אחרי לידה.
עשיתי הפסק ביום ראשון. יום שני בדיקה של היום הראשון, יצא חום שמצריך שאלת רב. בעלי לא הספיק להגיע מהעבודה ולקחת את העד לפני השקיעה אז מהר מהר עשיתי הפסק חדש ובערב זרקתי את העד של הבוקר. יום שלישי (אתמול) עשיתי בדיקה של היום הראשון ושוב יצא חום, לדעתי ולזכרוני (וגם לדעת בעלי שראה את העד ההוא) ממש אותו צבע של הבדיקה מיום שני. אתמול בעלי הספיק לקחת את העד לרב, והרב אמר שצריך לבדוק זאת לאור יום ויתן מענה בבוקר. הבוקר ענה שטהור, אמרנו לו את הסיטואציה עם העד שנזרק ביום שני שהיה באותו צבע תכלס לפי מה שאנחנו זוכרים והוא אמר שאם זה אותו צבע אפשר להחשיב את יום שני כראשון לנקיים ואת אתמול כיום שני לנקיים. בדקות הראשונות הייתי כזה "איזה כיף! לטבול יום קודם!! ישש!!" במיוחד אחרי לידה שזה ארוך ואני ככ הורמונלית ורק רוצה כבר חיבוק. אחרי כמה דקות זה התחלף בלופ של מחשבות - "אולי זה לא בדיוק אותו צבע? אולי את לא זוכרת והיה יותר נוטה לאדום? זה כנראה היה גבולי אם הרב היה צריך לבדוק בבוקר לאור יום, אל תסמכי על עצמך שהיה אותו צבע בדיוק. עדיף לדחות ביום ולהיות בטוחה"
אוף. גם לכן זה קורה דברים כאלה? מרגישה שהמצווה הזאת כל כך קשה לי ומכניסה אותי קצת ללופים. לא ברמת הOCD אבל כן כזה אחרי טבילה פתאום מגלה ציפורן ברגל שלא גזורה עד הסוף, כמה שערות שפיספסתי לגלח ברגל... ותמיד מתבאסת על עצמי שלא עושה את המצווה בשלמותה. לא משנה כמה הכנות אני עושה (אני טובלת ממש פעם ב-- מונעת הורמונלית כי לא אוהבת את הקטע של ההרחקות והטהרה) וגם בכללי יצא לי לטבול כמעט תמיד או אחרי לידה או כי מנסים להכנס להריון ואז נותנים הקלות ככה שאף פעם לא עשיתי 14 בדיקות, אף פעם לא עשיתי מוך דחוק וכזה... ונשואים כמה שנים ומרגישה ממש רע עם עצמי. מצד אחד המצווה קשה לי ורב התיר אז התיר, מצד שני - תחושה שאפילו בפעמים המעטות שיוצא לי לטבול, אני לא מקיימת את ההלכות ב100% כמו שצריך.
וואי זה מובן או שאני הזויה? חחח
אוף. מה לעשות? נראה לי גם ממש יבאס את בעלי אם ארגיש שאני לא סומכת על עצמי ומאריכה את הכל בעוד יום 
