הכרת הטוב – מפרשת "כי תבוא" ועד ימינו
בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא", אנו פוגשים את מצוות הביכורים. מביא הביכורים עולה לבית המקדש, מניח את הטנא ואומר דברים המביעים תודה על יבולי הארץ. על הציווי "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" מסביר רש"י את היסוד העמוק שבמצווה זו: "שֶׁאֵינְךָ כְּפוּי טוֹבָה".
מצוות ביכורים מלמדת אותנו שמידת הכרת הטוב אינה רק מחווה נימוסית, אלא חובה מוסרית ואמונית ראשונה במעלה – הן כלפי ה' על שנתן לנו את ארץ ישראל, "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", והן כלפי בני האדם הפועלים למען הכלל.
חיבור זה בין תורה, ארץ והכרת תודה מזמין אותנו להתבונן גם על המציאות הביטחונית והחברתית בימינו:
* תרומת ההתיישבות לביטחון: תושבי ההתיישבות ביהודה ושומרון עומדים בחזית היומיומית ושומרים בפועל על גבולות המדינה. נוכחותם מהווה שכבת הגנה מרכזית המרחיקה את האיומים מריכוזי האוכלוסייה הגדולים במרכז הארץ.
* לקחי העבר: האירועים הביטחוניים לאורך השנים, ובפרט הניסיון הכואב מאז פינוי היישובים ברצועת עזה, המחישו את החשיבות הביטחונית של אחיזה בשטח ואת המחיר הכבד של נסיגה ממנו.
* אחדות וחיזוק הקהילה: הכרת הטוב כלפי העושים במלאכה ליישוב הארץ והגנתה היא ביטוי לערבות הדדית.
פרשת "כי תבוא" מזכירה לנו לנצור את המתנה שקבלנו – את ארץ ישראל – ולא לקחת כמובן מאליו את אלו המשקיעים את חייהם בשמירה עליה ובבניינה.
