אני כל כך חסרת סבלנות לילדים שלי.
כל הזמן מותשת מהם.
הם רבים מלא, לא מקשיבים, משגעים את השכל כל הזמן.
לא רציתי את הבית שלי ככה.
אין רגע של שמחה.
מהבוקר שהם קמים אני פשוט רק רוצה מהם שקט.
בעלי אותו הדבר.
אני לא מצליחה להיות איתם בנחת, להחמיא להם או לראות את הטוב. לא מרגישה את האהבה אליהם. מרגישה שהם מחרפנים לי את החיים, אני פשוט חסרת סבלנות וזהו.
איזה עצוב.
מתואמתכשהילדים מאתגרים באמת קשה לראות את הטוב שבהם...
יש לי כמה הצעות (מודה שלפעמים הן קשות ליישום):
* ליצור רגעים של אחווה משפחתית - טיולים משפחתיים, פעילויות משותפות, למשל עכשיו בפורים אפשר תחפושת משפחתית, להרים 'פרויקטים' ביחד...
* ביום-יום - לנסות להסתכל במודע על הדברים החמודים שבילדים, גם על הדברים המצחיקים. גם אם הדברים המצחיקים נובעים מהקושי שהילדים מייצרים (למשל, ילד שמתוך טנטרום של כעס צועק "אתם עולים לי על הצבים" במקום "העצבים" - זו כבר בדיחה חמודה שאפשר לצחוק עליה). כשמנסים להתמקד בטוב, במיוחד אם עושים את זה ביחד כזוג, זה כבר מעצים אותו יותר...
* אם יש קשיים מהותיים לילדים, שבגללם הם מחרפנים אתכם, כדאי ללכת להדרכת הורים טובה שתעשה סדר ותעזור לכם לטפל בהם. ברגע שתדעו איך לעזור להם, כבר רמת החרפון קצת תרד...
הרבה כוח!❤️
הזדמנויות להתמלא ולעשות דברים שעושים לך טוב ואת אוהבת.
אישה לא יכולה להיות כל הזמן במצב נותן ועושה בשביל אחרים ולהתמלא מזה
ובמיוחד עם ילדים קטנים שלא יודעים להעריך ולהוקיר את העבודה שאנחנו משקיעים עבורם.
כי אז אנחנו עצבניות, והם מרגישים את זה
מגיבים בהתאם
ואז זה לופ שלא נגמר.
לדעתי ומהניסיון שלי, זאת הנקודה.
למלא את עצמך שיהיה לך כוח לתת.
או עבודה שמחת אותך, תדירות גבוהה יותר של יציאות, ספורט, כל דבר שממלא אותך ולא שם אותך רק במצב של נתינה ושחיקה.
לי.
*גיליתי ששבת אצל ההורים מדי פעם עושה להם ממש טוב, פתאום אני זוכה לקצת נחת מהם.
*לשחק עם הגדולים במשחק של גדולים. הקטנים בד"כ מאבדים עניין ולוקחים משחק לעצמם.
לגמרי הגיוני
ילדים זה סיזיפי
במיוחד כשהם קטנים/ כשיש עומס
הסוד הוא לצמצם עומסים בחיים
לתכנן אותם לטווח ארוך
ככה שהעומס יופחת
ואז אפשר יותר להנות מהחיים/ מהילדים
ולא הולך
וכבר אין לי מוטיבציה
אני כל כך מקנאה בנשים שמחות ואופטימיות שעושות צחוקים ושטויות עם הילדים
מרגישה פסימית ועייפה
פתיל קצר ממש
מתחברת כרגע רק להומור של רביטל ויטלזון
אבל לא בקטע טוב
רק "סתמווווווווו"
דיכאון לגמרי יכול לכבות את הרגשות השמחים ואת הרצון לעשות כיף (עם הילדים ובכלל)...
לפעמים עוזר לי פשוט להרפות (שהחדר ישאר מבולגן, שלא יתקלחו כל יום ויקחו בעצמם אחריות על שיעורי בית).
ולפעמים מאמץ וחשיבה מראש (למרות שאין לי כחחחחח) מונע הרבה בלגאן ובעיות בהמשך (למשל אם אני אשחק עם הגדול משחקי קופסא בשבת (במקום לקרוא עיתון) אז הסיכויים שהוא יריב עם הקטנה מאד יפחתו. ואם אני אזמין לה חברה למרות שאין לי סבלנות לזה, תהיה לה תעסוקה והיא לא תציק.
אני רוב הזמן משדרת להם שפשוט לא בא לי לשמוע אותם
והם כל כך שואבים אותי
הם אלופים בזה
ואני רק חושבת על כמה אני דופקת אותם עם התחושה שהם מעיקים עליי כל רגע שהם פה
אם הם פחות יריבו כנראה שאת תהי פחות עצבנית ואז יהיו לך קצת יותר כוחות בשבילם ואולי זה יגרום להם קצת פחות לריב וככה לאט לאט המצב ישתפר. זה לא קסם ולא יקרה בבת אחת אבל חייבים לשבור את הלופ הזה. אם את מודעת למצב וחשוב לך לפתור אותו זה כבר צעד ראשון בדרך לשיפור.
אל תתמקדי ב"כמה אני דופקת אותם" אלא ב"איך אני עוברת את הערב הספציפי הזה עם קצת יותר נחת". כל פעם צעד קטן.
הייתי ממש במקום הזה ואני רק יכולה להגיד לך שזה יכול להשתפר (אצלנו היה מעורב בזה ריטלין אבל כל ילד וכל משפחה עם הסיפור שלה…)
הם לוקחים בכח.
אני למדתי כלל ממש חשוב- אם אנחנו נותנים לילד מעצמנו בלי שהוא ביקש עכשיו- הילד מרגיש מלא. הילד מקבל ומתמלא מזה, והצורך שלו התמלא וזהו.
אם הוא מבקש ואת נותנת- הצורך שלו לא נגמר ולא מתמלא...כי הוא לקח ולא את נתת.
אז ליזום כאלה נתינות, גם של יחס. זה גם נחשב.
למשל- את באה אליהם ואומרת - עכשיו אני מחלקת משהו טעים. הם קיבלו, ולא ירצו עכשיו עוד ועוד ועוד...
או ביחס- תשבי בסלון בצהרים ותזמי שיחה עם אחד הילדים איך היה.
או רעיון אחר- להכין לכולם שתיה נחמדה (תה? או אפילו סתם מים... מה שבא) ומשהו טעים ויושבים כולם יחד בסלון או בפינת אוכל. וככה את יוצרת להם חוויה נחמדה ואפשר לדבר בכיף.
בכלל- להגדיר זמן לדברים האלה ממש ממש עוזר! ככה יש פחות כאוס, הילדים גם בעצמם מגיעים רעבים ועייפים מהמסגרות, צריכים רגע אוזן קשבת או זמן רגוע בבית. אז במקום שיקחו ממך- את נותנת להם, בתנאים שלך וביכולת שלך.
זה באמת שווה את זה כשאני מצליחה וזוכרת לעשות.
לא תמיד הולך ולא תמיד אני על זה...
פעם הרגשנו כמו שאת מתארת, לחץ עומס ואין שמחה ואין סבלנות.
יצאנו, כל המשפחה הגרעינית, לאכסניה לשבת.
שבת שלמה שבעלי ואני לא הגשנו, פינינו, ניקינו.
היה זמן להתפלל בנחת, לצאת עם הילדים לטיול קצר אחרי הארוחה... להיות בנחת.
וגם אמרנו לילדים שנוסעים לשבת לנוח, להתפנק ביחד.
וזה החזיר את הנשימה.
אני קצת חששתי לשלם כל כך הרבה "רק על שבת" והתלבטתי עד שבעלי לקח את ההחלטה והזמין.
אחר כך כבר לא התחרטתי בכלל...
כשאני במוד הישרדותי "רק לעבור את אחה"צ הזה, שנגיע לשלב כבר שילכו לישון" אז אני עצבנית יותר, והן מצליחות לשגע אותי, וכל שניה נוצרת מריבה, או שהן מחפשות מה לעשות או משהו כזה..
וכשאני משנה פאזה והופכת לאקטיבית "בואו נעשה עכשיו ככה וככה" דברים נראים אחרת.
עכשיו אפילו אם אני אקטיבית ל10 דק אז הילדים זכו ל10 דקות של משהו כיף, נעים וחיובי.
רעיונות לדברים שאפשר לעשות-
מוסיקה ולרקוד יחד- לכמה דקות, במיוחד עם ילדים קטנים. חודש אדר זה תירוץ מצויין להתחיל את זה.
לשבת לשחק איתם משחק קצר- לבנות מגדל במגנטים/ להרכיב פאזל לא גדול, סבב אחד של משחק כלשהו
לשתף במטלות הבית בצורה חוויתית- לפרוש את כל הגרביים היחידניות ולעשות תחרות מי מוצא יותר זוגות. או להעביר ביחד כביסה מהמכונה למייבש.
עכשיו שוב, ממש ממש לא תמיד אני מצליחה להכנס למצב הזה. אבל כשאני מצליחה להגיד לעצמי, יאללה עכשיו 10 דק, רבע שעה את עושה משהו ביחד איתם, גם אני בסוף נהנת יותר מהזמן הזה
חיבוק ענק!
את לא מוזרה,
את לא הזויה,
את לא חריגה,
את לא אמא רעה, אישה רעה, אדם רע
חשוב ממש לשמוע את זה ולשהות רגע במציאות הזאת!
לרוב, המציאות טופחת לנו בפנים. אנחנו שומעות מהצד ורוצות בית שמח של תורה קדושה ושמחה יהודית,
כשבפועל זה ילדים שרבים, כביסות כלים מחלות טיטולים ועבודה.
זה הפך הטבע, זה צריך לעבוד ולחפש את השמחה והאושר, לרוב האנשים,
במקום הסזיפי הזה.
יש דרכים לפעול ולבודק, האם את במצב של הנעה לפעולה, או של שיתוף ופריקה?
כן אניח פה דבר אחד שחשוב לדעת,
הרבה פעמים זה משהו טכני, כמו גלולות הורמנליות שמשבש את כל המערכת,
אומרת מנסיון אישי.
ועוד דבר שממש ממש ממש חשוב,
דווקא מהמקום הזה,
לא לחשוב איך לעשות טוב לילדים אלא איך למלא את עצמך.
מה ממלא אותך, מה משמח אותך?
הצפת אותי עם המילים החמות והמכילות
כן אולי אני גם הורמונלית
ובתקופה שפחות אוהבת את העבודה שלי
מנסה למלא את עצמי
לא כל כך מצליחה
לפעמים זו עבודה בפני עצמה
ואין מספיק משאבים
צעד קטן כל פעם.
תניחי לייסורי מצפון ואידיאלים בצד.
תחשבי איך את מפנה לעצמך זמן כל שבוע, זהוא רק שלך וממלא רק אותך והכל מחכה.
שעה או שעתיים או ערב שלם.
את תראי איך רק עם הצעד הזה דברים יתחילו להסתדר.
ואז תהיה לך גם פניות לחשוב לעומק על כל דבר בנפרד
וכמה כנות יש בך.
אני מרגישה ממך שאת רוצה לדעת שאת לא היחידה ככה, שיש עוד איתך בסירה.
אז שולחת לך חיבוק חזק חזק
וגם אני מרגישה לפעמים שקשה לי מאוד.
בעיקר כי האמצעי שלי הוא באמת נכנס לקריזות, בוכה וזועק עד לב השמיים
צאי איתם לגן השעשועים, שיוציאו קצת מרץ
וגם- לראות כל יום בקטן, בקטנטן ממש
לא- בית שמח
אלא- אני יותר רגועה היום.
אני מחפשת משהו נחמד שמישהו עשה (הכי בקטנה שיש)- ואני נותנת נשיקה\אני מודיעה לכולם על המעשה הטוב\אני משבחת אותו בפני בעלי
משהו שלך יש שליטה עליו.
ילדים- טווח שהליטה שלנו עליהם הוא מוגבל
אבל על עצמנו אנחנו יכולות לשלוט
יכולה להגיד לך שלפעמים האמצעי שלי מביא אותי עד הקצה ממש. ממש.
וזה לא פשוט. כי הגדולה צריכה עזרה בש"ב, והקטן גם שובב ומצייק לי על הקירות
בקיצור, שישו ושימחו
ותדעי שבאותו מקום ממש, שבא לך להתפרץ, לצרוח, לבעוט, לברוח
זה גם המקום שבו את יכולה להתהפך ולחזור לשורש
אני מגיבה ברוגע, כי אני מבינה שמרחב השליטה שלי מוגבל
ואני מבינה שזה לא יימשך לנצח
והילד כבר לא יזכור למה הוא בכה, אבל הוא יזכור שאמא היתה רגועה.
וגם זה לא תמיד קורה!!
אנחנו בני אדם, ואנחנו נשים, ואנחנו צריכות בעצמנו ביטחון, הכלה, חיזוק, מילים טובות
כדי שהמיכל שלנו יתמלא ונוכל לתת לילדים.
מבעלך את שומעת מילים טובות? חיזוק והערכה?
זה בהחלט מחזק מאוד
עם בעלי היחסים טובים
והוא כן מפרגן ותומך
אבל לפעמים זה מרגיש כאילו זה רק דוחק הצידה עוד את הילדים
כאילו הם גם מכבידים על הזוגיות ושנינו חסרי סבלנות אליהם ורק רוצים שיתנו לנו להיות לבד
אולי בעלי מושפע קצת מהאנרגיה השלילית שלי בעניין הזה
כי סך הכל רוב הזמן אני איתם
אבל הוא בא וממשיך מאיפה שעצרתי 🤦🏻♀️
כשאני תופסת את עצמי אז המחשבות שלע הן כאלה-
* כשאני עייפה מדי או רעבה- אני ממש חסרת סבלנות ואז אין אווירה רגועה... זה מבאס לילדים , במיוחד לקטנה... אז כדאי לנוח קצת, אפילו בספה לידם, ולאכול!
* כשאני רוצה לתקתק הכל כדי שישנו מוקדם והם לא מקשיבים - לשים לב להתחיל הכל מוקדם כדי שיהיה בנחת. להכניס למקלחות מוקדם לפני האוכל או שחלק ככה חלק ככה ואז לא יהיה עומס וצערות וגערות... אצלי הם לא מסיימים אף פעם לאכול ארוחת ערב אז מעדיפה ככה. עדיין עובדת על זה.
אבל מאז שמגיעים הביתה כבר תחליטי בליבך מתי את מכינה א.ערב ומתי מקלחות כדי שהכל יהיה בנחת ובלי צורך לתקתק. הרצון הזה לתקתק הכל מהר פשוט מוציא את כל האווירה.
* להיות במודעות על זה. כשאנחנו מודעים אז אפשר במקום- לעשות שינוי אפילו קטן. לחייך, לשאול איך היה בגן או בכיתה היום, להתעניין בש"ב או במשהו שהילד הכין.
בהצלחה!!
ונפשית
וכשאת לא בטוב קשה מאוד לייצר סבלנות ורוגע לילדים, ככל שאת תהיי יותר בטוב ויותר שמחה יהיה לך יותר נחת פנימית ואנרגיה לייצר תגובות נינוחות וסבלניות יותר
יש לך זמן לעצמך?
את עובדת?
את מתפנה לדברים שממלאים אותך?
דבר כזה הרבה פעמים קורה כשאנחנו כאמהות לא בפניות אל עצמנו, עמוסות טכנית ובעיקר רגשית.
ממליצה לך קודם כל לראות שטכנית יש לך את צרכייך: שינה, אוכל, זמן לעצמך
ומשם זה הרבה אנרגיות רגשיות שזה לימוד עמוק לדעת לנהל אותם. ככל שצוברים כעס אכזבה ותסכולים
עלול להווצר מעגל כזה של רוגז וחוסר סבלנות,
הילדים מגגישים את זה ומגיבים ואז נוצר עוד יותר חוסר סבלנות וחוזר חלילה.
רוצה לעודד אותך שזה בר שינוי.
ללמוד לתת לעצמך את מה שאת זקוקה כדי שתהיי פנויה ושמחה, פיזית ורגשית, עם ילדייך.
היו לי תקופות כאלה וודאי שבמצב כזה אין לך חשק ליזום ואת רק רוצה שיעזבו אותך בשקט.
המפתח הוא לשבת עם עצמך ולחשוב מה הצרכים שלך וכיצד הם מתמלאים. מה עושה לך טוב?
כנ"ל בעלך, תפתחו על זה שיח ותחשבו איך אתם עוזרים אחד לשני למלא את הצרכים, אם זה יום שהוא איתם שעתיים ואת יוצאת לסךורט/ ערב שאת בחוג.
אם יש יום חופשי ואת יכולה ללכת למקום שעושה לך טןב, מה טוב
אם זה לקום חצי שעה לפניהם, להתאפס ולכתוב לעצמך, לאוורר קצת, להיפגש עם עצמך.
ברגע שלך יהיה אוויר הכל יזרום ותמצאי חשק ועיניים טובות לראות את הטוב שבילדים.
עוד משהו מאוד נכון שכתבו לך זה לגבי הלחת ולתת של הילדים, כשאת יוזמת זה נראה אחרת, את פשוט לא במצב ליזום.
את המפתח, תדאגי שיהיה לך טוב!
ועוד עצה אחרונה, אבל היא סתם פלסטר. תעיפי את הפלאפון לאחרי הצהריים ותאמרי לעצמך, היום הזה מיקדש להם, אין לי שום תוכניות או שאיפות להספיק לזמן שקט עם עצמי, וברגע שתשחררי, תראי שאת הרבה יותר מגוייסת אליהם. וככה כל יום מחדש, העניין הוא שאם לא תטפלי בעצמך במקביל, את פשוט לא תצליחי לתחזק את זה.
בהצלחה!
אותי לימודי ימימה ממש הרימו
עכשיו לצערי לא יוצא אבל כן עושה טוב לשמוע פודקאסטים ערכיים וממלאים
וטיפול אם צריך זה לא מילה גסה. אם את מרגישה שאת לא אוהבת את הילדים שלך כנראה הנפש שלך מותשת ממש וצריכה כוחות.
מקווה שלא יהיה נפיץ מידי אבל שואלת באמת מתוך רצון להבין את הגישה.
היו כמה תגובות שכתבו שלא אוכלות משלוחים ביתיים כי לא סומכות על הכשרות.
עכשיו ממש התכווצתי לקרוא את ההודעות האלה.
בסוף המטרה של משלוחי מנות היא להרבות אהבה ואחווה, אז איך זה שאפשר בשם איזשהו הידור בכשרות לזרוק את המשלוח הזה לפח כלאחר יד? (אני לא מדברת על איסטנסטיות אלא על כשרות)
זה אפילו קצת הזכיר לי את הסיפורים מימי בית שני שהיו מחלוקות על טהרה וקבוצות שהחמירו יותר אז לא אכלו אחת אצל השניה בגלל המחלוקות וכולנו יודעות לצטט על מה חרב בית שני.
אצלי בבית הקפידו על כשרות מהדרין בהכל, בשר חלק, לא חלב נוכרי וכו' אבל כשהיינו נוסעים לסבא וסבתא שלי, למרות שההורים שלי ידעו שאצלם מספיקה כשרות רבנות- אכלנו הכל רגיל. אני חושבת שזה קשור לאיזו פסיקה שההורים שלי קיבלו בתחילת נישואיהם אבל בכל אופן יש פה איזה שיקול ערכי בתוך הפסיקה ההלכתית.
אני גם מכירה (מקווה שאני מדייקת) שאדם נאמן להעיד על עצמו, ואם אדם אומר שהוא שומר כשרות אז מותר לאכול אצלו (זה נכון כמובן רק במטבח פרטי ולא מסחרי- מסעדה וכו')
גם בסוף מה כבר מביאים במשלוחי מנות ביתיים- מאפים כאלה ואחרים בד"כ? מה כבר יכול להיות כ"כ משמעותי בכשרות? זה לא בשר, עוף וכו'.
וגם, נראה לי שבדכ גם אנשים שמסתפקים בכשרות רגילה (שהיא כשרה לחלוטין, חשוב לי להגיד), ישתדלו שהמשלוח יהיה באיזה סטנדרט שמתאים לכולם (נגיד חברים שלנו שתמיד מכינים משלוחים ממש שווים תמיד דואגים לכתוב שכל המוצרים מהדרין, כי הם עצמם ביום יום לאו דווקא משתמשים במהדרין)
בקיצור, חפרתי קצת מסביב אבל באמת אשמח להבין איך בשם הידור בכשרות, יוצרים התבדלות כזו ובעצם פוגמים ברעיון המקורי של משלוח מנות?
ובאמת שזה לא מופנה לאף אחת באופן אישי כביקורת. אני באמת אשמח להבין את הגישה שעומדת מאחורי זה
(ואני מדגישה גם שאני מדברת רק על העניין הכשרותי ולא על אלא שאמרו שזה מגעיל אותן מקטע איסטניסטי)
כתבת בסוף "אם זה ברמת כשרות שמאפשרת גם אעביר את זה הלאה לאדם שאוכל את הכשרות הזאת. אבל אני ממש לא אוכל משהו לא כשר מבחינתי."
ובעיני זה קצת צורם לכתוב באותו משפט שתעבירי למישהו אחר שאוכל את הכשרות הזו, ואחר כך לכתוב שזה 'לא כשר' עבורך.
גם לי יש כשרויות שאני לא אוכלת.
אני גם משתדלת להקפיד על כשרות מהודרת ולא אוכלת בכל מקום.
אבל אני לא חושבת שאפשר לומר שמה שאני לא אוכלת הוא 'לא כשר מבחינתי'.
כשרות ברמה פחותה יותר זו כשרות שנסמכת על היתרים דחוקים יותר, על קולות שקיימות בהלכה, וכדו'. אז אני בוחרת להדר ולא לסמוך על הקולות האלו, אני בוחרת לאכול דברים שאני יודעת שהם מותרים לכתחילה לכל הדעות (או לפחות לפי הפסיקה שלי מותרים לכתחילה). אבל גם מי שלא מקפיד על ההידורים האלו - לא אוכל אוכל 'לא כשר' מבחינתי, אלא אוכל אוכל בכשרות פחות מהודרת.
כתבתי פה כמה פעמים על הילדה שישנה ליד בעלי מידי לילה
לאחרונה חל משבר מסויים בזוגיות ויש ריחוק בזוגיות הוא מטופל בציפרלקס לחרדה בעקבות משבר מסויים
מה שלאחרונה מרגיש לי לא תקין לאחרונה שהוא מענג את עצמו כשהיא איתו במיטה למרות שהיא ישנה בזמן זה מטריד אותי
מתלבטת אם אני זו שלחוצה ורואה כלא תקין או אכן יש מה לבדוק
אני כבר תקופה סובלת ממש מאלרגיות
זה מתבטא בעיקר בגירודים חזקים בעיניים והמון עיטושים אחד אחרי השני
אני לא מצליחה להבין ממה זה נגרם. ניסיתי להחליף לסבונים וקרמים טבעיים אבל עדיין סובלת מזה
אני ממש רוצה לטפל בזה מהשורש ולא רק להקל זמנית ככה שלקחת אלרגיקס לא בא בחשבון מבחינתי
יש כאן מישהי שסבלה מדבר כזה ויכולה לשתף מה עזר לה?
אולי זה יכול להצביע על חוסרים מסוימים?
אני כבר חודשיים עם אלגיות
פריחה של משהו מסויים או בכללי
לי קרמים טבעיים גורמים יותר אלגיות מהאלה הקלסיים. שווה לבדוק גם
אבק (היה הרבה אובך לאחרונה)
ממש בשנים האחרונות
לא עליתי על הבעיה לצערי, חוצמיזה שלהישאר בבית ממש עושה לי טוב ואני שונאת את העבודה שלי חח
בימים שזה ממש חריף לוקחת אלרגיקס וזה עוזר.
גם שימי בחדר מכשיר אדים, האוויר היבש בתקופה הזאת גם לא טוב
ממה שאני רואה למזג האויר- אבק, פריחה יש השפעות דרמטיות על האלרגיה. לכן אני לא רואה איך אפשר לטפל את זה מהשורש. אצל הסובלים באופן דרמטי אלרג'יקס זה ממש הצלה, ומכיוון שיש דברים שהם בלתי נשלטים אני לא הייתי שוללת.
וחלק לא?
למה דווקא אני סובלת ובעלי לא, מהילדים שלי- בת אחת כן והשאר לא
בטוח יש לזה סיבה 🙁
כמו שחלק רגישים לחלב או לגלוטן.
תמיד קצת לפני חודש מרץ החגיגה מתחילה-----
ממליצה לשים לב: יש צמחיה שמחמירה (ברחוב מסוים למדתי לעבור לצד השני של הכביש, למשל..)
וכן את עבודות נקיון הפסח לבצע עם מסכה על האף
ולפעמים אין מנוס מאלרג'יקס.....
שלא לוחץ על הבטן אבל מסדר את כל המסביב?
לאירוע שיש לי בקרוב והייתי שמחה שיהיה לי משהו כזה..
חיפוש קטן בגוגל הראה שזה לא נפוץ ימתלבטת אם שווה הזמנה מנקסט, אם למישהי יש נסיון בזה
לה אתר?
אני חייבת חצאיות הריון ואין לי זמן לנסוע למלחה
אולי את יכולה לשלוח קישור?
סליחה על הנצלו"ש🙈
ואם את יודעת לומר אם המידות הן כמו המידות הרגילות שלי? לא רואה שאספיק להגיע לשם
בעיקר אהבתי את ההרגשה האסופה..
לא זוכרת את המראה
לגבי מידות - ההנחיה שלה זה לקחת את המידה הרגילה
בכל מקרה המיטה מבד מאוד נעים ונמתח
לבן שלי בן שנתיים יש ריח לא משו מהפה
אני מריחה את זה כשאני מתקרבת ובודקת (לא הייתי שמה לב סתם ככה)
אבל לכאורה גם לגננת זה קורה מדי פעם כשחמתלת/ מקנחת אף וכו
וחברים שלו יותר בגובה שלו אז אולי גם.
יש מה לעשות?
הוא מצחצח שיניים בבוקר בדרך כלל,
אבל בצהריים נגיד יש שוב את הריח- זה לא מהשינה
הלוואי והיה לי רעיון
מי מלח
בצל לבן פרוס בצלחת בחדר בלילה
לאף
אינהלציות של מי מלח
ובעיקר לדאוג שלא יהיה לו קר
הדבר היחיד שעזר לנו באמת זה שהיה שבוע מזג אוויר נעים חחח
הקטע שאני ובעלי הכי נקיים ונותנים דוגמא אישית בקטע הזה
זה מחרפן אותי
אז תגלי לי את הסוד..
לק"י
אבל זה נראה לי בא מהם.
הגדול בן 11.
האמת עד שלא ממש מזמן בעלי ואני היינו 'על זה',
ולכן היו מצחצחים כל ערב בצורה יסודית.
הזמן האחרון יותר שחררנו את זה לאחריותם, ולכן באמת אנחנו צריכים לעקוב, בת השמונה לרוב זוכרת מעצמה, בן העשר הרבה פעמים 'שוכח' אם אני לא מזכירה...
כל זה לגבי הערב, צחצוח של בוקר לצערי ממש לא מקפידים.
לשאלתך, אם הם לא רגילים להקפיד על זה, הדרך שאני מכירה להטמיע הרגל חדש היא דרך 'מבצע פרסים', פה ושם זה עובד וההרגל ממשיך גם אחרי שהמבצע נגמר, הרבה פעמים לא 🥴
אחכ הייתי מתזכרת להם כל פעם
עכשיו הם כבר יותר גדולים וכבר לא עוזר לתזכר.. בעיקר הגדולים בני 12-13
לא יודעת מה לעשות... יש להם מלא חורים..
שעד גיל 9 ההורה צריך לצחצח לילד
מעבר לזה בגיל גדול יותר אני מתזכרת שוב ושוב
לק"י
בת 5.5 לפעמים מצחצחת.
כשהם קטנים אני לא מתעקשת איתם.
והם לא תמיד או בכלל מצחצחים גם בערב. תלוי מי.
כמו שעושים קוקו בבוקר כל יום, ככה מצחצחים שיניים כל יום
אם אין להם את זה בשגרה, אפשר לעשות מבצע משפחתי.
מי שמצחצח שם לעצמו נקודה, כשהמשפחה מגיעה ל100 נקודות קונים משחק קופסה משפחתי או יוצאים לטיול וכד'.
אם את רוצה להאריך את הזמן שהם מתרגלים אפשר לעשות יעדים כמו מד גובה.
50 נקודות יוצאים לפיקניק
100 נקודות קונים משחק
150 נקודות יוצאים לחדר בריחה
200 נקודות יוצאים לצימר (אם ממילא מתוכננת חופשה משפחתית בקיץ אפשר לקשור את זה ביחד)
לילדים שאין להם בעיות קשב וריכוז יותר קל לשמור על שגרת בוקר ושגרת ערב.
האם את מקפידה לצחצח לקטנים? זה נראה לי הכי גורם לזה להיות מובן מאליו גם עבור הגדולים ועוזר לתחזק את זה.
וגם ביקורת שנתית אצל רופא שיניים.
מזכיר לכולם שעדיף להקפיד ולא שיהיו חורים בשיניים
ויש להם קשיי קשב וריכוז וכמעט כל פעולה אני צריכה לתזכר להם
כמה שניסיתי והנחיות וקורסים שעברתי כדי לגרום להם לבצע פעולות מעצמם זה לא עבד.. 😔
1. קונה מברשת ומשחה אטרקטיביים
2. מזכירה מדי יום בנעימות
3. מפתחת לילד מודעות להיגיינה ושמירה על בריאות השיניים
4. נותנת דוגמא אישית
הכל עשיתי
האמת אני קוראת אתכם ומתייאשת
כנראה שאני צריכה לבחור את המלחמות שלי וזהו
אם לכם יש מודעות גבוהה
כנראה שבעתיד הם יפנימו את ההרגל ויחקו אתכם.
אפשר גם לנסות לתת להם להריח את הבל הפה בבוקר
או להרגיש את הלכלוך שמצטבר
הוא לא ממש מוכן להכניס את המברשת לפה
וגם שלב למתקדמים איך מלמדים לצחצח עם משחה? או שזה בגיל גדול יותר?
הילדה לא מוכנה שנכניס לה את המברשת לפה
לא עם המשחה בטעם תות ולא בלי כלום
ואני מתחילה לראות קצת צהוב בקצוות של השיניים
הבן שלי עוד מוצץ את המשחה.
ובלי קשר, לא כזה מצחצח זה נורא?
אני קניתי לפעוט שלי מברשות קטנות כאלה עם אחיזה נוחה יותר לנסות אם עוזר יותר
יש גם מברשת אצבע כזאת שמלבישים על האצבע אבל היא יותר לתינוקות אז לא קניתי
משתדלת לעודד להצחיק לקרוא לגדולים שימחאו לו כפיים
לפעמים עושה גם כשמתנגד
ולפעמים לא
אחרי המון זמן שהזנחתי כי ממש התנגד ועייפתי ממלחמות
לק"י
אז יש כאלה שכתוב עליהן מגיל שנתיים, והן כן מתאימות מהשן הראשונה.
אבל אני לא זוכרת פרטים.
אנו נותנת להם לצחצח בעצמם. אחרי קצת זמן אומרת שעכשיו אני ומעבירה מהר את המברשת על שן או שתיים, עד שנמאס להם. ככל שהם גדלים אני מצליחה לעשות צחצוח טוב יותר
משחה כיום זה מהשן הראשונה כי שינו משהו בפלואוריד במי השתיה. המשחות שכתוב עליהן 2-6 מתאימות מגיל חצי שנה
לי עזר בגיל הזה-
לתת לילד לצחצח לבובה ואז אני מצחצחת לו.
לעשות הצגות תוך כדי- וואי יש לך טרקטור בפה, צריך להוציא את הטרקטור!
ואני מצחצחת עם משחה של ילדים מהתחלה, הם אוהבים את הטעם.
אני אוהבת הומור שחור במידה. אבל לא אהבתי....
פותחת, מתנצלת על הייבוש.
זאת םשוט המציאות
ויש אשכרה נשים שזאת הלידה הראשונה שלהן וככה הן חוות את זה בדיוק
את החוסר אונים
את החוסר בעזרה
ואת ההרגשה שנגמרו לך החיים
לק"י
אני חושבת שהעניין הוא אם זה בא להציג מצב מסויים או לצחוק עליו.
אם לצחוק, בעיני זה לא משהו בלשון המעטה.
שיושבת עם תינוק בן 3 חודשים בגינה ואז ניגשת אליה איזו אישה קצת מבוגרת ודוחפת את האף- קצת קר למה הוא בלי גרביים?
ואז היא מתחילה לענות לה קצת בציניות קצת לפרוק את כל הבעיות שלה והאישה השניה כבר רוצה לברוח 😅
גדול.
אהבתי
האמת? נראתה ונשמעה בול כמוני ואפילו לא הייתי בדיכאון
לא נעימות לאוזן שנאמרות בסרטון (כמו למשל שנאמר בטיבעיות "כנעט הרגתי את הילד" ועל זו הדרך, נאמר שלוש פעמיים.
לי זה צרם!!!
מה לעשות אם באמת אין להורה שיקול דעת. פעם יצאתי עם ילדים בסוף אביב , היה חם לכל הדעות וראיתי אישה לבושה גופיה ותינוק שלה בחליפת פוטר , כובע חם ושמיכה .
שתקתי כמובן אבל ברור שילד שלה סבל.
מה עוד ? אם אני יוצאת עם תינוק בקיץ , אני חייבת לכסות אותו כמה שיותר עם בגדים דקים ולא לשכוח קרם הגנה אחרת הם נשרפים מהר מאוד.
פעם גם פגשתי אישה בחורף ירושלמי , היא עם מעיל , תינוק בלי גרביים.
אני לא מעירה אף פעם אבל ברור שאלו לא היו מצבים של סתם שכחה בגד כי היה חם כשיצאה או לבוש טיפה יותר חם כי יצאו מוקדם בבוקר והיה קר עדיין.
וזה ממש יפה
אבל אני חושבת שלהעחר להורה זה כבר גבול (עבורי לפחות)
אמא רוצה הכי טוב לילד שלה. ואחרים לא תמיד מודעים לשיקולים
הבת שלי ב"ה היתה תפוחה ברמות (מעל כל האחוזונים)
והיתה לי חברה שהתינוקות שלה מאוד רזים שכל הזמן דאגה שאלביש יותר את הבת שלי. ברור לי שזה נעשה ממקום טוב! אבל לצורך העניין, היא לא הכירה את הבת שלי ואת הצורך השונה שהיה לה לחום/ קור.
וחוץ מזה,
האם ההערה שלי תועיל או תזיק?
מצוות התוכחה היא חשובה מאוד, אבל בתנאי שהיא נשמעת. אם אני יודעת מראש שהיא לא תשמע אז מצווה לשתוק ולא להוריד לאמא את הבטחון העצמי
התינוק הוא של האמא הזאת והיא תטפל בו ותלביש אותו כמיטב הבנתה/ יכולתה.
גם אם חלילה התינוק יצא בלי גרביים וקצת קריר.
נו אז מה?
אז קצת קר לו, ופעם הבאה אמא שלו תדע להביא לו גרביים.
ואם מעירים לה ומקטינים לה את הביטחון העצמי לרצפה זה הרבה יותר גרוע.
אבל אמא לא אמורה לאבד בטחון עצמי מכל אמירה.
וגם בטחון עצמי מופרז זה לא טוב.לפעמים עדיף ללמוד מניסיון של אנשים אחרים ולא לצבור אותו בעצמנו
בדרך כלל אם אישה זרה תעיר לי
אני לא אקבל ממנה
מי היא? לא מכירה אותה למה שאקשיב לה?
וכן לקחתי ללב כל הערה ואמירה.
והייתי בטוחה שזה סוף העולם אם טעיתי.
(ולא בטוח שטעיתי, פשוט זאת שהעירה לי נתנה לי את ההרגשה הזאת).
ובהחלט רציתי ללמוד מניסיון של אחרים, אבל זו החלטה שלי ממי ללמוד ואיך ללמוד.
ובסוף, הלמידה הכי טובה היא פשוט הניסיון שאנחנו רוכשים בדרך.
אני לא מוצאת את השרשור האחרון
רוצה לקחת מעכשיו עד 19:30
חייבת רצינות אז צריכה לכתוב את זה איפשהו....
אולי אפשר לפתוח שרשור חדש?
לקחתי באמת כמה שעות בבוקר ושעתיים אחהצ.
שמחה לומר שזה מתחיל להיות חלק מהשיגרה והרבה יותר קל לשים בצד. עוד לא מספיק, אבל זה התחיל מכאן🙌
לא זוכרת בעל פה את השמות, אבל חושבת לעצמי שזה לעילוי נשמת הבנות הרשומות. אולי האמת כדאי שאעתיק את השמות לדף
הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.
זמן רנהמצטרפת ב''ה מעכשיו עד עשר.
ובשעות הצהריים- 2-4.
