עבר עריכה על ידי צדיק יסוד עלום בתאריך כ"ג בשבט תשפ"ו 15:20
עריכה: כיאה וכיאות, זה פירסם לי תוך כדי מתן התגובה. אל זועם בכל יום 😠
חשבתי שאני לא ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך, השיר הזה נפלא! קראתי בהתחלה בהסתייגות ואחרי זה בהתפעלות!
מתלבט בזמן אמת אם להגיב באריכות או בקצרה, אבל בין כך ובין כך כרגע רוצה שתדע שנהניתי מאוד מהשיר.
להרגשתי יש בו שתי קומות גבוהות (יכול להיות שיש נמוכות מהן, אבל לא אתעכב על זה)
הגבוהה:
משחקי המילים מגלמים כאן יותר מאשר משחק מילים בלבד. הצמדת הניגודים הקבועה הזו יוצרת אלמנט העומד בפני עצמו, להרגשתי.
1. "קפה מהול בוויסקי" זה חריף יותר (תרתי) מאשר שותה קפה ואז גם וויסקי. אם יש אדם ששותה גם קפה וגם וויסקי אז הוא בעצם חי באיזה דו-קוטביות, אבל קפה מהול בוויסקי זה לא דו-קוטביות, אלא פרדוקסליות מובנית: "מתפק(כ?)ח משתטה".
2. זיעה קרה של חופש - מבריק! זיעה קרה מיוחסת לרוב לבושה או חרדה, אבל איכשהו יחד עם הצירוף של החופש היא נעשית טפלה אליו, כמו משקה קר ומזיע או כמו בריזה קרירה ונעימה. החרדה נכנסת אל תוך החופש ומטילה בו צל, מבפנים.
3. מתהפך מצד אל צד // מיטה ריקה, נרדם - אותו אלמנט מכושף אותו אני מנסה להבליט חוזר בפעם השלישית, בוריאציה מטריפה ומעט שונה. המילים האלו בפשטן עוסקות בגבר השוכב במיטה ריקה ומתהפך מצד לצד עד שהוא נרדם, ומגלמות את הבדידות (עליה אדבר בקומה הגבוהה יותר), אבל יחד עם הוויסקי-קפה ועם הפיקחון-משתטה, אני קורא את השורות האלו גם כמחשבותיו של שיכור: מתהפך מצד לצד (נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה), ובמחשבת עד דלא ידע הוא מגבב: "מיטה ריקה, נרדם" - כלומר אובדן צלם אנוש. אם אני מבין את זה כך, זה יכול להסתדר בצורה נפלאה עם ההבנה הדואלית בסעיף 2 - אם החופש מלווה בזיעה קרה, אז ההתפרקות שבשתייה היא טוטלית.
4. אורות נמל, ניידת - האלמנט הנתנייתי המובהק הראשון בשיר, וכמובן נותן כאן אווירה צינית מאוד. אורות הנמל נותנים אווירה רומנטית, אורות הניידת המשולבים והכרוכים באורות הנמל מגלמים ניוול. הדוח (למה רפורט ולא דוח? סלנג נתנייתי?) המודבק אל השמשה מגלם את הבנליות של העבירה על החוק להרגשתי, בטח ובטח עם השורה הבאה
*(5). ספק התלהבות ספק טעות: השורה הרביעית בבית השני מושלמת, אבל תוהה האם השורה "מישהו מנגן על הספסל" נועדה להרים גבה ולתהות האם המישהו הזה מנגן פיזית על הספסל עצמו בתור כלי נגינה מסופסל, או שמא הוא יושב על הספסל ומנגן כהשלמה לאווירה הרומנטית המושלמת. אם זה כך וזו אידיליה רומנטית - אז להרגשתי יש כאן הרמה להנחתה שאני לא בטוח שהצלחנו להנחית בשורות הבאות...
*אני מדלג על כל הסיומת של הבית השני (הנפלאה המסקרנת ומעוררת המחשבה במיוחד, מטבע הדברים) וקופץ לבית השלישי, כי מטרת הרשימה הזו היא הבלטת ההנגדות בעלות האופי האבסורדי*
6. מעידות לקול דפיקות - זאת שורה מפתיעה! אינני יודע עד כמה חופש פרשני ניתן לי, אבל במידה והבנתי נכון וגיבורנו הנתנייתי אכן הצליח לערער על מי שקובע את הסדר, העז לאכזב (את בת זוגו? את הסופר-אגו בכללותו?) והשיג את בחירת לבו חושפת הבושת, אזי השורה מעידות לקול דפיקות מבריקה! ראיתי כאן שני כיוונים הפוכים שיפותחו בקומה הגבוהה יותר:
א- גיבורנו בבדידותו בתקוותיו ובהרהורי ליבו שומע דפיקות בדלת, והוא רץ אליה בהתלהבות ומועד ונופל בדרך מרוב התלהבות וסקרנות לדעת מי בדלת ייתגלה [לפי הבנה זו גיבורנו לא שבר את המוסכמות ולא חצה את הקווים וטימא את אישיותו בפועל, לכאורה]. ב- ואני שומר כאן על לשון נקייה - המעידות אינן ברגליים אלא בהתנהגות המוסרית, והדפיקות אינן של נערה דקת גו וביישנית אלא של גבר זועם "ומאוכזב". שאלת התם של הגיבור: "מי בדלת ייתגלה?" היא הרהור מזעזע קצת של אדם הנמצא בהתדרדרות של הרס עצמי ושואל שאלת תם לקראת הנפילה הגדולה.
הקומה הגבוהה יותר:
לפני שאכתוב עליה, אגיד שהתדר של השיר מזכיר לי מאוד את האווירה והלך הרוח בסרט Taxi driver (עליו ובהשראתו אגב, מאיר בנאי כתב את השיר "גשם"). אם ראית את הסרט זה מאוד מסתדר לי שהשיר נכתב עליו או על אווירה דומה לו, ואם לא ראית ואתה נוהג לראות סרטים - רוץ לראות! (יש סצנות בלתי צנועות, גם הגיבור מתמודד מולן ומנסה לצנזר במו ידיו)
*לדעתי הבנתי היטב, אבל אם לא הייתי בכלל בכיוון והשיר עוסק בנושא אחר לגמרי - אשמח לדעת.
עיקר השיר, להרגשתי, הוא בנפש מיטמאת בתוך בדידותה. "נתניה" נותנת קונטסט עבור הקורא להבין לתוך איזה עולם הוא נכנס. עולם של בדידות, של התמכרות (קפה מחד ווויסקי מאידך), של מיטה ריקה, ושל מבט על הגבולות, ואולי - של ריקבון פנימי שיוכל להרוס כל סדר חיצוני. אני לא מכיר טוב את העיר אבל יודע שהיא מלאה בבריונות ופשע, ובהתאם מן הסתם בתגבורת של כוחות שיטור. בעיר כזאת אולי תקרה התפרקות מנטלית קשה של אדם?
אדם כזה המהלך בין בני האדם ורואה "זוגות זוגות" בתוך עיר נמל שמעורב בה אור ניידת, חובה עולם לא מושגח. האדישות לדוח המוצמד לשמשה היא היא זו שמולידה בנפשו את השאלה המסוכנת: "מי קובע מה הסדר?" - ברגע שבו הוא מהרהר את ההרהור ההוא וחוצה את הגבול הזה של הזוגות זוגות, הוא מעז לשבור את החוק לחלוטין. כבר כך הוא בהשחתה עצמית קשה בבית הראשון (קפה מהול בוויסקי בשביל להתפכח ולהשתטות כאחד, מה שיקרה אגב בבית השלישי בתיאום מושלם), אבל עוד לא מורגש בבית הראשון ובהרהורו הקודר על המיטה הריקה שלו - שניתן לחצות את הגבולות ולתת לה לא להיות ריקה כל כך.
יש כאן גם הרהור על הנשים. שמלה דקה חושפת בושת - הגיבור מזהה בתוך השיר, שה"בושת" (שמהווה כאן להרגשתי תנגיד מוזר: מצד אחד היא מזכירה צניעות, כלומר "בושה", וחשיפת ה"בושת" היא בעצם מעשה רע, ויחד עם זאת בושת היא שם קוד לזנות, כלומר לאובדן הבושת. אני מרשה לעצמי לבנות על התנגיד המוזר הזה ולטעון שאולי זה מה שמרגיש הגיבור. בתוך עיר נמל שטופת קסם עם מוזיקה נעימה ואורות נעימים, הגיבור החלול שלנו רואה את הבהובי הניידת ומשקיף מבעד לשמשה המכוסה דוח, ורואה שבתוך עולם הנימוסים עצמו, בעצם הנימוסים שלו עצמו מסתתרת בושת, וקוד הלבוש הנורמטיבי הוא עצמו זה שמעורר אותו לשאול "מי קובע מה הסדר". למה בתוך עולם הפוך כזה ללכת לישון במיטה ריקה? מהשורות הראשונות בבית השלישי אני מרגיש שהנערה דקת הגו היא זו שהפילה את האסימון האחרון בראשו של הגיבור, ולמעשה דחקה אותו אל עבר ההשמדה העצמית ואובדן המוסר והרסן. עיני הגיבור "פיקחו" (שילוב של פקיחת עיניים ומחשבה מפוכחת אני מניח, לא בטוח שהיה שווה את הקורבן הזה והיה עדיף להגיד "עיניי נפקחו"), וכעת הוא חופשי לגמרי (מתחבר עם הזיעה הקרה של החופש בהתחלה). המשפט "זה מאולץ, כמו שתיקות" (המהדהד את השתיקה שבסוף הבית השני) בעצם מבליטה את הפסיכולוגיה החולנית של הגיבור: שתיקות הן פרי הנימוס, בני אדם הם חיות מוחלטות מתחת, אין צורך לשבת ולהנהן"... [* זה מזכיר לי, חשבתי שהשימוש במונח "זוגות זוגות" מכוון בכוונה לתיבת נוח (עיר נמל). תיבת נוח מגלמת שני אלמנטים: 1. ניסיון לשמור על טהרה בתוך עולם מתועב. 2. התכוננות לקראת המבול].
הגיבור שלנו חצה את כל הקווים, איבד את האשמה, הלך בעקבות הבושת הממוסדת של עצם הנשיות, התמלא בשאון הים (לעומת הנשימה העמוקה והכבושה של הים בבית הראשון), והוא מתכונן לאפוקליפסה ולמבול.
///////////////\//\//\//\//\//\////////
* דפוסים שהבחנתי בהם בשיר ואיני יודע אם הם מכוונים או לא:
1. בכל שורה שלישית מהסוף יש אלמנט של מים (ים/מזרקה)
2. כל שורה אחרונה מתחילה בהברה Mi (מיטה / מתעורר / מי בדלת)
החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת:
"מי נתן לך רישיון?!"
הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.
זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".
אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.
מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?
בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.
רצון מאבד סופית את ההכרה.
כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".
אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.
חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.
כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.
אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.
איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.
"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.
בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"
ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.
יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.
לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.
ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.
אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.
הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים