לפעמים אולי..

אבל האמת שבעיני זה כן ציפיה ממש גדולה

ברור שאני המנהלת עבודה האחריות היא כלי

אני כן חושבת שהז הגיוני שיציעו בגילאי הערשה

אבלל זה ץלוי במה היה עד אז.. במה ההרגלי בסיס בבית..באוירה סביב עזרה.. ובבגרות ובאופי של כל ילד

אבל זה לא מובן מאליו

תמקדי את עצמך מה חשוב לך להרגיל אותם

תלמדי לבקש בתורה מכבדת ונעימה בלי מטען סמוי

ותאפשרי להם להתרגל לזה 

או לא מבקשת

אני גדלתי עם רגישות מאוד גדולה לסביבה.

אני זוכרת שאחים שלי היו באים להתארח לשבת

הייתי רואה אותם עושים לםעמים תורנות עם הבני ובנות הזוג שלהם נניח באוכל אם יש תינוק צרחן שאחד אוכל השני מרגיע ותמיד !! הצעתי עזרה.

וזה היה על בסיס שבועי

פה נניח הילדים יכולים לראות אותנו סעודות שלמות עושים רונדלים ביננו לא יושבים ביחד לאכול

והם לא יציעו עזרה מעצמם.

כל זה לא עושה לי חשק לבקש מהם עזרה

ואני באמת לא מבקשת.

אני יודעת שאני עצבנית מוצפת רגשות

רק באמת מענין אותי ממה זה נובע ??

זה גיל כזה אגואיסטי? אופי ? חינוך כושל שלי ?

אבל אתם לא

את ההורה, הם ילדים

אחריות שלך ושל בעלך לנהל את המפעל הזה מלמעלה

וכן את צריכה לבקש ובעלך צריך לבקש עזרה בפינוי והגשה ולהרגיל אותם שזה חלק מהחיים ולא לעשות פרצוף וכאילו אגו שבסוף פוגע בך

רוצה עזרה? תבקשי. תעלי מודעות. חבל להישאר ככה טעונה. זה עניין של גישה והסתכלות לדעתי

לא חושבת שזה אישי

ובטח שאת לא צריכה להיפגע

פשוט תבקשי

ובצורה קצת תקיפה

שיבינו שהם חלק מהבית והגיע הזמן להושיט יד

בלי צעקות

אבל כן לדרוש שיתנו יד

דיי קטנים אבל הם עוזרים בבית רק כשאני עושה איתם פעולה ומסבירה להם תוך כדי את התהליך והתכלית 

גם מבחינה הגיונית איך אפשר לצפות מילד/מתבגר לעשות פעולה שהוא לא רגיל בה/לא יודע לצפות איך לעשות אותה???

גם בתור ילדה אני זוכרת שפחדתי לעשות עבודות בית קלות כי אם אמא שלי הייתה רואה שאני עושה וזה לא בדרך שלה היא הייתה מתעצבנת אז וואלה לא הייתי עושה כלום עד שהיא הזדקנה ופחות התלוננה ועשיתי הרבה בבית אבל ממש בדרך שלי

מציעה לך כשאת שוטפת את הבית לתפוס עוד 2 ילדים שיעזרו לך ותוך כדי להסביר את התהליך מה עושים, כמה, למה-לא הבינו פעם ראשונה לא לקחת אישית ולהתייאש ולכעוס להמשיך בדרך הזו שוב ושוב זה גם זמן טוב לשיח ולקרבה בינך לביניהם ויוצר מרחב נוח ונעים ליזום מעצמם עזרה וגם לא לפחד ובנינוחות לחשוף את הקושי שלך לגבי הלך הרוח בבית תוך כדי השיח איתם, הם לא טיפשים הם מבינים ומרגישים, וגם לזכור שהם לומדים בעצמם איך נכון להתנהל בבית העתידי שלהם שיבנו

הילדים שלך כנראה נורמטיביים ב"ה כי הם בגילאי ההתבגרות והם מאוד מרוכזים בעצמם וזה נורמלי

אל תשכחי שמעבר להתמודדות הרגילה של בני נוער, פתאום גם אמא שלהם פחות פנויה אליהם. זה גם יכול להקשות עליהם.

לדעתי את כן צריכה לבקש עזרה במה שקשור לבית ובכלל בראייה שלי - ילדים הם שותפים טבעיים במטלות הבית שקשורות גם אליהם מגיל קטן

ועזרה עם התינוק - לא חושבת שזה תפקידם. סליחה אם לא הועלי אבל זו דעתי

חיבוק על הקושי♥️

אבל נראה לי שהציפיה שלך קצת גדולה

אני גם חושבת שגדלתי יחסית עם רגישות לסביבה, עזרתי בבית הרבה, כשהתארחתי תמיד הושטתי יד. אבל חד משמעית עשיתי דברים כשרציתי ולא מתוך תחושת מחוייבות... היה בא לי לקפל כביסה - עשיתי את זה, לא היה בא לי - יכלתי לעבור ליד הערימה ולשבת לקרוא ספר בנחת, שההורים שלי יגיעו לזה אחרי יום העבודה שלהם. כנל שטיפת כלים, עזרה עם האחים הקטנים ועוד מטלות בבית.

גדלתי בידיעה שהבית של ההורים, זה דורש ממני חובות מסוימות, אבל גם האחריות היא שלהם בלבד, ואני עוזרת על בסיס רצון טוב...

כמובן אם ביקשו עשיתי בשמחה (לרוב) אבל לא ביקשו הרבה. זה נראה לי ממש נורמלי.. אם חשוב לך תעשי להם טבלת תורנות. לא מדברת על טיפול בתינוק אלא על עזרה בדברים שגם הם צריכים - כביסה, כלים, הגשה ופינוי לשולחן וכאלה. 

נשמע שהציפיות שלך גבוהות מאוד.

מבינה את התסכול ממש, אבל בני נוער לא רואים את המטלות כמו שאמהות רואות אותן. הם לא שמים לב לכלים, לכביסה לא מרוע, פשוט כי יש להם את המשימות שמטרידות אותם.

בעיני אמא היא אכן מנהלת העבודה של הבית ואם היא רוצה משהו שהוא לא המשימות הרגילות שלהם (ממליצה לעשות משימות קבועות...) אז צריך להסב את תשומת הלב.

ולגבי הקטן, אולי הם לא ניגשים כי הם מפחדים בי הוא צורח כל הזמן, והם חוששים שלא יצליחו להרגיע אותו?

בצורה ברורה אבל לא מעצבנת

נשמע מורכב חחח

אבל משהו כמו:
מותק אני נכנסת להאכיל את התינוק, עכשיו 2 בצהריים

עד ארבע אני מצפה שהכיור יהיה ריק/ הכביסה תהיה מקופלת וכו

בתור מתבגרת הכי עזר לי דד ליין

אני חושבת שגם אני הייתי בצד הרגיש יותר והצעתי עזרה בגיל 18 (בגיל 13 כנראה שלא), אבל ממש לא כל הזמן.

אמא שלי היתה מתחרפנת מזה שהבית מבולגן, יש כלים, כביסה, לכלוך, שולחן לפנות, וכולנו שרועים על הספה וקוראים ספרים... גם בערב שבת...

מתבגרים לא רואים כלים וחושבים - אם אני לא אציע לשטוף, אמא שלי תצטרך לעשות את זה ב12 בלילה בשארית כוחותיה. הם פשוט לא חושבים. אם זה לא תחת אחריותם זה פשוט עובר לידם והם לא משקיעים בזה מחשבה.

אז שולחת לך חיבוק גדול והמון כוחות ❤️❤️

לא קל להיות אחרי לידה, ועם תינוק בכיין עוד יותר.

לדעתי כדאי לך לעשות תיאום ציפיות עם בעלך, לכתוב רשימה מפורטת של כל המשימות הנדרשות, ואחר כך לכנס את כולם לאספה משפחתית. להסביר את המצב, אמא אחרי לידה וצריכה לנוח, תינוקי המתוק בוכה המון ואין לאמא ידיים פנויות לתחזק את הבית, בחודש הקרוב נצטרך שכולם יתגייסו כדי שיהיה לנו בית נעים ובגדים נקיים. כל אחד מוזמן לבחור משימה מהרשימה שהוא יהיה אחראי עליו. אפשר בזוגות, מה שיעבוד הכי טוב. אפשר שהמשימות יתחלפו אחרי שבוע, או שני ילדים שיתחלפו ביניהם יום כלים יום רצפה, מה שיעבוד לכם. וזהו, להעביר להם את האחריות ולשחרר. אם למישהו יש טענות שאין צלחת נקיה או הבגד לא כובס - שיפנה את טענותיו לאחראי על המשימה.

אפשר לצ'פר אותם בסוף השבוע בממתק מיוחד או משהו נחמד. לדעתי ממש לא חובה, הם מספיק גדולים כדי להיות שותפים בבית. אבל אם הם לא רגילים למשימות קבועות אז זה יכול להיות תמריץ נחמד והכרה במאמציהם. (גילוי נאות: אמא שלי קנתה לי שרשרת ועגילים לאות הוקרה על העזרה לפני ואחרי הלידה של אחותי הקטנה, אבל ממש לא ציפיתי לזה וזה לא דובר לפני כן, הופתעתי מהמחווה)

אז תבקשי, לא רק בשבילך גם בשבילה ובשבילם, שילמדו לעזור ולקחת חלק במטלות.

וכן את האמא והתפקיד שלך הוא להיות מנהלת עבודה של המפעל חיים שנקרא בית.

חלילה אני לא מפילה עליה

היא מבקשת ורוצה ואני הרבה פעמים אומרת לה

תודה מותק לא צריך

וגם היא ילדה ואני שמחה שהיא אומרת לפעמים לא רוצה לעזור אם אני מבקשת

(והיא מרוויחה ביושר שאני מקבלת את זה מאוד בקלות ולא אומרת כלום גם לא לעצמי בלב)
 

לעצמי אני מציינת שהיא בעלת רגישות סביבתית מאוד גבוהה וזה מאוד מרגש אותי וחשוב בעיני

שהם יגשו לתינוק בן חודש

תינוק זערורי וקטן אמור להיות בטיפול של הורה ולא בטיפול של אח/ אחות

גם אם הוא בן 18

בעיניי

האחריות על הבית היא של ההורים בלבד

לא של הילדים

הם כמובן יכולים לעשות

והגיוני שהם יעשו

גם מעצמם

אבל זה תלוי בהתנהלות הכללית איתם לאורך השנים

רוב הילדים שאני מכירה

לא מתנדבים לעשות בבית

ולרוב זה תלוי בהתנהלות הורית לאורך השנים

(אצלי יש התנדבות

לא גורפת אבל זה קיים)

יש לך 2 ציפיות שגויות

שהם יתנדבו ויעשו

שהם יקחו אחריות על מה שלא באחריותם

כמובן שזה מובן שזה קשוח

אבל ההתמודדות צריכה להתחיל מנטרול ציפיות שגויות

גם אני עשיתי הרבה בבית בתור נערה ואצלי הילדים לא עושים כלום כמעט.

אבל אני מאשימה את עצמי כי זה החינוך שנתתי להם…אני חושבת שעזרתי הרבה כי זה היה החינוך של אמא שלי, היא ממש חינכה לזה מגיל צעיר וגם בצורה "פולנית" (הדבר הכי נורא היה אם היא תעשה את המטלה שלי במקומי 😂)

באמת ענין אותי

מודה שהייתי בסערת רגשות בעקבות המצב ועדיין...

אבל אני מתחילה להבין שזה המצב

ואם רוצים עזרה פשוט לבקש

מודה גם שלא בא לי לבקש כי אני מרגישה שאז הילדים יהיו יותר ממורמרים

(ביקשתי מאחד להחזיק את הקטני ל 5 דקות שאוכל לשטוף כלים. הוא ישב איתו הקטן צרח והוא אדיש ואומר לו בין לבין "תלך לישון כבר...." צבט לי את הלב והציף אותי ממש.

בבית של ההורים בכלל לא נדרשתי לעזור.

גדלתי בבית מאוד מבוסס

אמא שלי לא עבדה

והיה לנו עוזרות ואופר ששמרה עלינו

ועדיין היתה לי רגישות מאוד גדולה

ואיפה שהרגשתי שצריך "עזרה" הייתי שם

בעזרה בשבתות עם האחיינים

ביום חול שהאחיינים באו אלינו (כבר גדלנו ולא היתה אופר אז אמא שלי שמרה עליהם)

ואיפה שהיה צריך לא חיכיתי שיבקשו

ואפחד לא ציפה ממני לזה בכלל לא

אם כבר הפוך

היום אני מבינה שאולי בגלל שהייתי ככה לכן אני מצפה מהילדים גם להיות ככה

זה מדהים שיש לך את הרגישות והמודעות לסביבה, ושהיה לך אותם כבר כנערה. אבל כמו שכתבו פה, לרוב המתבגרים אין את זה, לא מרוע או מידות לא טובות או פינוק, אלא כי הם באמת לא שמים לב לדברים האלה, או לא חושבים  שאם הם לא יגשו עכשיו ויעשו זה יפול על מישהו אחר.

יש הבדל בין עזרה עם אחיינים שבאים מידי פעם לבין עזרה תמידית ויומיומית כל הזמן.

(אחיינים תמיד מתוקים יותר מהאחים הקטנים...)

יכול להיות שדווקא בגלל הבית המבוסס ממנו הגעת קשה לך יותר לחשוב על איך נראית עזרה יומיומיות. 

ואני גם כן חושבת שזה נורמלי שמתבגרים לא חושבים מעצמם על עזרה ועל הסביבה,

אני חושבת שזה כן משהו שאפשר לעורר מודעות לגביו באמצעות שיח. לא ממקום מתקרבן, אלא מדי פעם בזמן טוב לדבר על מידות טובות ועל לראות את השני ולהושיט יד גם כשלא מבקשים ממך. לספר מדי פעם שאת מאוד עייפה בלילה ובכל זאת מדיחה כלים כדי שיהיה לילדים כוסות לשוקו בבוקר, וכמה היית שמחה אם מישהו היה חושב עליך ונותן יד מעצמו למרות שלא ביקשת... אבל חשוב שזה יהיה ממקום טוב של שיח ושיתוף בלי אמוציות מיותרות. וגם אם זה לא יועיל ברמה המיידית לעזרה בתקופה הקרובה, זה משהו שיחלחל ובהמשך בעז"ה הם יהיו מחונכים יותר 😏

א. כנראה שיש לך אופי מאוד רגיש ואכפתי לסביבה. זה לא מובן מאליו.

ב. בת כמה היית כשהצעת לשמור על אחיינים ולעזןר? יש הבדל בין גיל 10 לגיל 19 למשל...

ג. מן הסתם שלבנות יש יותר בטבעיות את הקטע לעזור עם תינוק או לעזור במטלות הבית.

ד. צריך באמת לכנס את הילדים בזמן שאת רגועה ולהסביר שלא תוכיע לעשות הכל לבד כי את רק אחת

והבית דורש אוכל, שטיפת כלים, כביסות, עזרה עם התינוק, קניות. תעשי סבב מה כל אחד יכול לעזור בו ולשים לב יותר.

חיבוק על התחושות, זה ממש מוכר... ומציף מאוד! 

הם אכלו , אז הם יכולים לשטוף. למה זה בכלל משימה שלך בצורה בלעדית?

אנחנו היינו שני ילדים, אמא עבדה חצי משרה ועדיין אני שטפתי חצי מהכלים. אח שלי שטף רק כשאמא לא הייתה בבית. היא חשבה שהוא לא יודע. ואני חשבתי שהוא מפונק מאוד.

ילדים אמורים לשטוף כלים , חדר שלהם , לסדר כביסה של עצמם גם אם את יכולה לעשות הכל לבד.

פעם היה ברור שאם נגמר חלב בבית אז שולחים ילד גדול לקנות. היום זה לא תמיד ברור. וזה לא בגלל שהורים לא יכולים , פשוט זה לא תפקיד שלהם

את מבקשת עזרה באופן יותר תכוף מעזרה עם אחיינים שבאים לבקר והולכים הביתה..

אני גם לא נדרשתי לעזרה בבית באופן תכוף ודיין עזרתי השניה צריך אבל אני מבינה שהאחריות שאני מטילה על ילדי היא יותר גדולה, יומיומית ואינטנסיבית מהתגייסות פעם ב..

ממה שאני מבינה זה ככה גם אצלך, במיוחד שאת מתארת שאצלך בבית הייתה עוזרת אז מה שעשית היה טוב ואקסטרה, פה את מבקשת משהו מסויים שצריך להיעשות באופן מאוד מסויים, מיידי ודי יומיומי זה נשמע קצת קשוח יותר מתנדבות מידי פעם.

אני לא באה להוריד מילדייך אחריות, חשוב שילדים יקחו חלק במטלות הבית. עם זאת, בעיני, המצב שלך ושלהם לא בר השוואה.

כמו כן, בענייני מטלות הבית, חשוב לזכור שילדים הם ילדים ומותר להם לרטון, זה לא אומר שנתרגש מכל דבר, אבל יתכן ובמצב כזה הייתי עושה שיח משותף שבו הייתי מציגה להם את הצרכים בבית- במה אני צריכה עזרה ולחשוב יחד איתם במה הם יכולים לקחת חלק להקל במצב הקיים (מטלה קבועה או אולי תורנות ביניהם)

בין בני המשפחה שום דבר הוא לא מובם מאליו.

אם הם רגילים שלפני התינוק הם לא לקחו חלק אז הגיוני שמרגישים שלא יודעים מיוזמתם לקחת חלק.

נראה לי כדאי לשבת עם הילדים, ולעשות תיאום ציפיות וחלוקת מטלות בבית.

אם לא תגידי/ו להם מה לעשות, כנראה זה לא יקרה, וזה מאוד הגיוני

היתה מציגה את הקושי שלה ואומרת מפורשות שהיא מצפה מאיתנו לשאת בעול.

זה בעיקר נגע בעזרה בבית,

וזו הייתה ציפייה גורפת תמיד תמיד לעזור: כל יום לעשות משהו בבית ושישי בכלל. לא היה מצב לנוח/ לקרוא וכוד'.

אני חושבת שתכנסי אותם באיזה ערב נחמד, תכיני ארוחה ותדברי איתה על הקושי שלך

ותשאלי אותם מה הם מציעים!

שהרעיונות איך לעזור ולסייע לך יגיעו מהם.

בעיני זה יהיה יותר אפקטיבי. 

היום נגיד קשה לי להגיע להורים שלי ביום שישי

אני לא סובלת את הלחץ הזה, עושה לי סטרס.

אצלי בבית, יום שישי זה יום רגוע, אני מכינה שליש מהאוכל שאמא שלי מכינה.

העיקר ששישי יהיה רגוע וניכנס לשבת בנחת.

באופן כללי, הבית של ההורים שלי היה בית עמוס מאוד חוויתי ושמח.

החיסרון של זה היה באמת הרבה עבודה, למרות שגם עם 2-3 ילדים יש הרבה עבודה.

יחד עם העבודה שהייתה היה הרבה ערנות וקשיבות לצרכים של כל ילדים.

בכל זמן נתון היה מישהו שפחות התחשק לו לעזור והאחים/ אחיות היו מתעצבנים

ואמא שלי הייתה מעודדת אותנו להיות סלחניים ולהתחשב גם אם זה אומר שאנחנו צריכים לעשות יותר.

אבל אני רואה הבדל גדול בין חינוך לנשיאה בעול ועזרה במטלות לבין חינוך לאכפתיות ורגישות

(נראה לי שהראשון יהיה תוצאה של השני..  או לפחות כך אני מקווה)

הילדים שלי קטנים, הם בני 7 ו5 ותינוק

כבר מעכשיו אנחנו מדברים על שיח רגשי ומסבה את תשומת ליבם לקרוא רגשית את האחר

לשים לב לאיך הוא מרגיש, מתי הוא נעלב

מתי קשה לו

שאם הוא מקטר אז כנראה משהו מציק לו

ולהגיב בהתאם

בלהציע נחמה, עזרה

בלנסות לשמח אחד את השני

זה נוכח בשיח

אחד מול השני

מל אבא

סבא סבתא

מול המוכר במכולת

אבל זה לא בבקשה של תעשה x או y

אלא בלהסב את תשומת ליבם לסיטואציות

ושהם ימצאו את המענה

אני כן רטאה שזה מיומנות נרכשת

שאני מקווה שלא תיעלם בגיל ההתבגרות

זה לא קסם וגם על זה אני צריכה לפקח ויש תלונות וכו' אבל זה מכניס את הדברים למסגרת מסוימת.

ישבנו איתם ביחד על הלוח כדי שירגישו שהם שותפים וזה לא רק הנחתה מלמעלה.

בעלי ואני החלטנו בינינו ובין עצמנו מה נכנס ללוח ועל מה נוותר (למשל אין ניקיון שירותים אבל יש סדר בסלון)

יש גם דברים קטנים שאני מבקשת, למשל כשקמים מהשולחן שכל אחד יפנה את הדברים שלו וx כלים ציבוריים (הx לפי מה שנראה לי לעין באותו רגע, שלושה או עשרה דברים וכל המנעד באמצע...)

ככה שלא הכול נופל עליי או על מישהו אחד.

וזה משהו יחסית פשוט.

לצערי זה עוד לא השתרש כהרגל וצריך להזכיר.

אני מבינה את המרמור שלך אבל כן, הם לא רואים את זה כמוך, וזה טבעי והגיוני כי הם ילדים.

לי נפקחו העיניים להיות ממש ראש גדול רק באזור גיל 16-17 וגם אז היו זמנים שהיה לי נוח להתעלם...

ורק כנשואה שהרגשתי שזה "שלי" הלכלוך והבלגן התחילו להציק לי ברמה שהתחלתי ליזום.

צריכים שאת תגידי להם בדיוק מה לעשות. יש כמה יחידי סגולה שיעשו לבד...אבל הם חריגים ולא ההפך.

נכון שזה מתסכל ... אבל האחריות והדברים שאנחנו רואים- הם לא רואים אותה בכלל.

אז כשהתינוק בוכה- תבקשי מאחד מהילדים הגדולים לגשת אליו.

יש כביסה? את קוראת להם לבוא לקפל או לתלות או מה שצריך.

יש כלים בכיור- אפשר לעשות תורנות ואפשר כל םעם לקרוא למישהו אחר לעשות כלים.

אין מה לעשות...חייב ללמד אותם ורק ככה זה יקרה. 

איזה תכשיט ואיזה נעליים 😭

יש שאלון אונליין של 12 צעדים לבדוק האם אתה מכור.

דבר ראשון תבדקו האם מדובר בהתמכרות או שמדובר בהרגל שיש לו שליטה עליו.

כי הטיפול והיחס שונים לגמרי.

אבל יש משהו באופי שלו שמתמכר ( אימפולסיבי כזה ) מהר

ב"ה לא מעשן או שותה

אבל אני מחורפנת

הוא קם לשירותים הולך לישון

בא לי לצרח עליו, באמת

ואני מנסה להשאר שמחה בשביל הילדים

יש התמכרויות ספציפיות, משחקי מחשב זה לגמרי אחד מהם.

יש תוכנית ייעודית למכורי משחקי מחשב.

אפשר לבדוק את זה בקלות, כדאי באמת אחרי החג.

אם מדובר במכור, תדעי שכל עוד הוא לא מטופל אין לו שליטה על עצמו, כמו מכור לסמים.

זה לא אמור להוריד מהכעס שלך, מהפגיעה בך ומלקיחת אחריות שלו

אבל כן יתן לכם כלים אחרים כי זאת התמודדות אחרת לגמרי, מניסיון❤️

כנסי לחדר

תשתי קפה עם שוקולד, תדאגי רגע לעצמך, את לגמרי צודקת, זה מעצבן וחייב להיפסק.

תעשי את זה בשבילך, לא בשבילו, כדי לשמור על האנרגיה שלך ולדאוג לעצמך.

יש תקופות ( אחרי שאני ממש נשברת וניההית היסטרית ) שהוא מפסיק

אז זה לא שהוא לא יכול לשלוט על עצמו זה פשוט כיף לו

שאלון 20 השאלות של מכורי גיימינג אנונימיים (GAA - Gaming Addicts Anonymous) הוא כלי לבדיקה עצמית שנועד לעזור לך להבין אם הרגלי המשחק שלך חצו את הגבול להתנהגות כפייתית או להתמכרות. [1]

להלן השאלון המלא, מתורגם ומאורגן בצורה מסודרת לפי קטגוריות: [1, 2]

שליטה וניסיונות הפסקה

• הצבת גבולות: האם אי פעם קבעת לעצמך כללים או מגבלות זמן לגבי משחק, ואז הפרת אותם ושיחקת זמן רב מהמתוכנן?

• ניסיונות פרישה: האם אי פעם נשבעת להפסיק לשחק, מחקת משחק, אך חזרת אליו מאוחר יותר?

• החלפת משחקים: האם ניסית להגביל את זמן המשחק שלך על ידי מעבר למשחקים אחרים?

• חוסר שליטה: האם היה לך רגע שבו באמת רצית להפסיק לשחק כדי לעשות משהו אחר, אך פשוט לא הצלחת?

• חזרה חסרת שליטה: האם לקחת אי פעם הפסקה מגיימינג, וכשחזרת שיחקת בבולמוס חסר שליטה? [1, 2]

השפעה על הבריאות ואורח החיים

• הזנחה עצמית: האם השימוש במשחקים מוביל אותך להזניח את ההיגיינה האישית, התזונה, הבריאות הפיזית או מטלות יומיות חשובות אחרות?

• חוסר שינה: האם אתה מפסיד שעות שינה רבות בגלל גיימינג?

• כאבים פיזיים: האם סבלת מכאבים פיזיים כלשהם (כמו כאבי גב, עיניים או פרקי כפות הידיים) בעקבות משחק אינטנסיבי?

• שינויי משקל: האם עלית או ירדת במשקל באופן משמעותי מאז שהפכת לגיימר? [1, 2]

רגשות ומצב נפשי

• זהות וירטואלית: האם אתה מעדיף את הזהות של הדמות שלך במשחק על פני הזהות שלך בחיים האמיתיים?

• בריחה מהמציאות: כשאשר אתה עצוב, חרד או מדוכא, האם אתה מרגיע את עצמך באמצעות משחקים או תוכניות לשחק?

• אשמה ובושה: האם אתה מרגיש אשמה, חרטה או בושה לאחר בולמוס משחק?

• שעמום מהחיים: האם אתה מוצא את עצמך משועמם מכמעט כל דבר אחר בחיים שאינו קשור לגיימינג?

• תסמיני גמילה: האם אתה מרגיש עצבני, חסר מנוחה או מוסח כאשר אתה רחוק מהמשחקים למשך זמן מה? [1, 2, 3]

מערכות יחסים, חברה ותפקוד

• פגיעה במחויבויות: האם אתה שוכח או מזניח פגישות, משימות או דדליינים בעבודה, בלימודים או במשפחה בגלל הגיימינג?

• הסתרה ושקרים: האם אתה מסתיר או משקר לגבי כמות הזמן שאתה מבלה במשחקים?

• התרחקות חברתית: האם הקשר שלך עם חברים ובני משפחה מהחיים האמיתיים הצטמצם באופן משמעותי מאז שהתחלת לשחק?

• ויתור על תוכניות: האם ביטלת או פספסת תוכניות חברתיות בחיים האמיתיים שציפית להן, רק כדי להמשיך לשחק?

• דאגת הסביבה: האם האנשים הקרובים בחייך הביעו דאגה לגבי כמות המשחק שלך?

• משחק במצבים לא מתאימים: האם שיחקת במצבים לא מתאימים או לא בטוחים (במהלך שיעור, בזמן עבודה, או בזמן נהיגה)? [1, 2, 3]

על חלק מהשאלות כדי להיחשב למכור (כדאי לעשות את זה עם איש מקצוע)

העניין עם מכור זה - שזה כפייתי.

הוא יכול מאוד לרצות לעזור לך, לשנוא את עצמו שהוא משחק שעות, לשנוא את עצמו שהוא מכאיב לך ולא מצליח לעזור לך ועדיין באופן כפייתי לא להצליח להפסיק.

התוכנית מלמדת לשלוט על המנגנונים האלה.

זה אומר שמבעד לניתוק התגובה הקיצונית שלך כן מצליחה לבקוע שם משהו ולגרום לו להתחבר לכאן ועכשיו.

כמו ששיכור שנוהג גם אם קריאת הסכנות בדרך מטושטשת, עדיין יכול לקלוט שני פנסי משאית דוהרים לקראתו ולהגיב לפני שיש תאונה חזיתית.

זה לא אומר שהוא לא נוהג בשכרות וזה לא אומר שכיף לו "לטייל" בכביש ולנהוג בחוסר זהירות.

הבעיה עם החרפת התגובות הקיצוניות של הסביבה (שלך במקרה הזה)

זה שהוא לומד להסתגל מחדש לתגובה הזאת ואז צריך להעלות ולהעלות את התגובה כדי שתצליח לבקוע מחדש

ואין לזה סוף.

רק שיהיה ברור שאת לשניה לא אשמה במשהו, זה לא פשוט וצריך עזרה. כדאי לך אחרי החג להתייעץ בצורה מסודרת עם אנשי מקצוע איך לגשת לזה.

זה מרגיש כאילו כיף לו

אבל האמת היא שהמשחק הוא הדרך שלו לווסת את עצמו ממשהו במציאות שגדול עליו להרגיש.

הזמן לשיחות עומק עם כל העומס שיש. אם אין זה אחלה

אני כן חושבת אבל שאת צריכה להגיד לו שאת פגועה ממנו ושאת רוצה לדבר על זה אחרי החג

אל תצפי שיבין אותך רק מההתנהגות שלך או שיזכור הבטחות. דברי ברחל בתך הקטנה

חסר לי הזמן איתך. אני רוצה שיהיה לנו זמן רק שלנו בערב בלי מפריעים. אני רוצה מתנה לחג בערב החג ולא אחרי כי זו לא אותה חוויה ואני לא רוצה לרדוף אחרי זה, אני רוצה שזה יבוא ממך

לא פשוט

חיבוק♥️

אני פשוט לא מסוגלת

זה פשוט קשה לי שהוא ידע שזה מה שיקרה

ובכל זאת בחר

וגם אמרתי לו, חשוב לי שהלך לישון ביחד, חשוב לי שהיום תחוה עם הילדים בבוקר

זה לא ניחושים

רק שהמשחק ניצח במקומי

חגי שיקום ודברי איתו ותגידי לו שאת מאוכזבת ופגועה

שאת מרגישה שאת לא חשובה לו אחרי שתיאמת איתו ציפיות וביקשת שיהיה איתך כדי לקחת חלק בהכנות והוא בכל זאת המשיך. שרצית שיקום ויהיה איתך כי זה חלק מהשותפות בזוגיות.

לחילופין את יכולה לבקש ממנו לקום לעזור

אגב זה נשמע קלאסי לקשב. גם לבעלי היה קושי בלראות קדימה/ לאמוד השלכות. אימפולסיביות. משיכה אינסופית למסך. גם הוא פרפר לילה

כי לא הייתי חושבת קשב אבל שאר הדברים דומים לפי מה שאמרת

הוא לא פרפר לילה. זה רק הזמן שהוא בבית ויכול לשחק

אם יש לו זמן בבוקר זה שם

בלילות הוא גמור ולא עושה כלום זה לא שיש לו אנרגיות

אבל מסכים יוצרים פעילות מוחית כמו של קשב לפי מחקרים

מכל מקום אני לא חושבת שהתפקיד שלך לאבחן, אלא להציף מה את מרגישה ולבקש ממנו שיטפל בעצמו ויעשה מה שצריך כדי שיהיה לך בעל מתפקד בבית

ואז תביני שהפרשנות שלך שגויה

ואז לא תתעצבני על הדברים הלא נכונים

ואז לא תעשי טעויות שיחריפו את המצב

ואז תוכלו לגשת לטיפול מסודר

ואז אולי זה יצליח ואולי לא

אבל תהיה לך וודאות ובהירות בחיים.

ההתמכרות הזאת לא אומרת שאת בעדיפות תחתונה, זה אומר שהוא חייב את זה בשביל להשיג שקט נפשי.

זה מורעב ולא באמת אפשר להסביר (וגם לא חושבת אני מבינה מספיק בשביל להסביר)

אבל תדמייני שיש לו לחץ פנימי, או מחשבות טורדניות או משהו בתוך הראש שלו שלא מאפשר לו להיות נוכח.

צריך לפרק את זה בזהירות ובהדרגה.

כרגע את פועלת כדי לעצור את הדבר היחיד שנותן לו שקט.

נכון הוא לא רואה אותך ולא מתנה, ולא הכנות לחג.

תארי לך שהיית סובלת מבחילות איומות, והייתה לך תרופה בהישג יד רק שהייתה גורמת לך לא להיות נוכחת 4 שעות, ובעלך היה מנסה לדבר לשכל שלך ומדבר על ההשלכות (ספויילר הוא יודע הכל, את לא מחדשת לו כלום)

כשהדבר היחיד שאת רואה זה את הגוף שלו שחוסם אותך מלהגיע לתרופה שאת זקוקה לה בכאן ועכשיו.

אל תהיי במקום המטיף הזה, אל תתפוצצי עליו, הוא לא יקשיב לך הוא רק יראה בך מפלצת שמפריעה לו בדרכו.

לא כי הוא לא אוהב אותך, לא כי הוא חושב שהוא צודק, אלא כי הוא לא מצליח לנהל את זה.

אני בטוחה שהוא אדם טוב. ויש לו מצפון שהוא פוגע בך ובמדפחה ובגללו דברים נדפקים, המצפון הזה לא עוזר לו להתגבר. הוא צריך כלים להתמודד וזה לא פשוט.

במקום לבזבז על זה אנרגיות,

תתמקדי במה שאת יכולה לעשות ולהכין. מה שאת יכולה, מצויין.

מה שלא, להרפות.

מה היית עושה אם היה מחליק ומתפנה באמבולנס? תעשי אותו דבר.

זה שאין ביטוי פיזי לקושי לא אומר שהוא לא קיים.

קחי בחשבון שיומיים חג בלי מחשב עלולים לגרום לו ליותר עצבנות.

זה יכול מצד שני להיות הזמן להתקרבות. אי אפשר לדעת.

תחבקי ותפנקי את עצמך על המקום הזה שנשארת לד במערכה על ההכנות לחג!

את מלכה וזו התמודדות סופר לא פשוטה!

❤️❤️

אחרי שהוא הודה לפני כמה שנים שהיה צופה בפורנו שהיינו בטיפול

המטפל טען שהוא לא מכור וזה פשוט דחף וכו'

מרגישה שזה אותו דבר כאן

ואני יודעת שברגע שאני יעלה את זה אני מתפוצץ

יצאתי מהבית עם הילדים

מאתמול בבוקר חשבתי על מכתב לכתוב לו לראש השנה על הדברים שאני מעריכה בו ואיך שהוא המשענת שלי ואני פשוט לא מסוגלת

וזה עצוב לי

ואני גם כועסת

חוץ מזה שאני על גלולות שנראה לי עושים לי רע ומסלימים את התגובה שלי

ואני לא מושלמת

וגם נשאבת למסך אבל לא באות צורה בכלל

יש לי את הבעיות שלי ואני מודעת והייתי בטיפול

אבל אני עצבנית

ואחרי הרבה עוגמת נפש של שניםם והרבה כסף ואנרגיה שהלכו למטפלים שונים שלא ידעו לאבחן.

לכו למטפל שמתמחה במכורים!

אם הוא מכור, הוא לא חייב להיות מכור לעוד דברים כמו פורנו, כמו שמכור לסמים לא בהכרח מכור לאלכוהול.

קשה לפעמים לקבל את זה כי זה "מסיר מעליו אחריות " כי זה לא הם זאת ההתמכרות.

ולנפגעים יותר קל להישאר בעמדת המאשים והקורבן ולא לקבל את זה שגם הוא קורבן וחולה (זה באמת מעצבן בטירוף, שהוא גם הפוגע וגם הקורבן)

אבל אם הוא מכור ונשמע ככה (אבל מי אני, תבדקו באופן מבוקר)

תהיו חייבים לעשות סוויצ' בראש ולהסתכל על התמונה אחרת.

זה לא מסיר מעליו אחריות בשום שלב ולא מצמצם את הפגיעה בך בשום שלב.

לאבחן כדי לדייק את הטיפול.

בעיני זה לא משנה אם זה התמכרות או דחף,

בשניהם יש קושי עצום להתגבר (תקראי לזה יצר הרע אם זה יותר מקובל בעינייך)

זה לא עוזר להגיד לבן אדם שעושה פעם אחר פעם את אותה הטעות שהוא טועה.

צריך להבין מה מניע אותו, איך לטפל בזה מבפנים.

ובשביל זה צריך טיפול.

אם זה היה משהו שבידיים שלך לשנות, זה היה קורה מזמן.

גם אם צריך לעבוד על קבלת אחריות ובחירה, זה מול מטפל.

תראי גם בכל נושא של אשה מוכה או כתות וכד'

יש את האבחנה המקצועית אבל יש גם סקאלה של איפה אדם מונח והאם יש לו באמת בחירה חופשית בכל רגע נתון או שלא, וצריך לעזור לו לקחת שליטה על הנושא.

למשל בטיפול באשה שסובלת מאלימות ברמה כזו או אחרת, עושים איתה המון סימולציות אז על איך להגיב.

יכול להיות שהוא צריך תרגול איך להתגבר.

מאוד קשה לי להאמין שהוא עושה את זה שוב ושוב ושוב כי לא אכפת לו או כי הוא לא מודע להשלכות או חושב שיהיה בסדר.

ויודעת מה, גם אם זה זה, עדיין עדיף שתשמעו את זה ממישהו מקצועי מאשר נקודת ההנחה שזה רק זה וסה"כ רק אם נסביר ונדבר על זה, ההתנהגות תשתנה.

אבל ברור שרק את מכירה את המצב אצלכם, אולי זה לא כמו שנשמע.

בכל אופן הרבה כוחות 🤗

נכון שאנחנו לא רוצות לכעוס בערב ראש השנה, ובטח שלא בחג, תנסי לנשום עמוק כמה שאפשר, מה שעוזר לי במצבים כאלה לדמיין שאני לבד בבית והוא במילואים/ בעבודה/ בטיול או ווטאבר , שלמעשה זה עוזר לי כי אז אני לא מצפה לכלום ממש.

גם אם לא יהיה ממש נקי ולא ממש מאכלים, תנשמי עמוק.

אבל כשיהיה לך זמן פנוי, אני אגיד לך את האמת לפעמים צריך בזוגיות לשתוק ולוותר אבל יש מצבים, כמו זה למשל, לדעתי, שאת ממש לא אמורה להבליג. לא צריך לצרוח עליו, אבל תחשבי טוב מה יכול להניע אותו לפעולה להתעורר על עצמו כי זה ממש אבל ממש לא לעניין להתנהג ככה כשיש לך אישה, בית, ילדים. לא מגיע לך חיים כאלו ולא יחס כזה. אני בטוחה שהוא לא עושה זאת מכוונה רעה , אבל את חייבת לעשות צעד שיאלץ לעשות סטופ. את מכירה אותו ואת חכמה מספיק לחשוב מה יעזור, להכנס לשתיקה ולהתעלמות זה כלי אכזרי אבל תשקלי לפעמים צריך להשתמש בכלי הזה. או להעמיד אותו בגבול שאו שהוא מוחק את המשחקים או שנרשם לטיפול ועד אז... כך וכך.

שולחת לך ים כוחות, זה ניסיון קשה מאוד בערב חג ומעליב ביותר, אני איתך❤️

חזרתי לבית והוא היה ער אמרתי לו שאני הולכת לנוח

נכנסתי לחדר ופשוט התפרקתי והוא נכנס אחרי

הוא אמר שהוא לא הלך לישון ב3 רק ב1:30 ואז קם שוב לשעה כי לא הצליח להירדם אז זה לא ששיחק עד 3 בלה בלה ( זה דפוס חוסר שלפעמים קשה לו להרדם אחר 20 דק' קם לשחק ואז ברור שלא יירדם, לא הבנתי )

הוא אמר שהוא מבקש סליחה והאם אני עדיין עצבנית

אמרתי לו אני, עצבנית ? למה ? בגלל שחשבתי שאני יקום מאוחר יותר הולך לקנות תכשיט ובמקום זה הייתי ערה מ5 ותפעלתי את כולם כשאני מנסה להשאר חזקה ושמחה ( טוב, לא הצלחתי להשאר שמחה אבל לפחות הייתי רגועה עם הילדים )

אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החג הוא יילך לאבחון. הרי הוא בן אדם טוב יודע כמה המשחקים פוגעים בי ובזוגיות שלנו ואני חוששת שזה התמכרות כי אם לא למה הוא היה ממשיך

הוא ממש התנצל ואמר שאם זה מה שאני רוצה זה בסדר ואני יכולה להשים סיסמא למחשב כדי שאני אצטרך לאשר ( לא תודה, יש לי ילדים אני לא אמא שלך )

הציע ששבוע הבא נקנה משהו

אבל אני עדיין פגועה

והבית מסריח ואני השלמתי עם זה

יש לי אשכרה ערמות של בגדים על הרצפה,שירותים מלוכלכים וכיורות מלאים ואין בי טיפת אנרגיה

לפחות אני שומעת אותו עושה כלים עכשיו

הוא בעל טוב עוזר עם הילדים, בישולים וכו' אבל הדבר הזה גומר אותי

תזכרי במשך החג שהחיים ימשיכו אחרי

לא נגמר העולם היום.

ואחרי החג הוא יעשה איבחון ובעז''ה תגיע ישועה.

ותהיי גאה בעצמך שהובלת לזה.

ותמשיכי להיות קשובה לעצמך. זה באמת לא נעים בכלל

זה נשמע ממש התמכרות

ודבר החשוב בעיני

זה להבין

שהוא לא אוהב את זה. לא עף על זה.

יותר נשמע כמו לא ממש שולט בזה.

אז בעז''ה ילמד לשלוט.

חג שמח יקרה ♥️

הלוואי שהצער והבדידות שאת חווה יהיו לכפרת עוונות, תחל שנה וברכותיה.

אתם נמצאים בלופ שבו לכל אחד מכם יש תפקיד קבוע, הסוף ידוע מראש ומסבב לסבב המצב מסלים.

משחקי המחשב ומטלות הבית הם רק טריגר, הסיפור האמיתי הוא שלכל אחד מכם יש אסטרטגיה הפוכה להתמודדות עם הטריגר - שבאופן טרגי דוחקת את בן הזוג עמוק יותר לאסטרגיית ההתגוננות שלו.

בעלך בתפקיד הנמנע (נסוג) - כשהוא מוצף הוא נסוג מהסיטואציה לתוך משחקי המחשב, וזה עוזר לו לווסת את עצמו. הוא רגיש מאד לביקורת ממך, וכשהוא מרגיש שאת מצפה ממנו או כל דבר אחר שמטרגר אותו הוא חייב לווסת את עצמו - כמובן דרך התרחקות (ונסיגה לתוך משחקי המחשב). הוא לא כל כך טוב בלהבין את מצב הרוח שלך או מה את מרגישה וצריכה.

את בתפקיד הרודפת - רגישה מאד להתקרבות והתרחקות שלו, ולמצבי הרוח שלו. כשאת מרגישה שהוא לא איתך את חייבת לרדוף אחריו כדי להחזיר אותו שלא תישארי לבד.

יכול להיות שהוא כבר מכור בהגדרה, אני לא יודעת ובעיני זה לא מאד משנה. בעיני המפתח לשבור את הלופ הוא להתחיל להבין באיזה צורה כל אחד מאיתנו מטורגר ומדוע, ולתקשר דרך הלב ולא דרך ההתנהגות.

זה להפסיק להתייחס להתנהגות הבלתי נסבלת שלו - להעז לדבר על הבדידות שאת חווה. אבל רק מעומק הלב, מהמקום העמוק והפגיע ביותר, לא מהרציונל - מה שישר יקבל גוון של ביקורת ויחזיר אתכם ללופ.

מאד קשה ואפילו בלתי אפשרי בתוך קשר לא מספיק בטוח לפתוח את העומק הזה, שהרבה פעמים אפילו לעצמי אין מערכת יחסים איתו..

לכן ממליצה מאד על טיפול זוגי EFT.

אם הוא מכור זה משנה את כל התמונה.

למכור באופן נוירולוגי אין שליטה. מי שחווה יבין.

טיפולים למיניהם רק יגבירו את התסכול.

בדיוק כמו ילד עם קושי פיזי או מוחי שמכריחים אותו לבצע משהו שאין לו את היכולת הזאת.

כמובן אין מה לרתום את הסוסים לפני העגלה יכול להיות שהוא בכלל לא.

אבל כתבת שזה לא משנה בעינייך.

אז זה משנה מאוד.

כי זה ערב חג האנשים בחופש ולא נוסעים על הבוקר.

התור בשעה של פקקים?

שיהיה בהצלחה!!

הקטע שבעלי במאוחדת ואני כללית.

אם נלך למעבדת גבריאל הם מקבלים ישר? הם מבינים את הדחיפות?

מניחה שנגיע בזמן בסוף אבל לא רוצה שזה יפול על זה..

אבל שתדעי שכם למצוא בשערי צדק חניה זה לא פשוט...

זה בסדר גם אם לוקח קצת יותר זמן. אפילו שעתיים כנראה שיקבלו..

אין לנו תור. אמרו לנו לבוא כמה שיותר מוקדם בבוקר. זה היה די מהרגע להרגע כי טבלתי אתמול עשיתי היום בדיקת דם ואולטרסאונד והביוץ מחר כנראה אז לא רצינו לפספס..

אם מגיעים עד השעה 9 אז יחסית עוד פנוי בחניון. אחכ יותר עמוס

ושישי, מקווה שיהיה בסדר

תבדקי גם שיש לך את כל ההתחיבויות הנדרשות

כי בעלי שם.

כן

והאמת שברוב המעבדות יש גם חדר שאפשר להשתמש בו...

וחניה בטוח תמצאי בחניון התת קרקעי..

בהצלחה רבה!!

לנו אמרו שאומרים להביא תוך שעה כדי שזה יהיה בסדר שיבאו תוך שעה וחצי ואפילו שעתיים.

גם אחרי שמטפלים בזרע במעבדה יש 4 שעות שאפשר להשתמש בו. זה הרבה פחות לחוץ.

בהצלחה. ותזכרו שבסופו של דבר עם כל ההשתדלות, הסיכויים של הזרעה לא באמת גבוהים משמעותית מיחסים רגילים בהנחה שאין בעיה ידועה.

בזרע אני מניחה שזה כן מועיל..

יודעת לאיזה מחלקה בכלל מגיעים שם?

איך היה?

אני מקווה שעכשיו אתם אחרי.

חג שמח!

אחי וגיסתי נקלטו בהזרעה ראשונה

הבעיה היתה לא ידועה אצלהם הכל היה תקין 😊 בקרוב אצלך שהשנה החדשה תביא לך הריון תקין 🙏

זה הפרעת קשב

אבל לא חייב שזה הפרעת קשב.

את נהינת מהעבודה?

את מסופקת?

יש לך רקע נוסף?שאת פחות שמה דגש עליו בקשר לעבודה,כמו רגישות לבדים מסוימים רגישות לרעש?

או שאת נורא נפגעת גם מדברים?

פשוט מה שאת מתארת יכול להתאים גם לרגישות יתר hsp.

ולא מאבחנים את זה כהפרעת קשב.

דבר נוסף יכול להיות שסוג העבודה הספציפי שלך לא מתאים לאופי שלך גם אם נהינת מהלימודים שלו,ואז בפועל מה שאת עושה זה לרחף על העבודה ולא להיות בתוכה?

גם אם כשלמדתי מקצוע לא היה לי בעיה לשבת שעות ולהקשיב להרצאות?

אני בכלל לא עם קפיצים, להיפך, יושבת שעות באותה תנוחה לא צריכה לזוז, יכולה לגלוץ כל היום.

אין לי רגישות מיוחדים למגע או בדים או רעש

אני לא נהנית מהעבודה, אבל כי אני מרגישה בעיקר תסכול מההתנהלות שלי

אני חושבת שאם אוכל לחוות הצלחות, ולא רק נשיפות בעורף לדד ליינים שמתקרבים אז אני כן אוכל לחוות סיפוק.

נמאס לי מזה שאני לא מצליחה לגרום לעצמי לעבוד ולעשות דברים. בעיקר בעבודה אבל גם בבית.

אני בהייטק, אז אין לי שעות שסופר לי שעות עבודה, ואני עובדת הרבה מהבית, אז אני ביום, כשהילדים במוסדות מבזבזת זמן ואומרת אעבוד בערב כשהם ישנו, בערב פותחת מחשב ורוצה לעבוד אבל בפועל לא עושה כלום ואומרת אקום מוקדם, לא קמה מוקדם וכו וכו פשוט לופ של אי עשיה ודחיינות.

ואני לא מצליחה לצאת מזה

נסי לעבוד מהמשרד...

קצת יותר טוב, אבל המסך שלי מכוון כך שרק אני רואה אותו, אז זה לא באמת מספיק יעיל

אבל גם להיות עם מחשב מול כולם זה מרגיש לי חשוף נורא, גם כשאני עובדת ממש..

חוץ מזה שאני מחפשת פתרון שישפיע על כל תחומי החיים שלי.

מרגיש לי שאני צריכה משהו עמוק יותר.

חדשים יש השפעה על המח בדיוק כמו קשב וריכוז. אני קוראת לזה על עצמי - הרעלת מסך. קורים לי דברים דומים לשלך כשאני חשופה הרבה למסך. זה באמת פוגע ביכולת שלנו להיות אנחנו כך אני מאמינה

במקומך הייתי מבקשת מצוות המחשוב שיחסמו לך את האינטרנט פשוט לכמה ימים ותראי אם יש שיפור

אני מנסה כל מיני דברים כמו לקום להליכה של 10 דקות כל שעה וחצי למשל, או לקום לעשות משו בבית

אבל זה רק אחרי שאני עושה את העבודה

יש בזה סיפוק מטורף, להצליח לעמוד בזה ולאט לאט זה הופך להרגל ואני פחות תלויה ומושפעת מהמסך

אז סביר להניח שההפרעת הקשב לא הפריעה לך.

אבל בהחלט יכול להיות שלעבוד בזה זה כבר משהו אחר,פחות סיפוק פחות הנאה וזה דבר שגורר דבר.

לא בהכרח שזה הפרעת קשב בכלל.

זה הרבה פעמים, אולי ברוב מוחלט של המקרים, תסמין של מערכת עצבים שתקועה בבהלה גבוהה.

הבהלה לא מתבטאת כפי שהיא אמורה להתבטא - ולכן אינה מורגשת, אבל התפקוד של הגוף תקוע במצב הישרדותי וכישורי ארגון וניהול וכמובן קשב נמצאים בתחתית הרשימה, כי הגוף כרגע מצפה לתקיפת אריה בג'ונגל ולא פנוי להתרכז בכתיבת קוד..

הרבה פעמים אפשר לזהות עוד דרכים שבהן המח מנסה לשחרר את הסטרס: כסיסת ציפרניים, תנועות חוזרניות (למשל התעסקות בשיער), טיקים, תנועתיות מוגברת, הידוק לסתות ועוד ועוד.

זה מתחבר לחוויית החיים שלך?

אם כן, הפתרון לא יהיה בכיוונים התנהגותיים (ללמוד מיומנויות, להתחיל בקטן וכו'),

אלא ביצירת סביבת חיים בטוחה שתאפשר למח לאט לאט להוריד בהלה: להפחית עומס, להשקיע ביצירת מערכות יחסים בטוחות, להוסיף הנאה פעילה לחיים שלך, הרבה יציאה לטבע.

לשים לב למצב של הגוף, מתי הוא מתוח ואיפה, ולהרפות במודע. לשים לב מה בחיים שלך מעורר מתח ולנקות אותו.

מיינדפולנס מאד עוזר!

כל אלה יכולים מאד לעזור, ואולי תרצי גם לשקול טיפול טוב שיעזור לך לרדת לשורש הבהלה התקועה ולשחרר אותה.

ב''ה הלכתי לטיפול (עו''ס קלינית בגישת cbt, אני קיבלתי דרך הקופה) והשתנו לי החיים. ממליצה ממש.

מזדהה עם כל מילה

עוקבת

זה אולי קושי בקבלת החלטות שגורם לדשדוש, כי את לא בטוחה מה כדאי לך לעשות עכשיו ואז נתקעת במקום.

קשה לך בכללי עם החלטות?

ממש לא יודעת אם זה הכיוון, אבל אולי ייגע בך.

חוץ מהנקודה האחרונה זה נראה בשיוק אני

אין לי עצות, רק הזדהות

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת כי גם אני נאלצתי לפתח הרגלי "ניהול עצמי" רק כבוגרת וזה מאוד לא פשוט.

אז כאן בעיניי הדבר הנכון הוא להתחיל מצעדים קטנים, קטנטנים, בוני אמון בינך לבין עצמך.

מה אני מתכוונת?

היום כשאת מחליטה לעשות משהו, זה לא ממש קורה.

נכון?

נניח את מחליטה לעשות משימה של העבודה ובפועל נמרחת ואת עושה את זה ברגע האחרון.

כלומר כשאת אומרת לעצמך "אני אעשה כך וכך, יש בך איסה קול, מודע או לא, שמגחך לעצמו ויודע שזה לא יקרה בזמן שקבעת לעצמך (אם בכלל קבעת וזה לא נשאר באוויר).

ולכן אני קוראת לזה "צעדים בוני אמון", את צריכה להאמין לעצמך שאת תצליחי להגשים את מה שאת מבטיחה לעצמך, וזה לא משנה אם את מבטיחה לעצמך לסדר את החדר או להתקשר לקולגה מהעבודה.

ההתחלה היא בצעדים ממש ממש קטנים.

את אומרת לעצמך "עוד 2 דקות אני אקום מהספה" ובאמת לקום מהספה.

לא אחרי חמש דקות אלא שתי דקות, כי זה מה שאת החלטת.

על כל ניצחון קטנטן כזה, תרימי לעצמך.

משימות גדולות פרקי למשימות קטנות, שימי לעצמך זמן לביצוע ותתלהבי מבפנים על כל צעד קטן שקבעת לעצמ לעשות ועשית.

במשימות "גדולות" שמורכבןת מהרבה משימות קטנות אבל אפשר לעשות הכול בפרק זמן קצר, אני אוהבת לשים לעצמי טיימר, על כל המשימה או חלקים ממנה.

זה עוזר לי להתמקד ולהתעודד שזה רק עוד איקס זמן

ואני מבטיחה לעצמי שאחרי הטיימר ניקח הפסקה (ובאמת לחזור מההפסקה למשימה הבאה! אבל זה לאט לאט אחרי הרבה צעדים בוני אמון)

ותהיי גאה בעצמך על הצלחות.

אם את רוצה עזרה מקצועית, בעיניי אימון אישי יכול להתאים פה מאוד.

אה ועוד משהו, שדי סותר את השרשור הזה אבל בכל זאת... תתנתקי מכל הפורומים, הרשתות החברתיות וכו', זה שואב ברמות.

גם לזה את יכולה לקבוע לעצמך דד ליין ולעמוד בו, נגיד עד יום שני ב14:00 להתנתק מהרשתות החברתיות, בערב יום כיפור ב16:00 להתנתק מפורומים, סתם דוגמה ללו"ז כזה.

רק כותבת שאני מצאתי פודקאסט שקצת התכתב עם זה, קוראים לו אנשי הקשב ..

ועוד משהו קטן, אני רואה את זה על עצמי כמו התמכרות, ואני יודעת שלהתנקות מהדופמין שזה מייצר לוקח לפחןת שבועיים, אני גם במאבק תמידי על זה , ומחפשת פתרון. מחזקת אותך!! ושתדעי שהאשמה זה חלק מהמעגל הזה ... בזבוז זמן, אשמה ,חוסר הצלחה

הדחיינות הזאת מתבטאת בעוד נושאים בחיים?

ושרשרת אליי בטעות?

מה שעזר לי -

להיות סלחנית כלפי עצמך. זו את כרגע, רגשי אשמה ויסורי מצפון על כל יום ויום לא מקדמים. מותר לפעמים להימרח ולהיות פחות יעילים. מותר לטעות ומותר להודות שאנחנו לא יודעים משהו. זו עבודה בשינוי החשיבה, אבל זה אפשרי.

למצוא מה הזמנים היעילים שלך. כשאת כן יעילה, באיזו שעה ביום זה קורה? אצלי זה ב10-15. אני מראש לא מתחילה לשבת על דברים קשים לפני וברגע שאני רואה שעברתי את שלב היעילות אני נותנת לעצמי הפסקה ארוכה. אחר כך לפעמים יש עוד זמן יעיל, אם נחים מספיק.

לכתוב על דף את המשימות שצריך לעשות היום ולהרים לעצמך על כל משימה שסיימת. גם אם היו 20 משימות וסיימת 5, זו הצלחה. לאט לאט תלמדי את עצמך לסיים יותר משימות וגם להיות ריאלית בכמות שאפשר להספיק ביום.

לזהות מתי הגלישה היא התחמקות ממשימה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמך "אני מתחמקת מלהתקשר לשמוליק ולכן מוסחת" ולבצע את המשימה שהתחמקת ממנה. אפילו דבר קטן כמו לנסח טיוטה לבקשה משמוליק. העיקר להפסיק להתחמק

לא מכניסה את זה הביתה בשיגרה ולכן תקוע לי בראש שזה ממש ממש לא בריא

מכירה הרבה שבהריון לא מסתדרות עם מים ומיץ כן עובד להם. נכון שזה לא בריא אבל בהריון זורמים עם מה שהגוף דורש🙂

שתיתי כל יום 3 ליטר פטל,

ואחרי תקופה נהיו לי שיניים ורודות....

יתן לך ויטמין סי

אפשר גם סודה, חלב, בירה שחורה

חליטות של תה ללא קפאין (לואיזה, אפרסק, תפוח מה שאת אוהבת) ולשתות קר.

אפשר גם לקנות תפוזים סחוט

או סיידר תפוחים - תרכיז טבעי ללא תוספת סוכר

אפ אין סכרת הריון עדיף לשתות ממותק, זה מסוכן להתייבש!

כדאי למצות עוד אפשרויות -

תה קר

חליטות

מים עם לימון

ואת עם מניעה?

קטעים שלא תכננת

אחלה מתנה לשנה החדשה

תודה על הנקודת מבט!! הייתי צריכה את זה מאוד ❤️

נכנסתי גם להריון עם התקן לא הורמונלי..

מונעת עם דיאפרגמה 😉

חשוב לעקוב שההריון בתוך הרחם ולא חוץ רחמי

הריון חוץ רחמי שכיח עם התקן

רק טוב

כאמור, דיאפרגמה 😅

אם אפשר לשאול

איך מנעת עם הדיאפרגמה?

הלכת למתאמת? השתמשת בקוטל יחד?

כי אני גם עם דיאפרגמה ורוצה לדעת מה הסיכויים שזה יקרה לי 🙃

מוציאה רק 6 שעות אחרי...

ממש מקפידה וזה עובד לי מעולה כבר כמה שנים 😉

פירטתי למטה מה השתנה הפעם 🙈

ולי בדיקות של לייף היו אמינות.

אם את אומרת שיומיים לפני איחור היה שלילי ועכשיו חיובי, זה אומר שכנראה היה ביוץ מאוחר, ואז יכול להיות שלא השתמשת מתישהן בדיאפרגמה כי חשבת שאת כבר אחרי ביוץ?

בכל מקרה, בהחלט הפתעה. בהצלחה בעיכול🩷

משתמשת בדיאפרגמה בדרך כלל עד שבוע אחרי המקווה - ואז מפסיקה

(מהיכרותי עם המחזוריות שלי, הביוץ תמיד יום יומיים לפני/אחרי המקווה)

במחזור שעבר השתמשתי בפרימולט לכמה ימים

ובמבט לאחור זה כנראה שיבש לי גם את הביוץ הבא...

קיצר טיפשי שלא חשבתי על זה מראש

אבל כנראה שזה מה שקרה 🙈