לגבי ההשערה שלך על התקופה לפני החתונה, חוץ מבמשפט הזה לא תיארת שום מתח או מאבק סביב מה שהוא רוצה ממך

את מתארת יותר שכחה, חוסר תשומת לב, אז זה לא נשמע ממש קשור...לא?

אולי אם תפרטי מה הדברים שהוא מצפה לקבל ממך, האם זה דברים שלאנשים אחרים את מסוגלת לתת, אולי זה דברים שנראים לך מקטינים/עושים אותו לא גבר או אותך לא אישה...אבל קשה לנסות להבין בלי שתפרטי קצת, אם תירצי כמובן

אני בטוחה שתמצאי את הדרך, ממש מורגש איך כל הלב שלך רוצה למצוא אותה.

נראה לי שכל דבר בנםרד לא נשמע דרמטי כי זה גם באמת לא דרמטי, גם מבחינתו, יותר קורה בשבועות ספציפיים שמצטברים דברים כאלו.. אבל גם דברים כמו צרכים סביב מטלות הבית, נגיד מעיל של העבןדה שביקש שאכבס לו ולא עשיתי את זה, היה צריך להסתובב בעבודה בלי מעיל )סוג של מדים(.. וברור שכואב לי הלב על זה, אבל בסוף פישלתי שם, אין סיכוי שהוא היה נותן שיקרה לי ההפך.. אז גם דברים סביב זה, שבתקופות שעמוס מאוד סביב לימודיפ ועבודה נשארות לו מטלות של הבית שהן של שנינו כזה ואני לא מצליחה לקלוט מספיק בזמן שזה שאני לא עושה אומר שהוא יעשה וזה ממש על חשבון הזמן למידה שלו )שלגמרי חשוב לשנינו(.. להקדיש זמן לביחד שלנו כשחוזר ממילואים..

ובאמת מדי פעם סביב זמנים שאנחנו עם אחרים- נניח שבת משפחתית עם הצד שלי או זמן עם כמה זוגות של חברות שלי עם הבעלים.. שאני לא רואה אותו ומתייחסת אליו שם.

סובב סביב כל מיני ענייניפ וחוזר לתחושה שלו שאני לא רואה אותו, כשבאמת חשוב לי להגיד שברוב המקרים אני לגמרי מסכימה עם הדןגמאות שנותן ומצטערת עליהן. לא מרגישה שהוא קטנוני... אם מדי פעם יש משהו קונקרטי שאני מרגישה שלא מוצדק אנחנו מדברים עליו, אבל לרוב באמת לא שמה לב לדברים האלו בזמן ורק מתחרטת עליהם אחר כך כשמציף...

מרגיש לי שהציפיות שלו ממש מוגזמות, את מתארת שכחה טבעית, אנושית ורגילה שלך

והוא לוקח את זה למקום שלא אכפת לך ממנו.

זה ממש מתיש לחיות ככה בדריכות... שכל מעידה או שכחה שלך לוקחת אותו למקום של חוסר התחשבות 

או חוסר מחשבה עליו

כל מה שתארת פה כל כך טבעי ונורמלי. אולי פשוט לשקף לו שאין לזה שום קשה לחוסר אהבה או חוסר אכפתיות.

זה אנושי לשכוח, גם הורים שוכחים לפעמים למרות שבודאי אוהבים את הילדים ללא גבול.

כיבוס המעיל - למה מלכתחילה הוא ביקש ממך ולא כיבס בעצמו?

ואת סתם שכחת מהבקשה? אם כן, כנראה זה מה שגרם לו לכעוס.

נניח שלכאורה כאן היה משהו לא בסדר.  

אבל משאר התיאורים שלך מקבלים רושם לא טוב עליו.  רושם של בחור ילדותי ומפונק ומאוד קטנוני.  

מה זה הדבר הזה לצפות ליחס ממך אליו כאשר אתם נפגשים עם חבורה- כמו קרובי משפחה,  או עם זוגות של חברות שלך?

זה אנושי. מאמינה שהיא עושה הרבה בשבילו, אבל אולי הוא בוחר להאיר את מה ששוכחת

ועל הדרך לעורר בה קצת נקיפות מצפון.

אולי זאת התרשמות שגויה שלי, אבל זאת ההתרשמות ממה שתארת

מבינה מה אתן אומרות ואיך זה נשמע מהצד, אבל יכולה להגיד שבתוך הסיטואציה כן מבינה למה מרגיש שאני פחות רואה אותו.

דווקא מתפלאת לגבי מה שכתבתן על זמן עם אחרים- לגמרי יכולה להבין את ההרגשה שלו ששבת שלמה עם אנשים אחרים )בעיקר שזו המשפחה שלי) אני הרבה יותר מסתובבת בין שיחות עם אחרים ולא ככ נמצאת איתו ושמה לב שנוח לו..

בכל אופן כמו שכתבתי, כשיש דברים קונקרטיים שאני מרגישה שיש איזה חוסר הלימה בין הציפיות שלו למה שמתאפשר, אני משקפת.. אבל בסך הכללי במצטבר בעיקר מתבאסת על עצמי שבכנות אני הרבה פחות שמה לב אליו, לרצונות ולצרכים שלו ממה שקורה ההפך (זא בדאגה שלו אלי) וממה שנראה לי נכון כשאוהבים ודואגים.. הוא מתאר תחושה של טעינה והתמלאות מלעשות בשבילי. ונראה לי שאולי באמת כמו שכתבתי וגם מישהי מכן, ההתשה הזאת של החשש לפספס גורמת לי להיות בדריכות ולא להנות ולהתרגש מנתינה מהלב שבאה טבעי..

באותו אופן וגם לא צריך להיות ככה...

וזה ממש טבעי שיש מצבים כאלו ובעה תמצאו את הדרך שלכם אחד לשניה מתוך הבנה למקום ולצורך אחד של השני...  

שכשאת באה למשפחה שלך שלא ראית זמן מה, שתהיי מרוכזת בהם ותירצי לבלות איתם.

מצטרפת לכולן, כל מה שכתבת מאוד אנושי ונשמע שיש לו איזושהי רגישות סביב הנושא, ולא את הבעייתית.

אם הוא רוצה למשל יותר זמן איתך כשאת עם המשפחה, הוא יכול לקרוא לך לחדר או לשבת לקפה יחד, אבל לדעתי ההתנהגות שלך לא חריגה ולא מראה על חוסר אכפתיות. רק על אנושיות.

האמת, שזה לא כל כך משנה מי הצודק וכל זוג צריך ללמוד את הדרך שלו לאיזון, כתבתי בכל זאת כי את לוקחת עליך המון אשמה ויורדת על עצמך למרות שאין לך על מה.

כשאנחנו מתארחים שבת אצל המשפחה של בעלי, הוא פחות איתי ויותר איתם

ולהיפך, אצל המשפחה שלי אני פחות איתו ויותר איתם

זה טבעי...

את יכולה להשתדל לשים לב שהוא מרגיש שם בנוח ולא נטע זר אבל בסה"כ טבעי שתהיה פחות תשומת לב

שלכל אחד יש פצע בסיסי וכואב מאוד כבר מהילדות, אמונות כמו אני לא טוב מספיק, יש לי ערך רק אם אני נותן לאחרים, אף אחד לא אוהב אותי וכו'... ואז יכולים להגיב בפיצוץ על מעשים ואמירות תמימים כי הם נוגעים לנו בפצע.

אז ממש נשמע לי שזה יכול להיות הסיפור פה, שהוא לוקח שכחות תמימות שלך כחוסר אהבה...

אני חושבת שכדאי לדבר על זה, להבהיר שאת עושה מאמצים בשבילו קורה ששוכחים או לא שמים לב, את אנושית ואת לגמרי עדיין אוהבת אותו.

כן כדאי אם הוא מבקש משהו, כמו תשימי לב אליו יותר כשאתם עם עוד אנשים להשתדל לעשות אותו. אבל אם שכחת/ לא יצא, הכל בסדר ולא צריך להיות עם מצפון. זה שלו.

וגם להתכונן לזה מראש לקראת הלידה בעז''ה, שאחרי הלידה את תהיי עסוקה מאוד עם הבייבי ואוטומטית קצת פחות איתו כי יהיה לך פחות זמן ופניות. אז גם להחליט מראש איך כן ממלאים את הזמן הזה של הביחד והתשומת לב, וגם לדבר על זה שדברים הולכים להיראות אחרת וזה בסדר, ככה זה כשהופכים למשפחה.

שזה קצת לוקח זמן לקלוט את זה ולהצליח לא לשכוח או לזכור להתייחס בצורה שהשני אוהב ולעשות את זה באופן טבעי. אתם עדיין בהתחלה וזה הגיוני.

לוקח זמן בהתחלה להתרגל לרצונות והרגלים של השני ולתת לשני מה שהוא זקוק לו.

אל תתייאשי, דברי איתו שאת מאד רוצה לתת לו את תשומת הלב שלך ושאת באמת באמת אוהבת אותו וזה רק עניין של זמן.

עד לא מזמן הייתם רווקים ולא מחויבים לאף אחד באמת. עכשיו זה שינוי גדול שמצריך זמן להתרגל אליו ולעשות אותו נכון.

בהצלחה ממש

קודם כל נשמע מהפירוט שהבעיה היא לא שאת חסומה אליו.

את אנושית, ואת לפעמים שוכחת או עמוסה, ולפעמים עם המשפחה פחות מתייחסת ממה שהיה נכון או שהוא היה רוצה.

זה לא נעים, זה יכול גם להכאיב אבל לענ"ד נראה שיש פה דינמיקה קצת בעייתית;

פגיעות מאד גדולה שלו, שהוא מביא לקשר משלל עניינים. פגיעות כזאת לרוב מגיעה ממשקעים עמוקים וקודמים מילדות, ונשמע שלא יזיק לו בכלל איזה טיפול טוב.

לצד זה לקיחת אחריות שלך על המצב הרגשי שלו והרבה האשמה עצמית, כאשר מדובר במשהו שגבר בוגר מסוגל להתמודד איתו גם אם הוא פגוע וגם אם זה לא כיפי לו.

אני מוסיפה שנשמע שהדינמיקה הזוגית פה לא בריאה, וכדאי ממש למצוא את הדרך להבריא אותה.

א. לאפשר לו להיות במקום גברי שנותן לך בטחון, חזק ויציב ולא כל הזמן מביא את הפגיעות שלו אלייך ומצפה ממך למענה רגשי. זה דבר שיכול לקרות הן באמצעות טיפוח או תהליך שלו, והן באמצעות תהליך שלך שאפרט בסעיף ב, יחד עם אמון שהוא גבר, שהוא חזק, שהוא מסוגל להתמודד. כמובן לא צריך להתעלם מדבריח שמפריעים לו, אבל גם לסמוך עליו שהוא מסוגל להתמודד. להתנצל באופן אמיתי אבל לא לקחת עלייך את האחריות ליציבות ולשלומו הרגשי. הוא מסוגל להתמודד, והתגובה שלך באיזה מקום מזינה את הכניסה שלו למקום קצת קורבני, כמובן בלי כל כוונה רעה מאף צד.

ב. לאפשר לך להיות במקום נשי. לא להיות אמא שלו, לא להיות המבוגר האחראי שצריך לדאוג לו, אלא להיות בעמדה נשית, להשען עליו, להרשות לעצמך להיות חלשה, חסרה, לא מושלמת.

ולדעת שזה בסדר. יש לך על מי להשען, יש מי שדואג לך ולא הכל עלייך. במקביל לעבד את המקום שבו את מרגישה אחריות כלפיו, ולאפשר לעצמך להביא את הפגיעות שלך לקשר, במקום להיות במקום האשם כל הזמן.

ללמוד לבנות בך בטחון. את טובה, את ראויה, את בסדר. לשכוח משהו זה אנושי. זה לא הופך אותך חלילה לחסומה ופגומה. לדעת להיות אהובה גם כשאת טועה ולא מושלמת. זאת תנועה שמתחילה מעבודה עצמית שלך ובע"ה תתפשט גם לסביבה.

חיבוק.

בתור מישהי שממש מזהה את עצמה בתיאורים פה משנות הנישואים הראשונות שלנו, ממש מסכימה עם כל מילה. גם בעלי היה כזה פגיע ותמיד בשיחות זה הגיע למשקעים שלו ממערכות יחסים אחרות במשפחה ומסגרות שונות, שהוא השליך את הקושי בהן על ההתנהלות שלי, ואני מלאת רגשי אשמה לקחתי את הכל על עצמי..

זה באמת עבודה לצאת משם. 

שמחה לשמוע שיצאתם מזה.

זה באמת קשה ממש לחיות ככה

כל אחד מעניק אוהב לקבל אהבה בדרך אחרת.

ולפעמים לא שמים לב כמה בן הזוג משקיע, כי "זו לא השפה שלי"

כשמעלים למודעות מבינים שכבר עכשיו יש הרבה אהבה שמוענקת,

ואיך להעניק בצורה שהשני ישים לב.

וגם ממליצה לשמוע את הפודקאסט  "יחסינו לאן" יש להם פרק על שפות האהבה

ובאופן כללי פודקאסט מאוד מעניין (אם כי לא נקי, יש פרקים בעייתים)

בעלי ואני היינו שומעים אותם מלא בתחילת חיי הנישואים

הפודקאסט מביא הרבה את ההבדלים בין גברים לנשים בתוך מערכת הנישואים

בקיצור מעניין ומומלץ

בפורים יש בעיקר פקקי ענק

רעש נוראי (מוזיקות רמקולים)

והרבה אנשים ברחוב

בעיניי אין שום דבר מעניין בכלל ובפרט לילדים

יש אווירה טובה, שירים ותחפושות מצחיקות 🤣

פחות מתאים עם ילדים בעיניי.

אצלנו יש מסגרות בשושן פורים אז אפשר ללכת רק אנחנו

אין חניה. מלא פקקים. 

אולי כדאי לשקול הגעה ברכבת.

או חניון חנה וסע של הרכבת הקלה.

אם תלכי לרחוב יפו תראי שיכורים, ציבור מגוון.

אם תלכי בגאולה - תראי שיכורים חרדים / חסידים

המטרה העיקרית שלנו היא ללכת לבקר חברים שגרים בבתי הונגרין. והדרך לשם מגניבה לגמרי.

איכשהו תמיד אנשים ששלחו משם תמונות זה היה נראה מגניב,

האמת שגם עוד לא מצאנו מה לעשות בפורים עצמו אצלנו

לחוות שמחה אותנטית, מראות מעניינים

במקום לשבת בבית ולשמוע את כל השירים והחגיגות בבתים השכנים …

ישמעו ממכם שירים וחגיגות

למה לא?

אבל יותר אווירה של מסיבת סטודנטים/פסטיבל

ממש לא בהכרח ביגוד צנוע

וגם לא לגיל של ילדים בכללי

ברשויות גדולות לפעמים עושים משהו מיוחד לילדים נגיד באיזה פארק גדול. דוכנים של אוכל ומשחקים וציורי פנים וכו.

תבדקי בתל אביב. הם משקיעים הרבה פעמים בעניין הפעילויות לילדים.

לא הייתי יוצאת עם ילדים סתם כך לאיזור מבוגרים בפורים, בגלל השכרות…

(אבל מי לא אוהב ציורי פנים ובועות סבון?)

לטייל פה בזמן שהילדים עוברים בין הבתים ושולחים משלוחי מנות זה בדיוק התמונות שאת רואה בדר'כ בבוקר לפני סעודת פורים

אבל באמת אם את לא כסה מכירה אנשים אז אין סיבה להסתובב ביום כזה בירושלים...

יש בשוק וביפו המון חגיגות

לא נראלי מתאים לילדים

ביום הכל עמוס אבל לא כזה מעניין

מלא פקקים, אין בכלל מקומות חניה בשום מקום.

עמוס ומעצבן..

כיף לנו במקומות שאנחנו מתארחים, אבל המעבר ממקום למקום על הפנים.

בעיני אין מה לבוא במיוחד לירושלים אם אין מקום ספיציפי שמעניין אתכם להיות בו.

לא יודעת אם זה מייחד דווקא את ירושלים, או שבכל ריכוז דתי בפורים יש ככה.

יש הרבה אנשים מחופשים, הרבה שירים, הרבה שיכורים (אם אלה בחורי ישיבה אז בדרך כלל אלה שיכורים "מהוגנים"), הרבה שמחה ברחוב.

יש גם הרבה פקקים, ולהתנהל ברכב זה סיוט.

לי אישית קשה עם הרעש הרב שמייצר הרחוב בפורים, אבל יש כאלה שאוהבים...

או בשעות הבוקר המוקדמות

החל משעות הצהריים המוקדמות עומס מטורף בדרך לירושלים.

לא יודעת אם זה מראות ואווירה שמתאימה לילדים קטנים, נוער ומעלה זה חגיגי וסוחף

יש בדכ עדליאדע במרכז העיר, אבל לא יודעת אם בסגנון דתי או אחר. 

ממליצה להתקרב לעיר ביום הזה.

לוקח שעות ארוכות להגיע מאזור לאזור

פקקים איומים.

ה"עד דלא ידע" שהעיריה עושה, בעיני, לא מתאים לציבור הדתי.

באזורים החרדיים שם יש הרבה אקשן- הנסיעה פשוט מסייטת.

לי אין ברירה כי צריכה ללכת להורים לסעודה, למדנו לסוע מוקדם בבוקר כדי לא להקלע לפקקים, ועדיין לוקחים בחשבון שנסיעה שבד"כ לוקחת 20 דקות תקח שעה וחצי.

בחזור הסיוט נוראי אפילו יותר.

בקיצור

תעשו כיף עם הילדים בבית.

אני לא מתחברת לירושלים בפורים.

אבל כנראה זה תלוי באזור

באזורים שהיינו היה שיכורים ממש בצורה לא כיפית.אנשים שחסמו אוטובוסים ומכוניות, מלא שעשנו כולל נערים. ומחר ספריי שלג שבעיני זה דוחה

לא חושבת שיש בפורים משהו מיוחד דווקא בירושלים (בניגוד להרבה חגים אחרים...) אני חושבת שבהרבה ריכוזים דתיים אפשר למצוא אוירה מקסימה בפורים. אני באופן אישי יותר נהנית בפורים ביישוב, אחרי ששנים רבות הייתי בפורים בירושלים...

ולמרות שההורים שלי עדיין גרים שם, אחרי פעם או פעמיים של נסיעות סיוטיות, החלטתי שאני לא באה לירושלים בפורים.

ובאמת שירושלים עיר מהממת ומיוחדת.

אבל בפורים, אם לא גרים שם ומתנהלים ברגל בלבד, זה לא שווה את זה 

בן 3 וחצי

הבנתי שזה במקום המנה של כיתה א', ושמחתי מאוד שאיפשרו לנו לחסן אותו בטיפת חלב בלי תור. כל עניין החצבת מלחיץ מאוד, ואנחנו גרים בעיר עם התפרצות

לק"י

לנו הציעו לעשות בטיפת חלב בחופש שלפני כיתה א'. וגם הציעו לעשות כבר גם את של כיתה ב'.

עשינו רק את של א', ובכיתה ב' באתי אליהם לכיתה כשהם עשו.

(סליחה אם אני רק מבלבלת יותר😅 אין לי מושג לגבי מה ששאלת....).

זה במקום החיסון של כיתה א'. חיסון חצבת זה שתי מנות, ומהרגע שקיבלת אותן זה לכל החיים.

הרעיון הוא שצריך שתי מנות חיסון בשביל להיות מחוסנים, כשבדר"כ נותנים את המנה השניה יחד עם עוד חיסונים בכיתה א', ועכשיו כיש התפרצות חצבת מקדימים את החיסון כדי שהם יהיו מחוסנים גם אם הם עוד לא הגיעו לכיתה א'

בדקתי בגוגל ובכיתה א' נותנים את החיסון המרובע.

לק"י

כשאני שאלתי על זה בטיפת חלב, אמרו לי שבגלל שאין אצלינו התפרצות, אז לא מקדימים.

(האמת שב"ה שאין...שימשיך ככה😅).

ביררתי עם רופאה, היא אמרה שמחסנים מנה שניה בבית ספר כדי שכמה שיותר ילדים יתחסנו (בבית ספר יש יותר סיכוי שיתחסנו מאשר ההורים בטיפת חלב)

מבירור קצר בהרבה מדינות נותנים את 2 המנות בהפרש של כמה חודשים ( כמו הרבה חיסוני שגרה)

בכל מקרה זה מעלה את אחוזי ההגנה ולא מחסנים שוב בכיתה א 

לפני שנים, כשהילדים שלי היו בני 2.5 ו4, נחשפנו לחולה חצבת.

ואז קראו לנו לקבל את המנה השניה בדחיפות. מסתבר שזה עוזר אם מתחסנים בתוך 48 שעות אחרי החשיפה.

כשהגיעו לכיתה א' הסתבר שהם פטורים מחיסון )ומאד שמחו כשכל הכיתה התחסנה והם לא 😀(

אחרי 2 מנות הם מחוסנים לכל החיים

החשש שלי היה, שהחיסון לא אפקטיבי מספיק אם קיבלו אותו בגיל צעיר מידי, אבל גם לילד בן 2.5 אמרו לי שזה מספיק טוב. כנראה שהסיבה שמנה שניה היא רק בכיתה א' ולא קודם , היא מה ש@שומשומ כתבה.

ועוד מסר חשוב - אם אתם בסביבת התפרצות עם ילד שעוד לא חוסן ויש לכם חשד שנחשפתם לחולה, תלכו מהר! כמה שיותר מוקדם, זה עשוי להציל גם לאחר חשיפה. 

אצלנו בבית הספר מאפשרים להורים שרוצים לבוא ולהיות עם הילד בשעת החיסון. אפשר לדבר עם המורה

וזה אומר שהילד מחוסן.

ד"א המליצו לי כבר לחסן את הבייבי. מ3 חודשים אחרי החיסון הראשון זה נותן הגנה מושלמת.

עוד לא חיסנתי חיסון שני, אבל מתכננת בקיץ בעז"ה לעשות.

אני הרבה משתפת אותם בכל גיל.

הילדים שלי למדו למיין כביסה בגיל 1.5-2

נתתי להם לעזור לי ל'בשל',להניס ירקות חתוכים לסיר,קערה עם סכין בטיחותית לחתוך,

עומגים לידי בזמן שאני שוטפת כלים ובכללי ממש משטפת איתם במה שעושה.

אבל צריך לזה הרבה סבלנות ולקחת בחשבון הרבה פיקשושים.

עם ילדה אחת ובהריון

ולמדתי לאט לאט להכניס את המשימות תוך כדי שאני איתה בצהריים

אי אפשר להיות מושבתת כל הזמן שאני איתה

שמה לה משחק,בהתחלה יושבת איתה קצת 

באישהו שלב קמה, מכניסה כביסה, מבשלת

ומידי פעם ניגשת אליה

נקיונות יותר בערב כשהיא ישנה או שבעלי עושה את זה

לפעמים אני מניחה אותה בכסא אוכל לידי 

והיא אוכלת לבד נגיד פסטה או חביתה מקושקשת

אני משתדלת לעשות איתם. נניח להכניס למכונה, להוציא, לקפל-נותנת לקטנים למיין גרביים, או להגיד לי של מי כל בגד.

ומה שלא-אחרי שהם ישנים, או בששי בבוקר. 

זה כבר כן גיל שהוא מבין ומתלהב..

כביסה ניסיתי ביחד איתו ודווקא מצא חן בעיני כשהוא כן זורם עם זה..

במטבח הייתי ממש שמחה לעשות איתו, פעם הוא היה יושב בכסא שלו והייתי מראה ומסבירה לו אבל יש לנו מטבח קטן (ומאמינה שלעוד פה אז אשמח לשמוע רעיונות) והוא כבר כן רוצה להיות יותר פעיל אבל חוץ ממגדל למידה שאין לנו מקום וכסף לזה לא מצאתי פתרון מספיק בטיחותי.... וכשהוא חופשי זה פחות מצליח😅

כשהמשענת בצד הרחוק ואני משגיחה שעומדים הכי קרוב לשיש. אם יש לכם כיסאות כתר, אז אפשר גם לעשות ערימה של כמה ולשבת ליד השולחן, זה גם פחות מסוכן וגם בד"כ הם פחות יורדים כשהם יושבים.

עוד פתרון זה להביא דברים לרצפה (מה שאפשר): אני שמה את הכביסה המלוכלכת על הרצפה ונותנת לה להכניס למכונה, נותנת לה למשוך את הבגדים הנקיים מהחבל ולשים על הספה, להביא לי אטבים, להשקות עציצים במרפסת...

עוד משהו שעובד אצלי זה לשים לה צלחת עם פצפוצי אורז או משהו כזה דומה והיא אוכלת אותם אחד אחד, זה מעסיק למיליון זמן ואני יכולה להספיק מלא דברים.

אבל ממש קפצה לי השעה שבה הוא הולך לישון בכזה גיל. אני די בטוחה שזה מאוחר מידי ואפשר להקדים את שעת השינה, הבת שלי הולכת לישון מקסימום בשבע והיא גדולה בכמה חודשים.

זה משתנה בין הילדים, אבל שעה מאוד נורמלית לישון בגיל הזה.

הרבה ילדים ישנים בצהריים, ולא עייפים כל כך מוקדם.

וזה תלוי גם מתי קמים בבוקר.

אצלי אף פעם לא היה בית שקט בשעה שבע.

בכזה גיל אמורים לישון סביב 14 שעות ביממה, אז זה תלוי כמה ישנים בצהריים ותמיד יש יוצאי דופן, אבל בגדול זה אומר סביב 12 שעות שינה בלילה.

הרבה פעמים זה שהולכים לישון מאוחר זה בגלל עייפות יתר, אז כדאי לבדוק את זה.

הוא קם בסביבות 7 וחצי, לפעמים אפילו קצת אח"כ.. ועוד ישן שעתיים במעון אז כן מתקרב ל14, באופן כללי מאז ומתמיד לא אהב/ הצליח לישון מוקדם..

אבל ב"ה לאחרונה לרוב הוא במיטה אחרי מקלחת בסביבות עשרים ל8 ואז תלוי כמה זמן לוקח לו להרדם..

הבת שלי בת שנה וחצי כמעט

חצי מהדברים שכתבת אני לא יכולה לתת לה עדיין

היא תנסה לטעום ולמרוח בכל מיני מקומות וכו'

לק"י

אני בשנים האחרונות בימי שישי בבית עם הקטן התורן.

והבן הרביעי שלי היה עוזר לי במטבח, וזה כלל שפיכת כורכום ומריחה עם הידיים😂

אבל הוא גם היה אוהב לערבב וכאלה. 

ויש לי שני קטנטנים בבית

וזה באמת לא פשוט מטלות הבית.

אצלנו קודם כל זה מתחלק ביני לבין בעלי.

כביסות נגיד אני עושה, תוך כדי שאני עם הילדים אחה"צ.

הם משחקים בסלון ואני מתקתקת קיפולים, תליה על החבל, מכניסה מכונות וכו'.

כלים בדר"כ בעלי עושה בערב.

אני מאפסת את הבית כשהילדים מתקלחים, נכנסים למיטות.

לפני שהם מתקלחים הם אוספים צעצועים (לפעמים לא... אנחנו משתדלים לעמוד על זה), 

אני מסדרת את שאר הדברים ומעבירה שואב שוטף על הסלון מטבח שתמיד נורא מתלכלך.

מה שהכי קשה לי זה עניין הבישול. פשוט לא מגיעה לזה.

לפעמים עושה דברים ממש מינימליים.

וכשכבר כן מבשלת אז עושה בכמויות גדולות שיהיה כמה ימים קדימה.

לפעמים גם בעלי מבשל.

כשהם סוף סוף נרדמים בערך בתשע אני לא עושה כלוםםםםם

חייבת לנוח קצת ובדר"כ די מהר מתקפלת לישון.

ב"ה בעלי מאוד נרתם ועוזר.. בעיקר עם הכלים ולסדר את הבית, פשוט עדיין יש מה לעשות ב"ה🙏🏻

בכללי מרוב ריבוי עקיצות או מצד שני ריבוי אמיתי של אנשים שזקוקים לעזרה, אין לי אופציה לעזור לכולם. אני תורמת רק לארגונים שאני מכירה.

לא ברחוב ולא מדפיקות בדלת

לא משנה אם זה מזומן או לא

ברחוב

רציתי לצאת בכבוד

אמרתי אין עליי כסף

אמרו אפשר ביט או פייבוקס

נוווו למה אתם לא נותנים לאנשים לסרב בלי לצאת קמצנים 😅

בכל מקרה אני לא תורמת ברחוב

אולי שקלים בודדים לקבצן לא יותר מזה

אם יתפסו אותי ביום טוב אני אעביר בפייבוקס כמה שקלים..

דווקא הרבה פעמים אנשים ברחוב מבקשים כסף ואין עלי אז אני שואלת אם אפשר ביט/פיי

אני מדברת על 5-10 ₪

ולא יכול לשמור אותו. הוא רואה רק את שם המשתמש שלך.

אומרת אחרי הרבה ניסיון לחלץ אנשי קשר מאפליקציות תשלום בכל דרך אפשרית... זה כנראה חלק מהאבטחת מידע שלהם.

אנשים התחילו להגזים רוצים צדקה בביט

אתה צריך צדקה? או העברה בנקאית

האם לתרום לאדם רנדומלי בפייבןקס זאת לא השאלה,

נראה לי השאלה זה מה לעשות עם התגובה של הילדה? נשמע שזה הכאיב לך בצורת זלזול באמא.

לפעמים ההתבגרות מוציאה דברים לא יפים. ֶ❤️

קיבוע לקיר דורש קדיחה, לצערי וצערך.

אצלי המים לא הורסים ולא שמתי רגליים אבל אני שוטפת בסמרטוט, לא שופכת.

אם את שופכת זה ייהרס.

לק"י

אז כדאי שנשים רגליים. לא ניקח סיכון על הפעמים שאנחנו כן שוטפים😅

ונחפש מקדחה משכנים בהשאלה.

יש אצלינו 2, בלי רגליים, לא נהרס מהמים..

אני כן יגיד שאנחנו לא שופכים מים הרבה אבל מה שכן לא ראיתי שנהרס וזה עוד יד שניה ומאיפה שהגיע יודעת שכן היו שופכים מים בתדירות גבוהה 

האמת שנראה לי שהכי פשוט לוותר על הרגליים כרגע. ואם נראה שמתחיל להיהרס או שאנחנו שוטפים עם כמויות של מים, אז נחבר אותן.

יש בפנים מפתח אלן כזה שאיתו מבריגים.

לקיר כן צריך אבל אני לא קיבעתי.

לרגליים לדעתי מספיק מברג ידני.

צריך לא מעט ברגים

בעלי הרכיב לא מזמן

זה היה אולי 20 ברגים

הוא השתמש במברגה חשמלית 

אנחנו לא קבענו לקיר

כמה כוורות

אלה שיש להן 2 קומות יציבות

אלה עם 4 קומות פחות יציבות

אבל אם הן עומדות בפינה או במקום שלא מזיזים מטפסים

זה לא מסוכן 

כל הילדים שלי עלו ובדקו ,לפחות שלב אחד 🙄😅

למזלי זה היה מקובע, לצערם הם נתקעו בגובה כלשהוא חח

ולדעתי ההרכבה היתה די פשוטה, אבל לקבע כן צריך מישהו שיודע לקדוח בקיר .

לק"י

כצפוי עוד לא הרכבנו🤦‍♀️

אני תוהה אם זה יקרה עוד כשיהיו ילדים בבית או רק לנכדים.

חבל זה לא מאוד מסובך

פשוט תתחילי ותראי שזה זורם

עבר רק שבוע..

בעלי אומר על זה- "לא צריך להזכיר לי כל חצי שנה"😂

בכל מקרה, לילדים שיש או שיהיו, עדיף למנוע מראש את הסיכון המיותר הזה.

ולגבי מים- אם אתם לא שופכים כמויות, אין צורך ברגליים.

תתחדשו ותהנו 🥰

אני למדתי להרכיב הכל לבד.

איקאה ההוראות ממש פשוטות, וכוורת זה יחסית קל.

תוציאי קודם את כל החלקים, תראי מול ההוראות שאת מבינה מה כל חלק, ותתחילי לפי השלבים בהוראות.

אם תתקעי באמצע בעלך יהיה חייב לעזור..

לק"י

אני חוששת שנרכיב, ואז נתקע עם זה שוכב באמצע הבית עד שנקבע לקיר.

אבל צודקות כולכן, מקווה מחר לפשוט על זה💪

יש רק סגולות וסיפורים, ומתכונים והמלצות שאף אחד מהם לא באמת משפיע ביולוגית. 

להוסיף בדל של סיכוי, לדבר שהוא סטטיסטית סביב 50%
זה לא נחשב להשפיע. 

אפילו באתר מקווה….

רוצים בת ?! • מקוה.נט

נגיד אני מכירה זוג שזכו ל2 תאומים בנים ואחרי זה עוד זוג של תאומים בנים

אח של האישה זכה עם אשתו ל2 תאומות ואחריהן עוד שתי תאומות (לשני האחים האלה יש רק 2 זוגות תאומים מאותו מין, אין להן מהמין השני)

וגיסתי ילדה 3 בנות ואחריהן זוג תאומות בנות

מרגיש שזה לא מקרי אלא יש דפוס חוזר

ומושפע מהגנטיקה של האם. הנטייה התורשתית מתבטאת ביכולת לשחרר יותר מביצית אחת בביוץ (ואז התאומים כמובן לא זהים).

תאומים זהים הם גם חלק מהמקריות של הטבע, ולא גנטיקה.  

מבחינה גנטית-ביולוגית, האב הוא זה שקובע את מין העובר.

כל תא בגוף שלנו מכיל כרומוזומי מין. קיימים שני סוגים עיקריים: X ו-Y.

האם נושאת שני כרומוזומי X (כלומר XX). לכן, הביצית שלה תמיד תכיל כרומוזום X בלבד.

האב נושא כרומוזום X וכרומוזום Y (כלומר XY). תאי הזרע שלו מתחלקים לשני סוגים, כאלו שנושאים X וכאלו שנושאים Y.

המין נקבע לפי סוג הזרע שמצליח להגיע ראשון לביצית ולהפרות אותה:

זרע X + ביצית X = עובר ממין נקבה (XX).

זרע Y + ביצית X = עובר ממין זכר (XY).

מכיוון שהביצית תמיד תורמת X, ה"החלטה" הגנטית תלויה בזרע של האב

למרות שיש המון "שיטות סבתא" (תזונה, תזמון יחסים מול מועד הביוץ, תנוחות), המדע עדיין לא מצא הוכחה חד-משמעית לכך שניתן להשפיע על התוצאה באופן טבעי. בטבע, הסיכוי הוא פחות או יותר 50-50.

בדקתי באינטרנט וזה ההסבר:

יש פולקלור בקרב טייסי קרב על כך שנולדות להם כמעט רק בנות.

• ההסבר המיתולוגי: הלחץ האטמוספרי או כוחות ה-G שפועלים על הגוף בטיסה פוגעים בתאי הזרע הנושאים את כרומוזום Y (שהם קטנים ומהירים יותר אך פחות עמידים) ומשאירים את הזרעים הנושאים X "בחיים".

• האמת המדעית: מחקרים שנעשו על טייסים הראו תוצאות מעורבות. חלקם אכן הראו נטייה קלה לבנות, אך לא נמצאה הוכחה חותכת שזה קשור ישירות לטיסה עצמה.

אחת התאוריות הביולוגיות המוכרות גורסת כי במצבי לחץ קיצוני, מתח נפשי או חשיפה לתנאים סביבתיים קשים, הגוף נוטה "להעדיף" לידת בנות.

• ההסבר: עוברים ממין זכר (XY) נחשבים לעיתים לרגישים ופגיעים יותר מבחינה ביולוגית בשלבים המוקדמים של ההיריון.

• התוצאה: תחת סטרס גבוה (כמו בשירות קרבי אינטנסיבי), יש סיכוי גבוה יותר שהריונות של בנים לא ישרדו את השלבים הראשוניים, או שזרע "נשי" (X) יפגין עמידות גבוהה יותר.

ואולי יש התאמה למה שכתבת על תת-משקל? שגם זה ביטוי למצבי קיצון? 

אולי בפעם הבאה תשאלי אותה ספציפית על קצב ההתחלפות ואם זה יעזור.

אבל אם היא אמרה את זה כנראה שהיא כבר רואה לפי המבנה או הכיוון של השיניים שעוד לא צמחו (אפשר בצילום לראות את הכיוון שלהן).

בכל מקרה זכור לי שלא מתחילים יישור שיניים לפני גיל 12 בערך, חושבת שזה הכי מוקדם, ובטח שלא לפני שכל השיניים יתחלפו. 

אני בגיל עשר כבר התחלתי טיפול אצל אורתודנט

והוא אמר שאם הייתי מגיעה מאוחר יש דברים שאין מה לעשות איתם

בגיל הזה עד כמה שידוע לי מילדיי לא ממליצים.

שאפשר לעשות כבר עכשיו, כדי לחסוך הרבה עוגמת נפש/כסף וכאבים אח"כ.

תבדקי בקופה שלכם עם איזה אורתודנטים עובדים ולכי לבדיקה. לרוב זה ללא תשלום אם זה מטעם הקופה.