(באופן כללי: לזכרוני המהרצ חיות אומר שחזל מעמיסים מעשים טובים על הדמויות החיוביות בתנך ועבירות על הדמויות השליליות מטעמים חינוכיים)

שת"ח "ילחם" במחלוקת על דעתו מול בעל הפלוגתא, לא לגאוותו האישית אלא למטרת הופעת האמת כפי שהוא רואה. או כמו שאמר הרב אויירבך שלכל ת"ח יש מעיין בת קול קטנה שאומרת לו שדווקא הלכה כמותו. וכן ר יוחנן הצטער כשריש לקיש נפטר ואין מי שיקשה קושיות על סברתו. וכן אמרו ששני ת"ח נלחמים במלחמתה של תורה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה בסופה.

כלומר מחלוקת רחל ולאה היא לשם שמים, אז זה גם מעשה טוב.

אז למה חז"ל הדגישו את המעשה הטוב של מידת הרחמים של הויתור, ולא המעשה הטוב של מידת האמת שאינה וותרנית?

אם אדם לוקה בנפשו ייגנוב למישהו את הילד, אז כדי לא לבייש אותו הוא יוותר לו?   (מה גם שזה על חשבון רצונו של יעקב)

(ילד שונה כמובן)

על יעקב בפשט,  זה מראה שהיא לא אוהבת אותו באמת.  (מצד שני יש את מימד מידת הרחמים של לא לבייש את לאה ולהתחשב בה, אבל היא לא באמת מכריעה. ואז השאלה למה חז"ל הדגישו כאן את מידת הרחמים והוויתור ולא את מידת האמת?)

ובמה שונה בן זוג מילד?

שלבן (באמצעות לאה שלא באשמתה) גנב את יעקב מרחל.

וחוץ מזה מאבק לאה על יעקב "המעט קחתך את אישי" או רחל "נפתולי אלוקים נפתלי עם אחותי" היה אחרי שהן נשואות ליעקב

וראה רשר הירש על מעשה הדודאים)

לצד של אשה מסוימת על חשבון האשה האחרת. כמו שאומרת לאה "המעט קחתך את אישי?!"

כלומר למה הכתוב בחר במידת האמת ואילו חזל במידת הרחמים

בחרה בצד אחד וחזל בצד אחר? למה לא ההפך? למה שהתורה לא תדגיש את הויתור של הרחמים, וחזל את האמת?

גם אם האהבה נעשתה מבחירה חפשית, בסוף היא קיימת כאהבה ולא כמשהו סתמי.

אם היינו אומרים שהפשט הוא כמו חז"ל, אני במקום יעקב הייתי נעלב שרחל ככה מוותרת עלי...

"בא לפני מקרה של נערה גויה שנעשתה גיורת צדק. היא לא הצטרפה לעמנו בגלל שנתנה עיניה במישהו. (אחר כך) היא  פגשה בחור יהודי שבא מרקע חילוני ולא היה לו כל ידע ביהדות. היא קירבה אותו ליהדות, והם השתדכו. הוא ביקש להתחקות על עקבות אבותיו לכן ביקר בבית עלמין בו קבור סבו, וראה סמל מוזר על אבן המצבה: עשר אצבעות,  

כשהבהונות והאצבעות הקדמיות יוצרים כמעט משולש. הוא התחיל להתעניין הוא חשב שזה סמל מיסטי וגילה שהוא  

כהן.

מה נוכל לעשות? זאת ההלכה: כהן אסור בגיורת. אנחנו נכנעים לרצון העליון-על-כל יתברך שמו לעד.

... כשעצב בלבי, השתתפתי בסבלה של האשה האומללה שהיתה הכלי לחזרתו לחיק היהדות, ואז היא איבדה אותו. קמה,  והלכה לדרכה."

(הרב סולובייצ'יק, זה סיני)

במקרה שההלכה אוסרת את האהבה (ואז גם מתברר שהאיש והאשה לא באמת קשורים אחד לשניה מצד ההשגחה). במקרה של רחל והסימנים לא היה איסור בזה.

דיברתי על ויתור לעומת אהבה, לא על הלכה שאוסרת מפורשות לעומת אהבה.

או במקרה של הרב סולבייציק - מה היה קורה אם לא היה כהן, אבל מישהי מסכנה היתה צריכה שידוך, האם היה נכון שהיא תוותר עליו?

המקרה שהבאת טיפונת מזכיר את עקדת יצחק, לא את ויתור רחל על הסימנים

יכולתי (לה)

"נפתולי אלוקים" רשי מפרש מאבק לזכרוני

גם מוותרת על הסימנים וגם נאבקת עם לאה

בפשט רחל לא ויתרה על הסימנים. וזה דווקא צידקותה שלא ויתרה על הקשר בינה לבין יעקב.

ההכרה שלה וההבנה שכנראה ה' סיבב שלאה תתחתן עם יעקב ושתלד יותר ילדים כדי שלא תהיה שנואה (שאת זה רואים בפשט מ"דנני אלוקים") וקבלת הדין עליה, מכונה אצל חז"ל במשל בשם "ויתור על הסימנים" כאילו היא עשתה כאן משהו אקטיבי של ויתור ללאה, כאשר בפועל זה היה רק הכרה פסיבית במה שההשגחה סידרה ללאה וקבלת הדין עליה

כפשוטו. במיוחד שהפשט סותר זאת. אחרת אשמדאי היה מלך כפשוטו ועוג זרק הר על ישראל

של ויתור ללאה. לא היה ולא נברא.

היא רק הצדיקה עליה את הדין והבינה למה ההשגחה סידרה שללאה יהיה טוב והכירה במשמעות ששל זה

מה אתה אומר?

אם זה יהיה קשה

ששלמה מלך בהשפעת נשותיו האליליות ובעצם לא שלמה ההצדיק שלט אלא "שדיות" שלטה על ישראל.

כך גם כאן, ויתור הסימנים של רחל זה לא ארוע היסטורי, אלא תיאור חז"ל את הלך הרוח שקרה בפועל (של צידוק הדין של רחל, כדוגמת "דנה לאה דין בעצמה" לגבי דינה)

אהבה בתרבות המערבית לבין אהבה לפי האמת והתורה, היא שבתרבות המערבית הדבר היחיד שקדוש זה רצונו של אדם, והכלל היחיד שחיים לאורו זה "מה ששנוא על חברך לא תעשה לו". אבל לא חיים לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". ולכן אהבה בתרבות המערבית=מה שעושה נעים לי ולזולת.  לכן בתרבות המערבית אין בעיה אם בן זוג יבגוד בשני אם השני מרשה לו את זה, שהרי נתן לו את רצונו והערך היחיד זה רצנוו של אדם. גם התרבות המערבית לא מסוגלת להבין למה זוג שמגיע לבית דין ושניהם רוצים להתגרש, למה בית דין מנסה להציל את הזוגיות, הרי זה נגד רצונם.

אבל אהבה לפי האמת ולפי התורה, גם חיה לאור "ואהבת לרעך" ולא רק  לאור "מה ששנוא על חברך". רצונו של האדם זה לא כל הערך היחיד, יש גם חשיבות עצמית לקשר בין 2 אנשים. לכן ניאוף אסור גם אם בן הזוג יתן את הסכמתו המלאה, ולכן בית הדין מנסה להציל זוג ששניהם רוצים להתגרש, כי אחירותה של החברה לא לפרק כאן קשר שנוצר בהינף יד בלי לנסות להציל אותו.

לכן אהבה, היא לא רק "רצונו של אדם" בניגוד למה שהתרבות המערבית חושבת.  אלא אהבה זה קשר בין 2 אנשים.

ולכן כבר רחל היתה מאורשה ליעקב לפני החתונה. כי יעקב אומר "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" כלומר הבה את אשתי (שכבר קניתי אותה באירושין עוד לפני זה) ועכשיו אני רוצה לשאת אותה על ידי ביאה (כי בתקופתם ביאה עשתה נישואין, לא חופה.

זה בהקשר לטענתך שיעקב ורחל לא היו נשואים כשהיא מסרה את הסימנים

שישמעאל עשה תשובה. אם רוצים להעמיס את כל המידות הרעות על הרשעים ואת כל המידות הטובות על הצדיקים.  

או למה עשיו היה צדיק בכיבוד אב ואם לפי חזל.

או איזבל ששימחה חתן וכלה.

או עגלון שכיבד את שם ה' וקם על רגליו.

או בנות לוט שדורשים את נעשיהן גם לגנאי וגם לשבח

ואולי הם גם באו לשקף את האמת, שהיו באותם אנשים גם צדדים טובים.

או כדי שנבין את הפשט בזכותם (כגון שעשיו כיבד את אביו)

השליליות אצל חז"ל, נראה שגם העם שיצא מהדמויות האלו בפשט הוא בעל תכונות שליליות "ואת עשיו שנאתי ואשים את הריו שממה".  למשל.

לעומת "יתן ה את האשה כרחל וכלאה" "הביטו אל צור חוצבתם אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם"

לכך שכשחזל רמרו דברים רעים על מישהו, זה כי או הוא או העם שיצא ממנו בעל תכונות כאלו.  ולא רק מטעמים חינוכיים.

כלומר לא יודע עם עשיו היה רשע או צדיק בהיסטוריה, אבל הכוחות העשווים נוצלו על ידי צאצאיו האדומים לרשעה, ולכן כשחזל מתארים את עשיו כרשע, זה כאבטיפוס לעם האדומי ההיסטורי , וכהאנשה אליו בדמות פרטית (כדוגמת הדוד סם לארהב), וגם האמירה שאלו הכוחות שגנוזים בעשיו. או למשל זה שעשיו כיבד את אביו למרות שהיה רשע, אולי זה רמז לכך שהנצרות לא מתכחשת למקורה-אביה התנכי

לעומת זאת ישמעאל שעשה תשובה, לא יודע אם זה ישמעאל האדם, אבל זה אומר על תכונה כלשהי בעם הישמעאלי.

אם היינו הולכים לפי המהר"צ חיות, אז הדמויות היו אמורות להיות או צדיקות לגמרי או רשעות לגמרי  , והרי אנו מוצאים מורכבות אצל חזל

פשוט כי הוא הילד שלהם.

ככה רחל ולאה הן אחיות אוהבות, שנוצרה בעל כרחן מציאות שהפרידה ביניהן. חז"ל באים להדגיש לנו שאל לנו לשכוח שהן גם היו אחיות שאכפת להן זה מזו.

אם לא הייתה ביניהן אחווה מעצם היותן אחיות, כנראה לא היה שום סיכוי לבני לאה ובני רחל לחיות בשלום.

וזה בעצם הקושי באחדות בעמ"י. ומה שצריך זה להתעלם מהנסיבות החיצוניות המפרידות, לזכור שאנחנו אחים בפנימיות, ואז לגשת לבירור המחלוקות (כמובן שיש מיעוט שאין מה לדבר איתו כי הוא לא מוכן לשמוע, אני מדבר על הרוב הבריא).

מוותרת על יעקב לטובת לאה, במקום להאבק עליו.

אתה צודק שלא סתם שתי הצרות היו שתי אחיות, כדי להראות שגם השבטים המחולקים בעם ישראל (מצד חילוק האמהות) הם עדיין עם אחד. ולזכרוני כך המהרל מפרש במדרש על הסעודה לעתיד לבוא שיעקב אומר לא אברך כי נשאתי 2 אחיות, כלומר הפריד את האיחוד, בניגוד לדוד שמולך על כל ישראל ומאחדם סופית ולו נאה לברך.

אבל בעיקר באיחוד בעם ישראל זה מצד יעקב כי כולנו בני ישראל, ואילו החילוק והמגוון בין השבטים הוא מצד רחל ולאה והמחלוקת ביניהן (כך לזכרוני אומר המהרל שישראל היה צריך להתפתח דווקא מ2 נשים כדי שיווצר מעם אחד כמה שבטים מחולקים), וחוץ מיוסף בנה העיקרי של רחל, ויהודה בנה העיקרי של לאה (ובנימין שנקרא על שם יעקב), כל השבטים נקראו על שם המחלוקת בין רחל ולאה ועל המלחמה שלהן מי תהיה יותר קרובה ליעקב . ראובן כי עתה יאהבני אישי. שמעון כי שמע ה כי שנואה. לוי עתה הפעם ילווה אישי. יששכר נתן אלוקי םשכרי אשר נתת ישפחתי. זבולון הפעם יזבלני אישי. דן דנני אלוקים (במשפט מול לאה), נפתלי נפתולי אלוקים (משפט מול ה' נשפטתי יחד עם אחותי) נפתלתי עם אחותי גם יכולתי (נצחתי במשפט).  כי עצם השבטיות בישראל שהם עם אחד חייבת להווצר ממחלוקת המדגישה את המגוון בין הדעות והשוני ביניהם. 

כי ללא המחלוקת מעולם לא היו נוצרים כמה שבטים בעם ישראל כי הרי עם ישראל הוא עם אחד נשמה אחת ממש. וכדי שיהיה מגוון שאבני החושן יההיו עם כמה צבעים ולא רק צבע אחד אלא פסיפס, צריכה להיות מחלוקת. (כך הרב קוק מסביר את ת"ח מרבים שלום בעולם. שדווקא שכל ת"ח חולק על חבירו ומודגשים ריבוי דעות וצדדים, בסוף יש הרמוניה במנגינה אחת של כל התווים השונים וזה השלום האמיתי ולא אחידות מדומה).

אז לכן לפי הפשט עניין של רחל ולאה זה דווקא המחלוקת ולא האיחוד (שבשורשו הן מאוחדות שהרי הן אחיות), ואילו האחדות מצד יעקב. עובדה שבפשט כמעט ואין אזכור לויתור של רחל ולאה אחת לשניה (חוץ מהבנה עקיפה על צידוק הדין במשפט מול ה', הן בדנני אלוקים והן בדינה).

חשבתי על זה היום שאולי בגלל שתורה שבכתב היא תורה של אמת ודין (למשל עין תחת עין שהרמבם אומר שנכתב כי ראוי מצד האמת והצדק היה להוציא את עינו של הפוגע) ואילו תורה שבעל פה היא ויתור ורחמים (לכן ממון במקום עין תחת עין, או 39 מלקות במקום 40). לכן תורה שבכתב מדגישה את צד האמת של רחל ולאה שלא ויתרו על יעקב, כמו ת"ח שלא מווותר על דעתו במחלוקת. ותורה שבעל פה מדגישה את הרחמים והויתור.

כי איש אמור להיות נשוי רק לאשה אחת. עובדה ששתי נשים לאותו איש נקראות צרות.

"אין אהבה לשנים" כמו שאומר המהר"ל

אחת הוא אוהב ואחת היא עוד אישה. זה קשה כמובן וזה ויתור, אבל זה לא ויתור מוחלט.

אני כתבתי שויתור חלקי בזוגיות הוא ויתור מוחלט. זה בינארי, או 0 או 1. אין חלקיות בזוגיות (נגיד של איש ל2 נשים.

זה שהיא טכנית נשואה לו ויולדת ילדים אבל לא אהובה ב100 אחוז, זה ויתור מוחלט

מבחינתה אם בעלה אוהב בעיקר אותה, זה ויתור גדול אבל לא מוחלט.

ברור שיש מתח גדול בין שתי הנשים, ולכן התורה אסרה לשאת אחיות כדי שהמתח לא יהיה בין אחיות, אבל בסופו של דבר המציאות היא שנשים אהבו את הבעל שלהן גם אם הוא נשא עוד אישה, מה שמוכיח שזה לא קיצוני כמו שאתה מתאר.

לשיטתך, איך שרה נתנה את הגר לאברם ואיך לאה ורחל נתנו את שפחותיהן ליעקב?

א. השפחה מראש במעמד פחות והיא מהווה כהמשך של הגבירה, שהרי היא שייכת לה, ולכן "אבנה אנכי ממנה" ולכן רחל מבחינתה על דן "ויתן *לי* בן".

ב. זה במצב אין ברירה שאין לה ילדים אז אין לה מה להפסיד. או במקרה של יעקב שבמילא יש לו 2 נשים אז 4 נשים זה לא ישנה.

ג. וזה עדיין הקרבה ענקית, ולכן דורשים על לאה "בגד" בגד בי שבא אל שפחתי, ונתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי, סימן שזה היה הקרבה גדולה

ד. לאה מוכנה לתת את זלפה, ורחל את בלהה, על דרך ההשאלה (במחילה) בבחינת "האויב של האויב שלי הוא אני" כלומר המחלוקת בין רחל ללאה, יוצרת את "גוש רחל" ו"גוש לאה" כאשר ההבדל בין השפחה לגבירה מתאפס לעומת המחלוקת.

זה לא שהן לא תאהבנה את הבעל, אלא מבחינתן כאילו הצרה הפרידה בכוח בינה לבעלה

בנישואין, ואנחנו חולקים האם זה גם במקרה דנן.

הבעל נשא את הצרה, לא היא אותו, והן מרמות את עצמן ממניעים רגשיים, אז על אותו משקל אפשר לוותר ממניעים רגשיים.

מבחינה אובייקטיבית, ושם אכן רחל מודעת לזה שה' אובייקטיבית עושה משפט גדול יותר ממה שהיא חווה בחייה הסובייקטיבים, משפט גם לרחל וגם ללאה, ולכן "דנני אלוקים". וכן לאה שקוראת שם דינה.

אבל בסוביקטיביות מבחינת רחל היא 100 אחוז של יעקב ורק היאב ובחינת לאה כנ"ל היא 100 אחוז של יעקב ורק היא "המעט קחתך את אישי".

הדבר דומה לצידוק הדין של איוב, סובייקטיבית הכאב הוא 100 אחוז ואין פה שום שמחה, אבל איוב נפתח לגודל האובייקטיבי האלוקי ומצגיק עליו את הדין ויודע שה'החליט כך שיכאב לו, אבל זה עדיין כואב סטבייקטיבית 

זה כדוגמת מחלוקת נגיד סאטמר והרב קוק, ששניהם מבינים שאלו ואלו דברי אלוקים "מבחוץ", אבל סובייקטיבית בתוך המחלוקת הרב קוק מבחינתו אנו 100 אחוז בגאולה ומבחינת סטמר אנו 100 אחוז בגלות

שמי שבתוך המחלוקת לא יכול לראות את התמונה השלימה של אלו ואלו כי הוא חי את המחלוקת.

כדוגמת ר אליעזר שאמר שהלכה כמותו ובת קול תוכיח.

או הגרא שאמר שהיה עושה לחסידים מה שעשה אליהו לנביאי הבעל, אבל תלמידו ר חיים, ראה את המחלוקת כבר "מבחוץ" ואז יכל להביט על האלו ואלו דברי.

הסימנים היא משל לצידוק הדין של רחל וההבנה של רחל שה' מסבב שגם לאה וגם רחל תהיינה נשואות ליעקב, ושלאה תלד יותר ילדים ותקדים את רחל כדי שלא תהיה שנואה, כמוכח מהפסוק "דנני אלוקים" ו"נפתולי אלוקים".

תורה שבעל פה שמדגישה את הרחמים של הויתור ולא את הדין של האמת (גדברי הגמרא שגדול ת"ח מספר תורה, שהתורה אמרה 40 מלקות ותורה שבעל פה 39 והלכה כתורה שבעל פה שמפחיתה מכה אחת) מדגישה במדרשי חזל את הויתור, תורה בכתב מדגישה את האמת ללא ויתור (כדוגמת עין תחת עין לעומת ממון שבתורה שבעל פה)

ולא תגובה של צידוק הדין בדיעבד אחרי שקרה המקרה.

לכן לענ"ד מסתבר יותר שפירוש המשל הוא מה שכתבתי בתגובה הראשונה. ואפשר גם להוסיף יותר מזה- עם כל אהבתה של רחל ליעקב, היו לה מלכתחילה תחושות מעורבות כלפי זה שהיא זו שמתחתנת עם יעקב ולא אחותה הגדולה האהובה.

הגדולה התפללו על יצר ע"ז שיעלם, זה משל להסכמה שהסכימו אנשי כנסת הגדולה לכך שיצר הע"ז יעלם בעקבות ביטול הנבואה וגלות השכינה שקרתה במילא בגלל חורבן בית ראשון.  כך נראה שמשתמע ממהלך האידאות לישראל של הרב קוק , שביטול יצר הע"ז היה תהליך היסטורי במילא ולא קשור להחלטה של אנשי הכנסת הגדולה. אלא שאנש יכנסת הדולה השכילו לנצל את המצב החדש לתועלת לטובה והבינו את המגמה ההיסטורית והתהליך וגזרו תקנות בהתאם למצב החדש. לכן נקראו "מבטלי יצר הע"ז". 

לפעמים חז"ל מדברים בקודים במשלים שלהם. למשל יהושע בן נון היה לו להתפלל על יצר ע"ז שיעלם ולא התפלל. הכונה שיהושע מייצג מגמה היסטורית שלא קשורה לביטול יצר ע"ז.

עכן תיקן תפילת ועל כן נקווה- הכוונה שמהותו הוא ושבט יהודה מייצגים את המגמה של ועל כן נקווה המגמה האוניברסלית של עם ישראל לאור לגויים, לעומת יהושע ושבט יוסף שמייצג את המגמה של עלינו לשבח החלק הראשון בתפילה של ייחודיות ישראל על פני האומות.

נח מציא את המחרשה - הכוונה שנוח הביא לתיקון קללת האדמה במוסריותו ובהנהגת דורו ובהצלתו מהמבול, כמו שהמחרשה מתקנת את האדמה לחקלאות.

אברהם תיקן תפילת שחרית - הכוונה שחי את מידת החסד שהיא מידתה של תפילת שחרית.

ועוד דוגמאות רבים למשלים במדרשי חז"ל.

יכול להיות שרחל כבר מראש ידעה על ההשגחה של ה' על זה, שהרי ידעה שגם היא וגם לאה ראויות להתחתן רק עם יעקב, אבל זה עדיין לא משנה שעיקר המעשה בפועל היה קנאות לכל אשה שגוזלת את יעקב ממנה, והויתור היה רק בהסתכלות אובייקטיבית על סדר ההשגחה של ה'. עובדה שבפשט לא מוזכר שום ויתור בפועל, אחרת היינו מוצאים שלאה תוותר לרחל על הדודאים, ובמקום זה היא סוחרת בהן בטענת "המעט קחתך את אישי"

"נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי".

רחל המשיכה להיות הכי אהובה גם בסוף "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי".

"בני רחל אשת יעקב" חזל דרשו - היא עיקרו של בית, לכן רק בה נאמר אשת יעקב

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו