הבן שלי בן שנתיים וקצת, הוא מדבר מדהים, אבל במקומות זרים הוא כמעט לא מדבר, רק מילים בודדות. אצל המטפלת שלו הוא מדבר בקושי בקושי במילים, משפטים היא לא שמעה, היא נדהמת כשאני מספרת לה על דברים שהוא אמר. בבית של חברים הוא לא יוציא מילה או ילחש לי בשקט, אצל סבא וסבתא הוא יתחיל לדבר רק אחרי איזה שעתיים שלוש שאנחנו שם, אבל אחר כך הוא כן מדבר אצלם שוטף.
חשבתי בכיוון של אילמות סלקטיבית. הוא ילד רגיש וגם היו לו הרבה שינויים השנה (לידת אח...)
אבל לאחרונה (כבר הרבה זמן) הוא ממש לא רוצה ללכת למטפלת שלו, ממש מבקש לא ללכת, מסרב לצאת האוטו, בוכה כשמגיעים. פעם לא היה ככה, תמיד היה לו קשה להסתגל היינו נכנסים והוא היה עומד בצד כמה דקות עד שמפשיר ומתחיל לשחק. הוא מדבר על זה גם בבית, כבר מהערב הוא יכול לומר שמחר הוא לא הולך ומחר הוא נשאר בבית עם אמא.
הבוקר הוא שיחק עם דובי משחק מדהים, הוא ניהל איתו שיחה, דיבר איתו וענה במקומו (בן שנתיים ורבע, כן?) והוא אומר לו "מה קרה לך? אתה בכתה כל היום?" "לאאאא" בשלב הזה שלחתי לו נשיקה אז הוא שם לב שאני מקשיבה והפסיק את השיחה ורק חזר על המשפטים האלה "אתה בכית כל היום?" "לא..."
אז הדובי ענה שהוא לא בכה כל היום, אבל בכל זאת הילד ממש ממש ביקש לא ללכת והכריז שהוא לא הולך וסירב לצאת מהאוטו.
בסוף הוא אצל המטפלת שלו ואני בבית מלאת מצפון, אני בחופשת לידה (עוד רגע נגמרת) אז יש לי את היכולת להשאיר אותו והוא פצפון וכל כך לא רוצה ללכת אז למה אני מכריחה?
אבל נראה שטוב שם, גם בתמונות שהיא שולחת וגם ממה שאני שומעת מאחורי הדלת כשבאים לקחת אותו או להביא אותו, היא אחלה מטפלת ואני סומכת עליה. יכול להיות שהחיבור שלו איתה פחות מוצלח אבל היא בן אדם טוב וגם היא דואגת לו וגם מחבקת ומביעה אהבה. ואף פעם לא שמעתי אותה צועקת עליהם.
אז אני צריכה עצות, מה לעשות? להאריך חופשת לידה ולהשאיר אותו איתי? הוא יפרח נראה לי, לי זה יהיה קשה מאוד מאוד! או שאני צריכה פשוט שתרגיעו את המצפון שלי...
שרשור פתיחה של רבנית השנה
