לבכור שלי יש צורך מאוד מאוד גדול בשליטה, זה מגיע על רקע של ילד קטן עם קושי בויסות חושי ורגשי, תקופה של הרבה שינויים בבית ובמשפחה. זה בא לידי ביטוי בהמון מקומות, שהוא צריך לקבוע מה יקרה ומה לעשות, במשחקים שלו שבהם הוא חייב להחליט, בדרישות שלו מאמא ואבא, בקביעות שלו לגבי האחים הקטנים יותר וכו'... ההנהגות הזאת יכולה לנבוע אולי מעוד גורמים, אבל מאוד מסתדר לי בהגיון שיש כאן צורך בשליטה שלא מקבל מענה.
אני מנסה כמה שאפשר לתת לו שליטה, לתת לו בחירה, להכין אותו מראש לדברים, להיענות לדרישות שלו אם זה לא קו אדום (בהייעצות עם הדרכת הורים). אבל הרבה פעמים אני מרגישה שזה יוצא עקום או לא מספק אותו או לא אפשרי.
הבוקר הוא היה קצת מעורר רחמים, כי הוא קטנצ'יק, בעצם אין לו בכלל שליטה עלינו, גם כשאני נענית לדרישה שלו זה מבחירה שלי ולא שליטה מלאה שלו בסיטואציה. הוא רצה עוד עוגיה אז בעלי אמר לו שיסיים את הראשונה אז הילדון התחיל לאיים "אם לא תביא לי עוד אחד אני לא אוכל את הראשונה גם" זה מאוד משעשע, והתגובה הצפויה גם הייתה "אז אל תאכל" אבל שמתי לב שזה חוזר המון פעמים אצלו שהוא מאיים שאם לא נענה לדרישה שלו אז--- בעצם אין לו אז מה, אז הוא אומר דברים שתלויים בו אבל לא כל כך מזיזים לנו כמו זה. וזה גרם לי לרחם עליו כי הוא בעצם מרגיש צורך שיהיו לו שתי עוגיות ביד אבל אין לו שום יכולת להשיג את זה. מצד שני ה גם טוב שילד קטן לא יכול להפעיל את ההורים שלו, ובסוף הרצוי זה שהשליטה בבית תהיה של אבא ואמא והילד ירגיש שהוא יכול לסמוך עלינו ולהרפות.
אבל משהו אצלינו לא עובד טוב עם זה.
בשיחה עם אחותי הבכורה היא שיתפה שמאז הילדות המוקדמת היא תמיד מרגישה אחריות מאוד גדולה על הכתפיים שלה, אחריות על אחרים, על העולם ועל המשפחה שלנו, היא אומרת שזה בגלל שההורים הטילו עליה אחריות גדולה מאוד מאז שהיא הייתה קטנטונת. היא טוענת על הרבה טעויות בחינוך שההורים שלי עשו איתה, אנחנו הורים אחרים ודווקא לא מטילים אחריות כבדה מדי על הכתפיים שלו אבל גם אנחנו עושים טעויות כמו כל הורה ואני תוהה לעצמי אם זה קטע של בכורים? ומה אני יכולה לעשות אחרת?
שרשור פתיחה של רבנית השנה
