זה לגמרי גיל שעושים מה שרוצים וקשה להיות אחראיים למעשים.

מציעה לך להתמקד נטו ב"תרבות הדיבור" שלה, שזה כן דבר שחשוב ללמד בגיל הזה. למשל: "אויש, נראה לי שהתבלבלת, לאמא מדברים בכבוד." או: "אמא קצת כעסה עלייך עכשיו, אבל עדיין אוהבת אותך. אז בואי תראי לי שגם את בכל זאת אוהבת אותי..."

אחריות על מצעים רטובים לדעתי זה מעבר לגילה. אפשר לבקש ממנה, אבל לא להכריח אותה. אם היא מפזרת משחקים, נגיד, זה כן משהו שהיא יותר יכולה להיות אחראית עליו, וגם לא יקרה נזק אם הצעצועים יהיו מפוזרים עד שהיא תאסוף. אבל גם את זה - לא במשחקי כוחות, אלא בצורה משחקית ומתוך כיף.

בכל אופן, אם את מרגישה שאת לא יודעת איך להתנהל מולה, אולי כדאי ללכת להנחיית הורים. זה יכול מאוד לעזור.

ואל תכעסי על עצמך על הפעמים שאת כועסת עליה... זה טבעי וקורה כמעט לכל אמא❤️

שחלק מהדברים שרשמת לא נשמעים תואמי גיל יש לי גם בת בת 5 והיא אינטיליגנטית וחכמה ובוגרת מעל הממוצע לגילה בהחלט

ועדיין אם היא תפספס אני לא אגיד לה לשים בכביסה.

ורשמת גם היא תמצא סדין ושמיכה אחר..זה נשמע אובר לקיחת אחריות של הילדה ( בגיל הזה אם ילד מפספס אצלי אני אכבס ולא יעשה מזה עניין ועד הערב תחכה לו מיטה מוצעת ונקיה)

אגב לכל ילד במיוחד בגילאים האלה יש בקרים נמרחים ויותר מורכבים זה ממש תואם גיל..אני מבינה את הקושי אבל זה לא נשמע חריג..

למה את חושבת שהיא מפספסת בכוונה? כלומר את רושמת אם אכבס היא לא תלמד כלום..מה הכוונה שלך?

לא מפספסת בכוונה.

בדרך כלל מתייחסים מאוד טכני לפספוס. אתמול החליטה לישון על הרצפה, כך שזה לא מסובך עכשיו להוריד סדין וכו' זה להעביר את מה שפרסה לעצמה בלילה ולשים טכנית במכונה. לא חושבת שזה מעבר ליכולת שלה.

הבקרים המרוחים זה לא חד פעמי, יש איזה עניין עם התארגנות בכלל, אני מנסה לפרק ולתת כל פעם משימה ספציפית (להתלבש, לנעול נעליים, לקחת תיק...)

גם אני יודעת שזו תקופה עם הרבה אירועים והיא עם חששות אני בטוחה. מנסה לשדר לה שכל יום בפני עצמו, ואנחנו איתה בכל אירוע. גם מנסה לתת לה זמנים אישיים בכורה כשיש תינוקות. 

לא היה מובן לי בפתיח

בכל מקרה רואה שחכמות ממני ענו דברים מעולים אז נותר לי לאחל מלא הצלחה🫶

שווה לעזור סדר בשלבים שהיא צריכה לעבור, ולעשות רשימה שלהם (בציורים פשוטים).

נגיד, נטילת ידיים, ציור של נטלה, שירותים, ציור של אסלה, ציור של מברשת שיניים, בגדים, נעליים.

ואז הרבה יותר ברור לה מה היא צריכה לעשות, וזה הופך לאתגר שצריך כל פעם לסמן מה היא עשתה (נגיד במדבקה) ואם היא שוכחת זה מזכיר לה.

נכון שיאהה צודקת

איך לדבר כך שהילדים יקישיבו...

הורים משוחררים- ילדים משוחררים

באופן כללי, בגיל הזה צריך בעיקר להתמקד באיך לרתום אותה אליך, שישתלם לה לעשות. אם כי זה כיף, אם כי תרוויח משהו אחרי. אם זה כי תוכל לסמן בטבלה שעשתה משהו, או נספר לאבא/לגננת, או תעשי איקס ואז תבחרי סיפור שאקריא לך וכו. או לעשות בתור משחק- נניח לאסוף את כל החלקים לפי הצבע שאני אומרת כל פעם, או לעשות לאבא הפתעה נניח להתקלח ואז להתחבא בשמיכה ולהגיד לאבא שהילדה לא רוצה להתקלח ואז הוא מגלה שהיא כבר מקולחת ולבושה..

משהו עובר עליה

ויש דיבור לא מכבד.

גם אם זה סיבה ותוצאה עדיין יש פה 2 דברים לטפל בהם, וככל שהזמן עובר, הדיבור הלא מכבד הופך לדבר בפני עצמו ולא בהכרח יעלם ברגע שתטפלו בגורם.

לגבי מה שעובר עליה תנסי לחשוב אם היה איזה שינוי  בחיים שלכם, או לברר עם הגננת אם יש איזה ענין חברתי. אם יש לך שעת רצון של דיבור איתה את יכולה לנסות לשאול איך הגננות איתם, לפעמים לחץ של גננת יכול לגרום לילד צורך לפרוק במקומות אחרים. או שאולי תגלי שאיזה ילדה בגן מתנהגת אליה לא יפה.

לגבי הדיבור אני פשוט אומרת בצורה ברורה, משתדלת בנעימות, מודה שלא תמיד מצליחה - לא ככה מדברים. לאף אחד, בטח שלא לאמא. אני רוצה לשמוע את המשפט מחדש.

לרוב זה עובד..

ממליצה לך ללנוד מהיסודות איך לדבר בשפת תקשורת מקרבת, זה נכס.

כרגע היא רק בת 5, מה יהיה בגיל 15?

כשלומדים איך לנהל תקשורת בונה עם הילדים כבר מגיל קטן, הם גם לומדים איך להגיב מהצד שלהם וזה ממשיך גם כשהצרכים משתנים עם הגיל.

השליש הראשון בעיקר

זה באנגלית אם את צריכה אוכל לתמצת

מקור זה מציג **תשעה כללים יישומיים** שנועדו לפשט את חיי ההורות, לצמצם התקפי זעם ולשפר את שיתוף הפעולה של פעוטות. האסטרטגיה המרכזית מדגישה את חשיבות **התאמת השפה ליכולות הקוגניטיביות** של הילד, תוך מתן זמן עיבוד מספק והצבת גבולות עקביים ללא צעקות. הכותבת מציעה **להחליף הוראות שליליות בהנחיות חיוביות** וברורות, ולתווך מושגי זמן מעורפלים באמצעות קישורם לאירועים מוחשיים בסדר היום. בנוסף, הטקסט מדגיש את תפקיד ההורה **כמודל לחיקוי** ואת הצורך בזיהוי ולימוד מיומנויות חסרות במקום ענישה על התנהגות לא רצויה. גישה זו שואפת ליצור **סביבה ביתית רגועה** יותר המבוססת על הבנה התפתחותית ותקשורת מכבדת.

וקצת יותר בפירוט: 

כדי להתאים את הבקשות שלך ליכולות המוח המתפתח של הפעוט, המקורות מציעים לפעול לפי מספר עקרונות מרכזיים המבוססים על הבנת ה**זיכרון המעבד (Working Memory)** של הילד:

### 1. הבנת מגבלות ה"כוס הקטנה"

הזיכרון המעבד של פעוט דומה ל**כוס קטנה**. כאשר נותנים לו הוראה ארוכה ומורכבת, המידע "נשפך" החוצה לפני שהוא מספיק לעבד אותו. במצב כזה, הילד הופך למוצף, קופא ולא עושה דבר – לא מתוך מרדנות, אלא כי המוח שלו פשוט לא יכול להתמודד עם כמות המידע.

### 2. התאמת מספר השלבים לגיל הילד

המקורות מספקים הנחיות ספציפיות לפי גיל:

*   **גיל 18 חודשים:** יש לתת **הוראה בת שלב אחד בלבד**, כמו "נעל נעליים".

*   **גיל שנתיים:** ניתן לתת הוראה בת **שני שלבים הקשורים זה לזה**, כמו "קח את הנעליים ונעל אותן". שילוב של שני שלבים שאינם קשורים (כמו "נעל נעליים וקח כדור") יהיה מורכב מדי עבורם.

*   **גיל שלוש:** רוב הפעוטות כבר מסוגלים להתמודד עם **שני שלבים שאינם קשורים**, כמו "נעל נעליים ואז קח את התיק".

*   **גיל חמש:** ילדים יכולים לרוב לנהל **שלושה שלבים שאינם קשורים**.

### 3. יצירת קשר לפני מתן ההוראה

במקום לצעוק הוראות מקצה החדר, יש לגשת אל הילד, **לומר את שמו ולחכות שהוא יסתכל עליך**. רק לאחר שנוצר קשר עין, יש לתת את ההנחיה הקצרה והברורה.

### 4. חוק 10 השניות

לאחר מתן ההוראה, עליך **לחכות 10 שניות בשקט** (ספור בלב). למוח מתפתח לוקח בין 7 ל-10 שניות לעבד את המילים, להבין מה עליו לעשות ולבצע את הפעולה. אל תחזור על הבקשה ואל תרים את הקול בזמן הזה – פשוט תן להם זמן עיבוד.

### 5. שימוש בהוראות חיוביות וספציפיות

*   **אמור מה *כן* לעשות:** במקום להגיד "אל תיגע בתנור" (מה שדורש מהילד לעבד מה אסור ואז לנחש מה מותר), תן הוראה ישירה כמו "ידיים מאחורי הגב".

*   **הימנע ממילים מעורפלות כמו "אחר כך":** לילדים אין תפיסת זמן ברורה של מילים כמו "אחר כך" או "יותר מאוחר". במקום זאת, קשור את הבקשה לאירוע ספציפי ביום: "נוכל לאכול עוגייה **אחרי ארוחת הערב**" או "נקרא סיפור **אחרי המקלחת**".

לפי המקורות, התמודדות יעילה עם התקפי זעם של פעוטות דורשת שילוב של שמירה על גבולות, נוכחות רגועה ולימוד מיומנויות חדשות. הנה הדרכים המרכזיות לפעול:

בזמן התקף הזעם: מה לעשות

• אל תנסו להסביר או להגיון: בזמן התקף זעם, החלק ה"חושב" במוח של הפעוט (קליפת המוח הקדם-מצחית) אינו פעיל עקב הורמוני סטרס. ניסיון להסביר למה הם לא יכולים לקבל משהו עלול להחמיר את המצב.
• הישארו רגועים וקרובים: רדו לגובה העיניים של הילד, אמרו משהו כמו "אתה ממש כועס, אני מבין/ה", והישארו בקרבת מקום. הקול והנוכחות הרגועים שלכם מאותתים למוח שלהם שהם בטוחים, מה שעוזר להם להירגע.
• אל תיכנעו (Don't Cave): אם אמרתם "לא" והפעוט מגיב בהתקף זעם, כניסה לדרישתו תלמד אותו שצרחות ובכי הן דרכים יעילות להשיג את מה שהוא רוצה.

שמירה על גבולות בצורה אמפתית

• הכירו ברגשות אך החזיקו בגבול: הנוסחה המומלצת היא: "אתה עצוב שאי אפשר לאכול עוגייה עכשיו. אני מבינה. תוכל לקבל עוגייה אחרי ארוחת הערב". כאשר עקביים עם הכלל הזה, התקפי הזעם יפחתו עם הזמן כי הילד יבין שהם לא משנים את ההחלטה הסופית.

מניעה ותקשורת נכונה

• היו ספציפיים לגבי זמנים: במקום לומר "אחר כך" (מושג שפעוטות לא מבינים), קשרו את הבקשה לאירוע בסדר היום, כמו "אחרי המקלחת" או "אחרי ארוחת הערב", כדי להפחית תסכול ובלבול.
• אמרו להם מה כן לעשות: במקום לומר "אל תיגע בתנור", תנו הוראה חיובית כמו "ידיים מאחורי הגב". זה קל יותר לעיבוד עבור המוח שלהם.
• התאימו את המילים ליכולת: ודאו שהבקשות שלכם קצרות ותואמות את גיל הילד (למשל, הוראה של שלב אחד לגיל 18 חודשים) ותנו להם 10 שניות לעבד את המידע לפני שאתם חוזרים על הבקשה.

לאחר שהילד נרגע

• למדו את המיומנות החסרה: לאחר שהנשימה של הילד נרגעה, נסו להבין איזו מיומנות חסרה לו שגרמה להתפרצות (למשל, איך לבקש לסיים את הארוחה במקום לזרוק אוכל) ולמדו אותו אותה באופן פעיל.
• שימו לב למודל האישי שלכם: פעוטות מחקים את הדרך שבה אתם מתמודדים עם תסכול. אם אתם מאבדים את הסבלנות, השתמשו בזה כרגע לימודי: התנצלו והדגימו להם איך אתם לוקחים נשימות עמוקות כדי להירגע.

הצבת גבולות עקביים עוזרת להפסיק ויכוחים על ממתקים ופעילויות בשתי דרכים מרכזיות: על ידי **יצירת ודאות** ועל ידי **נטרול היעילות של התקפי זעם** כאמצעי למשא ומתן.

לפי המקורות, כך התהליך עובד:

### 1. החלפת חוסר ודאות בבהירות (מניעת ה"לופ" של השאלות)

אחת הסיבות המרכזיות לוויכוחים חוזרים ונשנים היא שימוש במילים עמומות כמו "אחר כך" או "יותר מאוחר".

*   **הבעיה:** עבור פעוט, למילה "אחר כך" אין משמעות זמן ברורה – הם לא יודעים אם זה בעוד חמש דקות או חמישה ימים. לכן, הם ימשיכו לשאול "אפשר עכשיו?" שוב ושוב כדי לנסות להבין מתי זה יקרה.

*   **הפתרון:** כשמציבים גבול ספציפי שקשור לאירוע בלוח הזמנים (למשל: "תוכל לקבל עוגייה **אחרי ארוחת הערב**"), הילד מקבל בהירות. הבהירות הזו מפסיקה את השאלות הבלתי פוסקות כי הילד יודע בדיוק מתי האירוע יתרחש.

### 2. הפסקת הלמידה ש"בכי משנה את המציאות"

ויכוחים והתקפי זעם סביב ממתקים מתגברים לעיתים קרובות כי הילד למד שזו דרך יעילה להשיג את רצונו.

*   **מלכודת הוויתור:** אם אמרתם "לא" לממתק, והילד התחיל לבכות או לצעוק ובעקבות זאת נכנעתם ("רק הפעם"), לימדתם אותו **שהתקפי זעם עובדים** ושהצעקות הן כלי להשגת מטרות.

*   **כוחה של העקביות:** כאשר מחזיקים בגבול בצורה עקבית ("אמרתי אחרי ארוחת הערב, וזה לא ישתנה"), הילד לומד בהדרגה **שהתשובה שלכם היא סופית**. כשהוא מבין שהתנהגות מתלהמת לא משנה את התוצאה, התמריץ שלו להתווכח או להיכנס להתקף זעם פוחת, והתופעה מתחילה להיעלם עם הזמן.

### 3. שילוב אמפתיה עם הגבול

כדי שהצבת הגבול לא תהפוך למאבק כוח בלבד, המקורות ממליצים **לתקף את הרגש** בזמן שמחזיקים בגבול:

*   אמרו לילד: "אתה עצוב שאי אפשר לקבל עוגייה עכשיו, אני מבינה. תוכל לקבל אותה אחרי ארוחת הערב".

*   בצורה זו, אתם לא משנים את הכלל (התשובה היא עדיין "לא"), אך אתם מראים לילד שאתם איתו בקושי שלו, מה שעוזר לו להשלים עם הגבול בצורה רגועה יותר.

2 הכללים החשובים זה

להיות קרוב לילד רצוי בגובה העיניים

לא לחזור על הוראה פעמיים

נותנים לילד הוראה מותאמת גיל

סופרים בלב עד 10 זה זמן העיבוד של ההוראה והבנה שצריך לעשות מה שאמא אמרה(תאסוף קוביות)

הילד לא מבצע

עוזרים לו לבצע כדלהלן

מחלקים את המשימה לחלקים קטנים יותר (אולי לאסוף את האדומים? או בהתלבשות תפתח כפתורים/תוריד גרביים)

הילד לא מבצע

את שמה ביד שלו כמה קוביות מקרבת את היד מעל הסלסילה וגורמת לו להכניס לסלסילה

מחמיאה לו על האיסוף

ואולי צריך עוד פעם לשים לו ביד ולהכניס איתו ולהחמיא ואז להגיד  עכשיו תרים את זה ותשים בסלסילה ולאט אפילו עקשנים בסוף עושים

כי זו סיטואציה נפוצה, בצורה כזו או אחרת,

בעיקר מול בכורים או ילדים שמשהו באופי שלהם מפעיל את ההורים.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של עינת נתן.

לגבי ציפייה תואמת גיל, הציפייה לא רק קשטרה לפעולה עצמה אם היא תואמת גיל,

אלא לעצם הציפייה לשיתוף פעולה.

ילד בן 5 שלא משתף פעולה, משהו מפעיל אותו וחוסם אותו.

הם עדיין קטנטנים בשביל להחזיק מורכבות.

לצורך הדוגמה אם היא ראתה חולצה שהיא רוצה ללבוש ואת מבקשת ממנה להכניס מצעים למכונה

היא לא תכניס את המצעים לא כי היא לא שנה עלייך, אלא כי היא עסוקה בחולצה.

או בקרונפלקס שהיא רוצה או במשהו אחר.

ברגע שההורה מתעקש במצב כזה, זה כבר הופך למאבק כח,

וכבר היא לא תרצה "להפסיד" ולרדת מהעץ.

לכן ספציפית על הסיטואציה הזאת, אפשר למשל לחכות שהיא תחזור מהגן, בשלב מסויין במהלך היום שהיאנרגועה, לא עייפה, לא רעבה אלא פנויה להקשיב, ניקח אותה למרפסת, נראה לה שהכבעסה עדיין מחכה.

ואז מתוך שיתופיות אפשר להציע שנסחב ביחד את הסדין למכונה.

את רוצה להיות הראש ואני בזנב או להיפך?

אבל באמת ממליצה בחום ללמוד על הורות וחינוך ילדים באופן מעמיק. זה כ"כ משדרג את היחסים וההנאה מההורות, מגדיל את הסיפוק ומקטין מאוד את ההתעסקות עם מאבקים מה שמשחרר הרבה קשב לקדם את הילדים מעבר לשוטף.

בקיצור ממליצה.

נגיד בתקשורת מקרבת, איפה אני משיגה הרצאות על זה?

על מה את ממליצה?

בתקשורת כללית, יש את הפודקאסט של דני מקורי על תקשורת מקרבת. ומשם אפשר להמשיך גם למגישים אחרים.

בהורות גם אוהבת את התכנים של עינת נתן. התכנים שלה מבוססים על שיטת אדלר

לא שמעתי אותה מסודר כמו קורס אבל כן שמעתי הרבה פרקים והתחברתי להרבה דברים שם.

הרבה ממליצות על רותי דריאל בגישה ההיקשרותית- התפתחותית, אני אישית פחות התחברתי לצורת ההגשה.

אחרי שלומדים את העקרונות בצור מסודרת, אפשר לחזק ולשמוע הרבה מקורות ומגישים. וגם להיעזר בניתוח סיטואציות בבינה מלאכותית.

אבל הבסיס כדאי ללמוד כמו שצריך ועל גביו להמשיך ללמוד מפה ומשם כל הזמן.

פעם המלצת לי על תקשורת מקרבת

אני אשמח לדעת את מי את שומעת בנושא הזה🙏

בקשר של הורים- ילדים ממליצה על "הבית להורות מקרבת"

בתקשורת מול אנשים אחרים (קשרי עבודה, שכנות, משפחה וכד')

אני אוהבת את הפודקאסט של דני מקורי, ומשם אפשר להמשיך לעוד מגישים.

יש הרבה פרקי אירוח, אחרי דני מקורי כדאי להמשיך לשמוע עוד מגישים גם אם זה לא בנוי בצורה שיטתית כמוהו כי כל אחד מחדד עוד איזה נקודה.

נגיד הוא מדבר על ניהול כעסים ושליטה עצמית (באמצעות מדיטציה וכד')

אני מאוד אוהבת להשתמש בתקשורת של שפת גוף כי היא הרבה פעמים מספרת לנו מה שהדיבור לא מספר.

ההבדל המשמעותי בין תקשורת בין שני מבוגרים לבין מבוגר- ילד

זה שבין שני מבוגרים יש יחסי גומלין וכל אחד אחראי על צורת התקשורת שלו.

בתקשורת הורה- ילד האחריות גם על הצד של הילד היא של ההורה, ההורה צריך לפענח הרבה דברים (למשל אם הילד זקוק למילוי צרכים פיזיים ובכלל לא פנוי לתקשורת)

וגם ההורה אחראי ללמד את הילד להביע את עצמו (באמצעות דיבוב, שאלות מנחות וכד')

לכן ההמלצה נפרדת.

מכיוון שאני עשיתי את הקורס של הבית להורות מקרבת, לא חיפשתי תוכן חינמי שממש מסביר בצורה שיטתית את גישת תקשורת מקרבת בהקשר של הורות. אולי יש, ובאנגלית אם רלוונטי בכלל אני אופתע אם אין מישהו שהרים את הכפפה.

אבל אין לי המלצות מניסיון אישי.

גם לדעתי קורס ממש ולא פודקאסט, מאפשר תרגול וחשיבה יותר מעמיקה שמאפשר להטמיע יותר טוב את העקרונות, עד שהופך להיות טבעי וזורם, אבל זה כבר תלוי כל אחד מה הוא מחפש.

לי לקח כמה חודשים טובים מאז שהתחלתי ללמוד עד שהתחלתי לראות שאני מצליחה ליישם ולדבר את השפה באופן מעשי. ואז לקח עוד זמן והרבה לימוד משלים עד שהפך להרגל.

אומר שזה כ"כ קלאסי לילדה בכורה,

לא בגללה, בגלל ההורים.

גם אני הייתי ככה עם הבכור שלי, היינו קשים איתו, מזדעזעים שמדבר לא יפה ולא מבצע מה שאמרו לו.

עכשיו יש לי ילד בגיל הזה, ואני כ"כ לא עושה מזה עניין אני מתייחסת אליו בתור קטן, אני כמובן אעיר לו שלא מדברים כך לאמא, אבל בלב אני רגועה ולא לוקחת ללב אלא מבינה שהוא קטנציק. 

כי זה "עובר"? כלומר ברור שבאים אתגרים חדשים. אבל אם אין השלכות לדיבור לא יפה,

היא אומרת "לא" "לא אכפת לי"(שזה הכי קשה לי, ברור לי שהיא לא לגמרי מבינה את המשמעות של אכפת)

זה עובר כי יודעים לטפל נכון ולא נבהלים מהדרך.

כשהיא אומרת "לא אכפת לי" תנסי לפענח מה היא בדיוק אומרת מאחורי המילים.

אולי היא אומרת, אמא כל מה שאני צריכה זה רק חיבוק ולא עוד עומס על המערכת אבל אני לא יודעת איך לבקש את זה?

אולי היא אומרת אני רוצה לחוש תחושת עצמאות והמשפט שאמרת לי לא מתיישב עם התחושה הזאת.

אולי היא אומרת הגננת העירה לי שאני לא יושבת ישר במפגש וזה גורם לי להיות עצובה.

אולי היא אומרת אני חוקרת את העולם ומנסה להבין איך העולם מגיב לאמירה הזאת.

אולי היא אומרת אני מרגישה שאת כועסת עלי וזה מפחיד אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם הפחד הזה.

יכול להיות פה עוד הרבה "אוליים" מה שחשוב זה להבין שילדים בגיל הרך שמתחצפים להורים ברוב המוחלט של המקרים מאותתים שהם צריכים עזרה עם התקשורת וצריכים לחזק את הקשר ולא להרחיק.

ואז אם התגובה היא:

חצופה, לא אומרים "מה אכפת לי" לאמא, לכי מיד לחדר!

(כמובן מקצינה כדי להסביר את סוג התגובה)

אז פועלים בדיוק הפוך ממה שירגיע את העניינים

ולאורך זמן זה יוצר ריחוק וחוסר אמון וחוסר שיתוף ושלל בעיות אחרות.

לעומת זאת אם מגיבים באופן שיתן מענה "למאחורי הקלעים" זה מייצר פתיחות ואמון ושיתוף פעולה.

לדוגמה:

תרימי את הטושים שפיזרת על הרצפה.

"לא רוצה"

את לא תוכלי לשחק בפאזל כשהטושים מפוזרים

"לא אכפת לי"

אוקי, אני מבינה שמשהו מציק לך. את רוצה לבחור מתי להרים את הטושים?

כן.

אוקי מתי את בוחרת?

נניח התחושבה היא "לא" אז עוד שאלה באותו כיוון: את רוצה שנרים ביחד, אני את הטושים שפה, ואת את הטושים ששם?

לא

אז מבינים שלא החוסר בחירה (עצמאות) מציק לה.

אז אפשר להגיב:

אוקי אני רואה שמשהו מטריד אותך.

אני מציעה שנעזוב עכשיו את הנושא ונספר סיפור, נשתה תה ביחד, נתכרבל וכד'

ואז כשהיא רגועה יותר לשאול:

קרה משהו בגן? עם מי שיחקת? לבדוק את הכיוון הזה.

לפעמים עצם החיבוק/ סיפור/תה משנה את המצב רוח והיא מעצמה בלי לומר שום מילה כבר תאסוף את הטושים.

אפשר בערב לספר סיפור על דובי ששיחק בקוביות ואמא אמרה לו שאם לא יאסוף את הקוביות הוא לא יוכל לשחק בפאזל.

ולשאול אותה, איך את חושבת שהדובי מרגיש? למה הוא לא רוצה לאסוף את הקוביות?

ואז להמשיך שהוא אמר לאמא שלו מילה קצת לא יפה, הוא אמר לה "לא אכפת לי!"

מה זה לא אכפת? מה זה אכפת? איזה מילה מוזרה.

למה הדובי אומר אומר אותה? מה זה גורם לשני להרגיש?

קרה לך פעם שמישהו אמר לך, לא אכפת לי? למה הוא התכוון?

זה נעים כשמישהו אומר לנו "לא אכפת לי?"

זה לא כ"כ נעים.

מה אפשר להגיד במקום?

אפשר להגיד אני עצוב

אפשר להגיד קשה לי להתאפק וקודם לסדר את הטושים ואז רק לקבל משחק אחר.

וככה עם הזמן בצורה מקרבת להטמיע בה את השפה והדרך שאת רואה לנכון שהיא תשתמש בה.

אבל מה יהיה עם הטושים?? איך היא תלמד שצריך לשמור על חפצים? מה יהיה בכיתה א' היא תגיד למורה "לא אכפת לי" כשהמורה תגיד לה להכניס את הטושים לתיק?

אז יש עוד המון המון הזדמנויות להטמיע הרגלים. למשל כשאת אוספת כלי כתיבה אפשר להגיד בקול:

סיימתי עם הכלי כתיבה, עכשיו אסדר אותם כדי שפעם הבאה נוכל להשתמש בהם שוב.

אפשר כשאת רואה משהו מבולגן לעשות כאילו את "מועדת" על החפץ ולדבר בקול מה היה קודם, מה קרה ומה היה עלול לקרות.

למשל: אוי מישהו השאיר את הטוש על הרצפה, אני רציתי לעבור והחלקתי וכמעט נפלתי כמו בטטה מעוכה על הרצפה. אוי ואבוי!

מה, מה, את צוחקת? את רוצה לראות איך בטטה מעוכה נופלת על הרצפה? וואי הייתי נופלת על הראש והיה צומח לי קרן באמצע הראש.. אוי ואבוי.

ואז להרים את החפץ בעצמך או לשאול מי ראשון מצליח לתפוס את החפץ ולהרים.

או כמחפשים משהו אז להגיד בקול:

אוי חבל שלא החזרנו למקום, עכשיו אני לא זוכרת איפה שמנו את זה..

או דרך סיפור (בגיל הזה סיפורים זה ממש חלק חשוב בהתפתחות) לספר על מישהו שלא אסף את החפצים ואז הוא מתמודד עם ההשלכות של זה.

למשל יש את פרנקלין מבולגן. צמרת משהו ויש עוד.

וגם בסתם סיפורים אפשר לעצור רגע, להסתכל על הציורים ולשאול מה מוזר בציור?

הילד לא אסף את הגרביים לכביסה לפני שהוא הלך לישון. את רואה? הגרביים זרוקות פה ולא בסל כביסה.

מה יקרה?

אמא שלו לא תכבס לו את הגרביים ולא יהיו לו גרביים נקיות איזה באסה לו.

אוי, נראה לי עומד להיות לו קצת מסריח עם גרביים מלוכלכות בחדר, בואי נחפש בתמונות אולי בבית של שלהם יש אטב כביסה לשים על האף. אולי פה? אולי בעמוד הבא? אפשר לשנות את הקול כאילו יש לך אטב על האף ואת מדברת בלי שיוצא אוויר מהאף, כדי לשחרר ולהקליל את הדרך של העברת המסר.

טוב, לא משנה. בואי נמשיך בסיפור.

ואז לחזור לסיפור המקורי אחרי ההפסקה המתודית של המסר שרצית להעביר..

בדרך כזאת לא מוותרים על מה שחשוב, אנחנו מעבירים את המסר בצורה מקרבת ולא בצורה מרחיקה, תוך שימת לב למה הילד זקוק באותו רגע שאמר את "לא אכפת לי", זה ההבדל.

בקורס ריענון נהיגה, המרצה אמר לנו משפט יפה:

מה יש לפני כל תאונה?

לפני כל תאונה יש "כמעט תאונה".

ברגעים הסמוכים מאוד לפני התאונה התרחשה "כמעט תאונה"

לפעמים ה"כמעט תאונה" נגמרת בתאונה, לפעמים היא נגמרת ב:פיו, מזל.

ואז המרצה עבר לדבר ולנתח את ה"לפני תאונה"

כלומר המטרה שלו היא לא ללמד איך להימנע מתאונות, אלא להימנע מ"כמעט תאונה"

בהקשר של ה"לא אכפת לי"

מציעה לך תרגיל התבוננות. גם ממקרים בעבר, אבל בעיקר במקרים הבאים שיבואו.

כשאת שומעת את ה"לא אכפת לי"

תעשי פוס. תריצי את הסיטואציה דקה קודם.

מה קרה בדקה הזאת?

איפה הייתה הילדה? איפה היית את?

מה היא הרגישה? מה את?

מה הייתה שפת הגוף שלה? (נינוחה/ מאופקת)

מה הייתה שפת הגוף שלך? (דרוכה/ משוחררת)

תרדי ממש לפרטי פרטים.

מה הייתה תנוחת הידיים שלכם, מה היה המרחק? האם היית לפניה/ מעליה או לצידה? (מעליה הכוונה שאת עמדת והיא יושבת נגיד, לפניה למשל אתן בהליכה לבית את מתקדמת יותר והיא יותר מאחור)

ככל שתפרטי לפרטים יהיה לך יותר קל לזהות דפוסים.

ואז המטרה לא תהיה איך להגיב נכון לתאונת "מה אכפת לי" אלא המטרה תהיה לתת מענה לכמעט תאונה עוד לפני שזה הסלים, על סמך הניסיון שלך איתה.

אני מבינה שזה נורמלי ותואם גיל.

ילד קטן שמתחצף זה לא כמו ילד בן 10 שידבר אלייך כך. כמובן לא להתעלם אלא מסבירה כל פעם מחדש, בלי להזדעזע, "לא מדברים ככה, זה לא מכובד" , בסוף זה יכנס לאט לאט, הילד לא גדל ביום אחד.

בכוכבית אני אומר שאם את רואה שזה משהו יומיומי, שחוזר על עצמו יותר מידי, או אם זה קורה גם בגן, יכול להיות שיש כאן איזה עניין שצריך בירור. 

לפני שבת אם אני רואה, לא דווקא מחביאה. יכול להיות שהיא רואה ומבקשת ואני מסבירה ששבת ומציעה תחליף.

אם היא מוצאת בכל זאת משהו מוקצה ומשחקת בו אני מסבירה ששבת ואסור, בדרך כלל היא מבינה

ושוב אני מציעה תחליף של משחק שיעניין אותה, שהיא לא תשתעמם...

אגב גם לבן שנתיים אני משתדלת לקחת משחק מוקצה אם הוא מוצא, למרות שאני לא תמיד יתעקש איתו אם הוא יצרח.

6. לא מחביאה, הילד משחק, אני מבקשת שיכבה והולכת, אם הוא משתף פעולה מצויין, אם ממשיך לשחק מתעלמת.

   מקסימום מבקשת עוד פעם, ואם הוא ממשיך מתעלמת מזה ומחכה שיפסיק לשחק בזה מעצמו. אני מאמינה שככל שהילד גדל ושומע יותר פעמים שאסור בשבת, בסוף הוא מבין ומפנים.

   אפשר תכלס להחביא מראש, אבל אני לא בנאדם שעומד בכזו רמה של סדר של החבאה והוצאה של צעצועים אז אפילו לא טורחת לנסות

העבודה הקשה היא מול האחים שלה, שמזדעזעים... השכנים - יתמודדו הם יודעים שיש לנו ילדים קטנים (ושאחת מהם מיוחדת).

לא רק בגלל הילד עצמו יצא כבר ששכחתי לכבות ובטעות התיישבתי ליד וזה הפעיל את הצעצוע.

אני לא נאבקת על שבת, אם הילד ישאל אגיד שזה מוקצה אבל לא אריב על זה.

עם הזמן הם מבינים שלא עושים את זה בשבת

אם שוכחת האמת לי לא כזה אכפת, אומרת לילד שזה לא לשבת וממשיכה בחיי. לבעלי יותר אכפת, אז בדכ הוא לוקח לילד, מסביר שאסור.

יש לקטנטונות שלנו משחק שמנגן ומסתובב. כל שבת אנחנו שמים אותו בצד.

וכשהן מסתכלות עליו בערגה, אנחנו אומרים להם שעכשיו שבת ולא משחקים בו.

זהו.

אומרת פעם אחת שמוקצה (לפעמים גם זה לא) ומשחררת.

תהיתי בשבת האחרונה אם אני מידי משחררת, תודה לכן על המענה. נרמלתן אותי.

בד"כ מעלה למעלה כי כשזה מעורב עם המשחקים האחרים תמיד זה נלחץ בטעות...

כמה פעמים קרה ששכחתי והוא שיחק, אמרתי לו שבשבת ה' רוצה שנשחק במשחקים מעניינים אחרים ובוא נשים את זה ביחד בארון ונחזור לזה במוצ"ש, דווקא זרם יפה... אולי הוא קטן מידי...

ואם לא והשתמשו אז זה יותר בהתאם לילד מאשר בהתאם לגיל

גיל 4 זה תחילת גיל חינוך וזה הרבה עניין של איך זה יתקבל אצלו..

אומרת שמוקצה ולרוב הוא ממשיך

בגדול, אצלינו זה 4. יש למשחקים מנגנים מגירה סגורה והילדים יודעים לא לפתוח בשבת. זה לא מול העיניים אז בד"כ אפילו לא חושבים על זה. אם יש משחק שקשה להם במיוחד, אנחנו שמים יחד איתם לפני שבת במקום מיוחד ולא נגיש.

כמובן, הכל עם דיבור והסבר כדי לבנות הרגל ארוך טווח.

אומרת פעם אחת ומשחררת...

לפעמים מאפשרת בלי מצפון לפעמים מזכירה ששבת ולפעמים מחביאה לפני שבת

אבל חייבת לפרוק שכשהוא מדליק את האור (3.5) אני ממש מתרגזת

משתדלת לכבות לפני שבת, לא את הכל אפשר/ לא תמיד זוכרת

הקטן בן שנתיים מדליק חופשי, לאחרונה בן ה3 וחצי קלט שזה לא לכבודו:

אז הוא מצא פתרון גאוני

פונה לאחיו: אתה יכול בבקשה להדליק לי את הסירנה של המשטרה??

עכשיו תסיע את הטרקטור לכיווני...

וכו וכו...

אני כרגע עושה כמוך, מזכירה פעם אחת ומשחררת.. השכנים לא מעניינים.

וזה היה נורא מתוק! לקח לעצמו דף טיוטה וטושים וארגן לו מקום לציור... ובעיקרון ביום חול זה ממש נהדר שהוא ככה מסדר לעצמו תעסוקה חיובית, התלבטתי מה לעשות, אבל בסוף התעקשתי איתו שיחזיר הכל למקום ופינקתי אותו בעוגה לכבוד שבת שלא יתבאס מדי ששבת היום.

הקטן הנוכחי מבין לחלוטין את המעבר משבת לחול, שואל לפני שימוש במשחק אם מותר בשבת, ומתי תצא שבת.

לא מדליק כלום חשמלי בשבת, ומעיר לאחותו הגדולה..

לקח לי זמן להיזכר שהוא החריג..

מקווה שזה בסדר לנצלש

איך בכללי אתן מתנהלות עם האיסורים של שבת?

הבת שלי בת כמעט 3

והרבה מהדברים שהיא אוהבת לעשות אסורים בשבת-למשל היא מאוד אוהבת יצירות, לכבות לבד את האור בחדר.. אין לי עוד דוגמאות עכשיו אבל בעיקרון.

היא גם מאוד אוהבת ללכת למעון ואם אין מעון זה גם מבאס אותה😆

כל פעם שאני מזכירה לה ששבת עכשיו

היא מתבאסת עלי

ולא בא לי שהיא תגדל בתחושה ששבת זה מבאס ואסור..

אז תמיד אני מזכירה כזה כמה כן כיף בשבת

ועדיין מרגיש שבתחושה שלה שבת זה יום כזה שאסור לעשות כל מה שכיף...

ובכנות, היא קצת צודקת. זה באמת באסה הדברים שאסור.. גם אם יש כיף.

יש לכן רעיון איך עוד לתווך?

ופעילות משפחתית שעושים רק בשבת

ככה שהיא מתבאסת תוכלי להציע לה את זה.

יש לי משחקים מיוחדים לשבת (דברים שהם אוהבים לא משחקים שיוצרו לכבוד שבת ) שאנחנו מורידים רק אחרי הדלקת נרות

ביום שישי התפקיד של בן ה3 וחצי שלי זה לכבות אורות ולשים כיסוי - זה לא מונע ממנו להדליק ולכבות אורות בשבת אבל זה כיף לו ומתי שהוא הוא ילמד שלא מדליקים ומכבים בשבת

ובשבת אנחנו הולכים לגינה שווה שבד"כ ביום חול אנחנו לא הולכים לשם.

ומספרת מלא פעמים ספרים על השבת

ויש לנו כל מיני דברים מיוחדים לשבת שבמהלך השבוע אנחנו מזכירים שזה שמור לשבת...

בשבת יש הרבה זמן לשחק במשחקים של הבית. ליצור זמן למשחק משותף איתה ולהגיד שזה נחמד שבשבת יש הרבה זמן יחד.

עוד משהו - לא עושים יצירות, אבל גם אין טלפונים ואמא ואבא יותר פנויים

המון סיפורים ומשחקי דמיון

אנחנו גם עושים בסעודה סבב שכל אחד מספר מה היה לו הכי כיף השבוע. הם מחכים לזה ממש

אצלי יותר גדול, אבל זה דברים שעשיתי מגיל קטן... אני בשבת מרשה מלא מתוקים שאני לא מרשה במהלך השבוע, גם משהו טעים בדלקת נרות, אבל מיוחד, לא מהסטנדרטיים, ומדגישה שהכנו לעבוד שבת , גם בשבת בבוקר אני מרשה לחמנייה עם שוקולד , גם הוא אוהב את הקידוש והמיץ ענבים, גם פוגשים יותר חברים ואני משווקת את זה שזה בזכות שבת, גם אנחנו משתוללים ביחד יותר ואני מזכירה לו שזה בזכות שבת יש לנו הרבה זמן... כל הזמן מכניסה את איזה כיף זה שבת😅

כל פעם שמדברים על משהו שאסור בשבת, לדבר גם על הדברים המיוחדים לשבת.

בגדים מיוחדים, מאכלים של שבת, תפילות ודברים שהילד אוהב לעשות בשבת.

אפשר גם במהלך השבוע להזכיר את הדברים המיוחדים של שבת, אליצור ציפייה לקראת שבת.

בלי קשר לשבת.

אז בשבת יש עוד קצת דברים שאסור.

ומצטרפת לזה שבשבת גםמיש דברים מיוחדים שמותר.

למשל הקטנים שבאים להתכרבל איתי בבוקר במיטה, להכין שוקו, לשחק עם השכנים.

למי יש זמן בבוקר שהוא לא שבת לכל הדברים האלה.

אני אומרת אני לא עושה כך וכך... ואני יכול? תעשה מה שאתה רוצה. אני לא מביאה לך צבעים כי אני לא מתעסקת עם צבעים בשבת. למשל.. אני יכול להדליק את האור? אנחנו לא מדליקים את האור בשבת.

קרה לנו עם ילד בן 3 ומשהו שרצה להדליק משהו בשבת. אמרנו שאנחנו חא מדליקים. שאל אם הןא יכול. אמרתי שאנחנו לא ושיעשה מה שרןצה. שאל שוב. וכך המשכנו שהוא מתעקש שאני אגיד לו שהוא יכול. בסוף אמרתי בצחוק אולי נשאל את הרב אם אתה יכול... אם הילד שואל את הרב זה אומר שהוא מבין מה זה שבת או לא מבין?! 🤔

אבל בכללי בשבת יש ממתק שבת בכניסת שבת. ואוכל יותר טעים. וקינוח. ועוגות. ויותר זמן לשחק עם אבא ואמא. ותפילת ילדים. ותהילים. וזמן משפחתי כיפי.

לק"י

אבל בן הארבע לפעמים מוצא או לוקח טושים וכאלה. אני אומרת וחוזרת שאסור, אבל לא רבה על זה יותר מידי.

משחקים מוקצה בדרך כלל נמצאים במקום פחות נגיש

זה גורם שגם בשאר הימים פחות משחקים בהם.

ובכללי, אני מעדיפה פחות משחקים מנגנים, כי זה חופר.

אם בכל זאת ילד קטן לקח משחק מוקצה, אני אשתדל למנוע ממנו לשחק.

בגיל 4 ילד יכול להבין שזה אסור בשבת, ויהיה אפשר ביום אחר.

כלומר עושה את ההשתדלות שלי לפני שבת,

ואם קרה והתפספס אז בפועל 1.

השכנים לא פונקציה בכלל.

לגבי 5 זה מאוד תלוי בשלות, וצריך להיזהר מלהקדים את המאוחר.

יש ילדים בני 4 שעוד אין להם מושג זמנים, אז איך אפשר באמת שהם יבינו שדווקא עכשיו אסור.

לאט לאט. הכי חשוב לא להיבהל.

וגם תאפשרו בלי מצפון -

אז גם תסכימו לילד לשחק עם ספר מנגן, שבת בבוקר במרפסת?

רק לי מרגיש לא לעניין?

לק"י

אבל באמת נראה לי שהייתי מעדיפה שלא במרפסת. למרות שאני חושבת שהשכנים יכולים להבין שמדובר בילד קטן.

( אנחנו גם גרים במקום שיש בו לא רק דתיים, וגם אין לנו מרפסת או מקום פתוח שישמעו ממש טוב).

אם הם עצמם גידלו ילדים, הם אמורים לדעת שילד קטן עושה הרבה פעמים מה שהוא רוצה, גם בלי שההורים מאפשרים לו...

גם לפעמים בעייתי בשבת לקחת לילד את המוקצה שהוא מתעסק בו. אז מה באמת אפשר לעשות?

אני לא רוצה הורמונלית אבל חייבת כמובן מניעה לשנה וחצי

איזה אפשרויות חדשות שמותרות אחרי קיסרי?

מתייגת לי לכל השאלות את @מתואמת

כתבת שעברתי ארבעה ניתוחים שכאלה, אז בטח תדעי לענות❤️

אני הייתי אחרי הניתוח עם התקן לא הורמונלי והיה מצויין ממש

כדור או נובה טי

מה עדיף?

ואיך זה עובד, הולכים לרופאה, היא אומרת איזה התקן, הולכים לקנות וקובעים עוד תור ורק אז מתקינים? או שמגיעים מראש עם ההתקן שאני בוחרת והיא מתקינה?

קבעתי תור לרופאה פרטית שהמליצו לי עליה (ד"ר רחל פיקאר)

אמרתי לה שאני רוצה התקנה של התקן לא הורמונלי והיא שמה לי במקום.

הייתי הולכת לבדוק במיוחד שאמרת שהיה זיהום

זה מין כאב עמום כזה.. אני מתפקדת איתו סבבה.

הוא מוזר, אבל כל הסיטואציה חדשה ומוזרה לי.

אני רק שבועיים אחרי הניתוח. זה משנה? או שעדיין לא נשמע תקין?

אני עוסק בתחום ולכן אני "מעז" לענות בתקווה שאוכל להיות לעזר.

שבועיים אחרי ניתוח קיסרי (עד חצי שנה) זה לגמרי תקין להרגיש כאב. המקום עדיין רגיש והגוף עבר טראומה.

יכול להיות שהכאבים נובעים כתוצאה מהתכווצות חזרה של הרחם, או הידבקויות של הרקמות שנחתכו. צריך לזכור שנחתכו שרירים ועצבים והם עוברים תהליך של החלמה שמשפיע על הכאבים.

יתכן גם, וזה דבר שקורה המון בעיקר אחרי ניתוחים, סיכון מוגבר לבקע טבורי (הרניה) לשבר כתוצאה מפעילות מאומצת וכו'. לפעמים זה מאוד קטן ורגיש ולא מורגש אך הולך וגדל. לפעמים הכאב הוא רק בנגיעה כמו שתואר פה. לכן כל עוד הצלקת לא מזדהמת או מפרישה או שאין חום וכדו' סביר להניח שמדובר באחד מהמקרים הנ"ל וזה לגמרי תקין.

אצל המון נשים קורה התפתחות של בקע טבורי אפילו בלי לשים לב (הנפיחות מטשטשת את זה) עד שזה בולט וכואב זה אחד הדברים שצריך לשמור ולהיזהר אחרי ניתוח. לשמור שלא להתאמץ יתר על המידה.

מקווה שהייתי לעזר

מאוד נזהרת

גם שקיות מהסופר, ואפילו להרים את התינוק/ת לצורך הנקה נחשב מאמץ.

ההמלצה היא להיזהר במיוחד בחצי שנה הראשונה. ואם יש צורך בהנקה אז שמישהו יגיש את התינוק או להרים אותו בישיבה.

מעבר לזה אם אין משהו חריג אין מה לחשוש כל כך

מותר להרים את התינוק ודברים נוספים ששוקלים כמותו, וצריך להיזהר ממאמץ עד שישה או שמונה שבועות.

אולי במקרים חריגים ההנחיה היא אחרת...

במספר הניתוחים, במצב אחרי הניתוח וכו'.

לרוב ההמלצה היא 3-עד 6 חודשים.

העניין זה לאו דווקא עם המשקל בפני עצמו אלא התנוחה שבה נמצא הגוף. אפשר להרים תינוק על הידיים ולא יקרה דבר אבל אם לצורך העניין מתכופפים לכיוון העריסה ומרימים את התינוק ואחר כך מתכופפים ומחזירים זה עלול ליצור לחץ על הבטן שיכול לגרום לשבר. אלה מקרים שנתקלים בהם יום יום. כמובן שזה לא קורה פעם אחת, וגם צריך להיות מותאם לכל יולדת ולמצבה הרפואי. שבועיים בכל מקרה זה מעט זמן ומומלץ להיזהר ולהימנע.

בכל אופן, באמת שבועיים זה מוקדם מכדי לחזור לתפקוד.

לי לא הזדהם ב"ה אז לא יודעת לענות מניסיון.

אם עברו כבר כמה שבועות, נראה לי שכדאי לבדוק...

בקשר למניעה - בעיקרון אפשר את כל סוגי המניעה. אבל אולי במקרה שלך ספציפית אסור התקן? צריך לשאול רופא שמכיר בעצמו את מה שעברת בקיסרי...

תודה!

כשהילדות מתקלחות יחד.

אם זה כשהן מתקלחות לבד, מחילה מהחברה שלך, אבל בעיני זו בושה מיותרת שרק תעשה נזק.

זה מקום שהגיינית ממש צריך לנקות אותו וללמד את הילדה לנקות מפשעה, זה לא נורמלי...ככה אי אפשר לנקות כמו שצריך

גם כשהייתי רוחצת את הילדות יחד, לא הייתי משאירה להן , מה העניין , למה לסבך את החיים

אולי אם היא מקלחת יחד עם בנים קטנים או משהו כזה

וכשהם מתקלחים יחד הם עם תחתונים,

זה הגיע מהבן שלי שביקש כי לא נעים לו המבטים שלה על האיבר שלו,

והיא זה אחר לה ומענין אז היתה מנסה לבדוק מה יש לו, והסברתי להם שזה איבר פרטי שלנו ולכן דבר ראשון היא לא נוגעת בשלו והוא לא בשלה ודבר שני אם הוא רוצה אפשר בשמחה תחתונים אם זה יותר נעים לו.

הוא העדיף, ואחריו גם היא..

אבל אם הם מתקלחים לבד אז הם בלי..

חושבת שמשם זה הגיע גם אצלה... סתם בהיגיון.

אבל לקלח עם תחתונים גם כשמתקלחים לבד נשמע מוזר.

והיא התכוונה כשהילדים מתקלחים ביחד?

לא שמתי לב שאמרה את זה...

ילדות ביחד אמבטיה? כמו שבבריכה שמים בגד ים

עדיף לעבור למקלחות אישיות ולא להתקלח עם בגד...

נשמע לי ממש לא בריא גם היגיינית וגם בתפיסה נכונה של הגוף לפיתוח מיניות בריאה.

אולי הכוונה למקלחת משותפת?

אישית פחות מתחברת לזה בכללי. בטח שלא בגיל שמצריך להתחיל לכסות.

ומאוד מוזר

נורא מציק וגם איך אפשר לשטוףככה כמו שצריך?

כי לבד זה נשמע לי אפילו בעייתי ואנטי הגייני..

אבל אם פעם ב.. עושים אמבטיית משחקים משותפת(נגיד קצף/צעצועים וכאלה)

מגיל שמבינים פרטיות(סביב 3-4-5, תלוי ילד) הייתי מכוון באמת להישאר עם תחתונים או ללבוש בגד ים...

לא באופן יומיומי(באופן יומיומי הגיל הזה הוא בעיני גם השלב שנכון להפריד מקלחות, כשכבר יש הבנה ששומרים על הפרטיות של הגוף שלי)

כל הקטע להתנקות מהחיידקים שנאספים עלינו במהלך היום, לא להדביק אלינו את מה שנדבק לבד..

ואם זה כי הילדים מתקלחים יחד אז אולי הגיע הגיל לקלח אותם בנפרד

שיש אנשים שנסיעות מרדימות אותם כמו שתינוקות נרדמים מנדנוד (או עגלה\נסיעה) - משהו בתנודתיות שבנסיעה משפיע על הפעילות המוחית שלהם באופן הזה.

לא זוכרת אבל איפה וכמה זה היה מוסמך ^^'

זה עוזר פחות להתעייף מנהיגה.

אבל בכללי מזדהה עם התחושות.

אני מזדהה ממש

הייתי נגמרת עד טיפת דמי האחרונה מהנסיעות.

מאז שעברתי לעבוד בעיר שלי, החוויה שלי אחרת לחלוטין!!

קצת עזר לי לישון בדרכים... אבל עדיין נגמרתי

וואי תודה על ההזדהות!! בדיוק ככה אני מרגישה

ואיזה כיף לך שאת עובדת בעיר! חלום שלי שכרגע לא נראה שהולך להתגשם בקרוב...

(אין בעיר שלי הרבה משרות שמתאימות לי וגם פרט שולי, אני לא שולחת קו"ח😂)

נסי לעשות את השאלון באינטרנט.

גם אני מתעייפת מנסיעות מחוץ לעיר (נדירות לשמחתי) ובעצם מנסיעות באופן כללי ומכל שהייה במקום הומה ומציף חושים... וזה לא קשור לעייפות הפיזית שלי באותו רגע (שתכל'ס היא תמיד נוכחת🤭).

טוב, אולי זה בעצם לא קשור אלייך... אבל כתבתי את זה בכל זאת ככיוון מחשבה.

אני כל הזמן מתלבטת אם אני כזאת, אבל אז זה אומר שנגזר עלי לעולם להיות מותשת מנסיעות?

לא בטוחה שאני אוהבת את הכיוון הזה אם כן חח

יש דרכים להתמודדות, אבל קשה למצוא אותן.

לי לפעמים עוזר לשמוע משהו תוך כדי, עוזר לי להתנתק מהסביבה. ולפעמים הפוך - זה רק מעצבן אותי...(מציינת שאני לרוב נוסעת בתחבורה ציבורית, שזה מציף יותר)

מקווה שתקבלי פה רעיונות.

גם בטיפול טוב אפשר לקבל רעיונות...

ביום שיש לי נסיעה (שאני נוהגת) יודעת שאסיים אותו בכאבי ראש ומיגרנה🤦‍♀️

מה שאני עושה ומאוד מקל עלי

לצאת כמה דקות קודם ולסוע בנחת

לשמוע משהו נחמד

או לדבר בטלפון עם מישהו, ממש מעביר בקלות.

וזה ממש מעייף

אולי לנסות לישון מוקדם לילה לפני?

את השאר אני עושה וזה עוזר לי בנסיעה עצמה

ממש שומרת לי פודקאסטים ספציפיים שאני יודעת שישאירו אותי ערה כי בכיף אני נרדמת במיוחד אם פקוק...

הבעיה היא שגם אחכ כשאני חוזרת הביתה אני מותשת ממש ולא מצליחה לתפקד

בינעירוני כל יום

נסיעה אצלי לרוב זה תרפיה

מוזיקה ומחשבות

נסיעה במהירות סבירה שלא דורשת ריכוז גבוה

לפני נסיעה תמיד אוכלת ושותה או מצטיידת עם אוכל ושתיה

אם זו נסיעה ארוכה

עושה הפסקות

ובכל מקרה אף פעם לא ממהרת לאנשהו

ראיתי שנסיעות שלא מתוכננות טוב עם אוכל/ שתיה/ הפסקות

גורמות לכאבי ראש ועייפות

בימים כאלה.

איםה את עושה הפסקות? וממש נרדמת או לא להגזים?

זה להתרעננות

בתחנת דלק/ מקום חניה מסודר

לצאת לרגע מהאוטו

לחלץ עצמות

לאכול לשתות

יכול לקחת שנתיים ויותר.

אל תהיי קשה עם עצמך.

תנסי לשלב כושר ותזונה נכונה, זה מאוד מאוד עוזר להחלמה.

גם ההנקה לוקחת הרבה כוחות.

את מתארת שבימים של נסיעות את אחראית עם האיסוף והפיזור.

האם אפשר לשנות את זה שלא תהיי אחראית גם וגם?

נניח אם את יכולה לצאת מוקדם לפני הפקקים, לסיים קודם ולנוח חצי שעה, או לאסוף את הילדים ולשים להם סרט חצי שעה או משהו בזמן שאת נחה

ואז לקום להמשך היום, אולי זה יעזור.

באמת אחרי שכתבתי את זה פה אמרתי לעצמי שוואלה אני עושה די הרבה ביום כזה ואולי זה כן הגיוני שאני עייפה אחרי הכל.

פשוט בתחושה אני קצת במרדף ומרגישה שלא מספיקה הרבה ממה שתכננתי.

העלית רעיונות טובים

ואולי אני צריכה ללמוד לשחרר את עניין הסרטים כי יש אצלנו רק בשישי לזמן מוגבל אבל אולי צריך פה חשיבה מחודשת.

תודה!

עשית בדיקת ראייה בזמן האחרון? יכול להיות שאת מאוד מתאמצת וזה דורש המון אנרגיה