אז אני לא בטוחה שהיה לי דיכאון אבל אולי כן, לא בלידה הזאת אלא בלידה של הבת שלי השנייה לפני כמעט שלוש שנים. כאמור התפנינו למלון מעט אחרי שהיא נולדה כתוצאה מפרוץ חרבות ברזל, והיא הייתה תינוקת מאתגרת ברמות עד גיל חצי שנה רק ידיים צרחות (ברור לי שהיא ינקה ממני את כל הסטרס אבל יש לה גם ללא קשר טמפרמנט עוצמתי) הרגשתי כלפיה תחושות קשות ושהיא לא משאירה לי מקום לאח שלה הגדול (והשקט) ולא לדבר על זוגיות וכו, בקיצור עברנו תקופה לא קלה איתה ובכלל עם כל הפינוי. עכשיו ברוך השם אחרי הלידה הזאת יש לי חוויה מתקנת אבל תמיד יש לי מול
הילדה הזאת ייסורי מצפון, ממש מפחיד אותי שהיא שרוטה ממני כתינוקת, אסביר- אני אוהבת אותה אהבת נפש ואהבתי מגיל יום, אבל בגלל שהיא הייתה צורחת מלא וצריכה רק אותי בסיטואציה שגם אני הייתי חלולה בה (מלחמה חרדות עקורים מהבית), אז היום אם נגיד אני מרימה עליה את הקול בגלל משהו שעושה אז יש לי יותר מצפון דווקא כלפיה (גם כשהיא צריכה שיכעסו או עושה נגיד משהו מסוכן). וגם כשהיא בוכה אני מרגישה שאני לא מסוגלת לסבול את זה , זה מחזיר אותי לפעם איתה ומטרגר אותי ברמות. אשמח לשמוע המלצות לעיבוד של כל הסיטואציה הזאת (עדיף מטפלת בת ). תודה לכולן
