שיש לך כושר שכנוע טוב! אז תסביר להם.

הם רואים שאתה אדם דתי. נסה להבין

את הראש שלהם. ואולי הם אומרים

סתם, רוצים לחשוב על כך, להתייעץ,

אנחנו לא עם שבולע הכל בלי ביקורת,

כידוע....

כשאתה רואה בחדר הקבלה (?) פציינט חרדי, שלוף מהר

את הכיפה השחורה מהמגירה ותניח על הראש במקום

הסרוגה...

אפשר גם לשוחח באידיש (אם אתה יודע)

אפשר גם לשאול רב שאתה מעריך אם

מותר לך לאמר שהרבנים מצדדים בזה

(אם זו אמת)....

וב"רפאנו.." אפשר להוסיף גם

את הפציינטים שלך באופן כללי,

או מישהו שאתה מכיר.

זה מקסימום ההשתדלות

בעניין, לא?

שהוא יכול לדלג על הסטטיסטיקה וזה?

להאמין ב-ה' זה לשמור את המצוות שהוא ציווה עלינו, לא להאמין במשהו שהוא מעולם לא הבטיח לך. זאת אמונה בסנטה קלאוס, לא ב-ה'.

הוא אכן שיר בעייתי גם לדעתי.

כי הוא מכריח את ה' לתת לי את מה שלדעתי הכי טוב

לא יודע, אין לי כח להתעסק איתו עכשיו, יש בו קטע כנראה בעייתי, שהכל יהיה טוב מושלם כזה.

אבל מה שכן הוא מדגיש מסר אמיתי.

שה' הוא טוב והוא יכול לפנק אותנו בצורה הכי פשוטה ומובנת לנו.

ולענייננו, לא כל אסון שקורה בסטטיסטיקה

חייב להגיע אל אותו בן אדם.

וגם אי אפשר לחיות בחרדה קבועה.

כמו עם תאונות הדרכים.

ואנשים נוסעים.

ומאמינים שיגיעו.

כך אמר אחד האדמו"רים של חב"ד (אם איני טועה).

זה המסר של השיר; תהיה אופטימי, כי הכל לטובה.

השתדלות

בקצת עידוד במדינה הנאנקת הזו?

יותר טוב שיר חילוני מדכא? יותר אמיתי?

כן זה מה שרציתי להמשיך להגיד

לחרדים ולכל מיני יכול להיות הסתייגות ממילה פה

משפט שם,

אבל השיר הזה האקורד המרכזי שלנו

שיש לנו אבא טוב אוהב דואג בשמים

הוא כל כך נכון

ופשוט השיר הזה הכניס נקודת מבט יותר נכונה

כל אחד עסוק בלמצוא למה ה' לא אוהב את ההוא

ולא עם המגזר ההוא ומלא מלא צמצומים כאלה

ככה אנשים התרגלו.

ופתאום בא השיר הזה

ונתן אמירה מאוד חזקה ונכונה

יכול להיות שהיא הזה

בבחינת

" טועה בכל מילה

אבל צודק בכל משפט"

צריך להאמין שה' ישמור עלינו, אבל במקביל ה' ציווה גם לעשות את ההשתדלות שלנו לשמור על עצמנו.

בתורה מספר הניסים הוא מועט, ויש המון מצוות הקשורות להנהגה יומיומית רציונלית. כגון, המצווה שמחייבת בניית מעקה (רגע, אבל ה' יתברך תמיד אוהב אותי, הוא הרי יכול למנוע ממני שאפול).

מה לעשות שסיפורי ניסים ושירים מעודדים אין להם על מה לסמוך. בתורה ה' מעניש את עם ישראל על ימין ועל שמאל, מבטיח חיים טובים רק אם העם כולו יקיים מצוות ומאיים על עם סגולה במחלות, רעב וגירוש אם המצב יהיה הפוך.

יש הנהגת הגמול ויש הנהגת הייחוד. ראה רמחל

על ניסיך ונפלאותיך שבכל יום עמנו...

בכל יום, נסים קטנים, השגחה, הארה....

ובמצבים קשים צריך לעבוד יותר קשה כדי להאמין, כמובן.

(אני לא שם, לצערי עדיין)

ג'יהאד  ד"ר מרדכי קידר.

אחרי ששומעים את השיעור הזה, מבינים איזה נס השם עושה איתנו.

גם אני לא מתה על השיר הזה הוא ממש שטחי נראה לי.

יכול להיות שבפרקטיקה אני לא אסכים איתך, כי אין לי אמון מוחלט במערכות הבריאות, אבל הרעיון ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ו-"חכם עיניו בראשו" לגמרי נכון... אנשים מוצאים תירוצים להכנע לקושי שלהם.

וברור שיחד עם ההשתדלות ה' קובע ולא הרופאים.

אם לחברה הכי טובה שלך תהיה מוטציה חביבה בשם 185delAG, מוטציה שגורמת לכמעט 90% מהנשים לחלות בסרטן שד/שחלה, מה תגידי לה לעשות?

להקשיב לרופאים ולעשות כריתת שחלות בגיל 35 (פעולה מצילת חיים שמקטינה את הסיכון לסרטן השחלה לכמעט 0% ואת הסיכון לסרטן שד ליותר נמוך מאשר אצל אשה ללא המוטציה שלא עברה כריתה),

או שתגידי לה: ''עזבי, אל תעשי את זה, אין לי אמון במערכת הבריאות, המערכת סתם רוצה להזיק לך / להרוויח עלייך כסף''?

מעניין אותי איפה עובר הגבול שלך: האם חוסר האמון הוא רק בדברים קטנים כמו צינון ואנטיביוטיקה, או שגם כשמדובר בהצלת חיים ודאית את מוכנה להמר על החיים של הקרובים לך?

להתייעץ, לבדוק, זאת בוודאי לא החלטה שמקבלים בקלות ראש. שומעים את דעת הרופאים, אבל לא הולכים אחרי כל מה שהם אומרים על עיוור. כל עניין לגופו. 

הם לא יודעים הכל, הרבה פעמים הם פועלים בניסוי ותעיה, הם סה"כ בני אדם.

חוסר האמון במערכת הבריאות פה הוא נושא קצת אחר. בעיקר לגבי החיסונים. מה לעשות זאת לא מערכת טהורה. כשיש סיבה לחשוש- חוששים.

האם להתייעץ עם רופאים מומחים או להתייעץ עם אותם האנשים שאת מקשיבה להם בנושא החיסונים?

האם לבדוק באותן השיטות שמתנגדי החיסונים בודקים, למשל דוגמאות פרטניות והתעלמות ממחקרים?

או שתגידי לאותה חברה טובה ''אחותי, כאן זה לא צחוק, את צריכה להקשיב לרופאים ולמחקרים שהם עובדים על פיהם''?

לא מעוניינת לערוך את הדיון על נושא החיסונים

כל אחד יבחן את המציאות בכלים שבידו ויחליט מה הכי טוב לעשות

לכן אמרתי שבפרקטיקה כנראה לא מסכימה איתך רק בעניין של הפעלת שיקול דעת.

שסותרות את מה שנאמר בחמשת חומשי התורה. ה' יתברך תמיד אוהב אותי - האמנם? ה' מתנה את אהבתו לעם ישראל בקיום מצוות המוני. חטאו של עכן מלמדנו, שרשע אחד יכול להמיט אסון על הקולקטיב. והוא יעשה לי רק טוב - מה עם "פוקד עוון אבות על בנים"? מה עם כל ההיסטוריה של עם ישראל (שחוטא ברוב שנות קיומו וסופג מכות בגלות ובארצו)?

ואילו ה' השמיד לא פעם ולא פעמים רבים מקרב בני ישראל, שלא לדבר על שאר התקופות ההיסטוריות.

אם משמידים אז שונאים?

קצת לא מסתדר לי מה שאתה טוען.

אם אוהבים לא משמידים. זה נכון. אז את מי משמידים? את מי ששונאים בדרך כלל. לא?

את האדם או האומה מחטאיה.

אילו ה לא היה מעניש את הרשעים. הם היו נשארים מוכתמים בחטאיהם לנצח. אז זה לטובתם על מנת למרק אותם.

וכמובן ההשמדה היא בעולם הזה, לא בעולם הבא (כדעת המקובלים שאין השמדה בעולם הנשמות. למעט דעת הרמבם).

וכמובן ה מעולם לא השמיד את האומה היהודית בכללותה כי תמיד עם ישראל ישאר. כי ה' אוהב תמיד את האומה

כנראה שיש משהו חשוב יותר מהחיים;

ואנחנו נבחרנו להעביר את המסר.

הקב"ה ערך עמנו ברית.

זה לא צחוק. זה מחייב אותנו.

לא ייתכן שרק צד אחד יקיים אותו.

השם ברא עולם יפה. תראו

איך התקלקל, הסתאב,

אנחנו היחידים שיכולים

להציל, שאפשר לסמוך

עלינו....

אני במקומו, הייתי מבטלת

את העולם חת ושתיים...

איזה אורך רוח יש לו,

יורקים לו בפנים, והוא

עוד מצפה ומצפה ומצפה...

זה לא חסד עצום?

ואם אנו לא עושים זאת, לא מקיימים את

חלקנו בברית, אז לשם מה צריך אותנו?

איך אמר הקב"ה למשה

כשמרים נענשה על לשון

הרע? "הלא אם אביה....",

רש"י, נדמה לי. אולי טועה.

רחוקה מדרגת הבטחון הזו,

אבל, לפעמים, לפעמים,

יודעת שכן. (כמובן בעקבות

שיעורים, לא מעצמי)

אגב, "רקווים גרמני" עמוס איילון.

כדאי לקרוא. השואה קצת מובנת יותר

ל

אנשים עלולים לחשוב שירושלים אכן עשויה מזהב.

צריך לזכור להיות ראלים ולא לחיות בדימיונות, ירושלים עשויה מאבן וחא מזהב,ואנשים חייבים לשמור על נקיונה כי היא לא עשויה מזהב.

היא גם לא של אור, ראיתי במו עניי שהיה בה חושך בלילה, אם לא המאמצים של חברת החשמל היא לא היתה מוארת בלילה, אסור לנו לשגות באשליות של דמיונות , זה שיר מסוכן שאינו חינוכי. ואנשים צריכים לדעת להדליק פנס ברחוב חשוך בירושלים בלילה.

והיא לא של נחושת, אמנם יש בה כבלי חשמל מנחושת, אבל זה רק אודות מאמצי הערייה שחיברה אותה לחשמל. ובל נשגה באשליות שנחושת תצוץ יש מאין.

בקיצור ירושלים של זהב שיר שקרי ומסוכן, אסור להשמיע אותו

(נכתב על פי מישהו אחר בעבר, שחזור מהזכרון בערך)

עכשיו קח חסיד ברסלב מצוי, והוא יישבע לך בנקיטת חפץ שהשיר הוא אמת לאמיתה והוראה לפעולה.

מצח מתחרז עם רצח או קצח

אם אתה מתכוון לחרדים (לא לענות "על ראש הגנב בוער הכובע" בבקשה),

אז זה ממש לא נכון; היהדות דורשת השתדלות ולא לשבת בהכנעה

דטרמניסטית. "ניתן לרופא אפשרות לרפא".

דווקא החרדים הולכים לרופאים הטובים ביותר, משום

"עם רופא גדול הולך מלאך גדול"!

זו לא השקפה יהודית, מה שאתה אומר.

זו עצלות, או  פחד או הכחשה  וכו'.

מה לזה וליהדות?

אחוז קטן מהחרדים,

ובדרך כלל הם משתייכים לאותו תת מגזר חרדי, אבל אני מעדיף לא לכתוב איזה.

מדגיש שוב שזה אחוז קטן ולכן היה חשוב לי לדייק כבר למעלה שזה תת מגזר.

בכלל לא לחשוב שזה קשור לחרדיים.

גנב חכם, דואג שהכובע דלו לא יבער 😉

אני גנב לא חכם. מה רע?!

(עם הסכמות של רבני ברסלב) לסתור ולתקן כמה וכמה "יסודות אמונה" שכתב הרב שלום ארוש בספרים "בגן האמונה" 

הספר נקרא בשם "גן המבוכה" (קונטרה לספרים המדוברים)   

20260108232645.pdf     למי שרוצה לקרוא.

אם כי אני רוצה לציין שאני מחזיק לו טובה גדולה שהוא חיזק אותי מאד בעבודת ה' ולא להתייאש וכו'

ומאמין שזה לא בכוונה, ואולי הטעו אותו כשהוא חזר בתשובה.

אבל גם יש אפשרות שהרב ארוש צודק ואותו מחבר מבוחבל ועוד יחזור בתשובה.

אל תתייחס להסכמות וכדו, זה פוליטיקות פנימיות של חסידות ברסלב (הניתוק של ה"שול" ואנשיו - בדגש על הרב שכטר והרב קרמר - מהרב ברלנד והרב שיק, לא נוצר יש מאין. מטבע הדברים הם גם לא מחבבים את הרב ארוש. לא יודע מה בדיוק הפוליטיקות, אבל אני מניח שלא הכפירה וכו הן הסיבות הבסיסיות/היחידות שהרבנים הנל מתנערים מהרב ארוש...).

אנחנו יכולים לאהוב ולכבד את כל הצדדים. מציע לך לקרוא את מכתביו של הרב קוק בנושא הדרדעים (מופיע גם בפתיחה לספר "אמונת ה'")

וכמה שאותו רב קיבל וממי קיבל את הדברים

אמנם עדיין לא קראתי הכל, אבל בינתיים אני רואה שיש מקורות לדבריהם וגם ההיגיון יותר בצד שלהם.

ממליץ שתקרא בעצמך.. הכי טוב לברר בעצמנו

בשביל מה להיכנס לתיאוריות של תככים ופוליטיקה שיכול בקלות להיות לשון הרע

אבל מה לעשות שאני עוסק בנושאים אחרים בתורה, והדברים האלה לא מאוד מאוד מטרידים אותי? (אל תשאל למה, כי אין לי כח לענות וכי לא תאהב את התשובה)

אז רק הצעתי שתבדוק את הדברים ולא את הדוברים, ואולי גם תברר אם הרב ארוש (שאינו קוטל קנים) נתן תשובה לשאלות. - אני מבין ממך שכבר עשית את זה, אז הכל בא על מקומו בשלום

אבל אסור לנרמל אדם שהוכח שנאף, ששלח אנשים לשפוך דם, שהונה חולים במצגות שווא והרוויח מזה כספים רבים.

לקרוא לו 'רב', זה לא רק לנרמל אותו, זה גם לבזות את כל רבני ישראל האמתיים.

לנקוט במשנה זהירות מרבנים ברסלברים, או ממקובלים עם כיפות סרוגות.

כמובן שרובם צדיקים, אבל יש גם מיעוט קטנטן שלא.

הראשונים זורקים את השכל (ואני מדבר על רבני אמת. לא שרלטנים). אצל האחרונים השילוב של רקע מבני עקיבא עם לימוד קבלה מעמיק אחר כך עלול במיעוט מהמקרים להיות הרסני (תבדוק מרבנים סרוגים מי כשל, תגלה שהרבה מאלו שעסקו בקבלה. תבדוק מהמקובלים מי כשל, תגלה שרובם היו עם כיפות סרוגות. אני מדבר על מקובלי אמת, לא שרלטנים).

משאר הרבנים לא צריך להזהר כל כך.

וכמובן שצריך להזהר משרלטנים שבדרך כלל אינם רבנים אלא רק מציגים תואר רב. או שהם רבנים קטנים ומיימרים להציג עצמם כמקובלים גדולים. אבל את זה אפשר לחשוף די בקלות.

מוטי אלון היה מקובל או ברסלב?

חיים ולדר היה מקובל או ברסלב?

שני דמויות חינוכיות שניצלו את מעמדם ומרותם לדברים חמורים מאוד.

והתכוונתי בעיקר לרבנים שסווגו כרבנים יחסית גדולים

היו פוגעים מכל המקצועות, בכל הרמות התורניות, בכל מיני הקשרים.

חוץ מהשניים ש @ארץ השוקולד ציין, אפשר להזכיר גם את קופולביץ' שלא היה לא מקובל ולא ברסלבר. גם עוד כמה שהתפוצצו סביבם סיפורים אינם לא מקובלים ולא ברסלברים.

(אם כי המתועב ברלנד, שהפגיעות המיניות הן רק חלק ממעשי הזוועה שלו, עונה על כל ההגדרות שהזכרת, גם מקובל בוגר בני עקיבא וגם ברסלבר...)

ולא דיברתי על פדופילים

כבר יוצאים מהנושא הראשי. אולי פותח השרשור לא ירצה.

מה אתה אומר @פשוט אני.. שנפתח שרשור נפרד או שזה בסדר להמשיך פה?

לא אזכיר. הוא לא ממש נפל בהטרדה אלא בגזל כבשת הרש, אבל הוא רב יחסית ידוע שהפרשיה שלו התפרסמה לפני כמה שנים.

זה לגבי סרוגים מלומדים בקבלה.

ולגבי ברסלברים ברלנד לא הראשון ולא האחרון שהתפרסם

הבאת שלוש דמויות שאני לא מבין מה הקשר ביניהן, ושים לב שהן לא נושאות בכלל אותם מאפיינים (הרב ברלנד הוא ברסלב אבל לא ממש דתלי וגם לא בדיוק איש קבלה, הרב שיינברג לא ברסלב. ובלי קשר אני חושב שהסיפורים על הרב בלרנד הם בדיות אבל אין לי כח להתעסק בזה - נניח שכל פרסום הוא נכון).

כמו הדמויות האלה, יכולת להביא עוד 5 דמויות אחרות ולציין את המגזר שלהן. אין כאן שום קשר ודרך להגדיר משהו.

ועוד דבר- אל תשכח שבמגזר שבו פרסום על מטפל רגשי שהוא מרטידן מדופלם של ילדים/ות-נערים/ות בגיל בית ספר, מקבל את התגובה: "תסבירו לתלמידים שהוא מת בגלל לשון הרע" - ברור שבמגזר כזה יהיה פחות תועלת ואומץ לברור את העבריינים.

רבנים גדולים שסרחו היו מקובלים סרוגים, או ברסלבים. בלי קשר בין 2 הקבוצות.

ההסבר הוא כזה - ברסלברים זורקים את השכל, ולכן מי שיש לו נפש פגומה עלול (במיעוט מהמקרים) להתדרדר שם מאוד מהר לחטאים ללא שכל (ובכל מקרה נראה שכל ההתנהלות של ברלנד הזויה באופן כללי, כך עולה מהתרשמות כללית על פועלו. אבל לא באמת מבין).

סרוגים שהפכו למקובלים,  השילוב בין הרקע הסרוג לבין העיסוק שלהם בקבלה והעוצמה שהקבלה מביאה לנפש, יכול להיות הרסני (גם במיעוט מהמקרים), במיוחד אם זה יושב על פגם בנפש שאינם תיקנו.

לא קיבלת את הסברך.

לא רואה טעם לחזור כאן על רשימות ענק של רבנים שמעדו, יש לנו ב"ה אנשים מכל הסוגים והמינים. עם שכל ובלי שכל והתנהגויות נורמליות והתנהגויות מטורפות. יצריים מיניים של לכולם, ואנשים מכל הסוגים עשויים להתמודד (וחלקם - להיכשל) בנושאים האלה.

בזמנו אפילו סיפרו על רב חרדי תלמיד חכם ופוסק בנושאים חישוביים מקהילה שמרנית שהייתה לו תיאוריה שלמה שמתירה להפוך את כל הקהילה שלו (כולל הוא ואשתו כמובן) לקומונה אחת גדולה.

יצר הרע מגיע לכל אחד בדרך שמתאימה לו.

להפוך קהילה לקומונה? אתה בטוח שהוא פוסק? נשמע הזוי.

הרעיון הוא שמהרי"ק כותב שהאיסור בסוטה זה "ותמעול מעל באישה", כלומר שגם אם מותר כלפי שמיא לעבור על איסור א"א (כמו אסתר, שזה היה להצלת רבים), מכיוון שהיא מעלה בבעלה - היא נאסרת עליו.

מכאן הבין אותו פוסק את ההיפך, שאם בעלה מרשה לה, אז בכל מצב היא לא נאסרת עליו.

הטענה הייתה, שהרב וואנזר השתמש במעין היתר כזה במצב מסוים (סיפור אמיתי שהאנס יושב בכלא כבר שנים, אבל שם הסיפור היה יותר מורכב וכמובן לא התירו לכתחילה, רק נאלצו לחפש היתר של הנשים לבעליהן אחרי שהאנס רימה אותן).

הקיצור אני לא זוכר את כל הסיפור (הימתי כותב לך את שם הרב שתראה בעצמך ברשת, אבל אני לא זוכר), זה היה לפני כמה שנים וממה שזכור לי זה הינ רב מאוד חשוב והסיפור התגלה לגמרי במקרה, ובדיעבד אנשים אמרו שהיו הרבה סיבות לחשוד שזה נכון.

"לא תנאף" בלי קשר לדין סוטה.

אבל נראה שזה רק לגבי להתיר אשה לבעלה. לא לגבי להתיר איסור כרת של ניאוף.

אתה בטוח שזה לא היה פסיקה תיאורטית שלא אמורה לצאת לפועל, מה שאותו רב עשה? (כאילו הוא חידש שזה לא איסור אשת איש אבל מעולם לא חשב להתיר זאת בפועל)

לכן מוזר לי בכלל שאומרים דבר כזה בשם הרב וואזנר (יש מצב שסתם אמרו את זה וזה לא נכון). כלומר, לי ברור שמהרי"ק בא להחמיר ולא להקל.

בשביל מה לדבר על גועל נפש? הטענה הייתה שמי שהכיר את אשתו והליכותיה  היה ברור שהיא עוסקת בזה (היא כנראה הייתה לבושה בצורה מאוד מוחצנת ביחס לנהוג באותן קהילות שמרניות), ומתישהו היא טענה בבית דין/משפט שהוא זה שכפה עליה להשתתף בחינגא שהוא ניהל בקרב בני קהילתו.

כלומר, לגמרי דיברו על סיפור שהתרחש (יש מצב שישב אחכ בכלא).

שהוא מומחה גדול להלכות מסוימות (נדמה לי הלכות עירובין), אבל פסק בכל הנושאים.

ככה הבנתי, זה סיפור מגעיל מלפני כמה שנים. אם אמצא משהו על זה אשלח לך בפרטי.

תמחל לי אבל אין לי כוח לכתוב על הגועל נפש הזה (וגם לא על גועלי נפש אחרים..)

שהעסקנים מסביבו כינו אותו "רב".

במקרים כאלו קל לקרוא את דבריו ולראות שהוא עם הארץ מדאוריתא.

אני מדבר על רבנים אמיתיים, תלמידי חכמים אמיתיים וגדולים, מקובלים אמיתיים שהיו צדיקים והיו גאונים בקבלה, לא שרלטנים. כתבתי ממתי מהם צריך לנקוט משנה זהירות, שמא ייפלו בתחום העריות

כשחז"ל הזהירו מהצבועים, זה אלו ששיחקו אותה צדיקים כדי שיוכלו לגנוב כסף שהפקידו אצלם או שאר שימוש לרעה בזה שסמכו על הישרות שלהם... בזה באמת צריך להיזהר כי אחרי שכבר סמכת עליו ונתת לו יד ברכוש שלך - אכלת אותה

אבל ללכת אחרי שטויות שבנאדם אומר נגד התורה, זה עצלות של אנשים ללכת עם מה שנוח במקום עבודת ה' 

(סגנון "הרב פלוני מתיר" הידוע. למרות שאין שום מקור אמיתי)

ומשם זה כבר מדרדר שלא מקשים קושיות גם על דברים חמורים יותר

זה לגמרי על אחריות כל אחד לבדוק מה כתוב בהלכה. וזה לא קשה כל כך במקרים שאתה מתאר

אז אם זה בשם ברסלב, תבדוק מה כתב רבי נחמן.. ואם זה בשם הקבלה, הקבלה לא תתיר ולא תצווה פתאום דברים נגד ההלכה.

(על משקל בס"ד)

הייתי לוקחת ממנה סיכומים בתיכון וכאלה. וואלה צודקת.

קודם כל יש את ה', אבל אנחנו מצידנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו.

נו, אני גם מסתכלת ימינה שמאלה לפני שאני חוצה את הכביש. על אף שאני יכולה חלילה להידרס גם כך, ועל אף שה' יכול לשמור עליי גם אם לא אסתכל אף פעם לפני חציית הכביש.

השתדלות אנושית היא בעיניי חלק בלתי נפרד מהאמונה. 

אלא בתת-אמונה שהשתרשה בדורות האחרונים.

גם ברמה הפסיכולוגית זה מוטמע כל כך עמוק ונרשם באמגידלה, עד שגם כשאתה כבר יודע איך נכון להתייחס לדברים - זה כעין סוג של תגובה אוטומטית, ומאוד קשה לגבור על זה.

(נאמר מניסיון אישי..)

דריכות קטנה אפקטיבית, דריכות גבוהה כבר לא

מה הכוונה תת-אמונה

יותר לדרך חיים של כאן ועכשיו ולא להיות בשליטה על כל תרחיש שעלול אולי לקרות.

אפשר להגיד את אותה נקודה דומה על המעשנים.

הם מכניסים את עצמם בידיעה מוחלטת לכל קבוצת סיכון אפשרית, הזקנה שלהם תהיה ככל הנראה הרבה פחות בריאה משל אדם שלא מעשן, ועדיין הם מעדיפים ליהנות מהכאן ועכשיו ולא לחשוב על הסכנות בטווח הרחוק.

אני לא כזאת אבל ובנקודות מסוימות אני מבינה אותם.

אתה קורה לזה שליטה בסיטואציה הם קוראים לזה חרדה ודאגה לעתיד על חשבון הרווחה והשלווה הקיימת.

אתה כנראה מסוג האנשים ששליטה בסיטואציה מרגיעה אותם, הם להפך.

מניחה שגם אם הם אומרים השגחה הם פשוט מהסוג הזה של האנשים אבל מתרצים את זה ב"השגחה עליונה".

והיכן ?

הוא בכלל לא אמירה תיאולוגית לדעתי. צריך לתפוס אותו בתור NLP או עזרה עצמית או איך שלא קוראים לזה, סטייל 'הסוד'. כמו להגיד לפני מבחן "אני אעבור את המבחן, אני אצליח". הגעתי לתובנה הזאת אחרי שראיתי מתישהו במילואים חוברת קטנה של הרב ארוש וקראתי אותה...

(אולי לכן השיר תפס כל כך. רבי נחמן נועד למי שנשבר, והעם שלנו נשבר בשמיני עצרת תשפד...)

כי אנחנו בני אדם, וחשוב לנו איך אנחנו נראים בעיני אחרים.

האם זה טוב? לא

צריך עבודה פנימית לא להיות מושפע מאחרים.

לדוגמה רואים אנשים גדולים, אנשי ציבור או רבנים, שיש עליהם תגובות, כעסים, והם צריכים להיות עם עמוד שדרה חזק כדי לא להיות מושפע מכל משפט שכל אחד זורק, כי ככה הם לא יגיעו לשום מקום..

אני מעריכה אותם על זה

אבל התוצאות אמורות להיות ממש משמעותיות לסביבה שבה אני נמצא.

שהימין ינצח?

עוד מאותו דבר שהיה לנו עד עכשיו

(האסון הגדול בתולדות המדינה

ואחת התקופות הכי מפולגות שהיו פה)

כמו כל השאר

האם מספר 26 בליכוד ייכנס לכנסת, או שמא דווקא מספר 24 במפלגה של אייזנקוט.

זה מעניין כמו שאלות טריוויה בסגנון ''מי היה ההוגה הצרפתי שבתאריך 26 ביוני 1796 אכל תפוח אדמה בצבע אדום לראשונה בחייו''

אבל גם משתדל לבטוח בקב"ה שהכל לטובה

הנתק

הכיוון של השמאל שמטיף לנו מוסר על "ממשלת השתמטות" ברור מאוד כבר מההתחלה.

ההתפתלויות של מפלגת הדמוקרטים לאחרונה סביב הפסילה של שחאדה ורע"ם ממחישה את זה היטב.

יש למישהו ספק שיש להם מספיק מנדטים להרכבת ממשלה ביחד עם הערבים?

תפילות.

אבל חושש שאין לנו

לי אישית קשה להסיק מהעבר של המדינה על מערכת הבחירות הקרובה

בעיקר בגלל המלחמה שכל כך הרבה השתנה ברמה האישית והכללית.

אז פשוט מניחה שדברים יתקדמו כך או כך

שולח חיזוק

בתור תושבת יו"ש

ראיתי כמה התקדם פה לטובה בשנים האחרונות

מדאיג מה יהיה אם תקום ממשלת שמאל

זה ממש קריטי.

הרי אם חלילה לא יהיה רוב לימין - זה אומר גוש השמאל שמוכן לסגת מעזה, לבנון, סוריה; סכנה ממשית - וכאילו סתם נהרגו נופלינו.

זה אומר קואליציה בחסות מפלגות ערביות שללא ספק אחוז גדל ממצביעיהם, היו משתתפם בטבח אם היו יכולים.

כאלה שלא מכירים בלגיטימציה של מדינה יהודית. עבאס - בקואליציה הקודמת, אמר ש"הנגב זה קו אדום"... הנגב. וביטלו שם נטיעות בגללו.

זה אומר הריסה של חוות, ישובים - הרי ליברמן חושב שירדן צריכה לשלוט בחלק מיו"ש, האחרים רוצים שם מדינה לערבים ששם.

שלא לדבר על דמותה היהודית של המדינה. על מערכת המשפט - בקדנציה הבאה אמורים להיבחר 10 שופטים לביהמ"ש שמכנה עצמו "עליון". הרי כולם רואים את הנזק שהם עושים. וזו בחירה לשנים רבות..

לענ"ד - מי שגורם בהצבעתו חס ושלום לכך שהשמאל יעלה, הרי הוא כאילו עומד לילה לפני הטבח ואומרים לו: מה אתה מעדיף, שלא יהיה טבח - או כל מיני "דקויות" וסימפטיות אישיות שלך..

וזה כולל הצבעה למפלגות ימין שאין להן סיכוי לעבוד אחוז חסימה. וינטר ומטה (במספר המנדטים הצפוי).

לפי סקר של פילבר מהיום - הימין על 61 (לפני כן העריך 63-4), כי לראשונה זליכה והנדל עוברים, ואי אפשר לדעת מה יעשו אם ייבחרו ומה ירצו לסחוט.

לכן - זה לא איזה "פינוק אישי"... תצאו - תצביעו. ליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ש"ס... העיקר מפלגה ימנית שעוברת אחוז חסימה. פיקוח נפש דוחה הרבה עניינים "אישיים"...

שכמו שלא הייתה לנו "ממשלת ימין על מלא", ככה גם תתקשה מאוד לקום "ממשלת שמאל על מלא".

כנראה שהממשלה הבאה תהיה ממשלת פשרות וחצאים, וגם אם המפלגה שאני אצביע לה תהיה באופוזציה, זה לא יהיה סוף העולם.

באופן כללי, הבנתי במלחמה האחרונה שלפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם זה מיותר ומזיק. אני מנסה כמה שפחות להחשף לחדשות, ושנינו סיכמנו לנסות לבוא פחות להורים בתקופה הזו.

זה די מצחיק אם זה לא היה מעצבן: אבא שלי די ביביסט, ואבא שלי בעלי "רק לא ביבי". שניהם מאוד אוהבים לדבר פוליטיקה בלי שאף אחד ביקש. האימהות שלנו ממש רוצות ששתי המשפחות יפגשו באופן קבוע, ושני האבות שלנו די מסתדרים, רק אנחנו חייבים לארגן שהם לא יגיעו לפוליטיקה אחרת הכל אבוד.

לא סתם היא נפלה מהר, לשמאל יש יותר יכולות להרוס מאשר לימין כי יש לו תמיכה מלאה היועצת המשפטית לממשלה, מבג"ץ, מהתקשורת, מצמרת הצבא והמשטרה ועוד גורמים משפיעים (כגון ממשלות אירופה שרק רוצות שלא יהיו יהודים), כך שהם ממש יכולים להזיק בקלות בזמן קצר ולהחזיר הכל למה שהיה וגרוע מזה

אז אין מה להתנחם בזה

מסכימה איתך שעדיף להתפלל על העתיד מאשר לדאוג סתם

הרעיון הוא להגיע למצב בלי חובות בלי דאגות כלכליות וכו'? או שאני טועה...?

לקחת אחריות ומשמעת על דברים נוספים? או רק פיננסיים?

תרגם לכולנו. אפשר? תודה!

השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל - למורה דרך בחיים של עבודה ופועל.

ואולי טוב שכך

היום אתה סבבה עם בשר?

עוזרת בית

על

לקיחת אחריות

לקום ממקומות נמוכים

להתבונן על הפסיכולוגיה של החיים

להגשים חלומות

אולי הרוב נקי

שראיתי בספר אורחים באחת הארצות בחו"ל, בין חוות דעת מתפעלות

בספר מבקרים באחת האכסניות בחו"ל - בין שלל משפטי התפעלות

(מהארץ ההיא) בשלל שפות.

כשאמר לי ענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן פ"ו על פסוק "מקצר רוח ומעבודה קשה", שעל ידי קטנות אמונה צריכין לעבדות קשות וכו', עין שם, עמדתי לפניו כמשתומם, ומחשבותי היו תמהים בענין זה, כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת.

ענה ואמר בלשון גערה קצת, כאומר: "ואם יש לך אמונה – אין לך אמונה בעצמך" (האסטי אין דיר קיין אמונה ניט), והזכיר מיד מאמר רבותינו זכרונם לברכה "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד י) – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא? "קטנות" שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בהם בעצמן. ורש"י זכרונו לברכה פרש שם כפשוטו: "קטנות אמונה", אבל מדקדוק לשון הגמרא - שאמרו שם "קטנות שהיה בהם" - נראה מבאר דברי רבנו זכרונו לברכה שעקר קטנות האמונה שלהן היה בהן בעצמן.

ויש לפרש לפי זה, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא שהוא טוב לכל והם חשובים וגדולים בעיניו יתברך; ומחמת זה היה בהם קטנות. וזה היה עקר קטנות האמונה שלהם - מה שלא האמינו בהם בעצמן. ויש לכון גם פרוש רש"י לזה:

והכלל המובן מדבריו שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו, שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדלת טובתו של השם יתברך גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך.

יש כמה בסגנון שבגדול מדברים בערך את אותו מנגנון רגשי.

ועוד משהו יש, אבל זה לא ברשת. זה איזה קורס קצר שעברתי בסוף 2019. חלק מהמשתמשים פה יודעים מה הסיפור.

כלומר היכולת להציב גבול לתהליכים שרצים בנפש ולהפנות אותם לזמנים שמתאימים לי להתעסק איתם.

והעתק קישור

הכותרת אחרי לחיצה על play

קישור ליוטיוב, לסרט

כלומר ברגע שרושמים בטקסט של התגובה את הקישור, הקישור מייד מתורגם להצגת הסרטון שאליו הקישור מוביל.

רק מלהיזכר בשמו של הסרט, עורי נעשה חידודין חידודין והלב רוטט.

אני יכול לחלק את חיי ללפני ואחרי שראיתי אותו.

וכן, ראיתי אותו הרבה יותר מדי פעמים...

איך התוכן של הסרט לדוס ממוצע?

אחת בין גבר לאשה, אחת בין שני גברים.

לא זכור לי שיש משהו בעייתי נוסף

לפחות על פי תקצירים (באנגלית). ושלא אובן לא נכון - יש בי אמפתיה עצומה כלפי להט"בים, אני לא מזלזל לרגע באתגרים שלהם, וסולד מהומופוביה. לא צפיתי, אך נשמע שזו פרופוגנדה שעניינה לדבר אל הרגש ולנסות לגרום לדתיים, (מכוון כלפי אוכלוסיה נוצרית, אך תקף גם ליהודים) שרואים סתירה (בצדק) בין מימוש נטייה הומוסקסואלית ובין הדת, להעדיף את ערכי הפרוגרסיביזם על פני ערכי הדת.

אני חלילה לא אומר שצריך להתעלם מהמצוקות של בני אדם. אך כן חושב שצריך לפחות להכיר בכך שתעמולה להט"בית היא 'בעייתית' בלשון המעטה עבור הדוס הממוצע...

כשיש נער שמספר להורים שלו שהוא הומו,

הדבר האחרון שנכון לעשות זה להפיל עליו את המלחמה בין השמרנים / דתיים לבין הפרוגרס / חילונים.

הוא בשר ודם, הוא צריך משפחה תומכת כמו כל אדם אחר, הוא לא עשה דבר רע בכוונה, הוא לא צריך להיזרק מתחת לגלגלי המשאית בשם קדושת המחנה.

הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי כולל השמות שלא שונו, מתאר נער בשם בובי שאמא שלו עשתה הכל כדי לשנות אותו. טיפולי המרה, פתקים ''מעצימים'' בכל הבית, דאגה לו לדייטים עם בחורות שהיא מלמדת בכנסייה, וכשהוא סיפר לה שהוא מאוהב בגבר - היא אמרה שהוא לא הבן שלה יותר (אני מתמצת כאן סרט של שעה וחצי בחצי פסקה, מן הסתם הכל יותר מורכב מזה אבל אלה עיקרי הדברים).

הוא נזרק מהבית, עבר לחיות עם קרובי משפחה במדינה רחוקה, אבל המשפט של אמא שלו ''לא יהיה לי בן הומו'' ביחד עם ההטפה הדתית שספג נגד עצמו, הובילו אותו להתאבד. לקפוץ מגשר.

בהתחלה אמא שלו אמרה שהוא התאבד בגלל שהנשמה שלו לא עמדה בכל החטאים שהוא עשה או משהו כזה, והאשימה אותו שחייו המופקרים הובילו למותו. היא התאבלה לא רק על זה שהוא מת, אלא גם על זה שהוא בוודאות יישרף באש הגיהינום.

לאחר מכן, בתהליך שנמשך זמן רב, ובעזרת מפגשים עם הורים אחרים, אמא שלו הבינה לאט לאט שהוא לא התאבד בגלל מה שהוא היה, אלא בגלל איך שהיא התנהגה אליו.

בסוף התהליך, היא הפכה בעצמה לפעילה למען זכויות להט''ב, ואפילו נשאה נאום בפני מועצת העירייה שלה. משפט אחד שהיא אמרה שם קרע לי את הלב, כי הוא החזיר אותי בדיוק לנער המפוחד שהייתי, בזמן שהרבנים בישיבה והחברים בחדר האוכל היו מדברים על ה''סוטים'' וה''בהמות'' שהם בעצם... אני.

במקור:

Before you echo condemnation from your pulpits and within your homes, please think and remember: a child is listening

בעברית:

לפני שאתם מהדהדים דברי שנאה וגינוי בביתכם או במקום הפולחן שלכם, תחשבו שוב ותזכרו: יש ילד שמקשיב.

כן, אני הייתי הילד שמקשיב. שמקשיב לרעל. שמקשיב וסופג. ומבין שהוא טמא. מבין שהוא בהמה. מבין שאין לו מקום בעולם.

אתה יכול לחפש בהיסטוריה שלי מכתב שכתבתי לרב שרלו לפני 18 שנה כשהייתי בן 15. נער בן 15 שכותב לרב שהוא לא מבין למה כולם שונאים אותו. שהוא לא מבין למה הוא בהמה. שהוא לא מבין מה הטעם להישאר בחיים. בן 15! וכבר הפנמתי בצורה הכי עמוקה שיש את השנאה והרתיעה כלפיי, למרות שהחברים והרבנים כלל לא ידעו שאני משתייך לאותה קבוצה עליה הם מדברים.

ומה הכי מדהים?

שים לב מה בובי בעצמו כתב ביומן שלו כשהוא היה בן 16:

''אני לא יכול לתת לאף אחד לגלות שאני לא סטרייט. זה יהיה כל כך משפיל. החברים שלי ישנאו אותי. הם אולי אפילו ירצו להרביץ לי. והמשפחה שלי? שמעתי אותם במקרה. הם אמרו שהם שונאים הומואים, ואפילו אלוהים שונא הומואים. הומואים הם רעים, ואלוהים שולח ילדים רעים לגיהנום. זה באמת מפחיד אותי כשהם מדברים עליי."

אתה קולט שהוא כתב את זה כמעט 20 שנה לפני שאני נולדתי, בקצה השני של העולם? ובלי להכיר אותו או את הסיפור שלו, עשרות שנים אחרי שהוא כבר מזמן היה מת, אני כתבתי דברים כ''כ דומים לרב שרלו?

זה לא פוליטיקה, לא פרוגרס, זה כאב עצום שחוצה דתות, תרבויות ויבשות. המחשבה על כך שאני כתבתי מכתב כ''כ דומה לשלו, פשוט מצמררת אותי.

הסרט הזה שינה את החיים שלי בכל-כך הרבה מובנים. פנימיים וחיצוניים. שינה את המשפחה שלי. שינה את ההורים שלי. שינה את אמא שלי.

לדעתך זו תעמולה?

תעמולה למה? לזה שהורים לא צריכים לדחוף את ילדיהם לאבדון?

אין בסרט הזה מילה אחת על נישואי להטבים. אין חקיקה פרו להטבית, אין תקציבים לעמותות להטביות, אין אימוץ, אין פונדקאות, אין ידועים בציבור. הסרט לא מדבר בשום שלב על פוליטיקה, על ימין או שמאל, על זכויות אדם או זכויות אזרח.

הוא מדבר אך ורק על לא לשנוא אנשים להט''בים ולא להחדיר להם למוח כמה אלוקים שונא אותם. על נער אחד בודד שהתאבד בגלל השנאה של אמו.

ובכל מקרה, זה מבוסס על סיפור אמיתי. מה יהיה סרט שאינו תעמולה בעיניך? אם זה היה נגמר בהתאבדות שלו, בלי השלב שבו האמא מתחרטת על מעשיה? הרי זה מה שהיה במציאות, אז לשנות את זה כדי שלא ינגוד אג'נדות מסוימות?

זה סרט על טרגדיה, לא סרט פוליטי.

כשהייתי בישיבת הסדר, שלחתי אותו למי שהיה הר''מ שלי בשמינית כדי שיצפה.

הוא ענה לי אחרי כמה שעות בהודעת אסמס עם 3 מילים:

ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

הרב הזה הוא שמרן מארץ השמרנים, קראנו לו כל התלמידים ''דוס טרור'', אבל הוא לא ראה תעמולה אלא סיפור מרגש על נער אחד שפשוט היה הומו.

מייל ששלחתי למרי גריפית', אמא של בובי, לפני 15 שנים, בשנת תשעא 2011:

Hello. My name is Moshe, I am a 18 years

old, an Orthodox Jew from Israel. Last

Month, when I was in Yeshiva (Jewish

Studies Institute), I saw the movie

first time.I found many similarities

between Bobby's Christian family, and

my

Jewish family. Both believed that

homosexuality is a sin, that homosexuals

are condemned to hell. That's why it

was

so easy to identify with Bobby's pain,

with lack of understanding and

acceptance he felt, with the feeling

that his family would not accept him as

he is. When I saw the end of the movie,

my heart filled with hope. I saw an

example that religious people can

change, can get the difference, if they

so wish. I showed the film to my friends

from the yeshiva, and they told me that

the film changed them. Now they

understand the hardships of their gay

friend, Now they understand that the

Bible can not be an excuse for hartred.

I showed the film also my rabbi, and he

summarized it in three words: I saw, I

was excited, I cried.

From here, I want to praise you, Mary,

that you're a brave woman. Not given up

on love and acceptance, even after it

seemed it was too late. Thanks to your

strength, you success to emotion of

thousands of people, and success to add

understanding to the world.

Among Jews,

there is a common greeting, "yashar

koach", which means you'd be hard to

continue what you're doing now. So

yashar koach, and much happiness and health.

Moshe, Israel.

זאת התשובה של מרי, שנפטרה לפני 6 שנים:

LOVE KNOWS NO BOUNDARIES.

Moshe, YOUR KIND LETTER EXPRESSES THAT VERY WELL.

THANK YOU VERY MUCH.

PEACE AND LOVE TO YOU AND YOURS ON YOUR JOURNEY.

MARY GRIFFITH AND FAMILY

נ.ב.

במקור היה כתוב שמי האמיתי, שיניתי כאן למשה כדי למנוע זיהוי.

תרגום גוגל:

שלום. שמי משה, אני בן 18, יהודי אורתודוקס מישראל. כשהייתי בישיבה, ראיתי את הסרט בפעם הראשונה. מצאתי קווי דמיון רבים בין משפחתו הנוצרית של בובי לבין משפחתי היהודית. שתיהן האמינו שהומוסקסואליות היא חטא, ושדינם של הומוסקסואלים הוא להישלח לגיהינום. לכן היה לי כל כך קל להזדהות עם הכאב של בובי, עם חוסר ההבנה והקבלה שהוא חש, ועם ההרגשה שמשפחתו לא תקבל אותו כפי שהוא.

כשראיתי את סוף הסרט, לבי התמלא תקווה. ראיתי דוגמה לכך שאנשים דתיים יכולים להשתנות, יכולים להכיל את השונה, אם רק ירצו בכך. הראיתי את הסרט לחבריי מהישיבה, והם אמרו לי שהסרט שינה אותם. עכשיו הם מבינים את הקשיים של חברם ההומו, עכשיו הם מבינים שהתנ"ך אינו יכול להוות תירוץ לשנאה.

הראיתי את הסרט גם לרב שלי, והוא סיכם אותו בשלוש מילים: ראיתי, התרגשתי, בכיתי.

מכאן, אני רוצה לשבח אותך, מרי, על היותך אישה אמיצה. שלא ויתרה על אהבה וקבלה, גם לאחר שנראה היה שכבר מאוחר מדי. בזכות הכוח שלך, הצלחת לרגש אלפי אנשים, והצלחת להוסיף הבנה לעולם. בקרב יהודים ישנה ברכה נפוצה, "יישר כוח", שמשמעותה איחול שיהיו לך כוחות להמשיך במה שאת עושה כעת. אז יישר כוח, והרבה אושר ובריאות.

משה, ישראל.

תרגום התשובה:

לאהבה אין גבולות.

משה, מכתבך החם מבטא זאת היטב.

תודה רבה לך.

שלום ואהבה לך ולשלך במסעך.

מרי גריפית' והמשפחה

הדבר הכי חשוב זה קודם כל לקבל את המצב הקיים. בטוב. לאהוב את המערכת כפי שהיא. לאהוב את הגוף כפי שהוא, לאהוב את הנפש כפי שהיא. להיות מחובר במנגנונים הפנימיים (כי ניתוק פנימי זה קודם כל רעל הורג).

אחר כך, אחרי שאוהבים. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה זה פועל. "טיפולי המרה" הם בגדול שנאה עצמית כדי לכפות על המערכת כמו שמרקידים בעלי חיים בקרקס. אפשר בזהירות לשאול איך זה פועל ולמה ולהיות מוכן להיות מופתע מהתשובות. ה"הצלחה" במקרה הזה היא תהליך שהתוצאה שלו תהיה חיים טובים יותר ומאוחדים יותר. אחרי שבן אדם חי בשלום ובטוב עם עצמו, אולי הגורם שרצינו לשנות ישתנה ואולי לא. זה תוצר לוואי מבורך אבל קשה מאוד שזה יהיה יעד.

תודה שכתבת

אבל הסרט עוסק בנער שהתאבד ונותן דגש בעיקר על הצד הנפשי. על איך שאנחנו יכולים להתייחס בקלות ראש למצוקה אמיתית של מי שמסביבנו. במיוחד אם אנחנו בעלי השפעה עליו.

ראיתי את הסרט ואפילו בכיתי🫣

אני לא בא להמליץ לראות את הסרט, אבל לא כדאי למהר לשלוף את קלף האג'נדות בכל עיסוק בנושא הזה (ולהיזהר גם כן אנחנו מאג'נדות דורסניות שאין להן באמת שייכות בקדושה)

כמובן שבסוף הסרט האמא נהיית פעילה למען זכויות להט"ב, אבל הדגש הוא יותר האמפתיה ופחות העיסוק הפוליטי..

יש כאן נקודה חשובה: אפשר לבקר מסרים מסוימים בסרט, ובו בזמן להכיר בכאב האנושי שהוא מנסה להציג. לפעמים לפני הוויכוח על אג'נדות, צריך פשוט לעצור, להקשיב למצוקה של אדם אחר ולזכור שלמילים וליחס שלנו יכולה להיות השפעה עמוקה.

שיהיה.

אז שיעשו לפי הלוח המוסלמי.

לא מובן מדוע מלחמה בין מוסלמים ליהודים צריכה להתייחס ללוח הנוצרי...

האם מאותה סיבה נמנעת מללמוד אנגלית?

בין שימוש פרקטי לבין ציון ארועים לפיו.

בעיניי לפחות.

כנ"ל כט בנובמבר ועוד

לק"י

לתאריך עצוב.

זה שיקול

בחילוני?

לק"י

במסגרות החינוך מציינים את זה או יום/ יומיים אחרי שמחת תורה או במשך כל השבוע.

לא יודעת מה יום הציון המדוייק

ובשמחת תורה על הלועזי.

שמחת תורה לא

יום כיפור זה יום שבו כל המדינה נחה, אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש שהיום יום כיפור, בין אם הוא הולך לבית כנסת או רוכב באופניים בנתיבי איילון.

בנוסף מלחמת יום כיפור פרצה דווקא ביום כיפור, מתוך מחשבה של אויבינו שביום הקדוש שלנו ייקח לנו הכי הרבה זמן להגיב למתקפה, שכן כל המדינה מושבתת.

כלומר גם מבחינה פנימית וגם חיצונית, הייתה משמעות עצומה לעובדה שזה דווקא יום כיפור.

בשמחת תורה זה ממש לא כך. עבור רוב החילונים זה לא שונה מכל שבת רגילה, כלומר יום שבו לא הולכים לעבודה אבל אין לו ייחוד כלשהו מעבר לכך. גם מבחינת אויבינו, הם לא כיוונו דווקא ליום שבו אנשים רוקדים עם ספרי תורה או דווקא ליום שבו מתפללים על הגשם, זה לא עניין אותם. כלומר מבחינה חיצונית, הבחירה שלהם בשמחת תורה היא מקרית בשונה מהבחירה שהייתה לפני 50 שנה ביום הכיפורים שהייתה מאוד לא מקרית.

זה התבטל או שזה סתם שמועות?

רק מראה שלא היה להם דחוף דווקא שמחת תורה

שמחת תורה זה לא יום שאנשים רוצים לזכור בתור יום אבל

..

סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".

לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.

האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.

בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.

(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)

מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.

לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך

מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו

בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..

אני יכולה לעשות עכשיו?

אז עושים.

את אבי/סבם יותר. הוא היה ניצול שואה ולא דיבר על כך כמעט. כל כך חבל.

להגיד לו: אני אוהב/ת אותך. אתה יקר לי. תודה וברוך השם שאתה הסבא שלי.

לעשות לו ואיתו דברים שחביבים עליו. ללכת איתו למקום שחביב עליו. אולי אפילו

בית קפה, או משהו שקשה/לא נעים לו ללכת לבד.

לצלם אותו. להגדיל. לתלות תמונה שלו על הקיר ולהראות לו אותה.

אנחנו עשינו זאת, לצערנו, אחרי.....

להתפלל שיהיה בריא. כל יום.

להקשיב לו...

במילים אחרות: לאהוב אותו. ולהראות לו את זה. פשוט.

וה לא רק בשביל "לא להרגיש" - אלא כי זה ממש אמיתי..

מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם

ביקשת תשובה מנסיון?

אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה

אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה

היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו

היינו עושים אשכרה משמרות

ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית

היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..

אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי

אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"

i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים

חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך

סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)

וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_

וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות

סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו

למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי

דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..

אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו

למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"

היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..

ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?

מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה

completly out of your mind קח את זה בחשבון

תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות

א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..

ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)

ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה

ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה

לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"

אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות

בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..

בהצלחה

יישר כח שאתה חושב על זה..

גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה

אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?

לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)

ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.

לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.

אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.

אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.

תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".

לא צריך לעצור את החיים כדי להיות שם בשבילו. דווקא מפגשים פשוטים ועקביים יכולים להפוך לזיכרונות הכי משמעותיים: לשבת יחד לקפה, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות, לבשל משהו ביחד, ואפילו להקליט את הקול והסיפורים שלו. הכי חשוב להיות איתו באמת, בלי שהמחשבה על הפרידה העתידית תיקח את המקום של הזמן שיש עכשיו.

אבל היא נפטרה כשהייתי קטנה

ישנו אצלה פעמיים בשבוע, איתה בחדר, היא הייתה מלמדת אותנו לסרוג, מלמדת אותנו את שפת האם שלה, הייתי עוזרת לה קצת בבית. מבחינתי לא הייתי צריכה לעשות יותר כילדה הקשר היה מאוד קרוב, רק נגמר מהר מדי. לא יודעת לאן זה היה מתגלגל כבוגרת

היתה כשהיא גססה. דקות ספורות לפני הסוף. בכיתי ואמרתי לה את זה וביקשתי ממנה סליחה.

אתם תופשים? עכשיו אני שוב...בוכה. כשאני נזכרת בזה.

לא הייתי עוצר את החיים שלך, אלא מנסה לשלב בתוכם יותר רגעים אמיתיים איתו. שיחות קבועות, ארוחה ביחד, לבשל משהו, לשמוע סיפורים מהעבר, לצלם תמונות ולהקליט את הקול שלו — ובעיקר להיות באמת נוכח כשאתם יחד. לפעמים דווקא הרגעים הפשוטים הופכים לזיכרונות הכי יקרים.

אני ממש חושבת על זה הרבה

והמסקנות שלי:

להיות כנה עם הרגשות ולנצל הזדמנויות לבוא לבקר ולעשות דברים ביחד, למשל לשבת ביחד, להקשיב לסיפורים גם אם זה חוזר על עצמו. להסתכל בעיניים ולהרגיש את האהבה הזו שיש בשיחה, בקשר עצמו.

לשאול שאלות ישירות ואולי גם קצת קשות- סבא הוא אדם חזק מספיק כדי להיות מסוגל לענות על זה גם אם זה קשה רגשית או לא אמת היסטורית.

להפנים את זה שהוא לא תמיד יהיה כאן. שכל הפגישות והזמן ביחד זה בעצם פרידה. זה קשה אבל זה הופך כל מפגש למשמעותי.

להכיר בדברים הקטנים את היופי, את האדם שהוא. לספוג את כל המהות שלו...

זה נכס שיישאר לכם כמשפחה, ולך יישאר גם הזיכרון המתוק.

כוס תה, יושבים ותשים ביניכם מקליט (בכל סמארטפון יש), אפשר להתחיל משיספר על ההורים שלו, אח"כ על ילדותו… תתעניין ותקשיב.

אחכ בזמנך- תקליד ותסדר את זה.

אופציה נוספת- בילוי משותף יחד. חברותא / משחק / אפילו לראות סדרה יחד. תלוי בך ובו ובאופי שלכם

אין צורך "לעצור את החיים". אתה יכול לקבוע נניח פעמיים בשבוע.

אבל כשאתה שם - תהיה שם. לא פלאפון וכד'..

כעת - השאלה היא מצבו המנטלי.

אם הוא צלול, תשתף אותו מה עובר עליך. תתייעץ. תשאל אותו בפירוט על דברים מהחיים (לא "מה אתה אומר", אלא גם נקודות הכוונה.. איפה למדת כשהיית ילד, מה אהבת וכו'..). על זכרונות שלו. תעשה לכם תמונות סלפי ביחד.

תאיר פנים. "איך אני שמח להגיע אליך"... "איזה סבא אתה".. תשאל אם אתה יכול לקנות לו משהו בחנות..

אפשר להתקשר, אפילו לכמה דקות, להתענין מה נשמע.

אם הוא לא במצב מנטלי שיכול לנהל שיחה, אז מדברים בעיניים... זה ממש כך. להיות קרוב פיזית. לראות איך הטוב שיש בו כל החיים, נמצא גם כעת.

אל תרגיש שאתה חייב לעצור את החיים שלך כדי להיות סבא טוב. לפעמים דווקא הרגעים הקטנים הם אלה שנשארים הכי עמוק בלב: לשבת יחד על כוס קפה, לשמוע סיפורים מהילדות שלו, לשאול אותו שאלות שתמיד רצית לשאול, לצלם אתכם יחד או פשוט להחזיק לו את היד בלי לומר כלום. תקליט את הקול שלו, תכתוב את הסיפורים שלו, ובעיקר תגיד לו עכשיו את הדברים שאולי תצטער שלא אמרת. ❤️ אל תחפש שנה מושלמת — תנסה ליצור רגעים אמיתיים, בלי אשמה ובלי לחץ להיות שם בכל רגע.

אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.

אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.

ומניות?

מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..

בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..

מהצד של ההכנסות

כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות

אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה

אם רוצים להצליח יותר

צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת

ראש גדול

רצון ללמוד ולהתפתח

לתת ולקבל מעבר

למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע

יש משרות שצמאות לעובדים טובים

ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר

מהצד של ההוצאות

רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים

ואולי הם באמת צריכים

אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה

לצרוך פחות מההכנסה

ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע

בגילאים צעירים זה קשה יותר

כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית

אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין

אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה

ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר

יפה.

תורת החסידות מאוד מתעסקת בזה.

בסוף שינוי גישה זה בכל הרבדים בחיים- זאת העבודה האמיתית.

עצות פרקטיות?

התחזקות באמונה, במיוצד בענייני פרנסה. רבינו (רבי נחמן) מדבר על זה הרבה.. אם תרצה אפנה למקורות.

ובכללי זה להיות יותר בתודעה כזאת של קבלה, כי ה' יתברך תמיד תמיד משפיע-

השאלה היא איפה האדם מונח?

צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.

עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,

עם חברים יש פחות.

לפחות ככה זה אצלי

משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.

כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.

כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.