בין רחל ללאה, יוצרת את "גוש רחל" ו"גוש לאה" כאשר ההבדל בין השפחה לגבירה מתאפס לעומת המחלוקת.
זה לא שהן לא תאהבנה את הבעל, אלא מבחינתן כאילו הצרה הפרידה בכוח בינה לבעלה
אז אתה מסכים שיש מושג של ויתור גדול אבל לא מוחלטנוגע, לא נוגע
בנישואין, ואנחנו חולקים האם זה גם במקרה דנן.
הבעל נשא את הצרה, לא היא אותו, והן מרמות את עצמן ממניעים רגשיים, אז על אותו משקל אפשר לוותר ממניעים רגשיים.
הויתור הלא מוחלט הואקעלעברימבאר
מבחינה אובייקטיבית, ושם אכן רחל מודעת לזה שה' אובייקטיבית עושה משפט גדול יותר ממה שהיא חווה בחייה הסובייקטיבים, משפט גם לרחל וגם ללאה, ולכן "דנני אלוקים". וכן לאה שקוראת שם דינה.
אבל בסוביקטיביות מבחינת רחל היא 100 אחוז של יעקב ורק היאב ובחינת לאה כנ"ל היא 100 אחוז של יעקב ורק היא "המעט קחתך את אישי".
הדבר דומה לצידוק הדין של איוב, סובייקטיבית הכאב הוא 100 אחוז ואין פה שום שמחה, אבל איוב נפתח לגודל האובייקטיבי האלוקי ומצגיק עליו את הדין ויודע שה'החליט כך שיכאב לו, אבל זה עדיין כואב סטבייקטיבית
ודברי לאה:קעלעברימבאר
זה נכון שרחל ולאה מבינות שה' סיבבקעלעברימבאר
זה כדוגמת מחלוקת נגיד סאטמר והרב קוק, ששניהם מבינים שאלו ואלו דברי אלוקים "מבחוץ", אבל סובייקטיבית בתוך המחלוקת הרב קוק מבחינתו אנו 100 אחוז בגאולה ומבחינת סטמר אנו 100 אחוז בגלות
אני לא מסכים איתךנוגע, לא נוגע
גם באגדתות יש מחלוקות חריפות, עדקעלעברימבאר
שמי שבתוך המחלוקת לא יכול לראות את התמונה השלימה של אלו ואלו כי הוא חי את המחלוקת.
כדוגמת ר אליעזר שאמר שהלכה כמותו ובת קול תוכיח.
או הגרא שאמר שהיה עושה לחסידים מה שעשה אליהו לנביאי הבעל, אבל תלמידו ר חיים, ראה את המחלוקת כבר "מבחוץ" ואז יכל להביט על האלו ואלו דברי.
לא כדאי שנתרחב לעוד דיון..נוגע, לא נוגע
טוב אבל מחלוקת רחל ולאה היאקעלעברימבאר
כמובןנוגע, לא נוגע
כמו שכתבתי, מסירתקעלעברימבאר
הסימנים היא משל לצידוק הדין של רחל וההבנה של רחל שה' מסבב שגם לאה וגם רחל תהיינה נשואות ליעקב, ושלאה תלד יותר ילדים ותקדים את רחל כדי שלא תהיה שנואה, כמוכח מהפסוק "דנני אלוקים" ו"נפתולי אלוקים".
תורה שבעל פה שמדגישה את הרחמים של הויתור ולא את הדין של האמת (גדברי הגמרא שגדול ת"ח מספר תורה, שהתורה אמרה 40 מלקות ותורה שבעל פה 39 והלכה כתורה שבעל פה שמפחיתה מכה אחת) מדגישה במדרשי חזל את הויתור, תורה בכתב מדגישה את האמת ללא ויתור (כדוגמת עין תחת עין לעומת ממון שבתורה שבעל פה)
הבעיה עם ההסבר הזה היא שהמשל מתאר מעשה בחירינוגע, לא נוגע
ולא תגובה של צידוק הדין בדיעבד אחרי שקרה המקרה.
לכן לענ"ד מסתבר יותר שפירוש המשל הוא מה שכתבתי בתגובה הראשונה. ואפשר גם להוסיף יותר מזה- עם כל אהבתה של רחל ליעקב, היו לה מלכתחילה תחושות מעורבות כלפי זה שהיא זו שמתחתנת עם יעקב ולא אחותה הגדולה האהובה.
גם לדוגמא זה שאנשי כנסתקעלעברימבאר
הגדולה התפללו על יצר ע"ז שיעלם, זה משל להסכמה שהסכימו אנשי כנסת הגדולה לכך שיצר הע"ז יעלם בעקבות ביטול הנבואה וגלות השכינה שקרתה במילא בגלל חורבן בית ראשון. כך נראה שמשתמע ממהלך האידאות לישראל של הרב קוק , שביטול יצר הע"ז היה תהליך היסטורי במילא ולא קשור להחלטה של אנשי הכנסת הגדולה. אלא שאנש יכנסת הדולה השכילו לנצל את המצב החדש לתועלת לטובה והבינו את המגמה ההיסטורית והתהליך וגזרו תקנות בהתאם למצב החדש. לכן נקראו "מבטלי יצר הע"ז".
לפעמים חז"ל מדברים בקודים במשלים שלהם. למשל יהושע בן נון היה לו להתפלל על יצר ע"ז שיעלם ולא התפלל. הכונה שיהושע מייצג מגמה היסטורית שלא קשורה לביטול יצר ע"ז.
עכן תיקן תפילת ועל כן נקווה- הכוונה שמהותו הוא ושבט יהודה מייצגים את המגמה של ועל כן נקווה המגמה האוניברסלית של עם ישראל לאור לגויים, לעומת יהושע ושבט יוסף שמייצג את המגמה של עלינו לשבח החלק הראשון בתפילה של ייחודיות ישראל על פני האומות.
נח מציא את המחרשה - הכוונה שנוח הביא לתיקון קללת האדמה במוסריותו ובהנהגת דורו ובהצלתו מהמבול, כמו שהמחרשה מתקנת את האדמה לחקלאות.
אברהם תיקן תפילת שחרית - הכוונה שחי את מידת החסד שהיא מידתה של תפילת שחרית.
ועוד דוגמאות רבים למשלים במדרשי חז"ל.
יכול להיות שרחל כבר מראש ידעה על ההשגחה של ה' על זה, שהרי ידעה שגם היא וגם לאה ראויות להתחתן רק עם יעקב, אבל זה עדיין לא משנה שעיקר המעשה בפועל היה קנאות לכל אשה שגוזלת את יעקב ממנה, והויתור היה רק בהסתכלות אובייקטיבית על סדר ההשגחה של ה'. עובדה שבפשט לא מוזכר שום ויתור בפועל, אחרת היינו מוצאים שלאה תוותר לרחל על הדודאים, ובמקום זה היא סוחרת בהן בטענת "המעט קחתך את אישי"
עקרון יפה, אני לא בטוח שנכון להחיל אותו באופן נרחבנוגע, לא נוגע
גם רחל:קעלעברימבאר
"נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי".
רחל המשיכה להיות הכי אהובה גם בסוף "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי".
"בני רחל אשת יעקב" חזל דרשו - היא עיקרו של בית, לכן רק בה נאמר אשת יעקב
זה לא סותרנוגע, לא נוגע
בכל מקרה רואים שלאה לא ויתרה לרחלקעלעברימבאר
על זה עניתי קודםנוגע, לא נוגע
אגב איפה ראית שהגר"א אמר את זה?נוגע, לא נוגע
דוד המלך עדיין חייכְּקֶדֶם
כי השאיפה למלכות ישראל בעם ישראל חיה.קעלעברימבאר
ויעקב חי כי עם ישראל קיים
גם ה' העביר חטאתך לא תמותכְּקֶדֶםאחרונה
שמואל ב יב יג
ליקוטי מוהר"ן 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'שנונימי
שלוש נקודות: הצדיק, ה' יתברך וחברים.
נקודת ה' יתברך ונקודת החבר 》》》
צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא הצדיק שהוא שורש נשמות ישראל (משה רבינו ע"ה).
וכשאינו מקושר לצדיק האמיתי ומקבל ממנו,
הוא יוצא מגבול הקדושה אל החכמות החיצוניות והאמונות הכוזביות שהן רשות הסיטרא אחרא והקליפות.
מה עם כלל האומה?קעלעברימבאר
חשוב לדבוק בצדיקים רבים לא רק בצדיק אחד מסויים!דורש טוב לעמי
הרבה רעות חולות נובעות מכך שאנשים מנסים לדבוק דווקא בצדיק אחד מסויים. וזה מביא אותם בסוף גם לזלזל בצדיקים אחרים, וגורר פילוגים ושנאה.
מטרת ההתדבקות בצדיקים היא ההתדבקות בנשמת האומה בכללותהּ.
"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי־נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב". - אורות ישראל ג, ג
יש הבדל בין הגלות לארץ ישראל.קעלעברימבאר
בגלות אפשר, כי במילא הכל זה תורת הפרט.
גם אמר הרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים (כלומר שחיים את ענייני הכלל והממלכה) זה עצמו דבקות בכלל ישראל
(המקור בפנקסים אפילו יותר חריףטיפות של אור
"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל הוא צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הוייתית, ידבק גם כן בחסרונותיו, ולפעמים חסרונותיו יפעלו על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי, ויהיה קרוב מאד להפסד נפשי עצום. ישראל צריכים להיות דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב")
תמיד הצחיק אותי שפה הרציה ה"מיסנגד" מגןקעלעברימבאר
על החסידים🙃 (למרות שכל מה שבאורות זה עריכה על פי החלטת הרב קוק עצמו)
יישר כחדורש טוב לעמי
היכן המקור בפנקסים?ליפא העגלון
פנקסי הראיה כרך ז עמוד קמאטיפות של אור
אגב, ייתכן שהרציה ערך ל"לפעמים",קעלעברימבאר
כי הרציה אמר שדבקות בצדיקים כלל ישראלים היא עצמה נחשבת דבקות בכלל האומה ולא בצדיק.
ואילו הרב קוק התכוון בפסקה לצדיקים שאינם כלל ישראלים.
(שמעתי מהרב שרקי ששמע ישירות מהרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים זה נחשב דבקות בכלל האומה ולא בצדיק)
אני תמיד תוהה איך אמירות כאלו לא מטרידות אנשיםטיפות של אור
"צריך להיזהר בהתבטלות לרבי. רק בהתלבטות לרביים שלנו לא צריך להיזהר, כי אצלנו הם שונים, הם ככה וככה"
לא לרביים שלנו.קעלעברימבאר
לצדיקים כלל ישראלים.
לא יודע מה הכוונה צדיקים כלל ישראלים. אולי כאלה שעוסקים בחיי הכלל? אולי רבנים שהם גם פוליטיקאים? אולי כאלה שהם כמו הרב גורן ובצבא? אין לי מושג. לא בטוח שזה כולל את הרצי"ה עצמו. רק זוכר שהרב שרקי אמר זאת (והוא לא מן הסוג של האנשים שיאמרו "ברב שלנו תדבק ובאחרים לא" לזכרוני זו היתה שאלה של הרב שרקי עצמו את הרציה לגבי צדיקים כלל ישראלים. אני מנסה לחפש זאת)
אחרי חיפוש שעשיתי - זה לא המלצה להדבק בצדיקים כאלה, אלא שהסכנה שהובאה בפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כאלה.
בכל מקרה לא ראיתי מישהו שהפך את הרציה לאדמור עד כה
"ובמקרה" התכונה הזאת מתאימהטיפות של אור
לרבנים מהקבוצה של האומר 
כן אבל לא נראה לי זו הסבה שהרציה או הרב שרקי אמרוקעלעברימבאר
זאת. הסיבה היא מן הסתם שדבקות בצדיק כלל ישראלי היא עצמה גורמת לדבקות בכלל האומה ולא באותו צדיק, כי הרי הוא כלל ישראלי.
בכל מקרה זו אמרה שכלל לא ידועה בחוגי תלמידי הרציה, כפי שהיסטורי העיד. כך שאין חששא. וגם אני מעולם לא שמעתי את זה חוץ מפעם או כמה פעמים בודדות משיעור של הרב שרקי ומעולם לא שמעתי זאת מאף רב אחר. לא שמעתי את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי מהרב שרקי.
מאוד מוזר ולא מתאים לדברים מפורשים בשיחותיוהסטורי
לא ראיתי בשיחות פרוטקציות לצדיקים מסויימים, אלא דיבור על דבקות בכלל ישראל.
גם ב'לשלושה באלול' מביא דברי הרב עצמו ש'אל לעשות לי קוקיסטים'.
דיבר על דבקות כנראה, לא על התמסרות טוטאלית.קעלעברימבאר
גם למילה "דבקות" יש כמה רבדים.
הנה:קעלעברימבאר
# שיעור מספר 152 - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם
דקה 18.50
אחרי חיפוש שעשיתי.
שם הוא לא אומר "שמעתי ישירות" אלא "שאלו את הרציה". אבל אני זוכר שבשיעור אחר הוא אמר שהוא שמע ישירות מהרציה, אם זכרוני אינו מטעני
לא התווכחתי על האם הרב שרקי אמרהסטורי
אלא שזה לא מתאים לדברים שכתובים מדברי הרב צבי יהודה בעצמו ולדברים זשמעתי באזני מרבים מתלמידיו.
מדייק -קעלעברימבאר
הוא לא אמר "מומלץ להדבק בצדיקים כלל ישראלים" אלא "הסכנה שבפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כלל ישראלים לפי הרציה". אולי לא מומלץ להדבק מסיבות אחרות, לא מפני הסכנה, אלא כי פשוט אפשר לדבוק בכלל האומה פשוט
לא פשוט בכללדוס91אחרונה
תורת רבי נחמן עמוקה מאודד..
חשוב לומר שגם הוא עצמו אמר שרק רבני נתן גדול תלמידיו הבין אותו..
אז צריך לחשוב טוב, לפני שחושבים שמבין משהו מדבריו הקדושים
אורות ישראל יצא שנים אחרי פטירת הראי"הטיפות של אור
הודפס כקובץ לבד בתש"ג. צורף לאורות במהדורת תש"יהסטוריאחרונה
איסלם היא עבודה זרהשנונימי
בתקופת העולם הפגאני הערבים האמינו באלים רבים.
אחד מהם הוא "אללה" (ימח שמו ויאבד זכרו) ופולחנו באבן השחורה בעיר מכה שבסעודיה.
'מוחמד בן עבד' נולד למשפחה המיוחסת לעבודה זרה זו ולכן גם החליט לשעבד את העולם לעצמו ולדרכו.
הקוראן הוא ספר חוקי עבודה זרה של האליל הטמא, ובחוצפתו משווה עצמו לנביאי ישראל.
הרמב"ם טעה בזה!!! מסגד הוא בית עבודה זרה.
כמובן שיבואו ויגידו שהם מאמינים באל אחד - אל אחד פגאני המנסה לבטל את אלוהי ישראל!!!
מוחה על העזות לכתוב ככה על גדול ישראל!Kayom
כתוב במלאכיטיפות של אור
"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות'
המפרשים מסבירים על פי הגמרא במנחות, שגם עובדי העבודה זרה מאמינים שיש אלוקים עליון, רק שהם מייחסים לו תכונות שגויות וגם חושבים שיש אלילים אחרים תחתיו (אליהם הם עובדים). ולמרות זאת זה נחשב שהם מכירים בהקב"ה
אז אני חושב שקל וחומר כאן - מכיוון שהמוסלמים מייחדים אותו ייחוד גמור, וגם שוללים ממנו כל גוף וכל דמות הגוף
המצוות הפאגניות שלהם היו דומות אז להיוםשנונימי
לדוגמא: מסכת שבת ו' או ישעיהו פרק ג'
מדובר על ערביות רעולות (ברעלה) ויהודיות גם כן רעולות כמנהג המקום.
גם לפני 2,500 שנים הערביות היו רעולות וצנועות אבל לא מצד הקדושה בכלל.
או ההקרבה למולך (שהידים) בהשוואה לעקידת יצחק.
ושוב אנו רואים שעבודה זרה מדמה עצמה לאלוקי ישראל.
ואם אנחנו מאמינים בה' שברא הכל אז בוודאיי שגם השקר מדמה לאמת כי ה' אמת הוא ברא את השקר.
זה נכון שיש באסלאם מימדים אליליים, זה עדיין לאקעלעברימבאר
עושה אותו ע"ז.
כשם שאדם שיקריב את בנו לה' על גבי מזבח, לא פסל את המזבח משום ע"ז
אין כאן הקרבה למולך, מדובר בייחס של להבדיל למות עלאברהם יאיר שטרן
קידוש ה', אין כאן מצווה למות בגלל המוות, אלא למות למען אידיאה...
צודק. אך הכתוב במלאכי אינה ראיה.קעלעברימבאר
כי שם מדובר שלמרות שמאמינים באלהא דאלהין הם עדיין מוגדרים עובדי ע"ז (השאלה אם עבודת אלהא דאלהין עצמה נחשבת עבודה זרה הלכתית. למשל האם מקדש שהוקדש רק לאל עליון הכנעני, נישב עבודה זרה? מצד שני במילא עשו לו פסלים אז כמו שעגל הזהב הוא ע"ז הלכתית כנל כל פסל.
או השאלה האם כמדברים על מיתולוגיה כנענית ומדברים על "אל", זה בעייתי להגות את שמו משום שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך? או מכיוון שמדברים על הבורא זה מותר?)
ב. הכתוב במלאכי לא טוען שזו לא ע"ז, אלא בא לגעור בישראל - "כולם מכבדים אותי ואתם לא!"
ג. לזכרוני עובדי ע"ז בשיתוף זה רק אם עיקר עבודתם זה את האל העליון הבורא. אחרת מעולם לא היה כזה דבר אדם שהלכתית הוא נחשב עובד ע"ז רגיל
כתבתי - "הם עובדים לאלילים שתחתיו"טיפות של אור
לכן זו עבודה זרה. אם הם עובדים גם את אלוקים (העליון), זו עבודה זרה בשיתוף
אני חושב שאפשר להתלבט במקרה שמגשימים את אותו אלוקים עליון. שזה כאמור לא רלוונטי לאיסלאם
אם הם עובדים בעיקר את האלילים וקצת את הבורא,קעלעברימבאר
הם לא מוגדרים לזכרוני לפי הפוסקים עובדי ע"ז בשיתוף, אלא עובדי ע"ז רגילים. כי כל אדם בעולם עובד גם בורא כלשהו, ואז אין לך עובדי ע"ז רגילים.
רק אם בעיקר עובדים את הבורא ורק משני את האלילים אז הם בגדר של עובדי עז בשיתוף.
למה שהגשמה/אי הגשמה היא המשנה?
אני מסכים שלגבי אל מופשט (לא רק חסר גוף אלא שמרומם מעל תואר אלילי) כמו "ברהאמאן" או "דאו" , הוא עצמו לא נחשב ע"ז, אבל מה לגבי אם כנעני יאמר לך שאל עליון ללא גוף, או יווני שיאמר לך שאוראנוס ללא גוף, או תיהאמאת ללא גוף?
לא יודע מה ההבדל בין מופשט ל-ללא גוף ודמות הגוףטיפות של אור
ההבדל הוא:קעלעברימבאר
שהברהאמאן או הדאו הוא לא "ראש הפנתאון חסר הגוף" כמו אוראנוס תאורטית ללא גוף, תיהאמאת ללא גוף, נו ללא גוף וכדומה.
אלא לפי תפיסתם יש הבדל מהותי בין הברהאמאן והדאו לבין האלילים שנובעים ממנו. מה גם שהם לא הילדים שלו בניגוד למיתולוגיות אלא אווטרים של מהויות שמבטאות אותו (דומה ליחס בין ישו לאל האב בנצרות).
גם אין לו שיוך של קפריזות או תכונות אליליות בניגוד לראשי פנתיאון, והוא הרבה יותר קרוב למושג התיאולוגי "אלוהים" מאשר לעוד אל שניצב בראש פנתיאון רק אין לו גוך עשוי בשר או אין לו גוף. לזכרוני האל אתון אצל אחאנתון היה אמנם ללא גוף , אך לא מופשט לגמרי.
יש גם מדרגות בהפשטה. הרי במילא אוראנוס זה כל השמים ותיהמאת זה כל המים. אז מי שיטען על ראש פנתיאון שהוא רוח נושבת שממלאת את כל היקום, או האור שממלא את הכל, מגשים או לא?
בפולתאיזם זה רלוונטי. בניגוד למונותאיזם שלא כזה משנה מה רמת ההפשטה, כי במילא אתה יוצא אנטי ונגד אלילות וריבוי אלים (ביהדות באסלאם וחצי בנצרות) אז כבר לא כזה משנה אם אתה מגשים את אלוקים או מפשט אותו. שהרי הדתות האברהממות הן אנטי פגאניות בצורה אקטיבית (שוללות אמונת ריבוי), ולא רק א-פגאניות (אדישות לאמונת ריבוי).
ב. ברמה הפרקטית : אם עושים לו פסל או לא. אם עושים לו פסל לבורא גם אם טוענים שהוא מופשט- זה עבודה זרה.
אך בהינדואיזם ובדאואיזם/נאו קונפוציאיזם אין פסל לברהמאן או הדאו או ה"לי/טאי ג'י" (אם האחרון בכלל ראוי להחשב אלוהים ולא פאנתאיזם נוסח שפינוזה)
אבל כן, אפשר לראות זאת כתנא דמסייעא, לכךקעלעברימבאר
שגם אם קוראים לבורא בשם אחר ומייחסים לו סיפורים אחרים ומעשים אחרים ותכונות אחרות, זה עדיין נחשב אמונה בבורא
כן, זו כוונתיטיפות של אור
מה המקור?ה' אלהים אמת
על פי איזו גמרא במנחות?
הקביעה שההגדרה לעבודה זרה זה אמונה ביותר מאל אחד אינה פשוטה כל כך. אמנם זו אכן דעת הרמב"ם, אך בגאונים יש שחולקים עליו, ואני הקטן לא הבנתי מה המקור והבסיס לסברת הרמב"ם. למה שזה לא יחשב עבודה זרה אם הם מאמינים באל שמצוותיו שונות והדברים שהוא עושה הם שונים וכו'?
כי עבודה זרה זה לעבוד מישהו שאינו הבורא.קעלעברימבאר
לא לטעון שהבורא ציווה אחרת. אחרת קורח גם עובד ע"ז
מנחות קי עמוד א, רשי ומלבים (למשל) על הפסוק במלאכיטיפות של אור
איפה בגאונים?
לא הבנתי למה מהגמרא במנחות מוכח כמוך. מוסבר שםה' אלהים אמת
שהרי לא עובדים את ה', אלא אלו תלמידי החכמים. או שפיספסתי משהו
לא, תלמידי חכמים זה דרשה על החצי השני של הפסוקטיפות של אור
"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.
איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'?
אמר ליה: שימי את? דקרו ליה אלהא דאלהא.
'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.
'ומנחה טהורה' - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה"
האם כשמלכיצדק אמרקעלעברימבאר
"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" זה עבודה זרה?
כי הוא לא דיבר על ה' דווקא. אלא על זה שיש כזה אחד אל עליון והוא קונה שמים וארץ
לאו דווקא ביותר מאל אחד,קעלעברימבאר
הלכתית גם להקריב לפסל של אל אחד זה עבודה זרה, וגם אם זה פסל לשם ה'. למשל עגל הזהב ועגלי ירבעם. אבל זה בישראל. לא בטוח שנכרי שעשה פסל לה' והקריב יש לנכרי דין עובד ע"ז
תוכיח.ימח שם עראפת
ממש לא נכון.קעלעברימבאר
כי ברגע שאדם מאמין רק בבורא אחד ומשגיח אחד ללא שום אלים אחרים, לא משנה מאיפה הוא לקח את שמו. הוא יכול לכנותו יוסי, זרובבל, צמכטחלצמההפ או אפילו זאוס.
זה לא משנה, ברגע שהוא מאמין באל אחד אז הוא כבר לא עובד עבודה זרה. וכבר לא משנה מה מקור השם שנתנו לו או מאיפה אמונה זו התפתחה במקור.
ב. משמעות השם "אללה" בערבית היא "האלוה" פשוט. איִלהּ זה אלוהּ בערבית (כמו אלהּ בארמית בספר דניאל), אל-איִלהּ זה האלוהּ בה"א הידיעה (כמו אלהא בארמית בדניאל), והלחמת אל-איִלהּ הופך לאָלּהּ (או אללהּ בכתב ערבי שבה ל דגושה מוכפלת לשני ל).
ג. האמת שהמקור לאל אללה כחלק מפולחן הרבה אלים הוא מהשפעה יהודית ונוצרית.
הערבים הושפעו מהיהודים והנוצרים, והתחילו לטעון 300 שנה לפני מוחמד שמעל כל האלים יש בורא ששמו אללה, והם עובדים את שאר האלים רק כמתווכים, חלק מהם אפילו טענו שהם צאתאי אברהם וישמעאל ושאברהם היה במעחה גדולה לעבוד רק את אללה והם לא במעלה גדולה אז צריכים את שאר הרלים כמתווכים. ומוחמד פשוט ביטל את עבודת המתווכים.
ד. נכון שכל אמונה באל אחד שאינה דרך עםישראל היא בחינת עבודה זרה כי בעצם לא יודעים למי עובדים ובעצם אדם עובד לציור שיש לו בראש. אבל בחינת ע"ז אינה ע"ז ממש
ה. אמרת "אל אחד פגאני" תגדיר מה זה אומר. זו סתירה. כי פגאניות היא עבודת כמה אלים.
ו. מבטל את האמונה באלוהי ישראל. חלקית נכון אך לא לגמרי. בסןף גם האסלאם מודה שהבורא בחר ב3 האבות.והוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה והיה אלוהי ישראל, רק הם טוענים שהוא נטש את ישראל וכבר לא אלוהי ישראל.
אז בגלל שהוא כבר לא לטענתם, אז זה "בחינת" ע"ז, לא ע"ז ממש
ז. מוחמד לא ממש טען שאללה שהוא מתנבא בשמו זה בדיוק אותו אללה שהערבים לפניו עבדו. מבחינת מוחמד אללה שהוא מתנבא בשמו זה אותו האלוקים שהיהודים עובדים אלא שלטענתו עוותו את תורתו המקורית
פשוט מכמה טעמים שזה כפירה ועבודה זרהחסדי הים
ואסור להאריך בדבר פשוט
כפירה כן. עבודה זרה לא.קעלעברימבאר
נפקא מינא שאין איסור לגוי לכפור אך כן יש איסור ע"ז.
ומותר להכנס לבית כפירה
אמנם כפירה כן ועבודה זרה לאדורש טוב לעמי
אך ברור שלגויים אסור לכפור. כלומר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והקב"ה לא מצפה משבטים ילידים פרימיטיביים ביערות הגשם של דרום אמריקה להאמין שתורת משה היא אמת, ואולי גם לא מצפה לכך ממוסלמי טיפוסי מאינדונזיה. אך גם הגויים מחוייבים להאמין באמונה האמיתית עד כמה שידם משגת. וזה התפקיד שלנו להפיץ בעמים את בשורת האמונה.
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:
יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:
תביא מקור שאחד מ7 מצוות בני נוח זה להאמין.קעלעברימבאר
ברור שזה לא טוב שבן נוח לא מאמין.
ושהאידאל הוא שכל אדם בעולם יאמין.
ובן נוח שיודע להאמין ומתכחש לאמונה בזדון אז הוא נבל ברשות 7 מצוות.
אך הלכתית, בית כפירה לא נחשב בית ע"ז.
לגבי החשבת גוי שלא מאמין כחסיד אומות עולם, זה מחלוקת ב2 גרסאות ברמבם, האם גורסים "ולא מחכמיהם" או "אלא מחכמיהם"
ב. ישראל לא גרמו להפצת האמונה, אלא לשלילת העבודה זרה. ובמילא באה אמונה בטהרתה. אבל אמונה כלשהי היתה לפני עם ישראל. הברירת מחדל של האנושות זה אלילות, לא אתאיזם
ג. גוי שמאמין שלה' יש גוף נחשב עובד ע"ז?
גויים מחוייבים בהרבה יותר מאשר 7 מצוות בני נחדורש טוב לעמי
זה אמנם נתון לדיון
אך כך עולה בבירור מדברי רב ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד, מדברי רבנו בחיי בכמה מקומות בחובות הלבבות, ואני הבנתי כך גם מהכוזרי. אני זוכר שכך כותבים גם ראשונים נוספים, אך לא זוכר כרגע מי ובאלו ספרים. (אולי רס"ג? רמב"ן? מאירי? רד"ק?)
הנצי"ב כותב שאומות העולם חייבים בכל המצוות השכליות. אני די בטוח שגם הרב קוק מאמץ את דבריו, אך לא יודע להפנות למקור.
בכל אופן, התשתית של המחוייבות של הגויים למצוות/ הנהגות מוסריות כלשהן היא האמונה באלהים, ובהחלט ישנם יסודות אמוניים נוספים שגם גויים חייבים בהם לדברי הכל. האם הם חייבים להאמין בגמול העולם הבא? בביאת המשיח? בתחיית המתים? ייתכן שלא.
האם יש היתר גורף לגויים לכפור כל עוד לא עובר על מצוות לא תעשה של עבודה זרה?
בוודאי שלא.
כמו שאמרתי, משום "נבל ברשות 7 מצוות" ומשוםקעלעברימבאר
ועשית הישר והטוב שנכון גם לגוים.
זה לא הופך גוי כופר ללא גר תושב, או לשאר דיני גויים שומרים 7 מצוות
יכול להיות שאללה הוא אחד מהאלים הפגאנייםאברהם יאיר שטרן
לא זה קובע אם משהו הוא עובדה זרה או לא...
מח' בכלל אם נוכרים מצווים על שיתוף... לא הבאת פה שום טענה עניינית מלבד זה שהגדירו את אללה כאל אחד מיני רבים, אם היום הוא מוגדר כאל יחיד ע"פ האיסלם אז לא מדובר בעבודה זרה...
יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על האיסלאם, ע"ז זה לא אחד מהם...
אתה מוזמן להסביר את עצמך טוב יותר... (הטענה הכי טובה ששמעתי זה שכתוב בכוזרי ש"מוחמד מבטל כל תורה שלפניו וקורא את כולם אל דגל האיסלם" ואם הוא מבטל תורת משה אז זה עבודה זרה, למצער הדבר לא נכון במציאות...)
אני באמת לא מצליח להבין.פונס ויטאי
אני לא חולק עליך אם אתה מתכוון לטעון שאמונת האיסלאם אינה אמונת ישראל ובתוך זה כלול גם שתפיסת האלוקות של ישראל שונה משל האיסלאם.
עם זה אני מסכים לגמרי.
אבל אתה מתאר תאור היסטורי שנוגע לעבר כלומר לאיך נוצרה אמונת האיסלאם ובכן אני מניח שאתה צודק וכך נוצרה אמונת האיסלאם אבל בסוף האמונה היא באל אחד שברא את העולם ונתן תורה למשה ואחריו הוא בחר במוחמד כנביא. אז איפה פה האלילות ? בסוף מה שנוצר בתהליך הוא אמונה באל אחד ואם תקרא את הפילוסופים הערביים המוסלמים תראה שהם מרוממים את האל מכל הגשמה ומכל ריבוי.
בקיצור בהחלט נשצע לי סביר שהאיסלאם התפתח מן האלילות אבל השאלה החשובה היא למה הוא התפתח, ומה הם אמונותיו אחרי שקמה דת האיסלאם.
בקיצור לא מבין את הטענה שלך.
מכל רעות האיסלאם למה נתפסת דווקא לנקודה החיובית?רודף מצוות
המוסלמים מייחדים לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי, אין שום הבדל בין אמונת הייחוד היהודית לזו המוסלמית, עובדים לאותו האל ולו לבדו.
המוסלמים כופרים בתורת משה ובבחירה הנצחית בעם ישראל ומאמינים בנביא השקר המשוגע שלהם, ובזה הם חוטאים מאד לאלהים, אבל אין שום קשר בין זה לעבודה זרה, לא כל חטא הוא עבודה זרה.
קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה באמת בדיוק אמר ועשה מוחמד ההיסטורי ומה סיפורים מאוחרים שהלבישו עליו, זה גם לא כל כך משנה לנו,
לעניינו אין שום ספק שאלהי הקוראן הוא הוא אלהי המקרא (התנ"ך), הקוראן מניח שקוראיו מכירים כבר את סיפורי המקרא ואת גיבוריו ומתייחס אליהם כידועים ומפורסמים שלא צריך להציגם, וכן האל שבקוראן הוא אלהי התנ"ך ואפילו שמו בקוראן נגזר משמו במקרא.
אחרי אלפי שנים, כשסוף סוף מאמציו של אברהם אבינו נושאים פרי והוא מצליח להביא לכך שכמעט רוב העולם מאמינים באלהיו - יש שמתעקשים לאמר שלא ואין קשר וזה בכלל אל אחר, למה זה טוב?
(הדברים אינם שלי, העתקתי דברים שחברי, תלמיד חכם רציני, כתב בעבר)
אומנם זה לא עבודה זרה.קעלעברימבאר
אבל השאלה אם אנחנו מגדירים את ה' רק כ"בורא המחויב " וכו כרמבם. או "כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים וכו'" ככוזרי. כי אז זה כבר לא בדיוק אלוהי ישראל לפי האסלאם, שהרי זנח את ישראל
אין מחלוקתרודף מצוות
אין צורך להציג דגשים שונים בדברי ראשונים כאילו מדובר במחלוקת מהותית. ולא נפק"מ מידי, בוודאי לא להלכה.
השאלה מה עשה האל אחרי שבחר בעם ישראל בוודאי לא משליכה על עצם ההגדרה של האל.
לא על הגדרה האם זה ע"ז או לא, אבל וודאי שזה כברקעלעברימבאראחרונה
לא אותו תיאור אותה התגלות אל.
אנחנו מאמינים באלוהי ישראל. הם לא.
לא מדובר פה במחלוקת ראשונים אלא בבסיס של התנך שמתאר את ה' כאלוהי ישראל דווקא ואלוהי אברהם יצחק ויעקב. הרמבם במורה נבוכים הוא המחדש בראשונים, בעוד הכוזרי ממשיך את הבסיס התנכי הפשוט.
בסיס התנך שעניין מהותי בתיאור ה' הוא היותו אלוהי ישראל. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאיתך מארץ מצרים" ולא "אנכי האל האחד בורא העולם". "אלוהי העברים נגלה אלינו" "ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב זה שמי לעולם" וכו בתפילה אנו מציגים אותו קודם כ"אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב" ורק אחר כך כ"קונה הכל".
אין כמובן נפקא מינא להלכה אבל אמונית כן.
כשהכוזרי שואל את החבר מה הבעיה בנצרות הוא לא אומר לו השילוש, אלא זה שהם לא מתפללים לירושלים. נכון שאין כאן נפקא מינא הלכתית, אך אמונית כן
קונסרבטיזםטיפות של אור
(דיון שמעניין אותי כבר כמה שנים, ונפתח בעיקר בגלל שנראה לי של@דורש טוב לעמי יש משנה סדורה כנגד הגישה שלהם)
איפה אתם משרטטים את הגבול בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות? בעמדות מסויימות? בקצב השינויים? במשהו אחר? האם יש לכם טענות עקרוניות נגד הגישה הקונסרבטיבית? אולי אתם חושבים שההבחנה מלאכותית? תובנות אחרות? אשמח לכל תגובה. תודה!
מצאתינוגע, לא נוגע
ואני מבין למה, לבושתנו, לא חשבנו על כך לפני.
אני לפחות לא ידעתי, אבל מי שידע..
הקונסרבטיבים לא מחפשים לבנות מקדש. זה לא חלק מהאידיאלים שלהם. מבחינתם זה היה ונגמר.
גם בלי קשר לקרבנות מן החי, מבחינתם בית המקדש זה לא משהו מהותי.
זה כבר לא נגד חז"ל, זה כבר נגד התורה.
זה כבר לא שינוי פרטני, זו תפיסת עולם שונה לגמרי.
מה לדעתכם עדיף, מגילת אנטיוכוס או ספר מכבים?קעלעברימבאר
עדיף למה?הסטורי
לקרוא לחנוכהקעלעברימבאר
אפשר לקרוא את מה שיכניס אותך לאוירההסטורי
אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.
המטרה לזכור את מאורעות חנוכהקעלעברימבאר
והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.
ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.
ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?
האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?
לענ"ד בימינו, גם הנרטיב כדאי שיהיה מחובר להיסטוריההסטורי
לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.
עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.
מצד שני נס פח השמן לאקעלעברימבאר
קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.
לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר
נס פח השמן מופיע בגמראהסטורי
גם קמצא ובר קמצא מופיעים, ועוג שזרק הר.קעלעברימבאר
הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם
ועדיין - הנידונים אינם דומים לראיההסטורי
מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.
לכאורה המגילה יותר ידועה מאשר מדרש עוגקעלעברימבאר
אז אשאל כך:
מגילת תענית אל מול ספר מכבים
*פךאריאל יוסף
ברור שספר מקביםמי האיש? הח"ח!
ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.
השאלה מה עדיף, הנרטיב או האמת הההיסטוריתקעלעברימבאר
ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.
אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים
אה, עכשיו הבנתימי האיש? הח"ח!
אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.
לא שאלתי רק על תפילה אלא גם על קריאה.קעלעברימבאר
כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).
ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?
תלוי את מי אתה שואל על תכלית התפילהמי האיש? הח"ח!
כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".
כאן התפילה היא שבח בעל הניסים, לא בקשהקעלעברימבאר
כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.
אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי
יש בתפילה שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונותמי האיש? הח"ח!
וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.
השבח הוא על זכרון של מאורע היסטורי: "על הניסיםקעלעברימבאר
שעשית לאבותינו בימים ההם".
להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.
לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.
ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.
ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).
מי אתה שתקבע מהי גישה נוצרית?מי האיש? הח"ח!
אתה האפיפיור?
תירגע עם הקביעות שלך.
האם אתה זוכר את יציאת מצרים של ישראל בבשר?קעלעברימבאר
או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?
אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות
האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?
אני מקיים - כמיטב יכולתי - מצוות.מי האיש? הח"ח!
לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.
לא הבנתי. בסוף זכרון כל אלו הוא זכרון של מאורעקעלעברימבאר
עבר לאומי בנרטיב.
אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.
גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה
אני לא אומר שהעובדות היבשות לא חשובות, אבלקעלעברימבאר
הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר
אפשר גם להרחיב את השאלה על התנך.קעלעברימבאר
מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,
או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?
זו דוגמא אחת.
או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?
אין הנידון דומה לראיה כללהסטורי
אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.
אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.
אבל זה דבר ה' שמתגלה בנרטיב היסטורי.קעלעברימבאר
ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.
אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.
משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.
מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.
האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).
לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.
אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.
כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי
ספר מלכים זה ספר זכרון תולדות, ולא ספורי מוסר השכלקעלעברימבאר
נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה
חשמונאיםחסדי הים
למה?קעלעברימבאר
כמו לשאול האם ללמוד נ"ך או מדרש רבה עליוחזק וברוך
מכבים א הוא מזמן חז"ל, ומאותה תקופה.וגם מכבים ב הוא בערך מאותה תקופה, רק באיזור מצרים..
משא"כ המגילה שכתבת, שהיא פשוט מדרש מאוחר..
ההבדל הוא שנ"ך הוא מכתבי הקודש, תמיד עם ישראל למדקעלעברימבאראחרונה
אותו ותמיד היווה בסיס הנרטיב של עם ישראל.
בעוד שספר מכבים לא. הוא לא חלק מכתבי הקודש, מעולם לא החשיבו אותו כטקסט תורני בכלל, מעטים מאוד מיהודים במשך ה2000 שנה למדו אותו (הנוסח היחיד נשמר ביוונית בכלל ונשמר רק בזכות שהכנסיה שמרה אותו כחלק מהברית הישנה בשבילם יחד עם התנך), חזל כלל לא מתייחסים אליו, וגם בתפילה ובנרטיב היהודי אנו מדגישים את מתתיהו (כמו במגילת אנטיוכוס), ויהודה כלל לא מוזכר (עד שהציונות החילונית החליטה להעלות אותו על נס), בעוד שבספר חשמונאים יהודה המכבי הוא העיקר.
נכון שחמונאים מדויק היסטורית ואילו מגילת אנטיוכוס ממש לא מדויקת.
אבל זה בדיוק השאלה, מה חשוב יותר: נרטיב הקודש החי של עם ישראל או האמת המחקרית ההיסטורית היבשה שעם ישראל שכח וזרק לתהום הנשיה?
אם זה דבר ה' החי באומה, אז במילאקעלעברימבאר
מה שהאומה וחכמיה למשך טווח דורות גדול קבעו בפרשנות לתורה שבעל פה=תורה, ולא ההבנה האובייקטיבית של כל אדם את הטקסט של הגמרא. אחרת זה כבר שיטה שכתובה בטקסט ולא דבר ה' החי באומה.
זו סתירה עצמית מה שאתה טוען, כי אם האומה לדורותיה עם חכמיה במשך 500 שנה יכולים לעשות הלכה מוטעת לשיטתך שצריך לוותר עליה כי היא נגד הגמרא, אז דבר ה' כבר לא חי באומה
תודה שנתת הצצה קטנה לדמיונותיךדורש טוב לעמי
עבור מי שחדש כאן
לא ענית לי על הסתירה שכתבתקעלעברימבאר
ערב שבת היוםדורש טוב לעמי
וכבר טחנו את הנושא
מעולם לא כתבת שאתה טוען שתורה היא דבר ה' החי באומהקעלעברימבאראחרונה
לימוד אמונה?- כיצד?צביקה125
הרמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת ברכות כותב שהיה מעדיף ללמד אמונה יותר מכל דבר אחר!- מה זה אמונה?- שכל? - רגש?- שילוב של שניהם יחד? איך לומדים אמונה? איזה ספרים?- מה עשו בזמן התנאים/ האמוראים?- כיצד למדוד/ לימדו אמונה?
אולי קל לישי לא מפחד
כי גדלתי בבית מזרחי עתיק שהאמונה הייתה לחם חוקינו אבל ברבות השנים מצאתי גם הקשים לוגים לקיומו של הקב"ה.
כמתכנת היה לי חבר מתכנת שלא היה בעל אמונה ויהל איתי ויכוחים בנושא.אבל עדיין היינו חברים.
בשיחה האחרונה שוחחתי איתו כאיש מדע.
הצבעתי על הקו המנחה ברובו בהתרבות , הנמתח לרוב גם בין בני אדם, חיות וצומח. דיברתי איתו שמזרע קטן, מיקרוסקופי לעיתים צומח וגדלה בריאה שיודעת את תנאי המחייה שהיא צריכה. אם זה הצמחים, הם יודעים מה הרכב האדמה הדרוש להם לצמיחה מיטבית, מה הם צריכים לעשות בחורף כדי לשרוד, מה לעשות בכל רגע כאשר השמש משנה את כיוונה, כיצד לנהוג כאשר חסר מים( לסגור עלים לצמצם חשיפה) ועוד ושלא לדבר על גוף האדם והחי על המורכבות המופלאה שלו, ביצירה, בחשיבה, בהתפתחות, ועוד.
ואז אמרתי לו, זה לא הגיוני שזה מונח אמפירי שתכנה "אבולוציה" זה מנגנון וטכנולוגיה ביולוגית ושכך חייב להיות לה יוצר ובורא.
הוא השתתק ואמר "שאתה מציג את זה ככה זה נשמע נכון, אף פעם לא שמעתי איש טכנולוגי מציג את הבריאה".
אני לא מאמין שהוא גידל זקן ופאות אבל נגעתי בו.
מעבר לזה, תסתכלי על הבריאה, הטבע, ההרמוניה,זה לא משאיר לך ברירה אלא להאמין.ועוד
