ועוד חברה שאני אוהבת. היא אמרה שבתקופה הזו היא, אצטט אותה "אשכרה בטוב"...איך??? זה בערך הדבר ה א ח ר ו ן שהייתי צריכה לשמוע עכשיו כשאני קרוב לעשר שעות עם הילדים לבד, שוכבת במאוזן כרגע כשבעלי סופסוף החליף אותי, לא יודעת מי אני ומה אני רוצה? לצאת להתאוורר? הלוואי, אין לי כח. לנקות לפסח? חייבת אבל מי בכלל מגיע לזה או יש לו כוח להתחיל לנקות בערב אחרי יום כזה? ספורט? אני עוד שניה בולעת את הבית מאכילה רגשית אבל אין לי בדל כוח או מוטיבציה ללכת. לנוח? כן-זו התשובה הנכונה. זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע.
הורגים אותי האנשים האלו שהתקופות של משבר, ולהיות בבית עם הילדים מוציאים מהם את המיטב! פריחה, התפתחות, חוסן.
היא יוצאת עם חברות, הילדים כבר גדולים והיא יוצאת לבית קפה עם בעלה, ובכללי נראה שהילדים שלה מחונכים, בוגרים, מגדלים את עצמם-תודה ששאלתם.
גילאים מגוונים, 4,8,12,14. אבל למען האמת, זה לא משנה, יש גם אמהות ל-5 ו-6 -ו10 בגילאי: 1,3,5,7,9,11 ועדיין, הן מסתדרות! ועוד נהנות!!!!! ומה עם זום שאלתי? לא צריכים תיווך? ומה עם תעסוקה? לא מטפסים על קירות? "יש להם חיים משל עצמם, מנהלים את הלמידה, פוגשים חברים...".
ומה עם ארוחות צהרים? הקשיתי. היא יוצאת עם חברות ומתאווררת בחוץ וגם עם הילדים. "טוב, כשתגיעי לשלב הזה עוד כמה שנים גם לך יהיה קל יותר".
רק הילדים שלי מקשים איפה שרק אפשר? לא רוצים זום, ואם נכנסים חייבים שאשב לידם, ואם אני הולכת? קמים, ואם אני בזום של עצמי? מפריעים לי ומנדנדים, ואם הולכים לשירותים מפחדים וצריכים אותי ומפחדים מהמצב, שתהיה אזעקה, ואם כבר יצאנו להתאוורר, משתוללים וצריך להפריד ביניהם וצריך להעיר להם ולא יודעים להעסיק את עצמם, וחברים? צריך לעבוד בזה.
בקיצור, לא הייתי צריכה לשמוע את זה. בכלל!!!! אנשים כאלו גורמים לי להרגיש קורבנית ואומללה, כאילו אני מפספסת משהו שכולם מבינים. כואב לי הראש, ואני מרגישה רע ולא רואים את הטוב באופק. יוחזרו מוסדות הלימוד לאלתר. איפה כל ההורים שאיימו להיכנס לאיראן ברגל אם צריך? אי אפשר לסמוך על אף אחד בימינו.
מדברים
