הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.
מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).
הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).
לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.
אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).
היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).
אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -
האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?
או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?
ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).
קשה לשמוע שהילד שלנו עובר דברים כאלה...