התעייפתי מחיפושים, ואם נהיה כנים אלוהים, עייפת גם. אולי תמיד היית, כשהתרוצצתי ונשברתי אתה רק הסתכלת בעייפות אדישה.
ואני שוב פה רק איתך ועם העקבות היפות והפתייניות שלך.
הייתי פה אינספור פעמים, ועדיין לא יודעת איפה אני.
אני זוכרת את אבא בעיקר. בעיקר בלילות אני נזכרת אבא. והוא אומר לי לבוא לפה.
לא, הוא אף פעם לא אומר. הוא צועק. עד שאני מייחלת למות, אתה יודע.
אני קצת עייפה אמרתי כבר?
היא התקשרה אתמול ואמרה לי לא לחזור. או אולי לא ללכת. אני נשבעת שניסיתי להקשיב אבל זה קצת קשה.
אתה זוכר אותה? לא מאשימה אותך אם לא, כן זה קצת קשה להחזיק ראש. אני נאנחת לאט לראשונה.
הרבה אנשים הרבה תפקידים, לא אני ולא הם מבינים מי אני ומה הם ומה קורה בינינו. אז איך אתה תבין. אולי מעט אנשים. ממש מעט. ועדיין. הם שם והם פה ואני כבר לא זוכרת אם זה אמא או המורה שהכתה אותי שניסיתי.
אני משפשת את העיניים ומנסה להתמקד בחדר החשוך.
זה רק הריח שלך, אתה לא באמת פה, אף פעם לא היית. אף פעם לא הקשבת. אולי לא רצית. אולי רצית. אולי אתה כמו חירש נבוך לשאגותי. מנסה להבין את תנועת שפתי בלי יכולת.
אני מדליקה סיגריה לאט. פעם קצת כעסתי, אתה יודע, איך לא.
חיפשתי אותך בעיקר כדי שאוכל להטיח בך הכל. לירוק עליך קצת מהאפלה השחורה בעמקי נשמתי. אולי לקבל קצת נחמה תמורת כאב.
אני יונקת מהסיגריה בערפול חושים מענג.
אחותי רוצה חיבוק לפעמים. פעם היא רצתה חיבוק. למה אני מספרת לך את זה בכלל.
היא היתה ילדה מתוקה כזאת, והיא לא שנאה אותי.
אני מחייכת קצת בין השאיפות, עיני עצומות.
אתה יודע הייתי רעה אבל. הייתי מגעילה, הייתי חולה. והיא עדיין תמיד רצתה חיבוק. גם כשהפסיקה להגיד את זה.
אני נוגעת קלות בקצה הבוער של הסיגר, נהנית מאנקותיהם חסרות הישע של האצבעות.
זה קצת בגללך, וקצת בגללי, וקצת בגלל אבא. וגם הרבה באשמתי בעצם. רציתי קצת שתעניש אותי לפעמים. אולי הרבה.
קול של צעדים נשמע, אני אפילו לא טורחת לפתוח עיניים.
מישהו הגיע שוב, לא שזה משנה. הם באים והולכים יחד עם עליית וירידת השמש. ואני מרחפת לי פה ושם כשהם מדברים. וצועקים. ולוחשים. ונוגעים. ומשלמים.
