נשואין זה סטטוס, מעמד חברתי.

רווק שרוב אנשים בגילו כבר נשואים חווה בקלות דחייה או התייחסות שונה לכל הפחות, בגלל שהוא עדיין לא נשוי.

בדרך כלל התחושה הראשונית שאני מקבל מהסביבה היא לאו דווקא זלזול אלא שאנשים לא יודעים איך להתייחס לזה. אובר רגישות כזאת, של אסור לדבר איתי על זה ואם מדברים על זה אז צריך להיות מאוד מאוד רגיש וללכת על ביצים.

התחושה הראשונית היא תחושה של שונות. תחושה כזאת מביאה אותי לפעמים לזרות וחוסר בטחון ועוד תחושות לא נעימות אבל הרבה פעמים זה רק נשאר בזה שאני שונה. זה גם לא הכי נעים אבל מקווה שזה נעצר שם בגלל שאני התרגלתי ואולי גם למדתי להתמודד עם זה עם השנים.

באמת אני מסתובב יותר עם חבר'ה רווקים ולכן זה לא פוגש אותי המון ביום יום.

כבר יש לי תחושה שאני מכיר את הסטיגמות אז פחות נבהל מזה כשזה פוגש אותי, כי יש בי סוג של מוכנות לזה. 

ב"ה מרגיש גם פידבקים חיוביים של רצון לעזור בהצעות וברכות.

שאלה מעולה, תודה!

בכיף דוד

אני חושב שזה מגיע מהמקום שאדם לא נשוי הוא לא מיושב בדעתו ורק כשהוא מתחתן מקבל עליו עול ויישוב הדעת והוא במקום יותר רגוע, מרגיש לי שיש קשר עמוק בין השניים

לא כל כך הבנתי.

מה הקשר בין מה שאמרת לזלזול על ידי החברה?

בכל מקום שאני נמצא מכבדים אותי נורא וגם לא שואלים אותי לגבי הנושא

נראה לי שאני משדר מגניבות או משהו כזה

אהלן דוד, אני חושב שזה יקרה במקומות יותר דתיים ופחות בחברה שהיא חילונית, וזה גם מאוד מובן ומתיישב

למשל מה שכתבתי בפתיחה, אם הייתי רואה ילד בן 20 נשוי עם ילד או שניים, בעיניי הוא היה שונה מבחור רווק בן 20 או 21 או 22 וכן הלאה וכן הלאה, כשאדם מתחתן הוא מקבל משהו מעבר לחתונה, כשהופך לאבא-בכלל, כבר יש לו בית.

דמיין סיטואציה של בני דודים, כולם בני 20 פלוס גדלו ביחד בבית של הסבתא וכו וכו, ותמיד בטיולים משפחתיים היו לוקחים חדר משותף להם ומסתלבטים כל הלילה- והופ, ברוך השם אחד מהם התחתן, והוא נניח בן 22, הוא כבר לא ישן איתם בחדר מן הסתם, הוא כבר לא חלק מהסתלבט שקורה שם הוא כבר בעל משפחה יש לו מחויבות הוא כבר לא "ילד" כמוהם ככה זה נראה לי מהצד לפחות, וזה משהו חיובי אגב

ובלי קשר דוד, מי לא אוהב חתולים?

(אני)

וכו

גם בחברה דתית וגם בחברה חילונית אני חושב שהכל תלוי במה שמקרינים.

וגם לעניות דעתי החתולית האובייקטיבית חתונה או הורות אינם מדד לאחריות בעיניי כלל וכלל במיוחד לא בשנים הראשונות ואכמ"ל.

אפשר להיות עשיר בלי שקל על הנשמה ואפשר להיות מגניב ומכובד גם בלי להיות נשוי. זאת עניות דעתי החתולית האובייקטיבית. תודה.

מסכים מאוד עם המשפט הראשון שלך אך הוא אינו סותר את הדבר שאנוכי הקטן מדבר עליו.

ולגבי הורות שאינה מדד לאחריות-אשמח לשמוע מדוע, דעתך החתולית חשובה לנו מאוד🫶

ולגבי הסוף, אני גם מסכים. אבל לא בזה עסקינן, וודאי שזה שאדם הוא רווק לא אומר שהוא עלוב ח"ו או משהו כזה. אני מדבר מצד המציאות נטו, קח למשל את הרב מאיר אליהו שליט"א..אפשר להבין את מה שהוא דיבר עליו, הוא התחתן בגיל מאוחר, תחשוב שהייתה לו קהילה, אנשים היו באים אליו לברכות לפרי בטן או לסדר שלום בית והרב עוד לא נשוי זה כן עושה משהו בלב-לא שחלילה יש משהו לא בסדר ברב פשוט עצם המציאות הזאת אינה נעימה וד"ל.

יום נעים לו

תראה כחתול זמני שלמד לדבר עברית אני מייצג נישה מאוד מסוימת בחוויה הקיומית. ועדיין נראה לי שעם מספיק צ'יל וקוּל אפשר לא להתבאס כלל מאי־נעימויות שכאלה.

לגבי הורות איננה מדד לאחריות יש די והותר הורים עם אפס אחריות, רבים כמו ילדים, משתיקים ילדים בגיל חצי שנה עם סמרטפון געוולד (כמובן הם צופים רק בשיעורי הרב מוצפי שליט"א בביכנ"ס מוסאיוף אבל אינו דומה... וכו'...), אפס בהתנהלות פיננסית או תלויים בהורים ועוד היד נטויה

זאת לעומת רווק שיודע שכרגע הדבר הנבון מבחינה כלכלית / פסיכולוגית להמתין קצת עד שהשטח יתבהר ולבנות הכל בעתו ובזמנו

איני סבור שדבר מדבריך סותר את דברי אנוכי הקטן.

ולגבי ההורים-אם לזה התכוונת אז וודאי. במוחי הקודח היה משהו אחר. אבל אתה גם לא יכול לצאת מנקודת הנחה שהכל חייב להיות מושלם כשבא ילד לעולם-לומדים את זה, כמו כל דבר בחיים, וזה סבבה לגמרי.

פשוט אני לא חושב שעצם זה שזוג החליט להתחתן ונולד להם ילד פתאום הופך אותם לאחראים ונפלאים

במיוחד לאשה אני חושבת. זו מסגרת מכבדת. זה מרחיק כל מיני נודניקים.

וגם על האיש כתוב שכל מי ששרוי בלי אשה, והוא רק חצי וכו'.

אז כנראה שזה הגיוני שזה עלול להתבטא כך בחברה: אתה/את מקסימים, חכמים, טובי לב,

אנשים נהדרים, אבל....את תפקידכם העיקרי עדיין לא הגשמתם.

חושבת כך.

זה נורמלי לרצות להתחבר עם הצד השני, וכמובן על ידי נישואין. העכבות, חששות, סיבוכים, קליפות.....מונעים מאיתנו ,

לעשות מה שצריך לעשות. מה שהשם רוצה שנעשה.

אין צורך לטרוף אותי. יודעת שתהיינה תגובות כועסות.

בוודאי ישנם חסרונות כמפורט. אבל בכל הנושא של כבוד ורגשות נחיתות אין זה שייך.

לא מתוקף תפקיד החברה לומר את המובן מאליו כשאין בכך שום תועלת או משמעות.

מעטים מאוד האנשים שאינם רוצים זוגיות באופן גורף.

רובם או ש:

– לא מסתדר להם כרגע בכלל כלכלית / נפשית / לימודית / חתולית (חלקית בידי שמיים)

– או שאין הצעות, או שההצעות לא מתאימות (בידי שמיים)

– או שיש תסביכים כאלה ואחרים שהם בתהליך לברר אותם כתוצאה מ: חוויות שהם חוו (בידי שמיים) נטיות אופי מובנות (בידי שמיים)

ושוב מדברים כל הזמן על תפקיד ורצון ה' ומצווה ומעלות רוחניות

אבל בסוף אנשים מתחתנים בגלל רצון להתחתן

אם הכל היה לשם שמיים תרנגולות לא היו מטילות ביצים והעולם היה חרב.

שלא "מגיע" להם זלזול או לנדנד להם. הכוונה שההתייחסות לכך היא כנראה טבעית ומובנית בנו

ולא תעזור אף תנועה לשחרור זה או אחר כדי לסלק את זה. כשרואים רווק/רווקה שעדיין לא

נשואים, והם קצת גדולים, אז מייד מרגישים צורך לחשוב אם אפשר להכיר להם מישהו.

לא?

חושבת שצריך לעשות הכל כדי להתחתן, כדי להקים בית. הכל - לא הכוונה שעושים דברים

הזויים ונופלים לאדם הראשון שמציעים - אלא אולי לדעת על מה אפשר כן להתפשר, מה

הכי חשוב לנו, לא לדחות אחרי פגישה ראשונה (אלא אם כן זה ממש ממש בלתי אפשרי)

ולטפל בעצמנו - יש היום הרבה יועצים העוסקים בכך, אני חושבת - לא להזניח. מודעות

מאוד חשוב.  כן, במידה וזה סביר, לא לפחד לקפוץ למים....

להיות לבד, אפילו אם זה כיף, בגיל מבוגר - זה כבר פחות נחמד. הבדידות.......

יש לי נטייה ברורה לא להתערב (וגם לא להתעניין) בחיים של אנשים. אבל אולי זה כי אני לא כל־כך ישראלי בתרבות.

לגבי להיות לבד, הסבל שראיתי שאנשים עוברים במערכות יחסים, איני יודע אם גרוע פחות מאשר להיות לבד.

חריש עמוק, שאין לי ספק שאם עושים אותו נכון, האדם יוצא מאוד נשכר מזה. מאוד.

כן. והבדידות....כשמתבגרים....

לא יודע, זה לא אומר לי כלום. למרות שזה כנראה כן אמור. אבל איכשהו זה באמת לא מעורר בי דבר.

1. השלמה הדדית ("עזר כנגדו")

לכל אדם יש חוזקות וחולשות. בקשר זוגי, בני הזוג משלימים זה את זה. מה שקשה לאחד, עשוי להיות פשוט לשני. השילוב הזה יוצר יחידה אחת חזקה יותר, המסוגלת להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה וטובה בהרבה מאשר אדם לבדו.

2. תמיכה רגשית וחוסן נפשי

החיים מזמנים תקופות של עומס, מתח או אי-ודאות. הידיעה שיש אדם קרוב הנאמן לך, שמקשיב, מעודד ותומך, מעניקה חוסן נפשי רב. מחקרים רבים מראים כי אנשים הנמצאים במערכת יחסים יציבה ותומכת נוטים להיות בריאים ומאושרים יותר.

3. יציאה מן ה"אני" אל ה"אנחנו"

חיי זוגיות דורשים מהאדם להתפתח מעבר לדאגה לצרכיו האישיים בלבד. זוהי הזדמנות פז לצמיחה אישית:

פיתוח האמפתיה: היכולת להבין ולהרגיש אדם אחר.

לימוד הנתינה: השמחה שבלהעניק לאחר ללא תמורה מיידית.

שיפור המידות: סבלנות, ויתור והקשבה הופכים לחלק מהיומיום.

4. תחושת שייכות וביטחון

בעולם גדול ולעיתים מנוכר, הזוגיות היא "נמל הבית". היא מעניקה לאדם מקום שבו הוא רצוי, מוערך ואהוב כפי שהוא. תחושת השייכות הזו היא צורך אנושי בסיסי המעניק שקט נפשי וביטחון עצמי.

5. שותפות ביצירה ובבנייה

זוגיות היא פרויקט משותף. בין אם מדובר בניהול משק בית, רכישת נכסים, טיולים או הקמת משפחה – כל הישג הופך למשמעותי פי כמה כשחולקים אותו עם שותף לדרך. היכולת לומר "עשינו זאת יחד" מעניקה סיפוק אדיר.

6. ריפוי ושמחה

קשר טוב מספק רגעים של צחוק, הפגת מתחים ושמחה פשוטה. השיתוף בחוויות היומיומיות הקטנות הופך את שגרת החיים לצבעונית ומלאה יותר.

בסופו של דבר, הקשר הזוגי הוא המקום שבו האדם לומד לאהוב ולהיות נאהב בצורה העמוקה ביותר. זוהי השקעה שמניבה פירות של יציבות, משמעות ושמחת חיים לאורך שנים.

אני באמת נגנב מזה, כמו בובספוג שנשרפה לו תיבת הצחוק או משהו

1. אני גם ככה מושלם

2. בדיוק בשביל זה יש תרופות פסיכיאטריות גם ככה כל השאר לא עובד

3. לא אוהב אמפתיה סתם מעייף ואני אוהב לעשות דברים בשביל הכסף

4. הבית שלי הוא מקום בטוח ואני אוהב את עצמי נורא כפי שאני

5. קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא וברוב חובלים תטבענה ספינות [ובראש אחד תתיישב עיר]

6. כדי להפיג מתחים אני מלטף חתולים

ובסופו־של־דבר אני אוהב את עצמי ונאהב על־ידי עצמי

ולא אוהב לאהוב אנשים או להיות נאהב על־ידיהם

זאת הבעיה שמע"מ אפשר לשלם גם אם לא ממש רוצים

אבל אי־אפשר להתחתן לשם שמיים נטו

לכן מע"מ עדיף על חתונה

ניהול סיכונים: גם המנכ"ל הכי מוצלח צריך סגן נאמן. לא כי הוא לא "מושלם", אלא כי אי אפשר להחזיק את כל זוויות הראייה לבד. זוגיות היא לא "תיקון" למי שחסר לו, אלא מכפיל כוח.

הפסד הזדמנות: הוא מצטט "קדרא דבי שותפי", אבל שוכח שיש גם את "שניים אוחזין". המטרה היא לא ששניים יריבו על הקדירה, אלא ששניים יבנו קדירה שאי אפשר לבנות לבד.

2. בירור עומק: האם זה חוסר עניין או פחד?

כדי להבין אם הוא באמת לא בעניין, אפשר לשאול שאלות שלא נשמעות כמו "שכנוע", אלא כמו סקרנות:

"תגיד, אם היית יכול לקבל את כל היתרונות של ה'ביחד' בלי לאבד טיפה מהחופש שלך ובלי המאמץ שאתה כל כך סולד ממנו – היית רוצה את זה?"

אם התשובה היא "לא" מוחלט, יכול להיות שהוא באמת במקום שבו הנפש שלו חפצה בבדידות כרגע. אם התשובה היא "אולי", יש שם פתח.

3. התמודדות עם טיעון ה"לשם שמיים"

הוא טוען שאי אפשר להתחתן רק "לשם שמיים" וזה מרגיש לו מזויף. אפשר לענות לו שדווקא המורכבות הזו היא העבודה האמיתית:

בניגוד למע"מ שהוא חובה טכנית, חתונה היא ברית. ברית לא עושים כשרוצים "לקנות מוצר", אלא כשרוצים ליצור מציאות חדשה.

אולי כדאי לשאול אותו: "למה אתה חושב שזה חייב להיות או 'נטו לשם שמיים' או 'נטו אינטרס'? החיים הם באמצע".

4. זווית ה"חתולים" וה"תרופות"

כאן הוא נוגע בנקודה רגישה. הוא מצא תחליפים (חתולים להפגת מתח, תרופות ליציבות). אפשר לומר לו בעדינות:

"חתול זה נחמד, אבל חתול לא יכול לאתגר את המחשבה שלך או לגרום לך לגדול. הוא תמיד יסכים איתך. האם אתה באמת רוצה לחיות בתוך 'חדר הדהוד' של עצמך לנצח?"

חח ארוך מידי

צל"ש אם קראת עד הסוף

לגבי 1 זה נשמע טוב על הנייר אבל בפרקטיקה מה כבר כל־כך מסובך בחיים? ללכת לעבודה ולעשות כביסה? זהו בערך באמת ממש משהו מעבר לזה.

הרג אותי "שניים אוחזין" חחחחחח מה זה קשור בחיאת.

לגבי 2 לא כל־כך רואה את היתרונות, לא מכיר מציאות שבה יש רק יתרונות בלי החסרונות, ולרוב גם אותם "יתרונות" בסוף סתם מעצבנים ומוציאים אותי משלוותי המושלמת.

3. לא הכרתי מעודי אף אדם שהתחתן נטו לשם שמיים. לא נראה לי שזה קיים. ואם כן, מסכנה האישה.

4. חתול זה נחמד נקודה. לא רוצה שיתאגרו לי את המחשבה או יגרמו לי לגדול מספיק גדלתי כבר ונחמד לי איך שאני וכל מה שאני רוצה זה ללטף חתולים.

תעשה מה שטוב לך (יודעת שאתה לא צריך את האישור שלי)

אבל בעיניי זה מעבר לתפעול הטכני של הבית, זו השותפות במסע של החיים.

אם לא היה מושג של נישואין חושבת שהייתי מעדיפה לחיות עם חברה טובה בדירת שותפים או משהו 

לגבי היתרונות- אני אישית מעדיפה להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולא רואה מה פסול להתחתן עם אחת מבנות ישראל הנחמדות

גם בתור נשוי תוכל להמשיך עם החתולים החביבים עליך, לא?..

זה לא חייב להיות עצוב. וחתולים מתים יותר מהר מאנשים. כל פעם תיקח חתול חדש?....

בא נראה אם יש לך אומץ ואתה עושה משהו...יעיל. טוב באמת לנשמה שלך, בלי הסתתרות

מאחורי חתולים. 

כל כך נשמח אם תעשה משהו. באמת.

יודע מה חברה אמרה לי פעם (נדמה  לי שכתבתי את זה פעם בפורום: תתחתני.

קחי סיכון. מקסימום...תתגרשי. אבל לרבוץ במקום ולחלום/להתאבל על הקשר

הטוב, האמיץ שתמיד אליו שאפתי, מתאים לקרפדה. אולי. גם הן מתחתנות

אחרי הכל...

אלא מלטף את החתולים הזמינים ברחוב. אלה שרוצים להתלטף, בכל־מקרה.

לא נראה לי שזה ממש עניין של אומץ, כי זה לא שאני מפחד או משהו. כלומר אין כאן רגש של חרדה או חשש וכו'. יותר כמו סלידה בינונית.

לצערי איני יכול להרשות לעצמי הרפתקאות רגשיות עקב סיבות נפשיות כמוסות. כך שלנשמה אולי זה טוב, אבל לנפש ממש לא.

ונראה לי גם לא הוגן לבנות ישראל החמודות. שחמידותן במקומן מונחת, אך מעדיפני ששם תהיה מונחת ולא במרחב האישי השלו והבטוח שלי.

הנפשיות הכמוסות שלי, הייתי רוצה אדם שלא יבהל מהן. ואז גם אני לא. ואז אזכה

להיות אשה טובה. ולעזור למישהו שיהיה לו טוב.

אבל בשלב זה אני מרגיש שאני כבר מנצל"ש יותר מדי

ואני מסופקת בזה, זה אומר שיש לך אדוני אהבה בלב. אלא שהיא השתבשה באיזשהו אופן. רוצה להמשיך לחיות בשיבוש?

אנו לא מצווים ובחרת בחיים?

לא לרמות את עצמנו.  אנו עושים זאת אמנם בהצלחה רבה, אבל.......חבל. מאוד.

להתגבר על פחד, זה לא עבודת מידות? 

אז לא מעניינית אותך עבודת מידות. אתה מושלם. זה מתאים באמת למחשבה חתולית...

אני לא צוחקת. אל תיעלב.

אני אולי קצת טועה. כלומר, אני, מאוד היה חשוב לי קשר טוב עם איש. אמיתי. לב ללב. אבל אולי באמת

לא כל אחד מרגיש את זה; אולי, לא כל אחד יכול את זה. אפילו אם היה רוצה, אולי לא כל אחד רוצה את

זה. (אולי זה מה שהתכוון נקדימון בפורום אחר כשאמר שאני מביאה קלישאות, סיסמאות, במקום להסתכך

על דברים מבחינה אנושית גרידא (אם הבנתי נכון).

המחשבה הזו עלתה לי בעקבות שיחה עם חברה שאחד הילדים (הבאמת באמת נהדרים) שלה - עושה

רושם שאינו רוצה להתחתן. פשוט לא רוצה.

ושם, בבית בו גדל, בית נפלא, חם, שמח, אמיתי, ירא שמים (ממש אי קטן של גן עדן) - אין שום

סיבה שעלולה היתה לגרום עכבות כאלו או אחרות.

אולי זה פחד? או סוג של אדם ש"לא טוב היות אדם לבדו" - לא מעורר בו דבר ואינו מרגיש

חסרון, כפי שאמר חתול זמני?

פעם אמא אחת (משפחה בריאת נפש "חלקה") אמרה לי על אחד הבנים: לא מתאים לו

להתחתן.  ככה, בפשטות.

אולי לא נכון לחפור ולחפש סיבות פסיכולוגיות עמוקות למה אנשים אדישים לנושא?

אולי אין דברים נסתרים? פשוט ככה הוא וזהו. רוב בני האדם כן רוצים ומחפשים

קשר, אני מאמינה, אבל יש כנראה יוצאי דופן שלא.

אולי עבורם אין הצער שווה את נזק המלך?

ואולי צריך לקבל את זה ככה. ולהפסיק לנסות להטיף, לדאוג לאדם הזה;

איך אמרה לי חברה - אני משחררת אותה ואותי. שתהיה מאושרת במה

שהיא בוחרת. 

לאלוקים פתרונים.

נישואין הם בהחלט מע"מ.

אין מה לעשות בסוף כולם משלמים

– אפשר לעולם להתקיים על־ידי אחרים, אבל עדיין מכריחים אותך

– אמנם לא כיף אבל גם לא כזה נורא

– אם תנסה להתחמק יטגנו אותך

אני עדיין מחכה לאופציה חיובית שתיתן לי חשק להתחתן יום אחד😊

מיסים באופן כללי משלמת כי אין ברירה, לא בתור תחביב שמחה ועונג.

אבל חתונה איכשהו כן נשמעת לי יותר פנטסטית ופחות אילוץ

זה מחזיק את המדינה ואת החיילים היקרים שלנו ואת הביטחון

ואת כל המוסדות שאנחנו משתמשים בהם

כשם שחתונה זה חלק מיישוב העולם...

אלא ש...

ולכן משלמת מיסים כחוק

אבל עדיין זה לא התחביב שלי לא נעים להודות

אלא ש?...

זו לא הוליווד על האושר המתקתק והרומנטיקה. תהיה רומנטיקה

בעזרת השם, אבל בדרך יהודית.

בשורות טובות!

זה קשה לפעמים ..

זה הכל מאהבה אבל די לחשוב שזה הנושא היחיד שאפשר לדבר עליו

גם אצלי אני מרגישה שהם מרגישים שזה קל לשדך אותי אז בכלל .. מאוד מאוד מחטטים אז למה לא??? נו אבל הבן שלו ואו בול . או מה את עושה לא נכון אני משתגעת( את? אני !)

כאילו הניסיון הזה שלהם

ולא שואלים לפני האם אפשר לדבר על זה?

וואלה לא כיף

לפעמים מוריד לי את החשק זה באמת בא מכל עבר

כאילו פחות באלי חקירה צולבת באירוע/ על האש/ מדורה וכו' זה בא מכל עבר..

מזכירה בקופת חולים / אחות / סדרנית / כולם

חברה שלי אומרת לי שזה כיף שהם מתעניינים בי אבל לא יודעת כאילו לי זה מרגיש שהם מצפים לתשובות כאילו אנחנו BFF וגם כאילו בוא

וואלה לא צריכה שאנשים זרים יתעניינו מבין?

אצלי זה פחות חקירה-אני לא נותן להם בכלל להגיע למצב שהם חוקרים..ספק אם נותן להם תשובה על "מה אתה מחפש" לא מדבר על כאלו שבאמת רוצים לעזור, פשוט מרגיש שהמון שואלים רק כדי לדעת, אז וואטס דה פוינט?

ולגבי הזלזול, אני מתכוון לזלזול מצד ה-"הוא חי בשביל עצמו" לא כמו בחור נשוי עם ילדים שכבר צריך להחזיק בית.

כנ"ל לגבי אישה.

כאילו שכל הנשואים עושים זאת אך ורק לשם מצווה ומצדם היו נשארים רווקים לכל החיים חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

איזה לשמה שנזכה

כאילו שלא חלק מהנשואים נתלים ב"אילנות גבוהים" הורים אחים ועוד ועוד...

אתה עדיין לא יכול להשוות בין ילד בן 20 נשוי שמחזיק בית, לבחור רווק באיזה גיל שלא יהיה, זאת מציאות פשוטה להבנה..זה לא מי יותר טוב, זה חז"ל שרוי בלא אישה וכו וכו וכו

וגם, עצם הקיום שלנו זה כדי להקים בית ולפרות ולרבות..ואדם שזכה לקיים את זה לא דומה לאדם שלא זכה לקיים את זה-ושוב , זה לא מי יותר טוב, אבל אי אפשר להגיד שאין הבדל בין השניים.

היה איזה עלון שנתקלתי בו לפני כמה זמן (לא סובל עלונים) שהיה בו טור לגבי זה שרווקים לא באמת מקיימים מצוות כי אולי כלפי חוץ הם עושים א' אבל המבחן האמיתי הוא בנישואים כו' כו'. (וכו').

אז חוץ מזה שלא הבנתי מה מטרת הטור (לרדת על רווקים?)

וחוץ מזה שזה במכת"ר זיבול מוח לענ"ד.

זה שמישהו זכה למעלה הנפלאה הזאת ראשית כאילו שזה בכוחות עצמו ולא בהשגחה עליונה חחחח מי נתן לך טלית שהטלת בה ציצית.

לא ראיתי שמישהו מתלהב על מישהו בזה שהוא קיים מצוות פדיון פטר חמור / שילוח הקן / זרוע לחיים וקיבה והשני לא. אף שאיננו יודעים מתן שכרן של מצוות לך תדע איך זה משפיע על המדרגה הרוחנית שלהם.

ובוודאי שאני יכול להשוות, ילד בן 20 נשוי שמחזיק בית ככל הנראה lucky lucky עם מסלול חיים ברור ותמיכה מההורים (לא שאיני מפרגן אבל מה שאני אומר שזה לא אינדיקציה עבורי להרבה)

ורווק בן 27 כנראה עבר לא מעט סיבובים מה לעשות טרם הגיעה השעה והעת.

גם לא מבין את הלחץ האטומי קבל רש"ר הירש לפרשת נח:

נח היה בן חמש מאות שנה כשהוליד בנים. כל אבותיו וגם בני דורו הקימו את משפחתם בגיל הרבה יותר מוקדם. מסתבר מאד שבתחילה היה נח ירא לישא אשה ולהקים משפחה, משום שלא האמין שיוכל לבנות בית על יסודות הטהרה, ולגדל בנים שיהיו צדיקים ותמימים בדור של חמס והשחתת דרך. רק לאחר שעברו עשרים שנה מגזירת "קץ כל בשר" [פסוק יג], ולאחר שנח חינך את עצמו במשך חמש מאות שנה להתהלך את ה' ללא אשה ומשפחה משלו, רק אז התאזר בעוז להיות אב לבנים.

זה אומר שלכולנו יש עוד לפחות איזה 475~ שנה מינימום עד שצריך להתחיל למהר.

כאילו לא יודע במדרגות רוחניות אינני מבין אבל מה אני ליד כבוד הרבני התורני המקובל דודי הנכבד

ובמדרגות גשמיות לא מצליח לראות את ה"וואו" שבנשואים במיוחד בגיל צעיר יחסית

מחילה דוד אבל הטור בעלון די צודק, רעיונית-וודאי שהוא צודק, ואת זה למדתי מהרב שלום ארוש בספר שלו בגן השלום. בן אדם יכול להתהלך בעולם כקדוש מעונה, ולהסתגר ב4 אמות וכל היום לשבת ללמוד תורה-ועדיין לעלות למעלה אחרי 120 בלי כלום ושום דבר. עיקר העולם הבא של האדם תלוי באשתו. עיקר עבודת המידות של האדם-זה עם אשתו. עיקר החסד שהאדם מקיים-זה עם אישתו. מצוות ואהבת לרעך כמוך-קודם כל עם אשתו אחרי זה בחוץ. 

זה לא בא לומר לרווק שהוא לא שווה כלום ח"ו, אלא בא להדגיש את המעלה של הנישואין.

גם שרוי בלא אישה וכו וכו..

ומחילה דוד, גם ילד בן 20 lucky lucky, אם השם ראה לנכון לחתן אותו אפילו שלא היה לו כל מאמץ בעניין והכל בא לו על מגש של כסף בלי דאגות של פרנסה וכו כפי שאתה אומר-יש לו מעלה יתירה עליי. זה פשוט לי, וזאת לא תחרות מי יותר ממי..זאת מציאות עובדתית שהבחור היקר עם כל הlucky lucky , קיים מצווה שעוד לא זכיתי לקיים. ואם תגיד שהןא קיים רק כי הוא lucky- הוצאת את השם מהמשוואה וכאילו השם לא מזווג זיווגים חס ושלום אלא האופן או האמצעים שיש לבחור/ה. השם החליט לחתן אותו ולהמציא לו את זיווגו-מתוך סיבה מסויימת.

ואינך יכול ללמוד הנהגה מנח להאי דרא, כבר היה את חזקיהו שראוי היה להיות משיח ולגאול את ישראל שעם כל מעלתו שהחזיר את כל העם בתשובה והכתוב מעיד עליו אשר לא היה כמוהו אשר עשה רצון השם וכו וכו, וחטא להשם בכך שלא רצה לבנות בית. ואפילו שהטענות שלו לכאורה היו מאוד מאוד חזקות-על אף הכי חטא "מת אתה ולא תחיה" איזה דברים קשים, ועוד למשיח השם.

כבודי הרב דודי אכן מקבל את תשובתך, אך כבודו שמתאבק עצמו בעפר רגליהם של קדושים אשר בארץ המה ומקיים את האי עלמא בלימודו החשוב בשמים, פיו מפיק מרגליות אשר לא נשמעו כמותן בכל ארצות תבל, חידוש אשר כמוהו לא היה ולא יהיה. כיצד יכול אני לבוא לפניך אשר לא כדת.🫶

תראה מבחינת חשיבות המצווה אין דיון. אבל הרעיון שהמצוות שמקיימים כרווקים אינן נחשבות כל־כך, א' איני יודע מה המקור שלו, ב' גם הסברא שלו לוקה בחסר בסוף הכל זה לפום צערא אגרא וזה המדד היחיד. וכאמור, איני מבין את תכלית האמירה הזאת, אם לנשואים היא מכוונת הרי שהם כבר נשואים... ואם לרווקים היא מכוונת אז ממה נפשך, אם הם רוצים להתחתן, זה סתם מבאס אותם, ואם לא, אז לא זה מה שישכנע אותם... אמנם אני יודע שכולם אוהבים לומר את זה אבל נראה לי שהאמירות האלה הן קצת אקסיומטיות וסורי ההסברים הנלווים להן אינם מניחים את דעתי.

לגבי הנושא של עבודת המידות...

בכנות כשאומרים את זה זה נשמע כאילו להתחתן זה להביא טיגריס ענקי לתוך הבית רק בשביל להוכיח שאפשר להסתדר איתו כאילו חסרות צרות בחיים.

אלא שאם אישה אינה טיגריס ענקי אלא בן־אדם נורמלי ושפוי מה כבר כל־כך מסובך להתנהג בסבירות ובנימוס כמו אנשים סבירים מנומסים ושפויים במוח?

לגבי lucky lucky זה בדיוק מה שהתכוונתי במי נתן לך טלית שהטלת בה ציצית. אם הקב"ה זימן לידו מסיבות כאלה ואחרות זה לא אומר שיש לו מעלה יתרה או משהו. יש כל־כך הרבה רשעים ומטומטמים שהתחתנו והביאו ילדים וכל־כך הרבה צדיקים שלקח להם המון זמן / בעיות בפוריות / כו' (וכו'). אז זה לא אומר כלום לגופו של אדם, אלא רק לגבי איך הקב"ה בחר להתנהל איתו. כמו שלא בטוח שמי שההורים שלו קנו לו תפילין אולטרה־מהודרות ומניח אותן בסבבה שלו ביום־יום מעלתו גבוהה יותר משורד שואה שהצליח להבריח תפילין כשרות בדיעבד של הדיעבד למחנה ולהניח אותן פעם אחת לפני שנאלץ להיפטר מהן... או משהו כזה...

לגבי חזקיה האמת אני שמעתי תירוץ לא פופולרי אבל דווקא מתקבל על הדעת והוא שהיות וחזקיה הוא מבית דוד יש עניין מאוד, מאוד מאוד משמעותי בהמשכת קיומו של בית דוד... גם חזקיה רצה לבטל את העניין באופן גורף מסיבה רוחנית מה שאין כן מי שעושה את זה מסיבה פרקטית במקום ללכת ראש בקיר.

בקיצור הדלקת אותי חחחחחחחח אבל ברצינות לא יודע מה כל התרבות המוזרה הזאת סביב זה

לא מצד נשואים שחשים עליונים או משהו כאילו גילו את העולם רק כי בן־אדם עם מטפחת מסתובב להם בבית

ולא מצד רווקים שמתייחשים לזה ברצינות

אני בסך־הכל בעד שלא תפול רוחך דודי היקר

(וכו'.)

וכו'

שבעצם "וכו" עולה בגימטריה לב, שזה בעצם החידוש של רבינו הבן איש חי בספרו הבן יהוידע, אשר על מסכת קידושין(כמה נחמד, דף ל' עמוד ב' קל לזכור "לב") "בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" ומבאר שם הבן יהוידע-תבלין אותיות

יתן לב-ילמד תורה בחיות בחשק עם רגש ויתן ליבו בתורה.

עוד מבאר נקראו בניי שיש לכם דין בנים ולכן זכיתם לתורה(מה גם שמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה האם נקראים בנים למקום או לא-רבי יהודה סובר כשלא עושים רצונו של מקום נקראים "עבדים" רבי מאיר חולק ואומר "אפילו לא עושים רצונו של מקום נקראים בנים" ומה שמעניין שההלכה נפסקה כרבי מאיר שנקראים בנים למקום בכל מצב, וקיימא לן מחלוקת רבי מאיר רבי יהודה-הלכה כרבי יהודה, ואפילו הכי פסקו כרבי מאיר, והמעניין הוא שמחלוקת זו גם היא במסכת קידושין דף ל"ו עמוד א')

ועוד מבאר שם תבלין- אותיות ת"ב שבעצם נמצאות במילה הראשונה שפותחת את התורה האות הראשונה ואהחרונה "בראשית" ו-ל"י של תבלין, במילה האחרונה שסוגרת את חמישה חומשי תורה "ישראל" גם אות ראשונה ואות אחרונה, ו-ן' של תבלין-לרמז על נ בגימטריה 50 הכוונה ל-50 שערי בינה וכו.

ועוד מבאר שם שנקראת תבלין-שבזכות התורה שנקראת תבלין יבוא משיח ואליהו לבשר הגאולה כי "תבלין" בגימטריה 492 וגם "משיח בן דוד ואליהו" עולה מספר 492.

מכל האמור עולה-ש-"וכו" שעולה מספר לב, אכן חשוב וכבודו במקומו מונח.

וגם שרווק אכן מזולזל בעיני אחרים ובהאי נחתם שירשורא דנן.

על החתום: אנוכי.

אבל מעבר לכך, לא טוב היות האדם לבדו. והמדרש אומר שהשם הביא לפניו בעלי חיים

וזה לא היה זה.

אני מניחה שגם מקומו של החתול החשוב, לא נפקד...ובכל זאת...

נקודה למחשבה. אבל עדיין אני מעדיף חתולים.

זו תכונה יהודית הנובעת מחסד; לא חושבת שאצל הגויים זה כך.

אבל למה לא להקדים ולומר: אני מעדיפה לא לדבר על הנושא

ע כ ש י ו  (שלא יחשבו שיש לך בעיה), או אפילו לומר:

תודה רבה, אבל יש לי עכשיו קשר... (מותר ל שנות, לא?

וגם באמת יש לך קשר: עם המשפחה, חברות וכו').

בתקווה שלא ינדנדו לך אחר כך: ומה עם הקשר?

מתקדם? מתי תזמיני אותנו לחתונה?

ואז אולי אפשר בחיוך נעים אבל שיהיה ברור

שאת לא מתכוונת לתת אינפורמציה:

"כשזה יהיה רלוונטי, את תדעי".

וזהו.

https://mail.google.com/mail/u/0/?tab=rm&ogbl#inbox/FMfcgzQgLrrlBNvCkqlNhRfkccdQBZMW

בקטע טוב. אל תתקפדי......  חמודה!

ולא בהכרח ציינת שאתה מרגיש אותו, כמו ששמעת את השיעור וזו נקודה שנראית לך הגיוני - שהנשוי טוב מהרווק.

אולי לא הבנתי אותך נכון.

חלילה לא רוצה להפחית מרגשותיך, רק מבקשת שתחדד אם אתה שואל על תחושת הזלזול, או על האם יש סיבה טובה לזלזל/שזו נקודה נכונה שרווק הוא "פחות" מנשוי.

אם זה השני, אני גם לא מסכימה עם זה בכלל (ואני נשואה), אבל בעיקר חושבת שאולי התעסקות בזה לא מועילה אם היא מורידה את רוחך. 

לא, הנשוי, וודאי לא יותר טוב מהרווק, והרווק גם לא יותר טוב מהנשוי-זה חשבונות שמים ולנו אין בכלל עניין להתעסק מי יותר ממי, ציינתי את זה כבר יותר מפעם אחת בהאי שרשורא דנן.

הנקודה שאני מנסה להגיד היא-שכשאדם רווק, הוא לא דומה לאדם נשוי שמחזיק בית, לא כי הנשוי יותר טוב או יותר משהו. ילד בן 20 נשוי לא דומה לרווק בכל גיל שיהיה, אני באמת לא יכול להסביר את זה יותר טוב זה נראה לי כל כך מובן ופשוט.

אני לא טוען שיש סיבה לזלזל ברווקים ח"ו, אני בעצמי רווק. אני רק אומר שהמציאות מעצם המציאות היא כזו שאדם רווק פשוט לא דומה לאדם נשוי באחריות שלו במחויבות שלו, אדם נשוי קיבל על עצמו עול (ריחיים על צווארו וכו) לעומת רווק שכביכול "חי בשביל עצמו" , אנשים מכבדים אנשים שעובדים קשה שלוקחים על עצמם דברים ועומדים בהם-אותו דבר כאן, אדם נשוי קיבל על עצמו עול לעומת רווק-האם זה אומר שרווק הוא פחות טוב? וודאי שלא. האם זה אומר שהנשוי יותר טוב? וודאי שלא-פשוט המציאות היא כזו.

אגב אני אישית לא מרגיש זלזול מאף אחד, אבל אחרי ששמעתי את הרב וחשבתי על זה, יש בזה המון אמת.

"האדם הוא לא מה שהוא חושב שהוא, 

הוא גם לא מה שאחרים חושבים שהוא,

האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא"

(צ'ארלס הורטון קולי)

זה לא נכון מה שאומרים

אדם אינו חי לעולם.

מהסביבה הקרובה שלי -

משפחה (גם מורחבת), חברות, שכנים, עמיתים וכו' -

לא זכור לי שום דבר של זלזול בגלל הרווקות.

מעריכים אותי בגלל מי שאני, למה שיזלזלו בי?

האם מי שהתחתן בגיל 20 ויש לו 2 ילדים הוא בהכרח יותר אחראי ממני?

לדעתי לא.

לי יש גם מחויביות, אבל אחרות. (למרות שחלק יכול להיות משותף).

יכול להיות גם שהוא נסמך כרגע לחלוטין על אחרים - לצורך העניין, יש מי שמממן לו מגורים ומחיה וכו'. 

איפה כן הרגשתי זלזול?

מצד אנשים מסוימים שעוסקים בשידוכים. ולפעמים גם ממדוייטים - בפועל או פוטנציאליים. אנשים שלא מכירים אותי.

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר