**7 באוקטובר 2023: אסון אסטרטגי או "אתם חשבתם עלי רעה - א-לוהים חשבה לטובה"?**
ניתוח אסטרטגי ארוך טווח של המלחמה ששינתה את המזרח התיכון
שנתיים וחצי חלפו מאז אותה שבת שחורה. הדיון הציבורי בישראל עדיין סוער סביב שאלת האחריות לכשל המודיעיני, הצבאי והמדיני. אך לצד ההפקת לקחים הטכנית והפוליטית, ראוי לבחון את השאלה הגדולה יותר: האם בלי היום הנורא ואיום של 7 באוקטובר 2023, מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל כיום (אפריל 2026) היה טוב יותר - או דווקא גרוע בהרבה?
התשובה אינה פשוטה, אך היא מחייבת מבט כנה על שני תרחישים אפשריים שהיו עשויים להתממש אלמלא האסון.
### התרחיש הנגדי: "הקונספציה" נמשכת
אילו צה"ל היה ערני יותר, אילו ראש הממשלה היה פחות ממוקד בהסכמי אברהם ובאיראן, ואילו המודיעין היה מפרש נכון את הסימנים - ייתכן שהמחבלים בעזה היו נרתעים או מובסים במהירות.
בתרחיש זה, **החמאס נשאר במלוא עוצמתו** - מתחמש, בונה מנהרות, ומאיים באופן קבוע על עוטף עזה ועל כלל המדינה. **החיזבאללה** נותר עם מאגר רקטות ענק ומנהיגות שלמה. **סוריה** ממשיכה לשמש כגשר יבשתי איראני ללבנון, כשהיא מחזיקה באלפי טילים בליסטיים וכבדים שמאיימים על מרכזי האוכלוסייה והתשתיות בישראל. ואיראן - שכבר הייתה קרובה מאוד לפריצה גרעינית - ממשיכה להתקדם ללא הפרעה משמעותית, תוך שהיא בונה עשרות אלפי טילים בליסטיים מדויקים.
גם אם ישראל הייתה יוזמת מבצע מנע או מגיבה במהירות, סביר שהמלחמה הייתה נגמרת כמו "צוק איתן" משודרג: מבצע קצר יחסית, ללא לגיטימציה בינלאומית או פנימית למלחמה ממושכת, וללא שינוי אסטרטגי אמיתי. המחבלים, כפי שראינו גם במלחמה הנוכחית, מגלים נחישות יוצאת דופן. הדיפה חד-פעמית לא הייתה מסיימת את האיום - הם היו חוזרים שוב ושוב.
### מה קרה בפועל - והשינוי האסטרטגי הדרמטי
המציאות שבה אנו חיים כיום שונה בתכלית. המלחמה הרב-זירתית שפרצה בעקבות 7 באוקטובר שברה את "טבעת האש" של איראן בצורה שלא נראתה מעולם:
- החמאס איבד כוח צבאי משמעותי.
- החיזבאללה נפגע קשות - הנהגה בכירה חוסלה, אלפי לוחמים נהרגו, ומאגר הרקטות הצטמצם דרמטית.
- משטר אסד נפל בדצמבר 2024. סוריה, שהייתה לפני המלחמה מאיימת על ישראל באלפי טילים בליסטיים וכבדים, איבדה כמעט את כל חיל האוויר שלה, וחלק גדול מהטילים הכבדים והמתקדמים יותר הושמדו.
- איראן עצמה הותקפה קשות ב-2025 (מלחמת 12 הימים) ובפברואר-מרץ 2026 (בשיתוף פעולה עם ארה"ב). תוכנית הגרעין נדחתה בשנים, מתקני העשרה ומשגרים בליסטיים נפגעו קשות, ועלי ח'אמנאי חוסל. הפסקת האש הנוכחית (אפריל 2026) משקפת מציאות שבה "ציר ההתנגדות" כולו נמצא בנסיגה.
במובן האסטרטגי הארוך-טווח, **הטבח שבר פרדיגמה מיושנת** של "ניהול הסכסוך" והוביל לשינוי דרמטי שהחליש את אויבינו יותר מכל מבצע קודם.
### הגורם האמריקאי: מביידן לטראמפ
רבים סבורים כי האופן שבו טיפל ממשל ביידן במלחמה - עיכובים באספקת נשק חיוני, גרירת רגליים והטלת הגבלות - תרם משמעותית לזעם הציבורי בישראל ובארה"ב. זעם זה, לצד תחושת החולשה האמריקאית, סייע ככל הנראה לבחירתו של דונלד טראמפ בנובמבר 2024. תחת טראמפ, אספקת הנשק שוחררה, והתמיכה האמריקאית הפכה נחרצת ומשמעותית יותר - מה שאפשר את הפעולה הנרחבת נגד איראן עצמה.
### "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה"
בסופו של דבר, כמו בסיפור יוסף, נראה כי מעשה רע ומתועב של אויבינו - שתוכנן להשמידנו - הפך, בדרך עקומה ומכאיבה, לגורם שהציל אותנו ממהלך אסטרטגי גרוע בהרבה. המחבלים חשבו שהם ימוטטו את ישראל. בפועל, הם שברו את הקונספציה הישנה והעירו את המערכת כולה.
אבל כאן חשוב להדגיש: העובדה שהתוצאה האסטרטגית ארוכת הטווח טובה יותר **אינה פוטרת** את המנהיגות והמערכת הביטחונית מאחריות כבדה על הכשל. זעם ציבורי, דרישה לאחריות והפקת לקחים מעמיקים - הם חלק הכרחי מהלקח ההיסטורי. דמוקרטיה בריאה חייבת יכולת לבחון את עצמה ביושר, גם כשהתוצאה הסופית "שווה את זה".
ההיסטוריה מלמדת שמכות כואבות לפעמים מעוררות עמים לפני שמאוחר מדי. אך המחיר - 1,200 הרוגים, חטופים, טראומה לאומית ולגיטימציה בינלאומית שנפגעה - היה יקר מאוד. השאלה הגדולה שנותרה היא לא רק "מי אשם", אלא איך מבטיחים שלעולם לא נזדקק שוב ל"ברכה במסווה" כזו.
