זה ממש ממש מובן התחושות האלה.

את אמא, ואת גם בן אדם. וקושי גדול באינטנסיביות גדולה הוא מתיש, ונשמע שאת צריכה הפוגה מכל זה, אז ברור שלא תרצי להיות איתה כי את צריכה הפוגה.

ברמה הפרקטית הייתי מנסה למצוא זמנים שבהם יש מישהו עליה ומישהו על הילדות האחרות ואת יכולה קצת לאגור כוח.

מניחה שלגבי ההתמודדות איתה כבר קיבלת הרבה עצות אז לא אחפור לך, אבל כן מאד מאד ממליצה לברר מה קורה בגן. הנסיון שלי הראה שכשילד משתנה ככה ומגיע לכזאת מצוקה - יש בעיה בגן. הייתי שמה מקליט לפחות לכמה ימים.

זה מחשבה שעלתה לי לגבי מקליט  

מהפורום. לא כי באמת חוששת בכלל.

יצא לי לבוא בכל מיני שעות במהלך היום. איתה ובלעדיה (קרה ששכחה דברים...) ובאמת שלא עולה שום חשד. תמיד נתנו להיכנס, לראות, לתת עוד חיבוק.. גננת מקסימה שתמיד תדבר איתך בערב אם מבקשת..

יכולה להשתנות ולהגיע למצוקה גם אם בגן הכל נפלא וטוב, לא אומרת שלא לבדוק אבל לא הייתי נלחצת מהכיוון הזה בכלל

אני חושבת שאם זה היה האח שמיד אחריה שכביכול לוקח לה את המקום, הייתי יכולה להבין את הקיצוניות של השינוי, אבל כבר יש לה אחות קטנה ממנה, ועוד אח נוסף זה לא ערעור של כל מה שהיא הכירה.

לא שזה לא משמעותי, ברור שכן, אבל עדיין לדעתי זה יכול להסביר את השינוי באופן חלקי

היא הייתה פיצית בעצמה ולא בטוח הבינה מה מתרחש, והיא עברה תהליך הסתגלות קל. עכשיו היא הרבה יותר בוגרת ומבינה ויכול להיות שמבחינתה עכשיו זה פעם ראשונה שמישהו בא וחוטף לה את תשומת הלב (כי לאחות בת השנה ורבע היא רגילה כבר משחר האנושות)

כשהאמצעית נולדה, היא באמת היתה פיצית ויחסית בקלות התאקלמה.

עכשיו זה 2 התאקלמויות. גם לתינוק החדש וגם לאמצעית שמתחילה לגדול קצת ומאוד מפותחת ומתקדם לגיל ככה ששרוצה את המשחקים של הגדולה ומצליחה יפה מאוד.

הגיב לה הכי משמעותי ללידה.

מעניין

גם לי הגדול קצת יותר מ3 ועם ניו בורן.

בהריון הרגשתי זוועה מהשבועות הראשונים היה קשה לי הריח שלו ( ושל בעלי ועוד כל מיני דברים ) הייתי בלי אנרגיות לא יכולתי להרים אותו תוך כדי גם גזרנו שיער אז נהיה גבר ומרגישה שהוא כ"כ שונה

ב"ה לא מרביץ וכו' אבל כל הזמן בכיין וזה משגע אותי ומרגישה שיש לי פתיל קצר אליו

עכשיו עם התינוקת מרגישה בדיוק כמו שתיארת - בא לי להתכרבל איתה ולא בא לי כ"כ לטפל בו

משתדלת כל יום לעשות איתו משהו קטן אבל כמו שאמרת - בכוח ומרגישה ממש רע עם זה.

סליחה שיצא פריקה אבל ממש מזדהה

מרגישה שהוא כבר לא תינוק ולא יודעת איך להכיל את זה 

אם חלאקה, בכלל זה יותר מורגש..

קשה להכיל באמת שהם כבר לא תינוקות.

עולה לי המחשבות של האם אני אמא שיכולה להכיל גם ילדים גדולים. אם קטנים אני מעולה (כן, מחמיאה לעצמי...)

אבל - אם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?

אוף.. מתפללת רק שה' יעזור.

אף אמא לא נולדה אמא למתבגרים.

ההתמודדויות משתנות עם השנים, ואיתן גם אנחנו גדלים... (זה לא שרק נהיה יותר ויותר קשה, אנחנו גדלים אז ההתמודדויות כל פעם מושכות אותנו עוד קצת לגדול, אבל לא יותר מידי מעבר למידה שלנו. ויש גם צדדים שנתיים קלים יותר כשהילדים גדלים וכבר לא צריך לדאוג לכל הצרכים הפיזיים שלהם, מקבלים יותר עזרה, וכו').

ומתבקש פה השיר של @גלויה על 'קטונתי'❤️

מורה - מלשון הוראה וגם הכוונה. 

ביקשתי מבעלי המוכשר שיעשה לזה איור: זכוכית מגדלת עם סרט מתנה.

פעם הייתי בתחושה שכאילו "מחפש" אותי, עבר זמן והבנתי שזה באהבה.

שיר כ"כ קצר

וכ"כ חזק

ולעניין.

נכנס עמוק.

תודה רבה רבה!

בקרוב הספרון המלא בעז"ה. 

מסר חזק שמקופל בכל כך מעט מילים.

יום אחד זה יהיה על מגנט. או גלויה...

לכבוד יומולדת 4 שזה היום! ב"ה! 

ההסתכלות הזאת.

לקחת את זה למקום שאנחנו גדלים מזה. ולא רק בשבילם להיות פה. נראה לי שצריך הרבה אמונה להבין שזה לא מעבר ליכולות שלנו.

ו... קשה לי לשמוע שהם גדלים ולא יצטרכו אותי לכל הצרכים הפיזיים שלהם. זה הדבר הכי כיף לי בעולם. אבל יודעת שבסוף הם גדלים. וזה דבר טוב. ואם זה מגיע עוד הרבה רגעים משמחים אחרים.

תודה❤️

למה לכתוב "ניו בורן "ולא תינוק חדש? או הרך הנולד?

אולי כי אנגלית זה השפת אם שלי, אז זה זורם לי.

ובאמת יוצא לי לא מעט להכניס ביטויים באנגלית, גם כשכותבת בעברית

שולחת חיבוק❤️

אני חושבת, שלוקח זמן ללמוד איך להיות אמא ומה נכון לנו.

לוקח זמן ללמוד איך להיות אמא לגיל מסויים

שלוש שנים של אימהות זה לא הרבה

ובזמן הזה, את כבר אמא ל3.

לא הייתה לך הסתגלות הדרגתית לתואר אמא.

וכבר נהיית אמא לשניים, ואחר כך אמא לשלוש.

ואני חושבת שמה שאת מתארת עכשיו זו תחושה ממש הגיונית, אבל מאוד מהירה ועל סמך תקופה יחסית קצרה של אימהות.

ילדים גדלים, וזה מזמן אתגרים

ויש תקופות שבהן טוב לנו יותר

ויש תקופות שבהן קצת יותר קשה

וברור ברור שאם זה המצב, זו קריאה לחשוב איך אפשר לשפר.

אבל, זה לא אומר "שאם אני ככה בקושי עם ילד בגיל 3, איך אני אסתדר כשגדלים באמת וגם הקשיים גדלים?"

זה רק אומר שיש עוד מה ללמוד, וקודם כל להכיר בזה שזה הגיוני ואחר כך להכיר בזה שזה ניתן לשינוי ובסוף גם להכניס לראש שזה יכול להיות זמני.

תחשבי שבשלוש שנים המשפחה שלכם הפכה מזוג למשפחה של חמישה.

זה שינוי משמעותי ויכול להיות שפשוט עדיין צריך להבין מה נכון לכם ואיך טוב לכם לנהל את זה ולהתנהל בזה.

אבל אנשים עושים את זה.

אז זה אפשרי!!

אז הייתי מתייחסת למחשבות שעולות לך בכמה חלקים:

1. הכרה במציאות. אמא לשלושה זו לא אמא לאחד. וזה שיש לך פחות זמן להתכרבל עם התינוק או שהזמן איתה הוא יותר מצומצם או לפעמים יזום, זה כי זו המציאות. אין מה להילחם בזה אלא להשלים עם זה. אותו דבר לגבי הילדה שהייתה פעם. ילדים משתנים וגדלים, וגיל 3 זה ממש פיק של התבגרות. אז היא משתנה וזה לא תמיד כיף, אבל זה יביא איתו גם דברים בוגרים ומשמחים, לצד השינוי והקושי

2. לנקות אשמה. נכון, היא לא אשמה. אבל היא גם לא מסכנה. יש לה הורים שאוהבים אותה ודואגים לה? יש לה גננת טובה? יש לה אחים חמודים? מהמם. אז מסכנה היא לא, ולכן האשמה כאן לא רלוונטית. קשה לה. לגיטימי. יש כאן שינוי משמעותי. לגיטימי. אתם עכשיו לומדים איך להתמודד עם השינוי הזה. את בליווי מקצועי. מדהים!

האשמה כרגע רק מעכבת אותך ומשקיעה אותך בתוך התחושות האלו. את כבר עושה דברים בשביל לשנות את המצב. את לא צריכה גם את האשמה על הראש. והיא צריכה ממך ביטחון, שהיא יכולה ומסוגלות להתמודד עם זה.

ואיזה ברכה זו שלושה צפופים!! ב"ה!!!

ובאמת לזכור שקשיים זה חלק מהחיים והרבה פעמים דווקא מהם גדלים וצומחים בצורה משמעותית!

ורגשות אשם ןכעס עצמי נורא מעיקים וחונקים.. אםתשלימי עם זה שלא כשי. שום דבר רע להיפך את   אמא ככ טוב"ה ודואגת יהיה לך הרבה יותר קל, פיזית, ממש כמו להוריד משקולת...

והכי עוזר- לפנות לקב"ה ולבקש עזרה עם כך וכך

כמה התפללנו על זה!

לקח כמה שנים טובות. עד שבחסדי ה' הצלחנו לטפל בשורש הבעיה ואז השפע הגיע.. ובאמת מרגישה שמהקושי צמחנו מאוד כזוג. ובאישי.

משתדלת באמת לעבוד על האשמה. ומשתדלת מאוד להיות אמא טובה. לפעמים זה עניין של ביטחון.

תודה!

אוהבת גם לקרוא אותך

לקחתי את מה שאמרת לי בעיקר בעניי האשמה.

שזה הכי קשה. בשבילי לפחות.

ואת צודקת. מסכנה היא באמת לא.

תודה על זה❣️

זה יכול להיות הרבה פעמים יותר קושי מאשר שמחה

זה בסדר להרגיש שאין כוח/ חשק להיות איתה

זה יכול לקרות בכל הגילאים שוב ושוב

לפעמים כיף וזורם איתם ולפעמים לא

מאחרים שזה לגיטימי.

מרגיעה. 

את לא צריכה להתבייש ולא צריכה להאשים את עצמך, תקבלי את עצמך בחמלה, כמו שאת ❤️

חוץ מזה, ממליצה על הפודקאסט "חזרה ללב ההורות" בפרק 12 היא מדברת על לידת אח חדש וזה נראה לי יכול להיות לך רלוונטי ומעניין לשמוע (לא מצליחה לצרף קישור אז תחפשי בספוטיפיי או בגוגל) 

תודה על ההמלצה

אקשיב לזה מחר כשמקבלת את ההר כביסה 😅

לחפש את הרגעים היפים

רגע שהיא שיחקה יפה, משפט חמוד שהיא אמרה, יום שהיא הייתה לבושה יפה ואהבת איך שהיא נראית, כל דבר. ממש לנסות להתמקד בזה...

וזה בסדר עם הזמן שלכם ביחד קצת בכוח, ואולי אפשר למצוא משהו שיהיה גם לך נחמד לעשות וזה יהפוך את הזמן שלכם ביחד לקצת יותר כיפי בשבילך...

למצוא משהו שנחמג גם לי..

יש המון רגעים יפים. כל יום. פשוט לפעמים הרגעים הקשים משתלטים. ובאמת אני צריכה להזכיר לי באותם רגעים קשים את הרגעים היפים.

עבודה עצמית🙈

אני באמת חושבת שיותר ממה שאני מגדלת את הילדים הם גורמים לי לגדול🙂

אני חושבת שהכי חשוב זה לזכור שזה תהליך. וכל הזמן את והם לומדים, וטעויות ורגעים קשים זה חלק מהלמידה שלנו ושלהם וזה בסדר גם אם הם קורים🙂

ללידת אח חדש

הרגשות שלך ממש נורמליים. את בשני סטטוסים חדשים:

יש לך ילד, פעוט, וניו בורן

להיות אמא לילד זה אחרת מלהיות אמא לפעוט

וכרגע את בלמידה. והרגעים מורכבים מנעימים טפחות נעימים. קחי את הזמן ותחפשי את הרגעים הנעימים, תשתדלי לקבוע כמה דק' ביום כדי להראות לה אהבה חיבוקים ונשיקות למשל 5 דק' לפני השינה

שתדעי שמה שאת מתארת מאוד מוכר ונורמלי

למשל אשכנזי שאוכל אצל ספרדי בכלי זכוכית… (ספרדים משתמשים בזכוכית גם לבשר וגם לחלב, ואשכנזים לא)

מכירה שיש הרבה שזה בסדר, כי זה המנהג בבית של האדם, והוא ספרדי אז זה כשר. משהו כזה.

ויש גם כאלו שעוד יותר. נניח ענייני קטניות בפסח.

אבל חושבת שיש בזה הרבה עניין של בין אדם לחברו והמשפחתיות… גדלתי בבית שבו אוכלים קטניות בפסח (עדות המזרח), אבל המשפחה האשכנזית באו גם ואכלו אצלנו (עשו שינוי בחומרי הגלם לפי הצורך). זה לא שזה היה מעליב אם לא היו אוכלים (כי ברור ההבדל במנהגים), אבל זה היה אומר שאי אפשר להיפגש אצלנו, ואולי בגלל זה היה יוצא שלא נפגשים כלל.

אבל כאמור, לא יודעת בדיוק מה הפסיקה (אני הצד שאצלו כל כשרות תופסת). רק יודעת שיש אנשים שנוהגים אצל אחרים אחרת ממה שנוהגים בביתם. 

אבל יש כאלו שלא אוכל מהם..

בכל אופן יצא לי לדוג לראות בית שבאותו תנור אפו בשרי ולאחריו חלבי בלי המתנה

או כל מיני מקרים שלא בכוונה אבל זה ספק טרפות נטו מחוסר ידיעת הלכה...

אז מובן מאוד אנשים שמקפידים על זה

וגם מבחינת כשרות המוצרים

בעיניי זה לא אישי, פשוט מראש לשאול אם אתם אוכלים ביתי... 

מינימום זה על חום הכי גבוה בין לבין למשך כמה זמן

(ויש כאלו שלא בקיאים בהלכה)

כשאנחנו אוכלים אצל אחרים נאכל (כמעט) הכול, כי הם רואים אותנו וייפגעו אם לא נאכל.

אבל אוכל שהם הביאו אלינו הביתה - הם לא רואים אם אנחנו אוכלים אותו או לא. אז כן, בכאב לב לפעמים נזרוק אותו אם אנחנו לא סומכים על הכשרות...

אבל חושבת שאם באמת המטרה של המשלוחי מנות זה להרבות באהבה ושמחה, אף אחד לא באמת צריך לדעת מה קורה עם המשלוח שהוא נתן אחר כך.

אצלנו למשל דווקא רוב הדברים הקנויים שאנחנו מקבלים לא נאכלים. יש כמה דברים שכן נשמור לנו, אבל את הרוב אנחנו או מצרפים למשלוחים שהילדים נותנים לחברים תוך כדי פורים, או מביאים לעבודה שלי אחרי החג (ויש גם דברים שאני זורקת. מכל הממתקים שהילדים רוצים לטעום, אנחנו טועמים קצת מכל דבר ואת השאר זורקים).

ולפעמים אני תוהה אם זה 'לא יפה' שאנשים טרחו וקנו בכסף דברים כדי לתת לנו ואנחנו מעבירים הלאה או אפילו זורקים. אבל אני אומרת לעצמי שאנחנו לא לא צריכים לאכול דברים שאנחנו לא רוצים רק כי אחרים נתנו לנו. מה שאנחנו כן מקבלים זה את המחשבה והאכפתיות שלהם שהם הביעו דרך המשלוחי מנות, ואנחנו מרגישים את זה גם בלי לאכול הכל...

וגם כשאני מכינה משלוחי מנות ביתיים, אני לא יודעת אם כולם אוכלים הכל (יודעת שלפחות חלק כן, מהתגובות שאני מקבלת...). אבל אני משקיעה כדי לשמח, ונותנת לפי מה שמתאים לי, ואם מישהו לא אוכל - אני מאמינה שלפחות שמחו מהמחשבה והנתינה שלנו...

מצד שני, אם כבר הייתי מכינה הכנה ביתית הייתי מתבאסת לחשוב שהיו זורקים את זה. ועוגיות שמישהי הכינה רוב האנשים כנראה לא יעבירו למישהו אחר, אז אם הם לא יאכלו זה יזרק... 

אותי היה יותר מבאס לחשוב שאני משקיעה כסף במשלוחי מנות ואחרים חושבים איך 'להיפטר' מהם..

בכל מקרה מעדיפה להתמקד בכוונה שמאחורי המשלוח. גם במה שאני מקבלת וגם במה שאני נותנת...

(די בטוחה שאין לנו חברים שלא אוכלים את הדברים שלנו בגלל כשרות... בגלל איסטניסיות אולי, אבל אני באמת לא נכנסת לזה...)

אם להעלב אז שנגעלים מהאוכל שלי יותר מעליב מאשר שמקפידים על כשרות אחרת

חמי וחמותי למשל אוכלים בכשרויות מהודרות יותר מאיתנו וכשרות רבנות לא מספקת אותם- במקרה הזה אני ממש זורמת ומקבלת את זה באהבה רבה ממש.

מצד שני מישהי כתבה שחמותה לא אוכלת אצלה מטעמי ניקיון והיא מקבלת את זה ובעיניי היא גיבורה ממש.

אם דבר כזה היה קורה אצלי, אני חושבת שממש הייתי נעלבת.

מכיוון שאני איסטיניסטית בעצמי אני לגמרי יכולה להבין אותה🤭 (היא גם לא תלך לשירותים אצלנו... אבל נראה לי שזה לא רק אצלנו, אלא בכל מקום כמעט. באופן כללי היא כמעט לא יוצאת מהבית לאורך זמן, וגם אני די כזו. גם לי קשה להתפנות במקומות אחרים...)

מה שהכי מסקרן אותי - אם לחמותי היו תשעה ילדים (שחלקם רחוקים מאוד מלהיות מסודרים ונקיים...) האם היא הייתה מצליחה לשמור על בית נקי או לא?... (לחמותי יש שלושה ילדים ועוזרת צמודה מאז ומתמיד...)

אם הייתי נעלבת זה מזה

לא מעליב אותי לא זה ולא זה

אף אחד לא מעדכן אותי שזרק את המשלוח שלי לפח

אם מישהו עשה את זה הפסד שלו- המשלוחים שלי ממש טעימים 

אבל עניינים הלכתיים זה אחרת. כי זה לא שהשכנה שלי מבשלת לא כשר. זה כשר. זה פשוט לא עומד באיזה סטנדרט כשרותי שאני נוהגת לפיו. ושם זה כואב לי ש"משתמשים" בהלכה כביכול ונוצר איזה בידול כשאותם חכמים הם גם אלו שקבעו את המצווה של משלוחי מנות שהמטרה שלה היא לשלוח מנות לסעודת פורים

לא לאכול משלוח בגלל כשרות

אבל אם אני אקבל ממישהו שברור לי שהמטבח שם לא כשר, אני לא אוכל

חוץ מזה בגדול אני כן סומכת על מי שנותן לי (בדרך כלל גם מקבלת ונותנת לאנשים שמכירה מקרוב)

מסיבות ניקיון יצא לי לזרוק כמה פעמים

בעיקר מאנשים שראיתי איך המטבח שלהם נראה....

וכמובן שהחמאתי שהיה טעים מאוד

יש הבדל משמעותי בין להגיד לאנשים בפנים שאת לא אוכלת אצלם לבין לזרוק משלוח כשהם לא רואים מה קורה איתו.

ואני גם באמת חושבת שזה סתם להפוך את זה לעניין של: אתם לא סומכים עלינו ואנחנו לא אוכלים מספיק כשר בשבילכם, במקום לקחת את זה עניינית של: אנחנו אוכלים הכשר x ואתם לא אז זה לא מתאים לכם והכל בסדר... (ובדרך כלל גם אם מאוד מתאמצים שהכל יהיה בהכשרים שכן מתאימים, יכול להיות דברים קטנים שלא יחשבו עליהם בכלל כמו תבלינים או אריזות שנראות אותו דבר וכו'. קרה לי.)

יש לי אחות שאוכלת יותר הכשרים ממני וכשאני מתארחת אצלה היא אומרת לי מה בדצ ומה לא, ועוד אחות שכנראה לא תאכל אצלי מבושל, ואנחנו בסדר אחת עם השנייה...

אני לא אזרוק את זה או אגיד משהו מולם, אלא אח"כ שהם לא יודעים. וגם הם יגלו במקרה שלא אכלתי, הם לא צריכים לדעת אם זה בגלל הכשרות, האיסטנסטיות או סתם כי אני לא אוהבת.

ולגבי ההידור בכשרות- זה מאוד משתנה. יש אנשים שאני אוכל אצלם גם אם הם לא מקפידים כמוני כי אני יודעת שזה כשר, אבל יש כאלה שאני ממש לא יכולה לסמוך עליהם שכשר אצלם בכלל (לא לא מהדרין, אלא שלא טרף לחלוטין). ועד אחד נאמן באיסורים לא תופס אם האדם שמעיד על עצמו לא מכיר את ההלכות...

נכון.

אבל מה שמפריע לי יותר זה הנקודה עצמה. כאילו אם אני יודעת שאני זורקת כי זה לא עומד באיזה סטנדרט כשרותי זה צורם לי.

כי יצא שבמקום שהמשלוח שלה שימח אותי וקירב אותי אליה אז אולי אפילו הכאיב לי שאני צריכה לזרוק אותו.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את עצמי אבל הנקודה שלי היא בכלל לא כלפיי השולח אלא כלפיי המקבל. מה זה פועל אצלי. 

פיטריה, גירוי?

יכול להיות שלא מנקים טוב כשמחליפים טיטול?

אפשר לנסות לשים משחה, לראות אם זה עוזר.

ואולי כדאי לבקש הפניה לבדיקת שתן, אולי יש דלקת.

משחה לא עוזרת, אני מורחת קבוע

הרופאה אומרת שבדיקות שתן בגיל כזה זה ממש בלתי אפשרי לבצע טכנית

אן יש דלקת יראו את זה בבדיקות דם גם בלי בדיקת שתן

אצלנו עשו בדיקת שתן מגיל שנה וקצת עם פיפיה

ורק אחרי שהיה חשד לקחו קטטר כדי שתהיה בדיקה סטרילית וישלחו למעבדה. היה דלקות בשתן כמה וכמה פעמים .. זה לא טוב בכלל.

אבל אצלנו היה גם חום. וזה סימן קצת מובהק יותר. 

ולנסות לתפוס את השתן.

ואז לשלוח למעבדה.

עשינו כמה פעמים לצערי גם לילדים רכים יותר.

היא צריכה להדביק מתחת לטיטול על הפיפי שקית סטרילית לשתן.

היא מדביקה את זה סביב הפיפי.

מסתןבבים קצת מחכים שהשקית תתמלא.

אני בהלם שהרופאה לא הציעה את זה מעצמה. 

כשנתת ורמוקס היא קיבלה את כל המנות? הייתה אח"כ הפסקה בבכיות? באמת לא ראיתי שחוזר כ"כ מהר אבל אולי כן?

עזרה. ניסינו לעשות בדיקת שתן ולא הצלחנו..

היא ממש התקפלה כל פעם שעשתה פיפי.. נתנו אנטיביוטיקה ותוך 24 שעות הכל עבר.. כמובן בליווי של הרופאה..

לא הייתי שוללת לנסות לבדוק דלקת בשתן.. 

לגבי התולעים, מצטרפת לדעה שאם ורמוקס כן עזר לחודש זה נשמע מאוד כמו תולעים, שלא מוגרו לגמרי ולכן חזרו שוב. דווקא אופייני 

מהר, היו לנו תקופות כאלה.

העובדה שהוורמוקס עזר תומכת בעובדה שזה תולעים,

העובדה שעכשיו שוב מציק תוך חודש בכלל לא שוללת את העובדה שזה תולעים.

בנרתיק.

תבדקי עם פנס, אם יש הן מיד יוצאות כשמאירים עליהן.

נשמע ממש תולעים

טיטול. הרופאה ממש טועה בנחרצות שלה.

הייתי מנסה לטפל קודם כל בתולעים. 

יש ל @מחי "מתכון" למשחת בסיס עם טיפות של שמן לבנדר ושמן הדס.

ולגבי דלקת בדרכי השתן- בהחלט אפשר לשים שקית שתן ולבדוק. אני לפי התיאור שלך כן הייתי מהמרת שזה תולעים ולא דלקת

כי דלקת כואבת כל היום ואצל ילדים לרוב יהיה חום ותופעות אחרות.

בכי בלילה+שליחת ידיים לטיטול הכי קלאסי תולעים שיש

מאמא מנוסה לילדים מתולעים לצערי....

@מחי

אשמח אם תוכלי לשתף אותי

כשהיא ישנה עמוק ורפויה

תסתכלי בפי הטבעת שלה

אולי תופתעי.

כשהיא צורחת סיכוי נמוך לראות תולעים

וזה ממש צורב

נסי להתסכל עם פנס חזק (אם היא תתן לך)

תולעת נקרת כמו חוט דק שזז (מתפתל כזה)

עוד שיטה, לא נסיתי אבל אומרים שעוזרת- אמבטית סוכר. להושיב אותה באמבטיה שהמיסו בה סוכר. התולעים יוצאות מהגוף לסוכר. תגגלי בטח יהיה הסבר טוב יותר משלי.

שימי לה לפני השינה אחרי המקלחת גוש של חמאת שיאה ממש על פי הטבעת אם אין לך אז שכבה עבה של משחת החתלה..זה מונע מהם לצאת

ותראי מה קורה.  ...

בינתיים, הייתי מפחיתה סוכר

ועוד משהו שהוא ממש קל ולא מזיק.

הייתי טוחנת גרעיני דלעת טבעיים ומערבבת לה כף בכל ארוחה, נגיד ביוגורט או בחביתה.

אצלנו הילדים אוכלים סתם ככה וזה סבבה להם.

תנסי, אולי יעזור. אצלנו זה עושה פלאים

על התנהגות שלילית תהיה סנקציה, לי זה נשמע הגיוני.

כל עוד רוב הזמן יש חוויות נעימות, זה נשמע לי נכון

בגיל שלוש ילד יכול להבין תוצאות של התנהגות, הוא ל כזה פצפון, ואם כשהוא מרביץ אני אציע לו לשחק ביחד אני מעודדת התנהגות שלילית, לעומת זאת אם הוא לא מקבל את המענה, הוא רוצה קשר וההרבצה מובילה לתוצאה הפוכה הוא יכול ללמוד להפחית את ההתנהגות.

ואני צריכה לרשום לעצמי במוח וליזום הרבה הרבה זמני קרבה אחרים, אפשר גם מיד אחרי ההרחקה ואפשר באופן כללי לתגבר אותם.

ובגלל זה מגיע לוקח מרביץ וכו

לצעוק עליו באוויר זו אופציה אחת

לבוא ולהגיד לו חמודי בוא תשחק אולי משחק אחר?

אני לא בעד ליצור תמיד תסריטים כדי להסיח את דעתו כי זה לא ייגמר

אבל מידי פעם אני לא רואה בזה בעיה

חשוב לזכור שהילד מבחינתו כרגע מאוד מאוד מאוד רוצה את המשחק ברמה שהוא מאבד את זה

צריך תמיד לתת לו להתמודד עם התסכול לבד? למה לא לעזור לו לצאת מזה?

שוב לא באופן קבוע אבל מידי פעם אני בעד.

כמובן מה שאני כותבת, אני לא מהווה חוות דעת מקצועית ובינינו אין לי ניסיון בתחום.

זה פשוט משהו שעובד לנו (מעל הכל לא רוצה ליצור לילד אינסוף תסכולים)

במקום להתחיל לצרוח עליו לאיים לצעוק לדרוש להתחנן

פשוט תקומי ותלכי

תגידי לו שאת לא רוצה להיות ליד ילד שמרביץ כי זה לא נעים לך.

כנל גם אם מדבר לא יפה

חשוב כמובן להפריד בין מדבר לא יפה כי בא לו לעצבן

לבין הוא מדבר לא יפה כי מנסה לפרוק תסכול

אם זה תסכול אני כן מנסה לעזור, אחרי שנרגע אני מסבירה לו שלא מדברים עם הידיים, ואפשר לבקש מה שרוצים

אם זה סתם כדי לחפור, אני קמה והולכת. פעם פעמיים אומרת למה קמה, בהמשך פשוט הולכת.

בלי לתרץ את עצמי.

עם הזמן הילד לומד, זה לימוד לכל החיים

אם לא תתנהג יפה אנשים לא ירצו להיות בחברתך.

אני לא בגישה של להוציא מהחדר, יש כאלה מוציאים מהבית

אני, לא יודעת קשה לי עם זה.

חשוב לי שיידע שגם כשאתה בא לנו ברע אנחנו רוצים אותך איתנו

אבל כשאתה בא ברע אני יכולה לבחור לא להיות נוכחת

מקווה שהבנת אותי

לנו זה עבד מעולה, כמובן יש תקופות של נפילות

למדתי את זה מסופר נני אחת, מבוגרת

שכחתי איך קוראים לה

יודע להגיד לאח שלו בן 1.5 שהוא לא רוצה להיות איתו כי הוא מרביץ (בינינו, לא מרביץ אתן יודעות איך זה). רגעים של נחת.

כמובן לא תורה מסיני,

כמובן שזה לא תמיד עובד

יש תקופות יותר טובות ויש פחות

מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך הנכונה לכם. 

סליחה שאני שולחת 100 הודעות נפרדות

אם אכניס את הילד כשהוא לא עייף, הוא לא יירדם

אני יכולה להציע סיפור, אני אספר או שיסתכל לבד

אבל לדעתי עוול להכניס למיטה אם הוא ממש לא עייף וסתם מתבשל שם.

אם אני מזהה שהוא כן עייף אבל סתם לא באלו, אנסה לעזור לו

אם הוא לא עייף ובגלל זה לא בעניין - שימשיך להסתובב מחוץ לחדר עד שיתעייף. הוא נהנה מהזמן איכות הזה שהוא רק שלנו איתו. מגיע לו מידי פעם.

ילד בן שלוש שישן צהריים במעון, בדרך כלל ההורים צריכים לשנות ציפיות ולהבין ששעת ההשכבה ההגיונית שלו היא לא לפני תשע בערב (ולפעמים עשר) ואז חוסכים הרבה מאוד תסכולים סביב ההליכה לישון.

לי עד עכשיו נורא כואב לי המאבקים על ההשכבה של הגדול שלי שנגמרו ברגע אחד ביום שבו התחיל החופש הגדול והוא הפסיק לישון צהריים. ואפילו לקחנו יועצת שינה ואפילו היא אמרה ששעת ההשכבה בשמונה זה מצויין והילד מראה סימני עייפות, ואפילו בעידודה של היועצת שינה היה קטסטרופה. ובשניה, בלי שנ"צ הילד נרדם כמו חלום, שלוש שעות מוקדם יותר בערב.

והטיפים. האמת שדי עושה את מה ששיתפתם

שמתי לב שההרבצות מתרחשות בעיקר בשינויים.

כשחוזרים מהמעון מבחוץ לבפנים, מישהו קופץ לביקור קצר בהפתעה. לפעמים באמת גם כשהקטן לוקח משחקים. קשה לו כי הקטן כבר עם רצונות משלו. אי אפשר להחליף כבר לכל מכונית/משחק.

לגבי השינה, הוא לא ישן במעון. המטפלות לא אוהבות את זה אבל אין מה לעשות - הוא לא נרדם. אז חלק מההתנהגות שלו זה עייפות יתר .

ילד אחר כשעייף או לא!

בעיקר מחשבות על שיטת החינוך. אולי מושפע מההשתלמויות שאני עושה בהוראה חחח

מדהים כמה שהוא מבין. אחרי שהוא נרגע ויוצא מהחדר אנחנו מדברים על מה שקרה ומסיימים עם חיבוק ונשיקה.

האיזון בין להיות אסרטיבית, לשים גבולות, לבין להכיל ולחבק בלי סוף זה מה שמבלבל אותי. ואולי בעצם זה יותר רק עניין של ניסוח.

דוגמה מהיום בבוקר.

בעלי אירגן אותו כדי לקחת למעון אבל הוא מיהר והבן לא כ"כ שיתף פעולה. אז אמרתי: אם לא תתארגן מהר אני אצטרך לקחת אותך ולא אבא.

זה נקרא איום? אני לא רוצה שיפעל מתוך פחד כדי לא לקבל כל הזמן את מה שרוצה ורק כדי לרצות הוא פועל.

מרגישה שמסתבכת ממש בלהסביר את עצמי. אולי בכל זאת מצליחים להבין מה שאני מתכוונת?

לק"י

ולהסביר לו, שאבא צריך ללכת, ואם הוא רוצה ללכת איתו הוא צריך להתארגן מהר.

וללכת על הצד החיובי.

(נניח לא "אם לא תאסוף את המשחק אני המשחק, אני אקח לך אותו", אלא "אם אתה רוצה לשחק עוד פעמים במשחק הזה, צריך לאסוף אותו, שלא ייעלמו חלקים").

ומבינה אותך. איך אני שונאת ליפול ל"איומים" האלה.

עבר עריכה על ידי אמא לאוצר❤ בתאריך ו' באדר תשפ"ו 11:03

מיטת קורה דו צדדית של איקאה, קנינו ביד שניה במחיר ממש ממש נמוך (משו כמו 150 שח, אבל בלי מזרונים וגם זאת באמת היתה מציאה אבל יש הרבה כאלה ביד 2, וגם באיקאה סייל היא במחיר מעולה), 

משתמשים בה לכיוון של מיטת קומותיים, זה מתאים לילדים קטנים ופותר את סאגת הגובה

כי המיטה הנמוכה על הרצפה והגבוהה יחסית גם נמוכה ממש ועם מעקה רציני.

באסה על המקום כי הגודל של המיטה תכלס זה מיטה ענקית! וככ אין צורך לילדים קטנים שעוד בגודל של מיטות מעבר🫣

אבל היא מתוקה ועדיין עדיפה לי מבחינת מקום רצפה מאשר 2 מיטות מעבר.

זה שהמזרון על הרצפה זה קצת חיסרון אבל לא נורא. הבנות ממש אוהבות אותה.. 

כרגע הן שתיהן על מזרונים ממש כמו במיטת קומותיים אבל מתלבטת אם לעשות איזה משו שהתחתונה תהיה מעבר ואז ליצור שם איזור משחקים מתוק קצת סגור, אולי להוסיף וילונות.. לא יודעת... ואז גם הגודל של המזרון יותר תואם גיל וגם הרווחתי שם יותר מקום אחסון/רצפה  שלא מתבזבז. מצד שני כשיש שם מזרון גדול בחוויה זה לא מזרון על הרצפה כי הוא בתוך המסגרת מיטה וזה לגמרי מיטה.. אם אני אשים שם מזרון של מיטת מעבר אז זה ממש כמו מזרון על הרצפה והוא גם כל הזמן יזוז וזה לא רלוונטי.. ואם אני ישים שם פשוט מיטת מעבר אז אני חוששת שהרווח בין הגובה של המיטת מעבר לגובה של המיטת קומותיים יהיה נמוך מדי והיא כל הזמן תתקע.. לכן בסוף פשוט קנינו שתי מזרונים גדולים וזה פשוט מיטת קומותיים גדולה..

אם את רוצה תמונה תכתבי לי אשתדל לשלוח לך בפרטי  . תכלס בסוף עם החסרונות אנחנו ממש מרוצים וזאת מיטה ממש מתוקה.  הבנות עפות על זה שהיא ענקית ומבחינת הגודל היא יכולה לשמש אותן עד החתונה🤣🤭

אבל בעלי בנה אותה-

הוא הגביהה מיטת מעבר שהיתה לנו (כזו עם 4 רגליים ולא עם רגל באמצע)

ובנה לה 2 מיטות נפתחות

הזמינה מנגר

כך שהמיטה שלמטה תהיה מוכנסת חלקה מתחת למיטה העליונה

כך זה לא תופס הרבה מקום בחדר

ומצד שני, בהמשך זה יהיה מיטת מעבר רגילה

איתנו כבר למעלה מחמש שנים וסהכ מרוצים ממנה

ואנחנו בתקופות היפות מה שנקרא...

מה אתם מקבלים קבוע? 

ברוך השם שרק מגיל 3 התחיל לו ולא מאז שתינוק אחרת בכלל הייתי קורסת.

אבל אני מחכה בקוצר רוח שיפסיק כבר.

מקבל משאף קבוע בוקר וערב.

ובזמני התקף תוספת ונטולין במשאף.

כרגע סיימנו מנה של בטנזול למשך 3 ימים.

ממשיכה איתו בודיקורט על דעת עצמי (לא הצלחתי לתת לו במקביל לבטנזול)

ואני מחזיקה בטנזול בבית וההנחיה של הרופא היא 8 כדורים בבת אחת בזמן התקף סטרידור שמתחיל בפתאומיות ומוגזם.

לא עבר.

הילד נשם ונעזר בשרירי הבטן או מה שזה לא יהיה.

הזמנתי אמבולנס ב3 בלילה😥

בפעם השניה כבר היו לי כדורי בטנזול אז הבאתי והסתובבתי הרבה בקור בחוץ.

בפעם השלישית בשבוע שעבר ההתקף הקשה היה באור יום תודה להשם אלף פעם אז כבר הבאתי בטנזול מהצהריים.

וישר מביאה בטניזול, אצלי הוא כבר התרגל למינון אז מקבל כפול למשקל. הוא שוקל 11 -12 וצריך לקבל 2.5 אז נותנת לו 5 כדורים

יוצא שלוקח 10 כדורים ביום אבל גם זה עוזר לשעות בודדות בלבד

כל שיעול שלו עושה לי התקף לב מהפחד

אבל אצלינו זה מגיל 0 ממש ככה, את מתארת מצב של שנה אחרונה אז לא יודעת

אנחנו מקבלים טיפול מונע של משאף כתום + ארובנט כל יום הוא באי שקט תמידי אבל זה עוזר לו

פעם אחרונה באובך שהיה שבוע שעבר קיבל גם התקף ונתתי לו משהו תחליף של בטניזול ודווקא הופתעתי - קיבל פעמיים מזה וזהו לא היה צריך עוד

תנסי ללכת לקבל חוות דעת מרופא נוסף, אנחנו מטופלים בשיבא וכל ביקורת יש לנו מס רופאים איתנו בחדר כך שדנים ביחד, אצלינ אבל זה גם קצת חריג

אה וגם מקבל אזניל כטיפול מונע יום כן יום לא. ובזמן התקף לרוב מביאה גם אזניל ברצף כי זה מה שעוזר לו לצאת מהכל

כמה הוא שוקל? זה נשמע המון 8 במכה 1, איך את מתנהלת איתו אחכ ביום יום עם העצבים והאי שקט שזה עושה? 

הוא שוקל 17. עוד רגע בן 4.

יש לך המלצה על רופא ריאות?

באיזור הדרום.

אני כבר לא יכולה.

לוקחת כדורים בגלל הילד הזה שיהיה בריא.

החרדות שיש לי ממנו אמאלה.

וזה נשמע שהבן שלך מקבל ים תרופות  אז למה אין שיפור?

זה באמת מוציא אותי משלוותי שאין לדבר הזה פיתרון

אמרתי לבעלי שכבר בא לי לשבת לגדל אותו בבית עד שיגדל ויפתח ריאות חזקות.

אני עייפה.

והדרישות בעבודה

באמת הצפה

וגם שוקל הרבה פחות, נראה שגם רזה מאוד לאחרונה

הטיפול החדש נראה שיש הטבה בתדירות ההתקפים. משאפים כתום וארובנט בןקר וערב ואזניל יום כן יום לא.

כמובן מתגברת טיפול שצריך.

עד לפני כ3 חודשים היה מקבל התקף כל שבועיים בערך והחה תחת בטניזול כל הזמן כמעט מהתקף להתקף זה כבר היה בלתי, בחורף שעבר בכללל היה כל 10 ימים

עכשיו זה נרגע קצת,מקווה לאט לאט להתחיל לרדת מכל הטיפול הזה כי כן נכנס למצב מאוזן יחסית.

אנחנו מטופלים בשיבא ומאוד מרוצה

אז אקבע אליו שוב.

למרות שמה כבר יש לו לחדש לי?

הילד הולך לגן אבל באלי שישאר בבית וזהו.

אני האמא היחידה שמחכה למלחמה עם איראן לצערי.

כי ככה הבנים שלי לא חשופים למחלות ויש לי שקט בלילות.

כמה זמן עד שנכנס לאיזון?

אם את מתארת שיש הרבה התקפים אז שיתגבר את הטיפול המונע

גם אני מחכה שיהיה בבית, שישי אני משאירה אותו איתי אבל אין מה לעשות אנחנו חיים סביב זה כבר 3 שנים ולומדים לחיות לצד זה.

אני גם עם חרדות.

בעיקר סביבו וסביב עוד משהו.

התחלתי טיפול תרופתי לפני כמעט חודש. כרגע לא מרגישה הקלה.

אפילו להיפך.

בעיקרון הקושי העיקרי שלי הוא הלילות.

שהלילות הם סיוט אני יכולה להתחרפן

בעיקר כשאני לבד סביב זה ובעלי אין עם מי לדבר בלילה.

אם לא מתאים - תתעלמי.

האנשים הקרובים אלינו מושפעים ממצב רוחנו.

יכול להיות שהילד שלך מגיב לחרדות שלך, נכנס להתקף, מה שמזין את החרדות שלך במעגל קסמים לא נעים...

וזה מובן מאוד למה את חרדה!

אבל לדעתי תמשיכי לטפל בעצמך בכל הכוח. בעיני,  ככל שתתחזקי את עוזרת גם לו

אמרו לי את זה מיליון פעם.

תודה

ממני שכל השבוע האחרון נחנקה לילות שלמים😢

לנו זה לא עזר אז הפסקתי, אסל מתחילים לתת את זה בערך בקיץ כדי שיעזור לחורף

אני טועה? 

שבאסתמה קנה הנשימה מתכווץ.

לילדים גם ככה קנה הנשימה קטן, ולכן יש יותר אסתמה אצל ילדים (והרבה פעמים עובר כשהם גדולים).

אבל

אם הילד / המבוגר רגיש למשהו, אפילו לקרדית האבק, נהיית חגיגה שלמה והתקפים חריפים.

ואני מוסיפה: הרפואה הקונבנציונלית לא ממש יודעת לפתור אלרגיות. לרפואה המשלימה יש מה לתרום בנושא .

לכן ממליצה בחום לשלב בין הרפואה הרגילה למשלימה.

וכדאי ללכת למטפל או מטפלת שמומחים לתינוקות.

(אצלנו עבד מוח אחד בשילוב הימנעות ממזונות שהמטפלת זיהתה שהילד רגיש להם).

הוא עוד רגע בן 4.

זה שלב שהיה פחות התקפים אצל הגדולים שלי.

ומשומה אצלו מגיל 3 זה ממש החמיר.

הוא עם משאפים מגיל חודש.

אבל מעולם לא חוויתי כזו תדירות וכזו עוצמה עד יוני של שנה שעברה.

לא אצלו ולא אצל אחיו הגדולים.

יש לנו אוגר.

אבל הוא לא חשוף אליו יותר מדי

ההתקף הראשון החזק היה ביוני🤦‍♀️ בגלל זה אני תוהה

בכל מקרה בזמן הקרוב הוא עף מהבית נמאס לי לטפל בו.