פעם היייתי בארץ יפהפיה - המון מים, בכל מיני מצבים, פרחים ענקיים (בר), אנשים יפים,

רגועים, גבוהים, תמירים, עם עיניים ספירים..

שהינו באחת מאכסניות הנוער שהיה בהם ספר אורחים גדול. המתאכסנים שהיו לפני

כן, כתבו שם באריכות והתפעלות את התרשמותם. גם אנחנו. ובאמת, היה מה להתרשם.

כל אחד כתב בשפתו, והיו שם מכל מיני מקומות בעולם.

פתאום, הופיעו שתי שורות בעברית:

על אף הכל ולמרות הכל, אני מעדיף את ירושלים.

האמת שזה היה רעיון גם של @נתקה...

אבל תודה🙏♥️

אבל פליז פסקאות פליייזזזזזז

אקרא בעז"ה.  גיט שעבעס!!!!!!!!!

במקום להתפזר ולכתוב ככל העולה על רוחינו. ואולי לא - אולי זה יצור תחרות

איזו שהיא. דעתכם.

כולם רוצים אותך.

מוכנים למות למענך.

להילחם.

רק עם אחד זכה בך.

זכה לבנות בך, להתקדש.

עם שעושה את כל זה בשביל לחיות לצידך,

להלך לשבילי גופך.

"אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני"..

ואיך אפשר לשכוח אותך אהובתי?

קריה יפיפיה משׂוֹשׂ לעריִך.

עטופה אבנים שספגו דמעות, גשם זלעפות, שמש מחבקת, תפילות המוניות.

אף אחד לא שואל מה מיוחד בך,

מעצם היותך את- כולם מתייחדים להיות הם.

מכוונים עצמם אלייך בכל תפילותיהם,

בעומקיי ביתך רוצים להלך ברגש.

רוצים לשוב. רצים שוב ושוב.

אל תבכי ארץ אהובה.

ושם נעלה. ונראה. ונשתחווה לפניך.

קירות ביתי

קירות לבי

קורות ביתי

ביתי קִירי

קורות חיי

רסיסי אהבתי

שברי משאלותיי

נֶחמתי

כולם שם לחושים

חלום זעיר ותקוותי

כתלי לבי

קירות חיי

לבי כותלִי

ביתי קירי.

ישנו מקום אחד, ושמו ירושלים.

אותו המקום אמצע העולם הוא, כל מי שיחפוץ, ימצא עצמו מרחק נגיעה ממנו. אך כדי לטעום ולהבין את סודותיה של העיר יש לעמול.

חומה לירושלים. סוגרת ומסוגרת. ושער נעול - חתום. ועוד שישה שערים לה, מצידם השני פורצת החוצה ירושלים במלוא עוזה ותפארתה.

אכן, ירושלים זו עיר מפותחת, קדמה ותרבות ברחובותיה. ובה בשעה אדם זקן רוכן על ספר בבית כנסת עתיק יומין ברחובה של עיר.

גם מלחמות רבות נסבו עליה, פעמים בין עמים שונים, פעמים בין דתות, ועיתים בין אחים שאבדה אחדותם. ואף על פי כן ממנה יפרוץ שלום בין עמים, בין דתות. וכן, גם בין אחים תשוב ותשרור האחדות מכוחה של העיר.

זוהי ירושלים שלי. עיר המחברת יחדיו. מחברת בין חלקיה ורבדיה השונים, מחברת בינה וביני, מחברת ביני לבינך.

ממנה יבוא השלום. השלמות.

בוקר אחד אני קם בבוקר ונוסע לעבודה. הר חוצבים דאז. עוד מלפני הכניסה לעיר פשוט עומדים.

אפשר להתעצבן ולהגיד שאני מאחר לעבודה. אפשר להתחרפן..

ואפשר פשוט להגיד אשרינו שזכינו.

ואז לרדת מהאוטובוס ולקחת שני גלגלים בתקווה שהם יקדמו אותי יותר מהר ליעד.

ירושלים. שירים, סיפורים, מרחצאות דמים,

צעקות רוכלים פטפוט נערים צעקות חיילים.

ירושלים. ריחות בשמים, דנדון פעמונים,

קריאות מואזין, אבל.. משהו חסר..? ילדים שואלים.

אולי. אולי משהו באמת חסר. כנראה.

ייתכן שמה שחסר הוא יהודים, כן.

לא כאלה, כאלה שרוצים ששינוי שיקרה.

שיהיה להם גם רעש ייחודי בעיר, שרוצים להשתכן.

נחלי הדם והעשן, אבני הבניין המנופצות,

צווחות כל מי שאותך ירושלים אי פעם אהב,

דמעת אמהות שכולות, טרטור רובים ומרגמות,

והכל, כולל הכל, ירושלים, הכל לשווא.

בצריח המסגד מואזין קורא בעוז,

דנדון הפעמון מהדהד מכנסיות ומנזרים,

אבל אלו שדמם הקיזו עלייך, אחרונים בך לאחוז,

דווקא להם אין רעש ייחודי בתוכך, כמו היו זרים.

האם קול נבל עשור ומצילתיים המנגנים?

אולי זו סוף סוף מקהלת הלוויים?

ושמא זו תקיעת השופר המהדהדת מקדשי הקודשים?

מהו הקול, הייחודי לנו, היהודים?

המשתלשלים רכות מעל קירות אבן לבנה מתמסרת,

הכותל, עדיין רק כותל אבל סימן לבאות, זו תקווה(כן כן למרות שאתה רוצה שלמות וע כ ש י ו), זה

האמהות הדוחפות.עגלות עם תינוקות, כשלהקה שלמה של זאטוטים בגילאים קרובים

מקיפה אותן;

 זו  צפירת השבת, זה הכהנים המתאמנים, זה האנשים

שלא נראים דתיים אבל הם כן, זה הסיסים השחורים, גדולי העיניים

המבצעים לולייניות שמחה ומוקפדת

לפני לכתם לישון, זה היונים בגומחות הכותל (יש אחת לבנה 

לגמרי), זו התקווה המורגשת באוויר, זו גם המועקה,

המתח, שאלת המתי הנשמעת ללא קול,,

 זה הר הטומן בחובו גדולי עולם, צדיקים, תלמידי חכמים,

עושי דברו, זה תימני זקן המגיח משוק מחנה יהודה, נושא

בשתי ידיים מגויידות,  שני סלים גדושים, שאגודת ריחן

צפופה, נעה קלות למעלה;

הערבים הצוננים החותמים יום שרבי מעיק, זה האוויר הצלול כיין

זה כתובות נושנות על משקופי הבתים, בגאולה, מקור ברוך,

זו אפילו התחנה המרכזית שמשדרת משהו שונה מהשאר

ושמייד בכניסה מוכרים כיסויי ראש לנשים יהודיות...

זה כיכר השבת, זה כהן מהחמוצים שבזמנו הוא או אביו

הכניס אותי לחדרו של הרב כדורי זצ"ל, זה המכונית

הלבנה של הנ..נח...נחמנים עם הכיפות הסרוגות

הגדולות הלבנות, שמרקדים עליה, לצידה, בקולי

קולות....

בירושלים מבטאים 200 בצורה המיוחדת רק לה,

ומשחק הקלאס, נקרא כאן ארץ

ולגלעיני המשמש קוראים כאן.....שכחתי,

אולי גוגואים? אבל לא כמו במקומות אחרים בארץ.

זו עיר ש...עולים אליה, ואם נוסעים למקום אחר,

אז... יורדים. וגם בתוכה, עולים ויורדים, כי

זו לא עיר פשוטה, חלקה, עם רחובות ישרים,

ושדרות עצים גזומים בכפייה.

זו עיר שאתה צריך להתאים לה

לא היא לך. וזה לוקח זמן, כי היא בוחנת את

אלה הרוצים להישאר בה, בשבע עיניים,

בקפדנות, בלא  לפסוח על שום פינה, שום פינה....

וכשהיא מגיעה (בטובה) למסקנה

שאפשר מגיע לך לחיות בה, 

 היא מואילה לחשוף

בעדינות את חמודותיה, היפים,

המשמחים, החמימים.....

(ואתה, העולה החדש אליה

עוד חשבת שהיא...קשוחה!)

זו עיר היודעת, הרבה יותר ממך,

מאיתנו, מתי נכון לה זמן הגאולה

 ואי אפשר, ממש אי אפשר!

ללחוץ.

כי עדיין, אתה שלה,

לא היא שלך.

הכי רחוק שהגעתי פעם היה לדמיין את ארון הקודש כמו תעלה סודית שאין לה באמת תקרה אלא צינור כלפי מעלה - ההסתכלות שאתה מציע היא מעניינת. אולי אנסה להתפלל כך את התפילה הבאה שלי.

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם