ערב ישנוני הזדחל בין הרחובות, תחבתי את כפות ידיי אל הכיסים, שומר את מחשבותיי לעצמי. אי אלו אנשים עוד התגודדו בקרן זווית, מלחששים את סודותיהם זה לזה. יונים דאו במעגלים סביב הגגות, מכבדות את החשיכה הקריבה ושבות להסתופף בקיניהן. מבטי שטף את הרחוב, צולל לעומקן של סמטאות, מקפץ מעל ראשי אנשים. תחושה מוזרה, מדגדגת אבל גם מעקצצת ריחפה על נקודה מסוימת בגבי, מישהו צופה בי. בלי להאט את קצב ההליכה, הסבתי את ראשי לאחור והרצתי את אישוניי כה וכה, הרחוב הריק בהה בי בחזרה בדממה. אף אחד, חשבתי לעצמי, וכמעט יישרתי את ראשי בחזרה – אך תנועה חפוזה בצד הרחוב משכה את תשומת ליבי, עצרתי מיד והסתובבתי לאחור. אכן, שם בקצה, אחרי עיקול נסתר מן העין, רץ איש בפְרָאק שחור ששוליו מתנופפים ברוח. מיהרתי להסב את פניי ופתחתי בדהירה, שועט בין תמרורים ומעברי חצייה. אין ספק, הוא בא כדי לתפוס אותי, אבל לחוסר מזלו, אני מכיר את הסמטאות האלה כמו את כף ידי. ברגע שאכנס אל הסמטאות אהיה כמו עכבר בביוב. פניתי בחטף אל תוך סמטה אפלולית, מדלג מעל שקיות אשפה עזובות, מזגזג בין כלי רכב דו גלגליים ומבהיל מספר חתולים כהוגן. פניתי שמאלה וימינה ואז שוב ימינה ולבסוף שמאלה, הנה הוא! שיח גדול על יד גרם מדרגות, מספיק גדול כדי להסתיר אותי. הסתתרתי במהירות מאחוריי ענפיו הצפופים והסדרתי את נשימתי הקצרה, שום רחש לא נשמע, לא, בעצם כן, הנה זה מתגבר, בכל רגע הוא יהיה כאן, מה עליי לעשות? תנטרל אותו – קפצה מחשבה במוחי –  תוודא שהוא לא מסוגל להמשיך לרדוף אחרייך עוד. זה מסוכן, אבל אולי נבון, הדהדוד ריצתו כבר נשמע מעליי – הנה הפראק השחור מציץ מבין לענפים – הוא פנה לכיוון שלי! עכשיו! קפצתי לעברו בפראות ודחפתי אותו בכל הכוח, מופתע מכך שנתפס לא יציב בעת ריצה – הבחור עף הצידה בשיא הכוח, והתרסק על האדמה. התנשאתי מעליו כמנצח והבטתי מטה לעברו, אך עד מהרה השתנה מבטי, הבחור הביט בי בעיניים פעורות מהפתעה, ורק שאל בפחד – למה? – אוי לא, טעות שלי – מלמלתי אליו בהכנעה. איך יכולתי להניח סתם כך שהבחור הזה רודף אחריי? איך יכולתי לטמון לו מארב ולתקוף אותו סתם כך – בכל הכוח? הושטתי לו את ידי ומלמלתי התנצלות מעומק הלב, הוא תפס את ידי בפנים מוקירות תודה. חייכתי, אבל גם החיוך תכף השתנה, ושפתיי התעוותו בחוסר אמון – למרות שניסיתי למשוך אותו מעלה שוב ושוב, הבחור התעקש לא להתרומם מהקרקע, הבעת פניו המטופשת גם לא השתנתה כלל, רקיעות רגליים החלו להדהד ברחבי הסמטה. המנוול הזה! הוא רק מנסה לעקב אותי! לעקב אותי עד שחבריו יגיעו ויתפסו אותי. קפצתי את ידי השנייה ושילחתי אותה אל עבר אפו, ניצוצות של כאב ניתזו מעיניו, והצלחתי לנתק ממנו את ידי באחת. מגיע לך! צעקתי לעברו בעודי דוהר במורד הסמטה, הם חושבים שהמשחק הזה גמור, שאני כבר בידיהם, שאני כבר ציפור בכלוב, אבל הם לא יודעים עד כמה הבית שלי קרוב! ובביתי מנעול פלדה, כזה גדול, שלא משנה כמה הם ידפקו וינענעו הדלת לא תמוש ממקומה! רצתי ישר, פניתי ימינה ושמאלה, קפצתי מעל גדר פח מכופפת, השתחלתי בין שני רכבים מסחריים ונמלטתי מנביחות כלב, הנה הרחוב שלי, מוכר ורוגע. הנה הוא! נשמעה קריאה משמאלי, שלושה בחורים בפראקים שחורים רצו לעברי, מבטם לא מש ממני על אף מרוצתם, השמיים כבר הכחילו לגמרי. ניעורתי מהחולמנות בהרגשת בהילות דחופה, הבית לא רחוק, רק תגיע אליו בזמן, רצתי בכל כוחי, קולות צעדיהם התחזקו, הם מתקרבים אליי, אבל גם אני מתקרב אל הדלת, רק עוד קצת, הנה היא, נפתחת במהירות על ידי כף ידי המנוסה, והנה המנעול, מורכב בזריזות מתחת לידית, וננעל במיומנות ביד אומן. הבחורים הגיעו כמה שניות מאוחר יותר אל דלת ביתי, והחלו מיד לדפוק עליה כמשוגעים, בכל הכוח, בלי לומר מילה. שתקתי והבטתי בדלת, משתיק אפילו את נשימתי, על אף שכבר ידעתי שאני בטוח, כי אי אפשר להיות זהיר מדי במקרים כאלה. לאחר זמן מה נמאס להם לדפוק – הבטתי בשעון שלי, אחרי שלוש דקות – רק לאחר שחדלתי לשמוע את קול צעדיהם נשפתי בהקלה, גם הערב ניצלתי.

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....