לפעמים אולי..

אבל האמת שבעיני זה כן ציפיה ממש גדולה

ברור שאני המנהלת עבודה האחריות היא כלי

אני כן חושבת שהז הגיוני שיציעו בגילאי הערשה

אבלל זה ץלוי במה היה עד אז.. במה ההרגלי בסיס בבית..באוירה סביב עזרה.. ובבגרות ובאופי של כל ילד

אבל זה לא מובן מאליו

תמקדי את עצמך מה חשוב לך להרגיל אותם

תלמדי לבקש בתורה מכבדת ונעימה בלי מטען סמוי

ותאפשרי להם להתרגל לזה 

או לא מבקשת

אני גדלתי עם רגישות מאוד גדולה לסביבה.

אני זוכרת שאחים שלי היו באים להתארח לשבת

הייתי רואה אותם עושים לםעמים תורנות עם הבני ובנות הזוג שלהם נניח באוכל אם יש תינוק צרחן שאחד אוכל השני מרגיע ותמיד !! הצעתי עזרה.

וזה היה על בסיס שבועי

פה נניח הילדים יכולים לראות אותנו סעודות שלמות עושים רונדלים ביננו לא יושבים ביחד לאכול

והם לא יציעו עזרה מעצמם.

כל זה לא עושה לי חשק לבקש מהם עזרה

ואני באמת לא מבקשת.

אני יודעת שאני עצבנית מוצפת רגשות

רק באמת מענין אותי ממה זה נובע ??

זה גיל כזה אגואיסטי? אופי ? חינוך כושל שלי ?

אבל אתם לא

את ההורה, הם ילדים

אחריות שלך ושל בעלך לנהל את המפעל הזה מלמעלה

וכן את צריכה לבקש ובעלך צריך לבקש עזרה בפינוי והגשה ולהרגיל אותם שזה חלק מהחיים ולא לעשות פרצוף וכאילו אגו שבסוף פוגע בך

רוצה עזרה? תבקשי. תעלי מודעות. חבל להישאר ככה טעונה. זה עניין של גישה והסתכלות לדעתי

לא חושבת שזה אישי

ובטח שאת לא צריכה להיפגע

פשוט תבקשי

ובצורה קצת תקיפה

שיבינו שהם חלק מהבית והגיע הזמן להושיט יד

בלי צעקות

אבל כן לדרוש שיתנו יד

דיי קטנים אבל הם עוזרים בבית רק כשאני עושה איתם פעולה ומסבירה להם תוך כדי את התהליך והתכלית 

גם מבחינה הגיונית איך אפשר לצפות מילד/מתבגר לעשות פעולה שהוא לא רגיל בה/לא יודע לצפות איך לעשות אותה???

גם בתור ילדה אני זוכרת שפחדתי לעשות עבודות בית קלות כי אם אמא שלי הייתה רואה שאני עושה וזה לא בדרך שלה היא הייתה מתעצבנת אז וואלה לא הייתי עושה כלום עד שהיא הזדקנה ופחות התלוננה ועשיתי הרבה בבית אבל ממש בדרך שלי

מציעה לך כשאת שוטפת את הבית לתפוס עוד 2 ילדים שיעזרו לך ותוך כדי להסביר את התהליך מה עושים, כמה, למה-לא הבינו פעם ראשונה לא לקחת אישית ולהתייאש ולכעוס להמשיך בדרך הזו שוב ושוב זה גם זמן טוב לשיח ולקרבה בינך לביניהם ויוצר מרחב נוח ונעים ליזום מעצמם עזרה וגם לא לפחד ובנינוחות לחשוף את הקושי שלך לגבי הלך הרוח בבית תוך כדי השיח איתם, הם לא טיפשים הם מבינים ומרגישים, וגם לזכור שהם לומדים בעצמם איך נכון להתנהל בבית העתידי שלהם שיבנו

הילדים שלך כנראה נורמטיביים ב"ה כי הם בגילאי ההתבגרות והם מאוד מרוכזים בעצמם וזה נורמלי

אל תשכחי שמעבר להתמודדות הרגילה של בני נוער, פתאום גם אמא שלהם פחות פנויה אליהם. זה גם יכול להקשות עליהם.

לדעתי את כן צריכה לבקש עזרה במה שקשור לבית ובכלל בראייה שלי - ילדים הם שותפים טבעיים במטלות הבית שקשורות גם אליהם מגיל קטן

ועזרה עם התינוק - לא חושבת שזה תפקידם. סליחה אם לא הועלי אבל זו דעתי

חיבוק על הקושי♥️

אבל נראה לי שהציפיה שלך קצת גדולה

אני גם חושבת שגדלתי יחסית עם רגישות לסביבה, עזרתי בבית הרבה, כשהתארחתי תמיד הושטתי יד. אבל חד משמעית עשיתי דברים כשרציתי ולא מתוך תחושת מחוייבות... היה בא לי לקפל כביסה - עשיתי את זה, לא היה בא לי - יכלתי לעבור ליד הערימה ולשבת לקרוא ספר בנחת, שההורים שלי יגיעו לזה אחרי יום העבודה שלהם. כנל שטיפת כלים, עזרה עם האחים הקטנים ועוד מטלות בבית.

גדלתי בידיעה שהבית של ההורים, זה דורש ממני חובות מסוימות, אבל גם האחריות היא שלהם בלבד, ואני עוזרת על בסיס רצון טוב...

כמובן אם ביקשו עשיתי בשמחה (לרוב) אבל לא ביקשו הרבה. זה נראה לי ממש נורמלי.. אם חשוב לך תעשי להם טבלת תורנות. לא מדברת על טיפול בתינוק אלא על עזרה בדברים שגם הם צריכים - כביסה, כלים, הגשה ופינוי לשולחן וכאלה. 

נשמע שהציפיות שלך גבוהות מאוד.

מבינה את התסכול ממש, אבל בני נוער לא רואים את המטלות כמו שאמהות רואות אותן. הם לא שמים לב לכלים, לכביסה לא מרוע, פשוט כי יש להם את המשימות שמטרידות אותם.

בעיני אמא היא אכן מנהלת העבודה של הבית ואם היא רוצה משהו שהוא לא המשימות הרגילות שלהם (ממליצה לעשות משימות קבועות...) אז צריך להסב את תשומת הלב.

ולגבי הקטן, אולי הם לא ניגשים כי הם מפחדים בי הוא צורח כל הזמן, והם חוששים שלא יצליחו להרגיע אותו?

בצורה ברורה אבל לא מעצבנת

נשמע מורכב חחח

אבל משהו כמו:
מותק אני נכנסת להאכיל את התינוק, עכשיו 2 בצהריים

עד ארבע אני מצפה שהכיור יהיה ריק/ הכביסה תהיה מקופלת וכו

בתור מתבגרת הכי עזר לי דד ליין

אני חושבת שגם אני הייתי בצד הרגיש יותר והצעתי עזרה בגיל 18 (בגיל 13 כנראה שלא), אבל ממש לא כל הזמן.

אמא שלי היתה מתחרפנת מזה שהבית מבולגן, יש כלים, כביסה, לכלוך, שולחן לפנות, וכולנו שרועים על הספה וקוראים ספרים... גם בערב שבת...

מתבגרים לא רואים כלים וחושבים - אם אני לא אציע לשטוף, אמא שלי תצטרך לעשות את זה ב12 בלילה בשארית כוחותיה. הם פשוט לא חושבים. אם זה לא תחת אחריותם זה פשוט עובר לידם והם לא משקיעים בזה מחשבה.

אז שולחת לך חיבוק גדול והמון כוחות ❤️❤️

לא קל להיות אחרי לידה, ועם תינוק בכיין עוד יותר.

לדעתי כדאי לך לעשות תיאום ציפיות עם בעלך, לכתוב רשימה מפורטת של כל המשימות הנדרשות, ואחר כך לכנס את כולם לאספה משפחתית. להסביר את המצב, אמא אחרי לידה וצריכה לנוח, תינוקי המתוק בוכה המון ואין לאמא ידיים פנויות לתחזק את הבית, בחודש הקרוב נצטרך שכולם יתגייסו כדי שיהיה לנו בית נעים ובגדים נקיים. כל אחד מוזמן לבחור משימה מהרשימה שהוא יהיה אחראי עליו. אפשר בזוגות, מה שיעבוד הכי טוב. אפשר שהמשימות יתחלפו אחרי שבוע, או שני ילדים שיתחלפו ביניהם יום כלים יום רצפה, מה שיעבוד לכם. וזהו, להעביר להם את האחריות ולשחרר. אם למישהו יש טענות שאין צלחת נקיה או הבגד לא כובס - שיפנה את טענותיו לאחראי על המשימה.

אפשר לצ'פר אותם בסוף השבוע בממתק מיוחד או משהו נחמד. לדעתי ממש לא חובה, הם מספיק גדולים כדי להיות שותפים בבית. אבל אם הם לא רגילים למשימות קבועות אז זה יכול להיות תמריץ נחמד והכרה במאמציהם. (גילוי נאות: אמא שלי קנתה לי שרשרת ועגילים לאות הוקרה על העזרה לפני ואחרי הלידה של אחותי הקטנה, אבל ממש לא ציפיתי לזה וזה לא דובר לפני כן, הופתעתי מהמחווה)

אז תבקשי, לא רק בשבילך גם בשבילה ובשבילם, שילמדו לעזור ולקחת חלק במטלות.

וכן את האמא והתפקיד שלך הוא להיות מנהלת עבודה של המפעל חיים שנקרא בית.

חלילה אני לא מפילה עליה

היא מבקשת ורוצה ואני הרבה פעמים אומרת לה

תודה מותק לא צריך

וגם היא ילדה ואני שמחה שהיא אומרת לפעמים לא רוצה לעזור אם אני מבקשת

(והיא מרוויחה ביושר שאני מקבלת את זה מאוד בקלות ולא אומרת כלום גם לא לעצמי בלב)
 

לעצמי אני מציינת שהיא בעלת רגישות סביבתית מאוד גבוהה וזה מאוד מרגש אותי וחשוב בעיני

שהם יגשו לתינוק בן חודש

תינוק זערורי וקטן אמור להיות בטיפול של הורה ולא בטיפול של אח/ אחות

גם אם הוא בן 18

בעיניי

האחריות על הבית היא של ההורים בלבד

לא של הילדים

הם כמובן יכולים לעשות

והגיוני שהם יעשו

גם מעצמם

אבל זה תלוי בהתנהלות הכללית איתם לאורך השנים

רוב הילדים שאני מכירה

לא מתנדבים לעשות בבית

ולרוב זה תלוי בהתנהלות הורית לאורך השנים

(אצלי יש התנדבות

לא גורפת אבל זה קיים)

יש לך 2 ציפיות שגויות

שהם יתנדבו ויעשו

שהם יקחו אחריות על מה שלא באחריותם

כמובן שזה מובן שזה קשוח

אבל ההתמודדות צריכה להתחיל מנטרול ציפיות שגויות

גם אני עשיתי הרבה בבית בתור נערה ואצלי הילדים לא עושים כלום כמעט.

אבל אני מאשימה את עצמי כי זה החינוך שנתתי להם…אני חושבת שעזרתי הרבה כי זה היה החינוך של אמא שלי, היא ממש חינכה לזה מגיל צעיר וגם בצורה "פולנית" (הדבר הכי נורא היה אם היא תעשה את המטלה שלי במקומי 😂)

באמת ענין אותי

מודה שהייתי בסערת רגשות בעקבות המצב ועדיין...

אבל אני מתחילה להבין שזה המצב

ואם רוצים עזרה פשוט לבקש

מודה גם שלא בא לי לבקש כי אני מרגישה שאז הילדים יהיו יותר ממורמרים

(ביקשתי מאחד להחזיק את הקטני ל 5 דקות שאוכל לשטוף כלים. הוא ישב איתו הקטן צרח והוא אדיש ואומר לו בין לבין "תלך לישון כבר...." צבט לי את הלב והציף אותי ממש.

בבית של ההורים בכלל לא נדרשתי לעזור.

גדלתי בבית מאוד מבוסס

אמא שלי לא עבדה

והיה לנו עוזרות ואופר ששמרה עלינו

ועדיין היתה לי רגישות מאוד גדולה

ואיפה שהרגשתי שצריך "עזרה" הייתי שם

בעזרה בשבתות עם האחיינים

ביום חול שהאחיינים באו אלינו (כבר גדלנו ולא היתה אופר אז אמא שלי שמרה עליהם)

ואיפה שהיה צריך לא חיכיתי שיבקשו

ואפחד לא ציפה ממני לזה בכלל לא

אם כבר הפוך

היום אני מבינה שאולי בגלל שהייתי ככה לכן אני מצפה מהילדים גם להיות ככה

זה מדהים שיש לך את הרגישות והמודעות לסביבה, ושהיה לך אותם כבר כנערה. אבל כמו שכתבו פה, לרוב המתבגרים אין את זה, לא מרוע או מידות לא טובות או פינוק, אלא כי הם באמת לא שמים לב לדברים האלה, או לא חושבים  שאם הם לא יגשו עכשיו ויעשו זה יפול על מישהו אחר.

יש הבדל בין עזרה עם אחיינים שבאים מידי פעם לבין עזרה תמידית ויומיומית כל הזמן.

(אחיינים תמיד מתוקים יותר מהאחים הקטנים...)

יכול להיות שדווקא בגלל הבית המבוסס ממנו הגעת קשה לך יותר לחשוב על איך נראית עזרה יומיומיות. 

ואני גם כן חושבת שזה נורמלי שמתבגרים לא חושבים מעצמם על עזרה ועל הסביבה,

אני חושבת שזה כן משהו שאפשר לעורר מודעות לגביו באמצעות שיח. לא ממקום מתקרבן, אלא מדי פעם בזמן טוב לדבר על מידות טובות ועל לראות את השני ולהושיט יד גם כשלא מבקשים ממך. לספר מדי פעם שאת מאוד עייפה בלילה ובכל זאת מדיחה כלים כדי שיהיה לילדים כוסות לשוקו בבוקר, וכמה היית שמחה אם מישהו היה חושב עליך ונותן יד מעצמו למרות שלא ביקשת... אבל חשוב שזה יהיה ממקום טוב של שיח ושיתוף בלי אמוציות מיותרות. וגם אם זה לא יועיל ברמה המיידית לעזרה בתקופה הקרובה, זה משהו שיחלחל ובהמשך בעז"ה הם יהיו מחונכים יותר 😏

א. כנראה שיש לך אופי מאוד רגיש ואכפתי לסביבה. זה לא מובן מאליו.

ב. בת כמה היית כשהצעת לשמור על אחיינים ולעזןר? יש הבדל בין גיל 10 לגיל 19 למשל...

ג. מן הסתם שלבנות יש יותר בטבעיות את הקטע לעזור עם תינוק או לעזור במטלות הבית.

ד. צריך באמת לכנס את הילדים בזמן שאת רגועה ולהסביר שלא תוכיע לעשות הכל לבד כי את רק אחת

והבית דורש אוכל, שטיפת כלים, כביסות, עזרה עם התינוק, קניות. תעשי סבב מה כל אחד יכול לעזור בו ולשים לב יותר.

חיבוק על התחושות, זה ממש מוכר... ומציף מאוד! 

הם אכלו , אז הם יכולים לשטוף. למה זה בכלל משימה שלך בצורה בלעדית?

אנחנו היינו שני ילדים, אמא עבדה חצי משרה ועדיין אני שטפתי חצי מהכלים. אח שלי שטף רק כשאמא לא הייתה בבית. היא חשבה שהוא לא יודע. ואני חשבתי שהוא מפונק מאוד.

ילדים אמורים לשטוף כלים , חדר שלהם , לסדר כביסה של עצמם גם אם את יכולה לעשות הכל לבד.

פעם היה ברור שאם נגמר חלב בבית אז שולחים ילד גדול לקנות. היום זה לא תמיד ברור. וזה לא בגלל שהורים לא יכולים , פשוט זה לא תפקיד שלהם

את מבקשת עזרה באופן יותר תכוף מעזרה עם אחיינים שבאים לבקר והולכים הביתה..

אני גם לא נדרשתי לעזרה בבית באופן תכוף ודיין עזרתי השניה צריך אבל אני מבינה שהאחריות שאני מטילה על ילדי היא יותר גדולה, יומיומית ואינטנסיבית מהתגייסות פעם ב..

ממה שאני מבינה זה ככה גם אצלך, במיוחד שאת מתארת שאצלך בבית הייתה עוזרת אז מה שעשית היה טוב ואקסטרה, פה את מבקשת משהו מסויים שצריך להיעשות באופן מאוד מסויים, מיידי ודי יומיומי זה נשמע קצת קשוח יותר מתנדבות מידי פעם.

אני לא באה להוריד מילדייך אחריות, חשוב שילדים יקחו חלק במטלות הבית. עם זאת, בעיני, המצב שלך ושלהם לא בר השוואה.

כמו כן, בענייני מטלות הבית, חשוב לזכור שילדים הם ילדים ומותר להם לרטון, זה לא אומר שנתרגש מכל דבר, אבל יתכן ובמצב כזה הייתי עושה שיח משותף שבו הייתי מציגה להם את הצרכים בבית- במה אני צריכה עזרה ולחשוב יחד איתם במה הם יכולים לקחת חלק להקל במצב הקיים (מטלה קבועה או אולי תורנות ביניהם)

בין בני המשפחה שום דבר הוא לא מובם מאליו.

אם הם רגילים שלפני התינוק הם לא לקחו חלק אז הגיוני שמרגישים שלא יודעים מיוזמתם לקחת חלק.

נראה לי כדאי לשבת עם הילדים, ולעשות תיאום ציפיות וחלוקת מטלות בבית.

אם לא תגידי/ו להם מה לעשות, כנראה זה לא יקרה, וזה מאוד הגיוני

היתה מציגה את הקושי שלה ואומרת מפורשות שהיא מצפה מאיתנו לשאת בעול.

זה בעיקר נגע בעזרה בבית,

וזו הייתה ציפייה גורפת תמיד תמיד לעזור: כל יום לעשות משהו בבית ושישי בכלל. לא היה מצב לנוח/ לקרוא וכוד'.

אני חושבת שתכנסי אותם באיזה ערב נחמד, תכיני ארוחה ותדברי איתה על הקושי שלך

ותשאלי אותם מה הם מציעים!

שהרעיונות איך לעזור ולסייע לך יגיעו מהם.

בעיני זה יהיה יותר אפקטיבי. 

היום נגיד קשה לי להגיע להורים שלי ביום שישי

אני לא סובלת את הלחץ הזה, עושה לי סטרס.

אצלי בבית, יום שישי זה יום רגוע, אני מכינה שליש מהאוכל שאמא שלי מכינה.

העיקר ששישי יהיה רגוע וניכנס לשבת בנחת.

באופן כללי, הבית של ההורים שלי היה בית עמוס מאוד חוויתי ושמח.

החיסרון של זה היה באמת הרבה עבודה, למרות שגם עם 2-3 ילדים יש הרבה עבודה.

יחד עם העבודה שהייתה היה הרבה ערנות וקשיבות לצרכים של כל ילדים.

בכל זמן נתון היה מישהו שפחות התחשק לו לעזור והאחים/ אחיות היו מתעצבנים

ואמא שלי הייתה מעודדת אותנו להיות סלחניים ולהתחשב גם אם זה אומר שאנחנו צריכים לעשות יותר.

אבל אני רואה הבדל גדול בין חינוך לנשיאה בעול ועזרה במטלות לבין חינוך לאכפתיות ורגישות

(נראה לי שהראשון יהיה תוצאה של השני..  או לפחות כך אני מקווה)

הילדים שלי קטנים, הם בני 7 ו5 ותינוק

כבר מעכשיו אנחנו מדברים על שיח רגשי ומסבה את תשומת ליבם לקרוא רגשית את האחר

לשים לב לאיך הוא מרגיש, מתי הוא נעלב

מתי קשה לו

שאם הוא מקטר אז כנראה משהו מציק לו

ולהגיב בהתאם

בלהציע נחמה, עזרה

בלנסות לשמח אחד את השני

זה נוכח בשיח

אחד מול השני

מל אבא

סבא סבתא

מול המוכר במכולת

אבל זה לא בבקשה של תעשה x או y

אלא בלהסב את תשומת ליבם לסיטואציות

ושהם ימצאו את המענה

אני כן רטאה שזה מיומנות נרכשת

שאני מקווה שלא תיעלם בגיל ההתבגרות

זה לא קסם וגם על זה אני צריכה לפקח ויש תלונות וכו' אבל זה מכניס את הדברים למסגרת מסוימת.

ישבנו איתם ביחד על הלוח כדי שירגישו שהם שותפים וזה לא רק הנחתה מלמעלה.

בעלי ואני החלטנו בינינו ובין עצמנו מה נכנס ללוח ועל מה נוותר (למשל אין ניקיון שירותים אבל יש סדר בסלון)

יש גם דברים קטנים שאני מבקשת, למשל כשקמים מהשולחן שכל אחד יפנה את הדברים שלו וx כלים ציבוריים (הx לפי מה שנראה לי לעין באותו רגע, שלושה או עשרה דברים וכל המנעד באמצע...)

ככה שלא הכול נופל עליי או על מישהו אחד.

וזה משהו יחסית פשוט.

לצערי זה עוד לא השתרש כהרגל וצריך להזכיר.

אני מבינה את המרמור שלך אבל כן, הם לא רואים את זה כמוך, וזה טבעי והגיוני כי הם ילדים.

לי נפקחו העיניים להיות ממש ראש גדול רק באזור גיל 16-17 וגם אז היו זמנים שהיה לי נוח להתעלם...

ורק כנשואה שהרגשתי שזה "שלי" הלכלוך והבלגן התחילו להציק לי ברמה שהתחלתי ליזום.

צריכים שאת תגידי להם בדיוק מה לעשות. יש כמה יחידי סגולה שיעשו לבד...אבל הם חריגים ולא ההפך.

נכון שזה מתסכל ... אבל האחריות והדברים שאנחנו רואים- הם לא רואים אותה בכלל.

אז כשהתינוק בוכה- תבקשי מאחד מהילדים הגדולים לגשת אליו.

יש כביסה? את קוראת להם לבוא לקפל או לתלות או מה שצריך.

יש כלים בכיור- אפשר לעשות תורנות ואפשר כל םעם לקרוא למישהו אחר לעשות כלים.

אין מה לעשות...חייב ללמד אותם ורק ככה זה יקרה. 

שהחשק יגיע (אם אין לחץ הלכתי.. לא יודעת איך אצלכם). אני אחרי שנה לא יכולה לחשוב על עוד ילד. ולפעמים גם עד כמעט שנתיים.

ואחכ פתאום אני כן רוצה…… את בתוך הקושי של ילדים קטנים. זה הגיוני

לא תכננתי בשנים הקרובות אבל בעוד כמה שנים ארצה?

מרגיש לי שהרצון הזה לעולם לא יבוא. 

אני יכולה להגיד לך בוודאות שהזמן עושה את שלו.

לא דומה תינוק בן שנה לילד בן שלוש, מבחינת הצרכים, הטיפול, התלות, (הכסף..) וכו'..

לא הייתי מטרידה את עצמי בשאלה הזאת, זה במילא לא רלוונטי לך לעכשיו, בהתבסס שכתבת שאת עם התקן ולא תהיי מעוניינת בשנים הקרובות.

עוד שנתיים-שלוש תעשי חשיבה מחודשת ותבחני אם יש חשק ורצון או שלא.

וזה גם בסדר לחכות עוד, או לא לרצות בכלל.

בינתיים, באמת אל תטרידי את עצמך בשאלה הזאת כי זה עושה יותר נזק מתועלת. 

לי היו תחושות מאוד קשות אחרי ההריון הרביעי

ובאמת עשיתי הפסקה יותר ארוכה

באיזשהו שלב זה עבר

וזה נהפך לרצון חזק ואמיתי

אין סיבה להילחם במחשבות/הרגשות שלך כרגע.

זה בדיוק הזמן לחיות את ההווה

לעשות הכל כדי שההווה יהיה טוב יותר ונעים

זה לא שאני רוצה אבל כרגע לא..

אני מרגישה חוסר רצון וחשק לזה. חוסר רצון להיכנס לזה עוד פעם.

מרגיש לי הזוי

זה מעסיק אותי בימים האחרונים, מרגישה עוף מוזר בסביבה שכולם כל שנתיים מביאים ילד וחצי מהאנשים בכלל לא מעלים על דעתם את האופציה של מניעה

ומי שכן רק עם ''אישור'' ולפרק זמן מוגדר

אני לא שם. לא שואלת ולא לפרק זמן מוגבל. 

אבל דווקא אני רואה שהיום יש הרבה יותר מודעות לנושא המניעה

אני נמצאת בסביבה חרדית של ספרדים ליטאים וחסידים ונשים מונעות יפה מאוד כשאין כוח וחשק ומסוגלות לעוד הריון. 

בתיאוריה, ברור שיש מלא חרדיות שמונעות

בפועל - אני נתקלת רק במי שלא חחח 

אולי זה קשור לגיל שלך ושהם עדיין מאוד צעירות ועוד לא הגיעו לשלב הזה שרוצות למנוע

אבל אם אנחנו מדברות על הסביבה

נניח תביאי ילד כל שנתיים, ואז מה? יחשבו שאת סופר ומן (כשבעצם את לא, גמורה וממוטטת מבפנים)?

מישהו מהם יבוא לעזרתך כשלא תצליחי להחזיק את הראש מעל המים בגלל העומס שזה מביא לך?

הסביבה גם יכולה להתחלף

אנשים באים והולכים

ואת תשארי להתמודד עם החיים שלך וההשלכות של ההחלטות שלך.

בעז"ה אני מאמינה שתחזרי לכוחות שלך (הייתי שם ויודעת איך זה) ויש מצב שעוד שנה או יותר תרגישי רצון עז לעוד הריון.

מי שמונעת בדרך כלל

זה מי שההריונות יותר קשים לה

או בסיכון 

או צריכה קיסרי וכד'

ואלה שלא מונעות זה אלה שכל ההריונות קלים להן והן לא מרגישות אותם

כי אי אפשר לסכם ילד רק להריון ולידה, זה חיים שלמים.

וה10 חודשים של הריון קשים ככל שיהיו, הם זמניים ושוליים ביחס להשקעה של הגידול.

שיכול להיות שקל להן יותר, ויכול להיות גם שהן לא מספיק מודעות לעצמן.

יכולה לספר לך על עצמי שהלידות והגידול של שני הראשונים שלי היו קלים יחסית, והייתי בטוחה שאלד תמיד בקצב של שנה וחצי-שנתיים.

אבל אז היה לי דיכאון אחרי לידה, וקיסרי, ואז עוד קיסריים, ובשנים האחרונות גם אתגרים לא פשוטים עם הילדים. ועכשיו אני מבינה שזה לא מובן מאליו...

אז אל תהיי קשה עם עצמך❤️

3 בנים

הקטן בן תיכף 4

הגדול בן 8.5

אין לי חשק לעבור את כל זה שוב.

ומבאס אותי שאני מרגישה ככה

והשעון דופק.

אבל אני לא אביא עוד ילד כשאני לא יודעת אם אהיה מסוגלת נפשית להתמודד.

אצלי החשק לא הגיע והקטנה בת 7 תכף

לא כדי להבהיל אותך או משהו. כולן מבטיחות שעוד מעט יהיה קל יותר (שזה נכון במובנים מסוימים) והחשק יגיע. אז לא לכולן הוא מגיע🤷

ומצד שני, קראתי פה על נשים שההחלטה לנסות להרות הגיעה נטו מהשכל

אני כן ממליצה לקחת פרק זמן של הפסקה כי הילדים עוד קטנים ולראות אם את רוצה בשכל ויש מחסום רגשי שצריך לטפל בו.

ולא צריך גם את זה וגם משלוח מנות 

לא יהיה להן זמן להנות מזה.

אבל את יכולה להכין מארזים קטנים כמו שתיארת בקופסה יפה ושיקחו הביתה בתור משלוח

אלא ביום ראשון הקרוב נגיד.. 

סמוך 

האמת שאצלנו לבת אחת החליטו שזה יהיה בשישי ולבת אחת בראשון אז זה קצת מבאס שלא יתחפשו ביחד😅

אם זה מוכן ודברים שאפשר לאכול בין לבין, מפנק ונגיש (כמו ירקות חתוכים ומאפים) ולא דברים שצריך לשבת עם צלחת (כמו נניח סלט וחביתה) אז הן לא ישכחו בטעות לאכול...

מקוריות או מחפשת משהו שיהיה זול?

כי בעיניי ארוחת בוקר זה כיף, אבל מושקע

אם זה מתאים לך, מהמם בעיניי. בצירוף פתק של פורים שמח ותודה רבה.

אבל אם את רוצה להראות הערכה, ולא לעבוד קשה, הייתי דווקא הולכת על משהו קנוי.

במיוחד אם זה צוות של גן ולא הרבה צוות, אפשר בסכום לא גבוה להביא משהו יפה.

קופסה יפה עם נייר גרוס, קרטון מיץ שוכב בצד אחד וכמה סוגי עוגיות בצלופנים בצד השני למשל.

ככה את קונה כמה סוגי עוגיות, ומחלקת כמה בודדות בכל צלופן ומשלבת את הסוגים השונים בכל משלוח. אפשר גם לגוון ונגיד לשים שניים של עוגיות,,אחד מרשמלו, אחד שוקולד או גומי.

תלוי כמה בא לך להרחיב או לצמצם.

אפשר כוס שתיה חמה ב5 שח מאיזה סטוק עם חליטת תה ב7-8 שח (אפשר לבקש שימלאו לך עד כמות שתעלה את המחיר שאת רוצה), עם שוקולד קטן וקופסה פיצית של דבש.

או כמו ארוחת בוקר - מיץ בקרטון/פחית/בקהוק זכוכית קטן, קרקרים/גריסיני בצלופן, יוגורט (רגיל או בצנצנת), פירות קטנים (יש עכשיו הרבה מבצעים על תותים, לא צריך קופסה, מספיק למלא קופסונת קטנה מהסטוק או לעשות שני שיפודים. גם התחילו להביא ענבים)

את יכולה גם לחפש מארזים מוכנים באתרים ולקבל רעיונות. אני ראיתי שהרבה פעמים ההבדל בין משלוח שנראה וואו למשלוח מבאס זה הקופסה או הנייר הגרוס והסרט שסוגר את העטיפה.. 

הרבה פעמים יש גם מבצעים סביב התקופה הזו.

נגיד קונים מיקס שוקולדים ומחלקים בין המשלוחים, כוס יפה ואיזשהו בקבוק שתייה בהתאם לתקציב.

אפשר גם ללכת לכל מיני חנויות בריאות כאלו, ואז אלו דברים במשקל שאפשר לבקש עזרה מה לקנות בהתאם לתקציב. (נגיד אגוזים מצופי שוקולד, חליטות תה, חלבה וכו')

בימים האחרונים הבת שלי (שנה וחצי) רוצה לאכול מאז שחוזרת ב2 ועד שהולכת לישון

איך יודעים מתי היא שבעה???

אם היא חוזרת ב2 הגיוני שלא נתנו להם עוד אוכל מהארוחה ב11:30-12:00, ואז היא צריכה לאכול ארוחה משביעה כשהיא חוזרת ולא רק לנשנש

היא מגיעה ואוכלת ארוחת צהריים מבושלת

אבל גם כשמסיימת אותה תמיד רוצה לאכול עוד

משחקת חצי שעה ושוב מבקשת אוכל

כל הזמן רוצה לאכול

יכול להיות שזה לא משביע אותה.

או שיש נשנושים/אוכל בטווח ראיה וזה מגרה אותה? ואז היא מבקשת לאכול גם אם לא באמת רעבה

היא נראית שבעה

זורקת שאריות על הרצפה 

מסרבת לעוד ביס

אבל אחרי כמה דקות זוחלת שוב לכיסא אוכל ומצביעה על הארונות והמקרר בדרישה

ככה כל חצי שעה

והיא אוכלת מנות מכובדות

לא שרואים עליה חחח רזה מאוד

אני שמחה שאוכלת כי באמת כדאי שתעלה במשקל

אבל זה ממש כל היום נהיה סביב אוכל

בבוקר אוכל בדרך כלל וופלים כשהוא קם, ולפני זה הוא יונק.

אוכל 3 ארוחות במעון, ב 8:30, 11:30, 14:30.

כשהוא חוזר ב 16:00 הוא יונק.

ארוחת ערב בסביבות 17:00-17:30.

פרוסת עוגה בסביבות 18:15-18:30.

ארוחת ערב שנייה בסביבות 21:00-21:30, כשאנחנו אוכלים.

לפעמים מנשנש תוך כדי גם קצת חטיף וכד'.

אצלינו בד"כ לפני 16 מביאים להם במעון כריך קטן ופרי למי שרוצה

חחח הילדים שלי ב"ה אוהבים לאכול ובאים הביתה עם תאבון

משתדלת שתהיה קופסת פירות זמינה לזמן הזה בין החזרה מהמסגרות ועד ארוחת הערב

מנסה לחשוב רגע

אוכלת משהו קטן באיזור 7:30(בסקוויט/פריכית)

בערך 8:30 ארוחת בוקר במעון

12:00 ארוחת צהריים במעון(אני חושבת שהם לא אוכלים עוד משו באמצע)

15:00 בערך פרוסה ופרי במעון

16:15 בערך כשחוזרים מהמעון היא מורעבת הרבה פעמים ואוכלת את מה שאנחנו אכלנו לצהריים, מנה יפה ומלאה

18:00 בערך ארוחת ערב שלפעמים ארבע ושש מתאחדות אם ארבע מתאחר, ואם לא אז היא אוכלת אבל לא ארוחה גדולה.. נגיד איזה חצי פיתה או קערה קטנה של פסטה או משו כזה, חביתה לפעמים, ירק..

בקיצור לשאלתך היא אוכלת כל שעתיים-שלוש בערך ולפעמים במרווחים קטנים יותר..

כל שלוש שעות🤣

אוכלת בבוקר לפני המעון- כריך/ ירקות/ עוגיות, מה שהיא רואה ומחליטה שהיא גם רוצה.

8:30 א. בוקר במעון

12 א. צהריים במעון

15:15 כריך ופרי במעון

16:00 מגיעה הביתה ואוכלת את מה שרואה- א. צהריים שנשארה/ פרי

17:30 א. ערב

אולי היא בחופשת לידה

שאפשר יהיה לחגוג קצת😅

אני לא שנונה עד כדי כך.. חח

לק"י

רציניים.

אם בכל זאת היא הגיבה לכן בשרשור וזה מפריע לכן- דווחו בבקשה.

המטרה היא שיהיה שמח.

אז היא תשתדל לא להתפרע, והשאר ישתדלו לקבל ברוח טובה (ולדווח אם צריך).

ממליצה על החוויה?

נקי? מפנק?

מה יש באזור?

נקי לדעתי 9/10

מפנק

יש משחקים זוגיים

ג'קוזי

יש מרפסת למנגל (חשוב: זה בקומה שניה, לא קרקע ובתוך שכונה אבל כן יש שקט ומבחינתנו זה מה שרצינו. אם מישהו מחפש דווקא טבע מטורף אז זה פחות)

לא מכירה את האזור

אנחנו היינו במקום כזה בטבע ע"ש אלקנה גובי (נראה לי זה השם) יש שם נדנדות ושקט וחוץ מזה רק במכולת ובעלי בבית כנסת

בעיקרון זה ממש קרוב למחלף קרית גת, תחפשי מה קרוב לשם

קומה שניה שמישהו גר בראשונה?

זה מרגיש פרטיות?

ואפשר לשאול מה עשיתם עם אוכל?

תמיד אני מסתבכת עם זה כשנוסעים לצימר

אנחנו אישית באנו בתקופה שרק רצינו שקט ואוכל פחות עניין אותנו

אז קנינו במכולת דברים מפנקים שלא צריך להכין ברמת הלחמניות גבינות ירקות מתוקים וזהו

אבל אפשר להזמין אוכל או להכין, יש שם מטבחון

חייבים דחוףף לצאת קצת

עזרת לי ממש

שנזכה גם לצאת שוב בקרוב

חולמת לחזור לשקט שם שוב

קצת קשה לאנשים להכיל.. להבין .. מה פשר המחיר בחברותא?!..

הוא זול לא כי הוא ברמה נמוכה.

הוא זול לא כי אין לו מה להציע.

הוא זול כי הוא נועד לעודד זוגות לצאת!!!! להתאוורר ולהתמלא!!! לאפשר לכולללםםםם לנפוש!!!

לא מעט אנו נפגשים עם זוגות שמספרים לנו שהם פעם ראשונה חוגגים בצימר!!

פעם ראשונה שניתנה להם האפשרות לצאת בלי לשבור חסכונות.!!

אז אם גם לכם בא להתפנק בחויה זוגית ויש לכם חברים שישמחו לשמוע על המיזם הטוב הזה..

שתפו.

צימר חברותא

צימר לחיזוק הקשר הזוגי בבני דקלים.

גקוזי מפנק.

מטבח מאובזר וכשר

פרטיות מוחלטת

גינה פרטית

ותוכן זוגי שפותח שיח זוגי וחויה זוגית שאין כמותה

380 שח ללילה .

0585358588

סתם, מבינה אותך מאוד...

הם כותבים שם שהם רוצים שכל זוג יוכל לצאת לנופש ולא יצטרך לוותר על זה בגלל שיקולים כלכליים, אבל לפחות אצלנו השיקול העיקרי הוא מי ישמור על הילדים... (יצאנו לאחרונה לצימר בפעם הראשונה במשך כל 19 שנות נישואינו, והסיבה שלא עשינו את זה עד עכשיו לא הייתה כלכלית...)

בכל אופן, באמת יוזמה מדהימה של בעלי הצימר האלה, וטוב שהיא מתפרסמת!

אין לי איפה להשאיר את הילדים. מכל כיוון שאני מסתכלת על זה - אין.

אני כמובן יכולה להתפשר, אבל לא רוצה.

בעלי אומר לי כל הזמן בואי נצא לנופש איתם, ככה אנחנו נהיה הכי רגועים. 

זה לא נופש זוגי

אבל בהחלט אוורור

אני כבר חודשיים עם אלגיות

פריחה של משהו מסויים או בכללי

לי קרמים טבעיים גורמים יותר אלגיות מהאלה הקלסיים. שווה לבדוק גם

אבק (היה הרבה אובך לאחרונה)

ממש בשנים האחרונות

לא עליתי על הבעיה לצערי, חוצמיזה שלהישאר בבית ממש עושה לי טוב ואני שונאת את העבודה שלי  חח

אני חושבת ששימוש באלרג'יקס ודומיו במקביל לחיפוש פתרונות אחרים זה לא בעיה

מה עדיף, לסבול בינתיים?

עושים שיקול של עלות/ סיכון במקרה הזה, מול התועלת

לרוב התועלת עולה על הסיכון בתרופות מסוג זה בעיניי, לפחות

אני גם לא לוקחת קבוע, אבל יש מקרים שזה ממש פוגע באיכות החיים 

בימים שזה ממש חריף לוקחת אלרגיקס וזה עוזר.

גם שימי בחדר מכשיר אדים, האוויר היבש בתקופה הזאת גם לא טוב

ממה שאני רואה למזג האויר- אבק, פריחה יש השפעות דרמטיות על האלרגיה. לכן אני לא רואה איך אפשר לטפל את זה מהשורש. אצל הסובלים באופן דרמטי אלרג'יקס זה ממש הצלה, ומכיוון שיש דברים שהם בלתי נשלטים אני לא הייתי שוללת.

וחלק לא?

למה דווקא אני סובלת ובעלי לא, מהילדים שלי- בת אחת כן והשאר לא

בטוח יש לזה סיבה 🙁

כמו שחלק רגישים לחלב או לגלוטן.

ואני גם לא סבלתי מזה בכלל

עד שבהריון של הבן שלי (זה שגם רגיש) חטפתי את זה קשה ומאז כל פעם זה חוזר באותה תקופה..

תמיד קצת לפני חודש מרץ החגיגה מתחילה-----

ממליצה לשים לב: יש צמחיה שמחמירה (ברחוב מסוים למדתי לעבור לצד השני של הכביש, למשל..)

וכן את עבודות נקיון הפסח לבצע עם מסכה על האף

ולפעמים אין מנוס מאלרג'יקס.....

אצלי זה בעונות מסויימות של השנה, ומעצים מסויימים.

יש מקומות ברחוב שבוע כשאני עוברת שם מתחילה לי אלרגיה, ואני מבינה שזה כנראה משיח או עץ שיש ליד...

אני פשוט מתמודדת עם הצינון,

וזהו.

 הבן שלי היה ישן רצוף בגילאים הקטנים גם 9 שעות, ואחכ היה אוכל.

מסייגת - אם התינוק קטן וצריך לאכול כל x שעות מעירה. יש לזה כללים אני חושבת

ולא אכלה הרבה בכלל

אבל היא נראית רגועה אז אני מקווה שזה בסדר

מבחינת משקל היא מרגישה לי אחלה וגדלה יפה

והיא עולה טוב במשקל, לא הייתי מעירה.

שימי לב שהיא מרגישה טוב, ולא מפתחת משהו.

אם זה ממשיך, כדאי להעיר כדי שתאכל מספיק.

ומודדת חום ליתר בטחון.

אם עולה טוב במשקל אני לא הייתי מעירה.

אם את מניקה אולי שווה לשאוב כדי לשמור חלב שאוב במקפיא לזמני הצורך.