הפעם אולי ננסה משהו שקשור בשבועות? תורה, הקב"ה, להבדיל-אוכל, גבינות... מה שתרצו....
בהצלחה🙏
הפעם אולי ננסה משהו שקשור בשבועות? תורה, הקב"ה, להבדיל-אוכל, גבינות... מה שתרצו....
בהצלחה🙏
הייתי בבית החלמה אחרי לידה ושם יולדת אחת, אישיות בעלת שיעור קומה,
מסרה שיעור על מגילת רות;
הדבר שעשה עלי רושם מאותו שיעור היתה ההדגשה על המאמץ שרות
עשתה; ותתאמץ....
לא היה זה קל. לא היה זה פשוט. אבל היה המאמץ. ההתגברות, על אף הקושי.
מעניין שבאותה סיטואציה, ישבנו, אמהות אחדות, יחד עם המרצה,
ושוחחנו על כוס קפה (מן הסתם לווה עם עוגת גבינה....).
יולדת חדשה הצטרפה וחיפשה כוס. אין.
האשה הזו קמה מייד, ממש קפצה מהכיסא, נטלה כוס
מהשולחן, רצה להדיח אותה וחזרה ונתנה אותו למבקשת.
אם זה לא נאה דורש ונאה מקיים, אז אני לא יודעת מה זה....
אז את רואה תמימה'לה - יש לך כאן בסל אחד, כל הדרוש:
מגילת רות, מה שהשם רוצה ומעריך ואיך לא - עוגת גבינה!
חג שבועות שמח לכולם!
עזבי,
חזרי,
אין לך מה לחפש פה.
הרפי,
וותרי,
את בכלל לא שייכת.
אך היא עומדת, עיניה מושפלות, גווה כפוף,
והיא לוחשת:
לא.
אשאר,
אתמסר,
אעשה הכל, ובלבד שאהיה שייכת.
וגם אני, שמביטה מהצד,
לוחשת לעצמי:
אשאר,
אתמסר,
אהיה שייכת.
אוי איזה נוראי
בעיני זאת ממש בחירה. בחירה להיות כפופה, בחירה להתמסר.
אני בוחרת לשים את הקב''ה מעלי, להשתייך אליו, בוחרת בשייכות הזאת, לא כי אין לי ברירה, לא כי מאיים עלי שלא, אלא כי זה ממלא אותי. מילוי אמיתי.
וכן, בלעדי השייכות שלי לה', אין בי כלום. זו אמת פשוטה, מי שאני זה מה שהוא יוצק לתוכי.. ועדיין הרצון לשייכות הוא ממקום בוחר ורוצה, ולא מרצה.
אפילו מאוד מעניינת. אולי כי אני התרגלתי לראות את ההתמסרות הזו מהצד השלילי שלה. אבל זה נכון שיש לה גם צד חיובי.
(בעיניי, גם מול הבורא צריך להתנהל בצורה קצת אחרת)
איך אתה נגיד רואה ומבין את המשפט של רות: ''כי אל אשר תלכי אלך..''?
(ואיך נכון בעיניך להתנהל מול הבורא?)
מצד אחד, יש מישהו 'מעליי'. מצד שני, אני לא צריך 'להיכנע' והוא לא 'נוגש' שלי.
רצון לשייכות, ולתורה, ולה' ....
כתוב מהמםםם!!
החג הזה שנדבק לשבת. החג הזה שבו אנשים אוהבים לקלקל לעצמם את הלילה כדי לספר לעצמם שהם מתפללים אבל בעצם הם מנקרים על השולחן. מזל שאין תפילין. אסור לישון עם תפילין.
ואני בכלל לא אוהב עוגות גבינה וגם מחלב אני די מתרחק. חוץ מגלידות. שאני מאוד אוהב אבל עושות לי כאב בטן.
צריך לשרוד את היומיים רצוף. האלה. אין לי כח אליהם אבל איכשהו עוברים אותם בכל זאת.
לפני כעשר שנים הגעתי לתפילה ב8:30 בשבועות. היינו בערך 10 מתפללים. אבל אף אחד מהם לא היה מהסוג שיודע להיות שליח ציבור. אילו שיודעים התפללו לפנות בוקר ועכשיו בחלום העשירי פחות או יותר.
אז הייתי שליח ציבור. בשחרית, ואחר כך גם לפני קריאת התורה. אינני זוכר אם הרצתי גם את מוסף או לא .רק שזה היה מפתיע.
אני מאוד אוהבת את החג, מרגישה משהו מיוחד בזה שלומדים כל הלילה(אולי בגלל שאני לא לומדת😅😅)
אבל יפה, תודה ששיתפת...
היא בטח חשבה שזה טוב וחיובי וצדיק. אני קראתי את זה ונחרדתי.
רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,
מְלֵאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;
צְבוּרִים צִבּוּרִים
אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -
וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.
שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,
הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -
כָּל אַחַת הִיא אַ-ל דֵּעִים.
הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל
וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?
אני מחפש אחר צבעים
שלא חזו עיניי,
ותר לי אש יוצרת
שתמלא צפוניי.
ההמתנה המורטת
תמיד לוחשת געגועים,
"הינבא, בן אדם" -
נו דבר כבר, אלוהים.
גוויותיי האהובות
איני מספיק לקברן ושוב אני מת
וקובר כעת את גוויתי החדשה
אתי נופל מידיי
והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי
בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.
דימויים של אהבה ומוות, אהבה אחרי המוות, תמיד מתכתבים לי עם אורפיאוס ואורדיקה.
החיבור הזה דווקא די מילולי, ומתייחס לגרסאות ההולכות ודועכות תוך־כדי־דיבור של העצמי, כשהמודע מנסה לקבור אותן – האם להעלים אותן? או להקים מצבה כדי להתרפק על העבר? גם וגם? אבל לא עומד בקצב.
גם אם תקבור.
במובן הזה אתה דומה לאורפיאוס- לא מוכן לוותר על מה שאבד.
גוויותי
אהבה
את החלק שיודע לאהוב...את האהבה הנכזבת?
מדהים
זה עדכון על מה שנזכר בלנ"ו?
ולאיזה צד? התגובה השנייה שלך בלבלה אותי.
🤔
אתה קובר את האהבה הנכזבת, את היכולת לאהוב, או או דווקא את הגרסא הקודמת שלך, שכפרה במושג הזה בצורה מסויימת?
אם השני הוא הנכון, אני חושב שהפורום הוא בהחלט מצבה מכובדת לעבר. אם תרצה אפילו לפתוח ניק חדש כדי להשאיר את הישן מייצד את העבר.
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.
עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.
וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.
אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב
אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.
שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.
שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.
שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים
וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.
אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.
זֶה הַמִּסְפָּרִים.
הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם
כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם
אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.
מדהים
אני ככ מזדהה