אתה דורש ממני לצאת לשוח בשדה-
ואני צועקת וצועקת וכלום לא קורה.
רב'ה הצילו! זה לא מספיק. מה עוד עכשיו?
לדבר עם מי שאמר והיה העולם?
מי אמר שהוא מקשיב לי? הרי יש הרבה לפניי בתור-
ולמה דווקא תיבות 'ריבונו של עולם' שלי יעמוד מול כיסא הכבוד?
מי אני בכלל? למה אני בכלל חשובה?
ואיך אפשר לכעוס על המלך? וגם לאוהב אותו בלי סיבה?
הולכת לאיבוד בשדה,
מאיפה מתחילים? למי פונים?
היי.. סליחה.. מישהו רואה פה אנשים?
ממשיכה ללכת. מחזיקה חזק את התיק.
מה אמורים לעשות?
טוב אז רק רציתי,
לבקש להתחזק באמונה.
להרגיש בטוחה. להרגיש שיש מי ששומע אותי גם כשאני אבודה.
לבקש שתחזיק אותי, שאמשיך להיות אובדת עצות בקדושה- ושלא אפול לשאול תחתיות כשאספת אותי משם בבושה.
תהיה גאה בי אבא.
גם משה רבנו השתדל... אבל איך כעסת עליו, שבעצמו הוא העז לזלזל!
ואמונה בעצמי יש לי? אז איך בך אני יכולה להאמין?
הרי גם רבנו הוכיח את התלמיד שחשב לעצמו שהוא מבין.
והאם אני תלמידה? האם אני בכלל ראויה?
ורק מתחננת להוציא זעקה מהלב-
"אבאל'ה הצילו.
הצילו אבאל'ה."
ואיך כולם יודעים באיזה שביל ללכת? ורק אני מטפסת על הגבעות- מלאה בשריטות וצלקות.
ככה נראת בת של מלך שאמורה להיות עשויה מאבנים טובות?
אבאל'ה, אם לא זעקה.
אז רק בקשה, לפני הקריאת שמע שעל המיטה.
בבוקר אם תחליט שאני הקטנה עדיין ראויה-
תעשה שיהיה לי טוב. שאצליח לפתוח את הסידור.
שאצליח ללחוש בקשה חרישית. שאצליח להיות אני. שאצליח לאהוב את כל מי שסביבי.
שאהיה בריאה ולא אפול לבורות של עצמי. שאעריך את כל השפע שנתת בתוכי.
שאזכור שאתה כאן ולא אתייאש. שאאמין שיש בשביל מה להתאושש.
שיאהבו אותי. יעריכו. יהיו אמיתיים.
שיזכרו שגם אני בן אדם שעוברים עליו דברים.
אל תעזוב אותי. אל תשחרר. אל תוותר.
אם אסק שמיים. שם אתה?
