עכשיו שוב מתקיים דיון על האפשרות לפנות יישובים בצפון. זה מחזיר אותנו אחורה – ממש לימים הראשונים של המלחמה, אחרי 7 באוקטובר, כשפינו (או התפנו) את כל היישובים בטווח של כ-2–5 ק"מ מהגבול, ובפועל השפיע על אזורים רחבים יותר עד 20 ק"מ בערך בגלל הירי המסיבי.
זה מעלה שוב שאלה כבדה עם חומר למחשבה: מה היה קורה אילו היינו נסוגים מיהודה ושומרון – כפי שדורש השמאל הקיצוני – והיינו מוסרים את השליטה שם? החמאס והחיזבאללה היו יכולים להשתלט על כל השטח, להציב כוחות וטילים במרחק אפס ממנו.
במצב כזה, אם היינו צריכים לפנות יישובים בטווח 15–20 ק"מ מהגבול – כמו שעשינו בצפון – זה היה אומר לפנות ערים שלמות כמו ירושלים, ראש העין, כפר סבא, מודיעין, ועוד עשרות יישובים וערים מרכזיות. מיליוני אזרחים היו הופכים למפונים, הכלכלה הייתה קורסת, והמדינה כולה הייתה נכנסת למשבר חסר תקדים.
זה בדיוק מה שמונעים ההתיישבות והשליטה הביטחונית בשטחים – מונעים מצב שבו האויב יושב 10–20 ק"מ מתל אביב וירושלים, ולא 100–150 ק"מ כמו היום.
