במאבק הקיומי על מדינת ישראל, נראה שהמרכז הפוליטי הוא אשליה. בפועל, קיימות שתי דרכים בלבד, והבחירה ביניהן תכריע את עתידנו.
אשליית הנסיגה והמדרון החלקלק
ההיסטוריה מלמדת שוויתורים טריטוריאליים אינם משביעים את התיאבון של הצד השני, אלא רק מגבירים אותו. ראינו זאת עם מצרים, שלא ויתרה על סנטימטר במלון טאבה גם אחרי שקיבלה את כל חצי האי סיני; ראינו זאת עם ירדן שעמדה על דרישותיה הטריטוריאליות מ-1948.
הבעיה אינה רק בהנהגה הרשמית, אלא בריבוי הפלגים: גם אם גורם אחד יחתום על פשרה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית ימשיכו את המאבק. במצב כזה, כל השקעה בשלום חלקי תרד לטמיון, והלחץ הבינלאומי והפנימי ידחוק אותנו לנסיגה מלאה – כולל ירושלים.
התוצאה הביטחונית ברורה: נסיגה כזו תהפוך 80% משטח המדינה ל"עוטף יו"ש". אחרי הטרגדיה של עוטף עזה, איננו יכולים להרשות לעצמנו להפוך את מרכז הארץ לחזית.
"זכות השיבה" ופירוק המדינה מבפנים
גם אם ניסוג לקווי 67' ונחלק את ירושלים, הבעיה לא תיפתר. אז יגיעו הדרישות הבאות:
דרישות הומניטריות: ערביי מזרח ירושלים ידרשו להישאר בתחומי "ישראל הקטנה" בגיבוי השמאל ובג"ץ, כדי לשמור על רמת החיים המערבית שהתרגלו אליה כאשר היו תחת שלטון ישראלי.
מימוש החלטות האו"ם: הקהילה הבינלאומית תשלוף את החלטות החלוקה מ-1947 ואת החלטות האו"ם על "זכות השיבה".
ביטול חוק השבות: תעלה דרישה לגירוש יהודים שעלו מאז 1948 כחלק מ"תיקון עוולות היסטוריות".
בקיצור: המסלול שמאלה אינו עוצר בפשרה, הוא מסתיים בפירוק המדינה היהודית.
הדרך לימין: ריבונות ועידוד הגירה
מנגד, האחיזה ביהודה ושומרון היא הכרח קיומי, אך היא מציבה אתגר דמוגרפי. סיפוח מיידי ללא שינוי בהרכב האוכלוסייה עלול להוביל לאובדן הרוב היהודי, בשיתוף פעולה של השמאל המקומי.
הפתרון הנדרש: עלינו לפעול באומץ לעידוד הגירה מרצון. בדרכי נועם, באמצעים כלכליים ובהטבות משמעותיות, יש לסייע לאלו שאינם מכירים בזכותנו למדינה להגר אל מחוץ לגבולות ארצנו.
זוהי משימה מורכבת שתיתקל בהתנגדות עזה מצד השמאל, אך היא הדרך היחידה להבטיח פתרון יציב וארוך טווח. בסופו של יום, כאשר מדינת ישראל תהיה בטוחה ויהודית ללא עוררין, גם מתנגדי המהלך מימין ומשמאל יכירו בנחיצותו.
