עריכה: כיאה וכיאות, זה פירסם לי תוך כדי מתן התגובה. אל זועם בכל יום 😠 

חשבתי שאני לא ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך, השיר הזה נפלא! קראתי בהתחלה בהסתייגות ואחרי זה בהתפעלות!

מתלבט בזמן אמת אם להגיב באריכות או בקצרה, אבל בין כך ובין כך כרגע רוצה שתדע שנהניתי מאוד מהשיר.

להרגשתי יש בו שתי קומות גבוהות (יכול להיות שיש נמוכות מהן, אבל לא אתעכב על זה)

הגבוהה:

משחקי המילים מגלמים כאן יותר מאשר משחק מילים בלבד. הצמדת הניגודים הקבועה הזו יוצרת אלמנט העומד בפני עצמו, להרגשתי. 

1. "קפה מהול בוויסקי" זה חריף יותר (תרתי) מאשר שותה קפה ואז גם וויסקי. אם יש אדם ששותה גם קפה וגם וויסקי אז הוא בעצם חי באיזה דו-קוטביות, אבל קפה מהול בוויסקי זה לא דו-קוטביות, אלא פרדוקסליות מובנית: "מתפק(כ?)ח משתטה". 

2. זיעה קרה של חופש - מבריק! זיעה קרה מיוחסת לרוב לבושה או חרדה, אבל איכשהו יחד עם הצירוף של החופש היא נעשית טפלה אליו, כמו משקה קר ומזיע או כמו בריזה קרירה ונעימה. החרדה נכנסת אל תוך החופש ומטילה בו צל, מבפנים.

3. מתהפך מצד אל צד // מיטה ריקה, נרדם - אותו אלמנט מכושף אותו אני מנסה להבליט חוזר בפעם השלישית, בוריאציה מטריפה ומעט שונה. המילים האלו בפשטן עוסקות בגבר השוכב במיטה ריקה ומתהפך מצד לצד עד שהוא נרדם, ומגלמות את הבדידות (עליה אדבר בקומה הגבוהה יותר), אבל יחד עם הוויסקי-קפה ועם הפיקחון-משתטה, אני קורא את השורות האלו גם כמחשבותיו של שיכור: מתהפך מצד לצד (נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה), ובמחשבת עד דלא ידע הוא מגבב: "מיטה ריקה, נרדם" - כלומר אובדן צלם אנוש. אם אני מבין את זה כך, זה יכול להסתדר בצורה נפלאה עם ההבנה הדואלית בסעיף 2 - אם החופש מלווה בזיעה קרה, אז ההתפרקות שבשתייה היא טוטלית.

4. אורות נמל, ניידת - האלמנט הנתנייתי המובהק הראשון בשיר, וכמובן נותן כאן אווירה צינית מאוד. אורות הנמל נותנים אווירה רומנטית, אורות הניידת המשולבים והכרוכים באורות הנמל מגלמים ניוול. הדוח (למה רפורט ולא דוח? סלנג נתנייתי?) המודבק אל השמשה מגלם את הבנליות של העבירה על החוק להרגשתי, בטח ובטח עם השורה הבאה

*(5). ספק התלהבות ספק טעות: השורה הרביעית בבית השני מושלמת, אבל תוהה האם השורה "מישהו מנגן על הספסל" נועדה להרים גבה ולתהות האם המישהו הזה מנגן פיזית על הספסל עצמו בתור כלי נגינה מסופסל, או שמא הוא יושב על הספסל ומנגן כהשלמה לאווירה הרומנטית המושלמת. אם זה כך וזו אידיליה רומנטית - אז להרגשתי יש כאן הרמה להנחתה שאני לא בטוח שהצלחנו להנחית בשורות הבאות... 

*אני מדלג על כל הסיומת של הבית השני (הנפלאה המסקרנת ומעוררת המחשבה במיוחד, מטבע הדברים) וקופץ לבית השלישי, כי מטרת הרשימה הזו היא הבלטת ההנגדות בעלות האופי האבסורדי*

6. מעידות לקול דפיקות - זאת שורה מפתיעה! אינני יודע עד כמה חופש פרשני ניתן לי, אבל במידה והבנתי נכון וגיבורנו הנתנייתי אכן הצליח לערער על מי שקובע את הסדר, העז לאכזב (את בת זוגו? את הסופר-אגו בכללותו?) והשיג את בחירת לבו חושפת הבושת, אזי השורה מעידות לקול דפיקות מבריקה! ראיתי כאן שני כיוונים הפוכים שיפותחו בקומה הגבוהה יותר: 

א- גיבורנו בבדידותו בתקוותיו ובהרהורי ליבו שומע דפיקות בדלת, והוא רץ אליה בהתלהבות ומועד ונופל בדרך מרוב התלהבות וסקרנות לדעת מי בדלת ייתגלה [לפי הבנה זו גיבורנו לא שבר את המוסכמות ולא חצה את הקווים וטימא את אישיותו בפועל, לכאורה]. ב- ואני שומר כאן על לשון נקייה - המעידות אינן ברגליים אלא בהתנהגות המוסרית, והדפיקות אינן של נערה דקת גו וביישנית אלא של גבר זועם "ומאוכזב". שאלת התם של הגיבור: "מי בדלת ייתגלה?" היא הרהור מזעזע קצת של אדם הנמצא בהתדרדרות של הרס עצמי ושואל שאלת תם לקראת הנפילה הגדולה.

הקומה הגבוהה יותר:

לפני שאכתוב עליה, אגיד שהתדר של השיר מזכיר לי מאוד את האווירה והלך הרוח בסרט Taxi driver (עליו ובהשראתו אגב, מאיר בנאי כתב את השיר "גשם"). אם ראית את הסרט זה מאוד מסתדר לי שהשיר נכתב עליו או על אווירה דומה לו, ואם לא ראית ואתה נוהג לראות סרטים - רוץ לראות! (יש סצנות בלתי צנועות, גם הגיבור מתמודד מולן ומנסה לצנזר במו ידיו)

*לדעתי הבנתי היטב, אבל אם לא הייתי בכלל בכיוון והשיר עוסק בנושא אחר לגמרי - אשמח לדעת.

עיקר השיר, להרגשתי, הוא בנפש מיטמאת בתוך בדידותה. "נתניה" נותנת קונטסט עבור הקורא להבין לתוך איזה עולם הוא נכנס. עולם של בדידות, של התמכרות (קפה מחד ווויסקי מאידך), של מיטה ריקה, ושל מבט על הגבולות, ואולי - של ריקבון פנימי שיוכל להרוס כל סדר חיצוני. אני לא מכיר טוב את העיר אבל יודע שהיא מלאה בבריונות ופשע, ובהתאם מן הסתם בתגבורת של כוחות שיטור. בעיר כזאת אולי תקרה התפרקות מנטלית קשה של אדם?

אדם כזה המהלך בין בני האדם ורואה "זוגות זוגות" בתוך עיר נמל שמעורב בה אור ניידת, חובה עולם לא מושגח. האדישות לדוח המוצמד לשמשה היא היא זו שמולידה בנפשו את השאלה המסוכנת: "מי קובע מה הסדר?" - ברגע שבו הוא מהרהר את ההרהור ההוא וחוצה את הגבול הזה של הזוגות זוגות, הוא מעז לשבור את החוק לחלוטין. כבר כך הוא בהשחתה עצמית קשה בבית הראשון (קפה מהול בוויסקי בשביל להתפכח ולהשתטות כאחד, מה שיקרה אגב בבית השלישי בתיאום מושלם), אבל עוד לא מורגש בבית הראשון ובהרהורו הקודר על המיטה הריקה שלו - שניתן לחצות את הגבולות ולתת לה לא להיות ריקה כל כך. 

יש כאן גם הרהור על הנשים. שמלה דקה חושפת בושת - הגיבור מזהה בתוך השיר, שה"בושת" (שמהווה כאן להרגשתי תנגיד מוזר: מצד אחד היא מזכירה צניעות, כלומר "בושה", וחשיפת ה"בושת" היא בעצם מעשה רע, ויחד עם זאת בושת היא שם קוד לזנות, כלומר לאובדן הבושת. אני מרשה לעצמי לבנות על התנגיד המוזר הזה ולטעון שאולי זה מה שמרגיש הגיבור. בתוך עיר נמל שטופת קסם עם מוזיקה נעימה ואורות נעימים, הגיבור החלול שלנו רואה את הבהובי הניידת ומשקיף מבעד לשמשה המכוסה דוח, ורואה שבתוך עולם הנימוסים עצמו, בעצם הנימוסים שלו עצמו מסתתרת בושת, וקוד הלבוש הנורמטיבי הוא עצמו זה שמעורר אותו לשאול "מי קובע מה הסדר". למה בתוך עולם הפוך כזה ללכת לישון במיטה ריקה? מהשורות הראשונות בבית השלישי אני מרגיש שהנערה דקת הגו היא זו שהפילה את האסימון האחרון בראשו של הגיבור, ולמעשה דחקה אותו אל עבר ההשמדה העצמית ואובדן המוסר והרסן. עיני הגיבור "פיקחו" (שילוב של פקיחת עיניים ומחשבה מפוכחת אני מניח, לא בטוח שהיה שווה את הקורבן הזה והיה עדיף להגיד "עיניי נפקחו"), וכעת הוא חופשי לגמרי (מתחבר עם הזיעה הקרה של החופש בהתחלה). המשפט "זה מאולץ, כמו שתיקות" (המהדהד את השתיקה שבסוף הבית השני) בעצם מבליטה את הפסיכולוגיה החולנית של הגיבור: שתיקות הן פרי הנימוס, בני אדם הם חיות מוחלטות מתחת, אין צורך לשבת ולהנהן"... [* זה מזכיר לי, חשבתי שהשימוש במונח "זוגות זוגות" מכוון בכוונה לתיבת נוח (עיר נמל). תיבת נוח מגלמת שני אלמנטים: 1. ניסיון לשמור על טהרה בתוך עולם מתועב. 2. התכוננות לקראת המבול].

הגיבור שלנו חצה את כל הקווים, איבד את האשמה, הלך בעקבות הבושת הממוסדת של עצם הנשיות, התמלא בשאון הים (לעומת הנשימה העמוקה והכבושה של הים בבית הראשון), והוא מתכונן לאפוקליפסה ולמבול.

/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\\//\\//\\//\\//\\//\\//\/\/\/\/\/\/\

* דפוסים שהבחנתי בהם בשיר ואיני יודע אם הם מכוונים או לא:

1. בכל שורה שלישית מהסוף יש אלמנט של מים (ים/מזרקה)

2. כל שורה אחרונה מתחילה בהברה Mi (מיטה / מתעורר / מי בדלת)

נהנתי לקרוא את הניתוח. אכן הצלחת לעקוב אחרי הלך הרוח שליווה אותי בשיר

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

משום מה הזכיר לי מוות. אחרי המוות. רוחנים.

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.