שמעי אחת מהמדריכות כתבה לי בקלסר באיזה מקום קטן משהו חמוד שבו כתוב:

בשביל מה הקקטוס גדל? והרי כל הזמן אנחנו משקים את הקקטוס ומשקיעים בו את נשמתינו... ומה שיוצא ממנו זה רק קוצים...

אבל אם תשימי לב רק אחרי הרבה זמן של נתינת הנשמה בשביל הקקטוס הזה וכשכל הזמן השקו אותו ולפחות עשו את המאמצים לטפח אותו...

בסוף תיראי שאיפה שהוא גדל איזה פרח קטן שבקושי רואים אותו...

וככה זה הסניף הקטן שלנו שכמה שיש ילדים מופרעים ויש המון בעיות עם הוועד ואת נותנת את הנשמה בשביל הסניף הזה... בסופו של דבר את תיראי פרחים יפים... וזה יכול להיות גם לאחר שיהיו לך ילדים ורק תבואי פעם לבקר מתישהו את הסניף ואז תיראי גמול לכל המאמץ שנתת בו ונתינת הנשמה שלך לסניף זה...

אז בהצלחה וברכת "חיזקי ואימצי"!

מכל המדריכים האוהבים (גם כשזה לא נראה)!!!

שמשמש לפריקות
שימש לפריקות
וכיום
מחכה לאכלוס,
קורא/ת יקר/ה - 
בכבוד!

בסיר אחד. קצת פתיתים קצת רוטב

לא אכפת לי.

רק שמישהו יבוא וילטף לי את הפנים ויגיד יהיה בסדר, הכנתי לך ארוחת צהריים תרימי את הראש מהכרית.

כפית אחר כפית.

חשבתי שיש לי איפה לכתוב.

חשבתי שאני נותנת אמון.

חשבתי שאני קצת יותר בטוחה.

בסוף זה דמעות כל הזמן

אין לי כלום

אני מתגעגעת לפה

אולי נחזור לכתוב

האיןשגרה הזה סוחט אותי.

אין לי מקום.

תמונות מפעם גורמות לי לדייק מה הרגשתי

מה איבדתי

מה היה לי

מה כאב לי, מה העלה בי אושר

אושר כזה שגורם לזנק מהמיטה, לעלות על הקו של שש ארבעים, להדליק את כל האורות, למשוך את החבל של הווילונות מעלה מעלה, לחכות בפתח

ילדים טרוטי עיניים יורדים מהסעות ארוכות

משפשפים עפעפיים בידיים זעירות, בחיוך נמתח בעדינות עד אין קץ על שפתיים רכות

לחבר זונדה, חמצן, משקפיים

לחבק לחבק לחבק.

מה היה לי

ומה אין 

מה קיבלתי ומה הפסדתי

וכמה גשם בחלון של תחילת סיוון. כמה.

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.