"תטעם מהקפה," אמר האדם המבוגר בקול רך, "הכנתי לך."
"כבר שתיתי," ענה קול באס צעיר ביובש.
"נס או שחור? זה קפה מיוחד, הבאתי מהטוחן."
"היה חור בכילה שהבאת לנו ועקצו אותנו יתושים כל הלילה. גיל אמרה שאסור לקחת ממך דברים. אח שלה עשיר."
"חשבתי שהבאת לך את הכילה התקינה, אני אחפש ואביא לכם בפעם הבאה. זאת כילה ממותג איטלקי, משתמשים בה במחנאות באמזונס."
"טוב. נחפש קודם אצל אח של גיל במחסן."
"זה קפה ממש טוב, כדאי לך; היום הבאתי אותו מהטוחן." אמר המבוגר וקולו התרכך עוד.
"יש לי צרבת." השיב בחצי קול.
"תבואו לבקר בקרוב, תביאו את הילדים, קניתי להם סוכריות, שישמחו."
"גיל עובדת עד מאוחר ולילדים יש חוגים."
"אני אוכל לנסוע אליכם, לביקור קצר, רק להגיד שלום ולחבק אותם ואסע."
"נראה."
"רן רן, טוב!.. מה אני יגיד, מה יש להגיד. טוב רן רן, טוב. מה אני יגיד". קולו הרך התנדנד בשקט.
"אסתכל בWaze כמה זמן תארך הנסיעה," ענה בקול חנוק הצעיר, כחכח בגרונו וגירד במופגנות במרפקו.
"לא תרצה את הקפה, אפילו לא להריח?"
"אמרתי שלא, תודה."
הם קמו זה אחר זה. כמעט הישירו מבט.
הצעיר אמר בטון נמוך ונקי: "טוב, נדבר. גבי באה לאסוף אותך?"
"כן. אולי תחכה איתי שהיא תבוא, תגיד לה גם שלום?"
"רוצה להספיק לצאת לפני הפקקים."
"היתה השבת פרשת הבר מצווה שלך, זוכר?" הוא לחש וקולו מלא אוושה ובעיניו לחלוחית כזו שבעיניהם של מבוגרים. הוא נשען על דלת הרכב הפתוחה והביט על בנו פנימה.
"אני חוזר אליך עוד כמה דקות אביב, אני בשיחה פה עם מישהו, תודה אחי, ביי, ביי", הוא ניתק, ופנה לאביו: "מה בר מצווה?"
"תגיד לילדים שאני אוהב אותם, טוב?"
"טוב."
"תמסור להם שסבא אוהב אותם, תגיד להם טוב?
"בסדר, א-"
"תבטיח, תגיד להם, תבטיח טוב?"
"טוב, אני זז, נדבר".
האבנים המתפצחות תחת הגלגלים הנעים הפיקו קולות נתז, ורוח נעימה שרקה בעשבי הקיץ. ציפורים רדפו זו את זו במחול קופצני ומהיר, מפרפרות בין גבעולים ומיד טסות הלאה והלאה. בין שיחים גבוהים נשמע לפתע רחש מהיר; חיה מסתורית חלפה ונעלמה.
השמש העריבה לשקוע ומיהרה להיפרד מהעולם, נחפזת למחבואה המבודד מעבר להרים. הציפורים חדלו מלצייץ והרוח החלה שוככת.
צבעים נעימים ונוגים צובעים את העולם.
ושקט.