במקביל אפשר לתת לו לשמוע שיעורים על חינוך אם הוא בקטע לקבל, שילמד שיטות להעביר ביקורת ואת ההשפעה שלה על הילדים 

לשחק איתם? לקרוא סיפור? לצאת איתם לזמן איכות של אחד על אחד?

(אצליכם זה נשמע קצת קיצוני. אבל יש עוד משפחות שיש לילדים העדפה להורה אחד. גם אצלינו הם מבקשים ממני הרבה דברים, אבל כן יש להם קשר עם בעלי. זה לא קיצוני כמו אצליכם).

מפריע לו שזה המצב? הוא רוצה קשר משמעותי יותר עם הילדים?

ממש קפץ לי שכתבת שהוא ביקורתי כלפיהם ומעיר הרבה ויכול לכעוס ממש.

כעס זה הדבר שהכי מרחיק, הוא ממש שם חומה, ואצל ילדים זה חזק הרבה יותר. וכשיש כעס וביקורת בלי נסיונות גישור על הקושי שהיה ובלי השקעה משמעותית מצידו בקשר איתם, ברור שהם יתרחקו ממנו ולא יהיו מעוניינים באינטראקציה. גם אם בעינייך זה לא מגיע לו ויש לו הרבה תכונות טובות.

מותר לכעוס לפעמים, כולנו בני אדם, השאלה היא מה קורה אחרי זה. אם אנחנו מבינים שקרה פה משהו לא פשוט ואז מחבקים ומפייסים ומתקרבים מחדש, או שמשאירים את זה ככה. כנ"ל לגבי ביקורת והערות. חשוב מאוד ללמוד איך לתקשר עם הילדים באופן מכבד ומקרב, כמו שאנחנו לא נעיר ונבקר ונגיב בכעס כשמדובר על אנשים בעבודה או על מבוגרים אחרים, כך נכון להתייחס גם לילדים. בעיניי ההורות לא נותנת לנו זכות להתנהג באופן שלא היה עובר כשמדובר על אנשים אחרים. הצורך לחנך לא נותן לנו זכות להתנהג כלפיהם בחוסר כבוד. וזה גם ממש לא החינוך שהיינו רוצים להעביר להם, אבל בפועל הרבה הורים מתנהגים ככה בלי לשים לב. ואולי זה מחוסר מודעות וממוסכמה חברתית לא תקינה וחוסר הבנה שדרך ארץ זה גם כלפי הילדים שלנו.

אני בטוחה שבעלך הוא אדם טוב ושהוא לא רוצה לפגוע, פשוט חינוך זה דבר שחייבים ללמוד. וגם צריך לזכור שהילדים הכי מפעילים אותנו ולוחצים לנו על הנקודות הפגיעות, אז בלי ידע והכוונה נכונה הגיוני שנצא משליטה לפעמים ונגיב באופן לא נכון.

נשמע שאת יודעת לתקשר נכון עם הילדים והוא לא כ"כ. אולי תחשבו יחד מאיפה הוא יכול ללמוד על חינוך ולקבל כלים שישמשו אותו ביומיום. אי אפשר רק לומר לו אל תכעס או אל תעיר בלי להסביר לו איך כן נכון לדבר עם הילדים ואיך לפעול במצבים שמאתגרים אותו.

האחריות על הקשר עם הילדים היא שלנו, לא של הילדים. מצוין שזיהית איפה הבעיה וב"ה יש הרבה מקורות מידע וגישות חינוכיות שאפשר להתחבר אליהן וללמוד מהן, רק צריך שתהיה מוטיבציה והבנה כמה הנושא הזה חשוב. עם כל הכבוד לאמא, אין תחליף לאבא וחבל בשבילם ובשבילו שהקשר הזה לא מתממש כמו שהוא יכול להיות. 

שקצת הייתי במקום של הילדים שלכם,

ולדעתי אפשר לחזק את הקשר עם אבא עם יותר אטרקציות משותפות אולי אפילו אחד על אחד עם אבא או רק עם אבא.

אגיד עליי, הביקורת שאבא שלי העביר לי והפעמים שהוא כעס עליי נצרבו אצלי עמוק וגרמו לי לתחושת מרחק. ההרגשה שלא יבין אותי גם אם אשתף..

צריך לבוא ממש לקראתם ולשאול מה שלומם, להכין להם דברים שאוהבים לאכול וכו.. 

בבית של ההורים שלי יש חד משמעית העדפה לאמא, מאוד דומה למה שאת מתארת פה. אבל גם אבא שלי באופי הוא פחות טיפוס של ילדים, ופחות חיפש באוטומט את הלהיות איתנו ושאנחנו נרצה להיות איתו. אני ממליצה מאוד ליזום דברים באחד על אחד או כמשפחה שאבא מפעיל, בין אם זה זמן שבועי אם כל ילד (לא חייב להיות משהו בומבסטי, סתם משחק כיפי) או שהוא יעבור איתם על שיעורי בית או דפי קשר.

עוד דבר, בני כמה הם? אצלנו זה מאוד בולט כדווקא כשגדלנו נוצר יותר קשר עם אבא (מדברת על גדולים ממש, לקראת סוף התיכון) כי היה יותר דברים שיכולנו לעשות יחד או שהוא יכל לעזור לנו או אנחנו לו.

וגם, כתבת שהוא ביקורתי יותר ומעיר הרבה, יכול להיות שבדינמיקה ביניכם הוא אחראי יותר על המשמעת והעונשים ואת יותר משחררת? זה יכול מאוד להשפיע. לא אומרת שזה רע ושהוא צריך להפוך להיות כמוך, בעיני צריך גם וגם, אבל אל תתפלאי שאם הוא נתפס בעיניהם ככזה הם פחות יתחברו אליו (נגיד מה שכתבת על השינה, אצל ההורים שלי זה מאוד בולט שכשאבא משכיב אין משחקים או קונצים אלא באמת הולכים לישון, ואמא הרבה פעמים מוותרת בקלות יותר, ואז ברור שמעדיפים את אמא)

הם המראה הכי טובה של החיים

אין להם סיבה לרצות בקרבתו של הורה ביקורתי וכעסן

במיוחד שיש להם אלטרנטיבה של הורה אחר

את לא יכולה לשנות את זה אלא רק הוא

איך היה בילדות, ואיך היום?

הרבה פעמים חוויות הילדות משפיעות עלינו בהורות, במודע או בתת מודע.

אם יש שם משהו קשה או לא פתור או מרוחק,

יכול להיות שבעלך יעשה עבודה (עם עצמו או בטיפול), והקשר עם הילדים שלכם ישתנה.

ממש לא נעים, חתחושה של החמצה.

הוא גם בהרגשה הזו? מבאס אותו שהילדים פחות רוצים אותו? או שזה שלך?

בעיני שווה לדבר על זה.

בגדול יש פה 2 נקודות

1. ביקורת. ביקורת היא באמת דבר מרחיק, שמגיע מתוך תסכול וכאב שמושלכים החוצה, ולרוב לא מועילים אלא מזיקים. בנושא הזה כן נראה לי שכדאי לשוחח וללמוד (נדמה לי שיש לרב פיירמן שיעור על זה באתר של מכון מאיר).

2. האופי שלו מול שלך. תמיד יש שוני בין ההורים, אבל בסוף זה חלק מהיופי וזה דבר משלים, לכל אחד יש את האיכויות שלו, וילד זקוק לשניהם. אני מאמינה שככל שבעלך ישקיע בקשר ויצליח להמנע מבקורת גל הילדים ירגישו יותר בטוב איתו.

ויש דברים שאפשר לעשות עם אבא, כל אחד ועניינו, אם זה השתוללויות או משחקי ספורט, צחוקים, שחנשים, טיולים, קניות, מה הדברים שכיף לו לעשות עם הילדים? מה המקומות שהוא טוב בהם?

שיטפח אותם..

בול את אבא שלי.

ועולות לי כאן 2 נקודות קריטיות.

1. ביקורת וכעס זה הרס כל הקשרים. ועד כמה שהוא יכול להיות מקסים ומהמם ועם תכונות חיוביות, לא נעים להיות ליד אדם ביקורתי וכעסן. ומי שסביבו לוקח צעד אחורה. הערכה שלי שזה הגורם העיקרי לריחוק.

2. זו בעיה שלו. לא שלך. וזה אפילו יותר משמעותי. ברור שזה מבאס שהילדים לא רוצים את אבא, אבל כדי שזה ישתנה הוא צריך מוטיבציה פנימית מאוד חזקה כי זה דורש ממנו לצאת מאזור הנוחות שלט ולעשות עבודה משמעותית. את יכולה לעזור לו אם הוא מעוניין, את יכולה להעלות את הנושא ולשמוע את דעתו, אבל את השינוי רק הוא יכול לעשות.

בהצלחה רבה!

מנסה לתאר נכון את הדמות של בעלי. הוא לא איש כעסן אן ביקורתי

אבל יחסית אלי הוא כן יותר.

נגיד אם ילד ישאחר ילקוט זרוק באמצע הסלון.

אני אגיד. חמוד שכחת את הילקןט

והוא יגיד. מה קורה פה למה תמיד אתה זורק את התיק.

עכשיו הוא ברןב הזמן לא כזה, באמת מאיר פנים ונוכח ומתוק

אני פשוט מרגישה שבאופן מובנה ברוב הבתים הכישורים הבין אישיים/חינוכיים של האימא יותר משל האבא.  גם תכןנה נשית יותר, גם קשור ליותר שעות בבית..

אז מנסה להסתכל על הפער הזה בעוד כיוונים

וכן הוא רואה שהם יותר עלי. וזה מפריע לו

מצד שני לא רוצה להכנס לפינה הזו, זה בינם לבינו

לא יודעת מה אני רוצה

אגב לו עצמו אין קשר משמעותי עם הוריו

של אדם ביקורתי ושיפוטי 'למה תמיד'

הגיוני שילד יעדיף פחות קשר עם הורה כזה

גם אם זה קורה רק לפעמים

זה פוגע ומציק

כתבת שאת מנסה לייקר את מקומו- תשאל את אבא וכו.

נשמע שאצלכם הבעיה היא לא שהם "לא שמים עליו", אלא באינטרקציות החיוביות.

אולי דווקא אם את, שאלייך הם מרגישים יותר קרבה כמו שזה נשמע, תהיי ה"שוטר הרע" כשצריך (להגיד "לא" למשהו שאתם לא מסכימים להם, להגיד להם לסדר, וכו)

ואת המקום שלו תייקרי לחוויות חיוביות

זה יעזור יותר

הרי נשמע שהם מרגישים ריחוק ממנו כי הם חווים איתו בעיקר את הצד הביקורתי, ופחות את הצד של האבא שאפשר לשחק איתו, לצחוק איתו, שיספר סיפור וכו'

זה פשוט להזיז קצת את המאזן.

בטח אם לך בא יותר בנעימות הקטע של להגיב על משהו שלילי (תיק זרוק, לא הקשיב וכו)

הייתי עובגדת על ההערכה שלי אליו, לא כלפי חוץ מול הילדים אלא באמת.

להזכיר לעצמי שה' שם לילדים את האבא המדוייק עבורם!! 

סליחה על הישרות אבל אני כן שומעת קצת התנשאות עליו, הייתי עובדת על לראות אותו שווה לך,

אז מה אם את מחנכת ויותר "מבינה בזה, בטוח במלא דברים הוא משלים ומוסיף כל כך הרבה טוב.

כשהוא מגיע במקום לומר לילדים ללכת ללחבק את אבא גשי את אליו לקבל את פניו,

וגם כשהוא מגיב בחוסר סבלנות לדעתך או  ביקורתיות, תכילי אותו ותקבלי אותו כמו שהוא!! הילדים שלך יקבלו מזה כל כך הרבה, ולדעתי גם את הקשר איתו הם יקבלו.

בהצלחה!!!

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

ממש קשה לבוא בכזו חוויה.

י שאפשרות להמזין אתם כדי שתתראו בכל זאת?

אני מסתכלת על חמותי בבריאות ע ד 120 נשה

מאד אוהבת לארח

וגם אסור להביא כלום

התעייפה בשנה האחרונה ובלתי נמנע ששינוי יקרה בקרוב

)מחכה שייפול לה האסימון האמת כי עד כה הצעותיי נענו בשלילה(

אני גם כזאת כשמארחת, אסור להביא כלום ואני אוהבת לפנק את המתארחים.
הייתי גם רוצה להרגיש ככה פעם. 
אולי רק בית מלון ...חחח

אני בשלב אחר בחיים אבל עוד זוכרת שבקשו לבוא לסבתא שלי בלי להודיע הרבה מראש.

כי אחרת היא היתה מתכוננת ומתישה את עצמה.

זה מאמץ גדול לנסוע משפחתית לארוח קצר אבל אולי לפחות תצאו בטעם של עוד? כמו התקווה שלך בסוף...

זה באמת המון זמן…

כואב לקרוא אותך, מצד שני זה באמת קשה לארח משפחה גדולה. למה לא להפגש לאורך השנה לכמה שעות במקום שבת שלמה? למשל הדלקת נרות משותפת, ארוחה בסוכה, פיקניק בטבע בחול המועד פסח. גם אם גרים רחוק אפשר לנצל חופשים או להפגש באמצע הדרך.

אפשרות נוספת- להזמין אליכם לשבת.

אם אזמין במקום שבת את עצמנו להדלקת נרות, זה לא יעזור עדיין יש ילדים ובלאגן וצריך לבשל.
ואלינו לא יבואו.
רק בקיץ אם כבר, (אצל אף אח לא מתארחים, אנחנו לא חריגים בזה)

להזמין אותם אליכם זה לא אופציה?

גם סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים מכדי לארח את הילדים הנשואים ופחות בקטע להתארח מלבד אצל הבת שגרה לידם ויכולים להגיע לסעודה ולחזור לבית.

מבאס בשביל האחים הצעירים של אמא שלי שפחות הרוויחו שנות אירוח🥲

אבל בתכלס זה מה יש והם קופצים אחת לכמה זמן לביקור אמצ"ש או שקופצים אליהם..

בסוף זה עצוב שלא מתראים כל כך הרבה זמן.

ממש מקווה בשבילכם שהם כן מארחים בשמחה, פשוט מעדיפים תדירות רחוקה 

תחושה ממש לא נעימה להתארח ככה..

אני חושבת שהכי משמעותי זה שני דברים - עזרה ושקט.

את אומרת שהגדולים כבר עוזרים, וזה המון. הייתי עושה להם שיחה קצרה ומשקפת להם שסבא וסבתא מבוגרים, ואת יודעת שהם תמיד עוזרים אז גם חשוב לך להודות ולהגיד שאת רואה ומעריכה, וגם לחזק אותם להתמיד כי באמת זה לא קל לארח.

אני לא חושבת שזה חייב להיות מבאס עבורם, תלוי באיזה טון הדברים נאמרים.

לגבי הקטנים בעיקר לדאוג שלא יעשו הרבה מדי רעש, שמשחקים יאספו וכו. אפשר גם למנות נגיד "משמרות" של שני מבוגרים כל פעם מביניכם ההורים והילדים הגדולים שידאגו למנן את הרעש, לפתור ריבים, לדאוג לבלגן וכו.

דבר שני יכול להיות שבאמת קשה להם לארח והכל, וזה לא אומר שהם לא אוהבים לארח אתכם. זה פשוט גם קשה, אבל לא בהכרח שזה הטעם היחיד שנשאר להם.

ודבר אחרון אם את מרגישה שזה ארוך להם מדי ובסוף השבת הם מחכים שתלכו - לדאוג לעשות ביקורים קצרים, לא שבתות. בחנוכה לדאוג לשריין יום להגיע אליהם, מדי פעם לקבוע ארוחת ערב מיוחדת או ביום שישי ארוך לנסוע במיוחד לבלות בוקר וללכת. וגם אפשר לבוא מדי פעם בהרכב חלקי, זה מקל משמעותית. אנחנו גם משפחה גדולה, לפעמים היינו מתחלקים נגיד - ילד גדול עם ילד קטן נוסעים לבקר, ואחרי כמה ימים עוד ילד גדול עם קטן. לפעמים ההורים עם הקטנים ובזמן אחר הגדולים באים עצמאית, או פעם אחת הורה אחד רק עם הבנים/רק עם הבנות. בגיל מסויים של סבא וסבתא ובגדלי משפחה מסוימים זה כבר באמת נהיה קשה, וביקורים קצרים מאד מקלים גם על האירוח עצמו, גם על ההכנות, וגם לא הופכים למועקה באמצע הענין.

אם חשוב לכם לבוא בהרכב מלא לשבת, אפשר גם למצוא דירה באזור לישון בה ולבוא רק לארוחות, ככה שיש להם גם מרחב פרטי בין לבין

סבא וסבתא זה הכי קרוב שיש אחרי הורים ואחים. אין שום סיבה להפגש רק פעם בשנה.

תרגישי בנוח, אתם לא איזה אורחים שהגיעו מהרחוב, זה סבא וסבתא ונכדים. ועוד הבאת איתך חצי מהשבת.

אם עושים לך פרצופים שאין כח בלאגן, זה עניין שלה עם עצמה. זה הנכדים שלה, זה הילד/ה שלה, זה מי שהיא הביאה לעולם. אל תנסי לרצות יותר מידי, זה מעייף ומביא לתסכול וכעס עליה. תביני שזה הסבתא וזה הנכדים ובחירה שלה בלבד אם להנות מהם או לסבול מהם ואם היא בחרה בסבל זה עניין שלה ובעיה שלה. 

הם גם שמחים מאוד לארח אתכם ולפגוש אתכם, וזה גם קשה להם. וזה לא סותר.

נגיד - לארגן בר מצווה לילד שלך זה כיף או קשה? ברור שזה קשה ומטריח, אבל זה גם משמח ומספק כי יש פה אירוע מרגש שאנחנו רוצים לחגוג אותו בצורה הראויה.

אז גם אירוח יכול להיות כך.

יכולה לומר לך על חמותי שכבר מזמן לא אירחה אותנו בשבת כי זה באמת כבר יותר מדי (היא קרובה לגיל 80), אבל היא כן מארחת אותנו לפעמים באמצע שבוע וטורחת המון לפני והרבה אחרי (והיא לא מרשה לנו לעשות כלום, בקושי שנאמר תודה היא מוכנה), וברור לנו שזה מתיש אותה מאוד (ולכן לא נעשה את זה הרבה, אלא נזמין אותם אלינו לזמנים קצרים), אבל היא גם נהנית מזה מאוד ומוכנה "להקריב" בשביל השמחה שלה לראות אותנו.

גם ההורים שלי - בשנים האחרונות כמעט לא הגענו אליהם בהרכב מלא לשבת (אף שהם צעירים יותר), ובכל זאת בשבת הקודמת הם אירחו את כל הילדים שלנו כדי שנוכל לצאת לנופש.

זה היה להם קל? לא כל כך... (הם הודו בזה במנות קצובות🤭) אבל בנוסף לזה שאחותי הקטנה והבת הבכורה שלנו התגייסו לגמרי לעזרה - הם פשוט החליטו לעשות את המאמץ כדי לעזור לנו וכדי ליהנות מהנכדים כמה שאפשר.

אני מתפללת שגם אנחנו נהיה מסוגלים לנהוג כמו ההורים שלנו, אף שאני יודעת שזה יהיה קשה.

כי באמת, עם כל הקושי, חשוב לנו לשמור על המשפחה שלנו וליהנות בחברתה...

אז לא כתבתי לך עצות פרקטיות, אבל אולי רק קצת שינוי בחשיבה...❤️

ההחלטה אם להזמין או לא היא שלהם

ואם הזמינו- אז אתם רצויים

וכן. את יכולה להקל ככל יכולתך

אבל אם הם לא נהנים מנכחותכם- זה לא בשליטתך

אני כן יכולה להגידהשמגיעהגיל שהכל קשה

קשה לארח

קשה להתארח

ובאופן כללי קשה להנות

זה גיל שמספיק לבוא אחהצ לשעה

לתת חיבוק, נשיקה

וללכת

(קודם לזה השלב של לבוא עם מגש פיצה לא. ערב ולהשאיר מסודר כשיוצאים... אבל כאמור- מגיעהשלב שגם זה לא)

ולכל הנל לא יעזור אם מדובר באופי "פולני"

שמותר שיהיה להם קשה

זה באמת קשה לארח,

קשה זה לא רע.

עדיף לעבוד קשה ולהרוויח מפגש וקשר

מאשר לנוח ולא להפגש.

כל עוד הם מציעים - זה טוב

גם בשבילם!

תשאירי להם את האחריות למנן את זה בשביל עצמם.

להתארח שבת שלמה

וגם אם מתארחים זה לא צריך להיות מושלם

אנחנו כבר הרבה שנים לא מתארחים שבתות

באים לביקור קצר בחופשות ומתראים באירועים

פגישות קצרות ולעניין

וגם הן לא הנאה צרופה 

זה באמת מאכזב. אין לי טיפים מעשיים. אני כן חושבת שכדאי לשים על השולחן את החלום - שיהיה כיף לארח אתכם, שיתגעגעו וירצו שתבואו כל הזמן.

וליד לשים את המציאות - ב"ה משפחה גדולה ומלאת שמחת חיים. שקשה לארח אותה.

ולהתאבל קצת על החלום ושברו, ולקבל את המציאות בהכרה והבנה שזה מה שהשם נתן לנו וזה הכי טוב לנו.

1. להביא מעילים וביגוד חם ולצאת לטיול משפחתי בשבת בצהריים אחרי הארוחה או לפניה... יתן להם ולכם ספייס ואפשרות להתאוורר

2. תיאום ציפיות לפני הילדים

כמה שיותר תדברי איתי מראש ייקל עלייך בזמן הביקור..

3. לשחרר קצת..

בסוף יש מה שביכולתך להשפיע ויש מה שלא

ובכל מקרה אי אפשר להיות מלאכים,

אז תעשי מה שביכולתך והשאר קצת לשחרר

אם תהיי בסבל ועל קוצים כל השבת זה גם מאודדדד מתיש נפשית, מאוד, וגם יוצר תוצאה הפוכה- יקשה עלייך לנהל את זה ולהעביר את השבת במקסימום רוגע וטוב...

4. תביאי לך פינוקים

זה סיטואציה מורכבת ותביאי לך מתדלקים שונים לזמנים שונים

אגב אפשר להביא גם מתדלקים לילדים ומתחלקים לסבא וסבתא/דודים..

אם זה פעם בשנה אז זה הוצאה חדפ והייתי משחררת ומוציאה סכום משמעותי העיקר לעשות מה שביכולתך כדי שיעבור בטוב...

ודבר אחרון- חיבוק גדול ובהצלחה!!!!

ככה יש את החוויה של שבת אצל סבא וסבתא

אבל הרבה יותר קל ועם צומי יותר ממוקד.

וגם אם יש לכם הזדמנות של שבת יותר מצומצמת, ש2-3 מהגדולים לא איתכם בשבת, אולי זה גם פחות כבד.

וגם, מצטרפת שמפגשים באמצע השבוע יכולים להיות מאוד משמעותיים.

חיבוק 🤍

זוכרת ששאלת על זה באה"ה

וצריך להעריך את המאמץ שהם מארחים בשביל הקשד, ולא לנסות שזה יבוא "טבעי"

יש גיל שכל מה שעושים בו זה לקטר..

זוכרת את סבתא שלי יושבת עם השכנות המבוגרות מתחת לבניין

וכל השיחה שלהם זה רק קיטורים על כל העולם..

אני חושבת שבמוצש הם מתבאסים שאתם הולכים מבחינת הקשר, ושמחים שטכנית יוקל להם, החיים מורכבים וזה בסדר.

להיות איתה❤️

האם זו תחושה שמוכרת לך בחיים? שלא באמת רוצים אותך אלא כדי לצאת ידי חובה/שהנוכחות שלך מעיקה או לא רצויה?

הרבה פעמים זה יושב על מקום כזה, ויש בזה גם נבואה שמגשימה את עצמה.

תחבקי את עצמך על ההרגשה הכואבת הזו.

ותתפללי שתרגישו את וילדייך אהובים רצויים ומקובלים❤️

תודה לכן, סליחה שלא הגבתי לכל אחת אישית
כתבתן דברים מעניינים ומעלים מחשבה
רק אומר שהסבא והסבתא לא כאלה זקנים...אחרת היינו יותר מבינים כנראה
ואין אפשרות אמצע שבוע וכדומה שהרבה מהממות פה הציעו, לא אפרט.
לקחתי לתשומת ליבי מה שמישהי כתבה שעם הגיל פחות מתלהבים, פחות מתרגשים. כנראה זו גם הנקודה, פחות מתרגשים ומתגעגעים בבואנו...
ואני מרגישה רצויה במקומות אחרים... שאלו פה.
תודה לכולן.
אנחנו נהנה בשבת מאוד, מה האחרים? לא יודעת.

גם לנו יש ילדים גדולים וקטנים, ואותנו כמעט לא מארחים למרות שאת האחרים כן, בעיקר בגלל שיש להם הרבה פחות ילדים בגילאים צעירים בפער מהילדים הגדולים שלי (באופן מצחיק יש לי את הילדים הכי גדולים וגם הכי קטנים במשפחה).

הרבה פעמים ממש הייתי בצער ששמעתי שהזמינו את אחד הילדים האחרים ואותי שוב לא הזמינו, או שנאמר לי בפירוש שמזמינים רק את ילד מסויים ואותי לא...

בהתחלה נעלבתי ובכיתי ממש, אבל אז הבנתי את ההורים שלי, קשה לארח אותנו, אנחנו מהממים אבל גם מרעישים מאוד וצורכים המון מזון והתארגנות לפני ואחרי (למרות שהילדים שלי מגיעים לפני לנקות את הבית, אני מביאה את האוכל, מדיחה כלים ומגישה ומסדרת אחרי). עבור ההורים שלי זה תיק גדול מאוד לארח אותנו וגם אנחנו באמת נתפסים כהכי בוגרים ושהכי אפשר לסמוך עליהם שהם יסתדרו בלי שום עזרה.

מקווה שזה מעודד

רק שאצלי הנקודה שמפריעה זה לא שקשה לארח אותנו, אלא כי יאלינו לא מתגעגעים, אנחנו לא חסרים להורים.
שנה חולפת ולמי אכפת? מנסים לארח או לבוא אליהם ליום אחד, זה לא קורה.
זה לא הבעיה הטכנית איך לארח, איפה  וכמה. זה שלא מתגעגעים לילדיי ומתוך זה גם לא מנסים למצוא פתרונות למפגשים קצרים איפהשהו.

אבל תודה שאיזנת אותי בתגובתך.

או שזו הפכה לעובדה שקשה לארח אתכם?

ההרגשה שלי היא שזה יותר הקושי שמשפיע.

אני אגב מדברת כמעט כל בוקר עם אמא שלי בדרך לעבודה, זה יוצר קשר, היא יודעת מה קורה, שומעת על הילדים וכו'

אני גם משתדלת לארח אצלי מפגשים משפחתיים סוכות, חנוכה, פסח. משתדלת להשקיע כמה שאפשר במה שביכולת שלי

שמחתי שילדיי פגשו בסבא וסבתא ונזכרו בהם, אמא שלי ממש השקיעה בארוחות וקינוחים.
השתדלנו לעשות אווירה טובה ונעימה, לנקות ולארגן.
הכי מבאס שרק לפני צאת השבת הקטנים התחילו להיפתח ולדבר ולספר, הביאו ציורים מהגנים...

תודה על ההתעניינות 
 

ממש מחמם את הלב
עניתי ל"תוהה לעצמי" ששאלה גם מעלייך...
 

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה