בתקופת ההתנתקות,עמונאל לקח חופשה מהצבא.כאשר הפינוי כבר היה עובדה בשטח,הוא החליט להקדיש את זמנו לסיוע לעקורים.הוא נרתם כל כולו לשם העיניין,וגם עשה טלפונים לכל העולם לבוא לעזור ולהציל דברים של התושבים.הוא גייס כל מיני אמצעים,כלי רכב וציוד.הוא הקפיד ללבוש מדים על מנת שיוכל להכנס ולצאת בחופשיות באזורי חבל עזה והשומרון.כך הוא עזר למפונים לארוז ולארגן את חפציהם כאשר הוא מקפיד לרשום על כל ארגז את תכולתו ואת שם בן המשפחה שהחפצים שייכים לו.
באחד הבתים ארז את חפציה של ילדה בשם הודיה ועל אחד הארגזים שלה כתב לה "דעי לך הודיה,יגיע זמן ההודיה..אל תדאגי!"
כשהודיה פרקה את חפציה במקומה החדש,התרגשה מאוד כשראתה את הכיתוב,וחיפשה את זהותו של הכותב שעזר לה אז,וכך פירסמה הודיה באחד מעלוני השבת:
"דמעות,כאב,בכי.
ושוב אותם זכרונות...
לא,זה לא היום שאחרי ולא שנה שאחרי,לא בטקס פרידה ולא ביום זיכרון,סתם יום של חול.היום שנכנסו לקרטונווילה.
עברו כמה חודשים מאז אותו יום ארור.עברה כבר תקופה,אבל הכל חוזר מחדש.אני נכנסת לחדר המיועד (סוג של תחליף זמני עד שאשוב...)מלא ארגזים,שקיות ובלגן עד התקרה. בלבול,כעס ועייפות,לא יודעת ממה להתחיל.
פתאום אני רואה בצד החדר ארגז ענק סגור בכמויות של מסקנטייפ.
אין לי מושג מי הוא המתנדב שעזר להורי לארוז לי את החדר,שבוע אחרי שגורשתי ממנו אבל מי שזה לא היה-רציתי לומר לך תודה!
בטוש שחור עבה על הארגז כתבת:"דעי לך הודיה,יגיע זמן ההודיה...אל תדאגי" התרגשתי מאוד.בשעת משבר ממש באותם רגעים נוראיים של הרס וחורבן,עמדת במבחן! באמונה חזקה ועוצמתית בבורא עולם ידעת שהכל לטובה,אבל באמת באמת,הכללללל לטובה!!!! פתאום ארגז אפור מכעיס ומעיק הפך למקור של חוזק,עוצמה ורוח שהעידו על הרגעים האחרונים שלי בחדר שלי..
שוב דמעות הפעם של כוח תקווה ואמונה.
"אל דאגה עוד יגיע זמן ההודיה!"
בדרכים עקלקלות התגלה לבסוף מי היה המלאך שעודד את רוחה של הודיה.. המלאך הזה נהרג בפעילות צה"ל בלבנון ימים ספורים לאחר שהודיה שלחה את המכתב-עמנואל מורנו.
מוקדש לזכרו של סא"ל עמנואל יהודה מורנו הי"ד. (נלקח מספר ההדרכה של בנ"ע)
