קפה מהול בויסקי
מתפקח משתטה
ריח שרוף של לחם
מתגלגל אל ההרגל
וזיעה קרה של חופש
נשימה עמוקה של ים
מתהפך מצד לצד
מיטה ריקה, נרדם
אורות נמל, ניידת
רפורט צמוד אל השמשה
שעת זהב של קסם
מישהו מנגן על הספסל
זוגות זוגות, שמלה דקה
חושפת בושת, מזרקה
מי קובע מה הסדר
מתעורר, פסנתר, שתיקה
נערה דקת הגו
מעייני אז נפתחו
מה הדרך לאכזב
בלי אשמה, עיני פיקחו
זה מאולץ, כמו שתיקות
שאון הים אז יתפלא
מעידות לקול דפיקות
מי בדלת יתגלה
עריכה: כיאה וכיאות, זה פירסם לי תוך כדי מתן התגובה. אל זועם בכל יום 😠
חשבתי שאני לא ממש מתחבר לסגנון הכתיבה שלך, השיר הזה נפלא! קראתי בהתחלה בהסתייגות ואחרי זה בהתפעלות!
מתלבט בזמן אמת אם להגיב באריכות או בקצרה, אבל בין כך ובין כך כרגע רוצה שתדע שנהניתי מאוד מהשיר.
להרגשתי יש בו שתי קומות גבוהות (יכול להיות שיש נמוכות מהן, אבל לא אתעכב על זה)
הגבוהה:
משחקי המילים מגלמים כאן יותר מאשר משחק מילים בלבד. הצמדת הניגודים הקבועה הזו יוצרת אלמנט העומד בפני עצמו, להרגשתי.
1. "קפה מהול בוויסקי" זה חריף יותר (תרתי) מאשר שותה קפה ואז גם וויסקי. אם יש אדם ששותה גם קפה וגם וויסקי אז הוא בעצם חי באיזה דו-קוטביות, אבל קפה מהול בוויסקי זה לא דו-קוטביות, אלא פרדוקסליות מובנית: "מתפק(כ?)ח משתטה".
2. זיעה קרה של חופש - מבריק! זיעה קרה מיוחסת לרוב לבושה או חרדה, אבל איכשהו יחד עם הצירוף של החופש היא נעשית טפלה אליו, כמו משקה קר ומזיע או כמו בריזה קרירה ונעימה. החרדה נכנסת אל תוך החופש ומטילה בו צל, מבפנים.
3. מתהפך מצד אל צד // מיטה ריקה, נרדם - אותו אלמנט מכושף אותו אני מנסה להבליט חוזר בפעם השלישית, בוריאציה מטריפה ומעט שונה. המילים האלו בפשטן עוסקות בגבר השוכב במיטה ריקה ומתהפך מצד לצד עד שהוא נרדם, ומגלמות את הבדידות (עליה אדבר בקומה הגבוהה יותר), אבל יחד עם הוויסקי-קפה ועם הפיקחון-משתטה, אני קורא את השורות האלו גם כמחשבותיו של שיכור: מתהפך מצד לצד (נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה), ובמחשבת עד דלא ידע הוא מגבב: "מיטה ריקה, נרדם" - כלומר אובדן צלם אנוש. אם אני מבין את זה כך, זה יכול להסתדר בצורה נפלאה עם ההבנה הדואלית בסעיף 2 - אם החופש מלווה בזיעה קרה, אז ההתפרקות שבשתייה היא טוטלית.
4. אורות נמל, ניידת - האלמנט הנתנייתי המובהק הראשון בשיר, וכמובן נותן כאן אווירה צינית מאוד. אורות הנמל נותנים אווירה רומנטית, אורות הניידת המשולבים והכרוכים באורות הנמל מגלמים ניוול. הדוח (למה רפורט ולא דוח? סלנג נתנייתי?) המודבק אל השמשה מגלם את הבנליות של העבירה על החוק להרגשתי, בטח ובטח עם השורה הבאה
*(5). ספק התלהבות ספק טעות: השורה הרביעית בבית השני מושלמת, אבל תוהה האם השורה "מישהו מנגן על הספסל" נועדה להרים גבה ולתהות האם המישהו הזה מנגן פיזית על הספסל עצמו בתור כלי נגינה מסופסל, או שמא הוא יושב על הספסל ומנגן כהשלמה לאווירה הרומנטית המושלמת. אם זה כך וזו אידיליה רומנטית - אז להרגשתי יש כאן הרמה להנחתה שאני לא בטוח שהצלחנו להנחית בשורות הבאות...
*אני מדלג על כל הסיומת של הבית השני (הנפלאה המסקרנת ומעוררת המחשבה במיוחד, מטבע הדברים) וקופץ לבית השלישי, כי מטרת הרשימה הזו היא הבלטת ההנגדות בעלות האופי האבסורדי*
6. מעידות לקול דפיקות - זאת שורה מפתיעה! אינני יודע עד כמה חופש פרשני ניתן לי, אבל במידה והבנתי נכון וגיבורנו הנתנייתי אכן הצליח לערער על מי שקובע את הסדר, העז לאכזב (את בת זוגו? את הסופר-אגו בכללותו?) והשיג את בחירת לבו חושפת הבושת, אזי השורה מעידות לקול דפיקות מבריקה! ראיתי כאן שני כיוונים הפוכים שיפותחו בקומה הגבוהה יותר:
א- גיבורנו בבדידותו בתקוותיו ובהרהורי ליבו שומע דפיקות בדלת, והוא רץ אליה בהתלהבות ומועד ונופל בדרך מרוב התלהבות וסקרנות לדעת מי בדלת ייתגלה [לפי הבנה זו גיבורנו לא שבר את המוסכמות ולא חצה את הקווים וטימא את אישיותו בפועל, לכאורה]. ב- ואני שומר כאן על לשון נקייה - המעידות אינן ברגליים אלא בהתנהגות המוסרית, והדפיקות אינן של נערה דקת גו וביישנית אלא של גבר זועם "ומאוכזב". שאלת התם של הגיבור: "מי בדלת ייתגלה?" היא הרהור מזעזע קצת של אדם הנמצא בהתדרדרות של הרס עצמי ושואל שאלת תם לקראת הנפילה הגדולה.
הקומה הגבוהה יותר:
לפני שאכתוב עליה, אגיד שהתדר של השיר מזכיר לי מאוד את האווירה והלך הרוח בסרט Taxi driver (עליו ובהשראתו אגב, מאיר בנאי כתב את השיר "גשם"). אם ראית את הסרט זה מאוד מסתדר לי שהשיר נכתב עליו או על אווירה דומה לו, ואם לא ראית ואתה נוהג לראות סרטים - רוץ לראות! (יש סצנות בלתי צנועות, גם הגיבור מתמודד מולן ומנסה לצנזר במו ידיו)
*לדעתי הבנתי היטב, אבל אם לא הייתי בכלל בכיוון והשיר עוסק בנושא אחר לגמרי - אשמח לדעת.
עיקר השיר, להרגשתי, הוא בנפש מיטמאת בתוך בדידותה. "נתניה" נותנת קונטסט עבור הקורא להבין לתוך איזה עולם הוא נכנס. עולם של בדידות, של התמכרות (קפה מחד ווויסקי מאידך), של מיטה ריקה, ושל מבט על הגבולות, ואולי - של ריקבון פנימי שיוכל להרוס כל סדר חיצוני. אני לא מכיר טוב את העיר אבל יודע שהיא מלאה בבריונות ופשע, ובהתאם מן הסתם בתגבורת של כוחות שיטור. בעיר כזאת אולי תקרה התפרקות מנטלית קשה של אדם?
אדם כזה המהלך בין בני האדם ורואה "זוגות זוגות" בתוך עיר נמל שמעורב בה אור ניידת, חובה עולם לא מושגח. האדישות לדוח המוצמד לשמשה היא היא זו שמולידה בנפשו את השאלה המסוכנת: "מי קובע מה הסדר?" - ברגע שבו הוא מהרהר את ההרהור ההוא וחוצה את הגבול הזה של הזוגות זוגות, הוא מעז לשבור את החוק לחלוטין. כבר כך הוא בהשחתה עצמית קשה בבית הראשון (קפה מהול בוויסקי בשביל להתפכח ולהשתטות כאחד, מה שיקרה אגב בבית השלישי בתיאום מושלם), אבל עוד לא מורגש בבית הראשון ובהרהורו הקודר על המיטה הריקה שלו - שניתן לחצות את הגבולות ולתת לה לא להיות ריקה כל כך.
יש כאן גם הרהור על הנשים. שמלה דקה חושפת בושת - הגיבור מזהה בתוך השיר, שה"בושת" (שמהווה כאן להרגשתי תנגיד מוזר: מצד אחד היא מזכירה צניעות, כלומר "בושה", וחשיפת ה"בושת" היא בעצם מעשה רע, ויחד עם זאת בושת היא שם קוד לזנות, כלומר לאובדן הבושת. אני מרשה לעצמי לבנות על התנגיד המוזר הזה ולטעון שאולי זה מה שמרגיש הגיבור. בתוך עיר נמל שטופת קסם עם מוזיקה נעימה ואורות נעימים, הגיבור החלול שלנו רואה את הבהובי הניידת ומשקיף מבעד לשמשה המכוסה דוח, ורואה שבתוך עולם הנימוסים עצמו, בעצם הנימוסים שלו עצמו מסתתרת בושת, וקוד הלבוש הנורמטיבי הוא עצמו זה שמעורר אותו לשאול "מי קובע מה הסדר". למה בתוך עולם הפוך כזה ללכת לישון במיטה ריקה? מהשורות הראשונות בבית השלישי אני מרגיש שהנערה דקת הגו היא זו שהפילה את האסימון האחרון בראשו של הגיבור, ולמעשה דחקה אותו אל עבר ההשמדה העצמית ואובדן המוסר והרסן. עיני הגיבור "פיקחו" (שילוב של פקיחת עיניים ומחשבה מפוכחת אני מניח, לא בטוח שהיה שווה את הקורבן הזה והיה עדיף להגיד "עיניי נפקחו"), וכעת הוא חופשי לגמרי (מתחבר עם הזיעה הקרה של החופש בהתחלה). המשפט "זה מאולץ, כמו שתיקות" (המהדהד את השתיקה שבסוף הבית השני) בעצם מבליטה את הפסיכולוגיה החולנית של הגיבור: שתיקות הן פרי הנימוס, בני אדם הם חיות מוחלטות מתחת, אין צורך לשבת ולהנהן"... [* זה מזכיר לי, חשבתי שהשימוש במונח "זוגות זוגות" מכוון בכוונה לתיבת נוח (עיר נמל). תיבת נוח מגלמת שני אלמנטים: 1. ניסיון לשמור על טהרה בתוך עולם מתועב. 2. התכוננות לקראת המבול].
הגיבור שלנו חצה את כל הקווים, איבד את האשמה, הלך בעקבות הבושת הממוסדת של עצם הנשיות, התמלא בשאון הים (לעומת הנשימה העמוקה והכבושה של הים בבית הראשון), והוא מתכונן לאפוקליפסה ולמבול.
/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\\//\\//\\//\\//\\//\\//\/\/\/\/\/\/\
* דפוסים שהבחנתי בהם בשיר ואיני יודע אם הם מכוונים או לא:
1. בכל שורה שלישית מהסוף יש אלמנט של מים (ים/מזרקה)
2. כל שורה אחרונה מתחילה בהברה Mi (מיטה / מתעורר / מי בדלת)
נהנתי לקרוא את הניתוח. אכן הצלחת לעקוב אחרי הלך הרוח שליווה אותי בשיר 
גוויותיי האהובות
איני מספיק לקברן ושוב אני מת
וקובר כעת את גוויתי החדשה
אתי נופל מידיי
והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי
בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.
דימויים של אהבה ומוות, אהבה אחרי המוות, תמיד מתכתבים לי עם אורפיאוס ואורדיקה.
החיבור הזה דווקא די מילולי, ומתייחס לגרסאות ההולכות ודועכות תוך־כדי־דיבור של העצמי, כשהמודע מנסה לקבור אותן – האם להעלים אותן? או להקים מצבה כדי להתרפק על העבר? גם וגם? אבל לא עומד בקצב.
גם אם תקבור.
במובן הזה אתה דומה לאורפיאוס- לא מוכן לוותר על מה שאבד.
גוויותי
אהבה
את החלק שיודע לאהוב...את האהבה הנכזבת?
מדהים
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.
עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.
וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.
אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב
אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.
שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.
שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.
שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים
וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.
אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.
זֶה הַמִּסְפָּרִים.
הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם
כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם
אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.
מדהים
אני ככ מזדהה
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
שוב אני מאחר
את רגילה לחכות לי
תמיד פה
הרוח מתחילה קצת קר
את לא זזה
זה מציק רק לי כנראה
הבאתי פרחים
לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי
כי אני רוצה
אחליף את הישנים שכבר יבשו
מחכה שתדברי
שתשברי את השקט
אבל את לא מדברת
את מחכה
אז אני שובר את השתיקה המעיקה
מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי
מהפעם האחרונה שדיברנו
תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם
עכשיו אפילו יותר
זה כבר מרגיש כמעט לבד
ואני אומר לך את זה
שעות כבר כאן
הרגל נרדמת
השמש שוקעת
אני קם מארגן קצת מסביב
מנקה
מדליק נר
חושב קצת ומדליק עוד כמה
מתכופף לחיבוק ונשיקה
יוצא בצעידה לאחור
גונב עוד מבט בשם שלך
איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות
ונשבר לי הלב בסוף
יהי זכרה ברוך..
תודה
אמן
סגן דוד גולובנציץ ז"ל
בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,
נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,
חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,
סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.
כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,
יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,
יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה
יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.
כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,
כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,
לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,
רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.
וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,
נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,
וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,
עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.
מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ
על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,
מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –
שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.
וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,
נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ
עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.
אֲבוּדִים וּבוֹכִים,
נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,
כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה
הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים
להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה
אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה
פספסתי את זה קודם
