היה פעם חסיד אחד שבימי הספירה נראה מתהלך בלילה בבית-הכנסת הנה והנה. שאלו אותו: למה הוא מתהלך ככה? ענה החסיד: `הרי צריך לספור ספירת העומר, וכדי לספור צריכים לדעת כמה כבר ספרו, והאם החשבון נכון. איך אפשר לספור את היום הבא מבלי לדעת את חשבון הימים שספרו עד עתה?` רק בשעה מאוחרת מאוד, ממש לפני עלות השחר, התעורר החסיד ממחשבותיו וספר ספירת העומר.
לכאורה, חשבון השבועות והימים די פשוט; מה יש לחשוב בזה כל כך הרבה?
אלא שבתורת החסידות מוסבר שימי ספירת העומר מהווים הכנה רוחנית לעניין של מתן-תורה שמתחדש בכל שנה מחדש. ובכל יום מימי הספירה צריכים לעלות יותר גבוה. כתוב שבכל יום מימי הספירה מאירה אחת המידות, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, וכל זה קיים בנפש האדם. מבאר הרבי הריי"צ את עניינן של כל הספירות כפי שזה בנפש האדם, ולפי זה מובן שאכן מדובר בעבודה שלמה של תיקון וזיכוך המידות.
ולכן אותו חסיד היה מתבונן שעה ארוכה לפני שהתחיל לספור, כי איך אפשר להתקדם לשלב הבא של עבודת תיקון המידה של היום הבא לפני שמוודאים שהמידות השייכות לימים שספרנו עד עתה הן בשלמות? ואם מוצאים שחסר משהו ביום אחד מימי הספירה, יוצא שכל החשבון לא נכון ואי אפשר לספור הלאה. ולכן יש צורך בהכנות רבות לפני הספירה.