"ויקרא לבנו יוסף ויאמר לו...אל נא תקברני במצרים"(בראשית מז כט)
בקשה זו של יעקב עלולה להיות מביכה מאוד עבור יוסף,הוא אשר כיהן בשירות הממלכה האדירה של פרעה לא יהיה לו קל להסביר את הבקשה הנמרצת הזאת של אביו.
ייתכן שבימים ההם בקשה מעין זו נחשבה למוזרה מאוד-למה לא ייקבר אדם במקום שבו נפטר?ועוד יעקב בהיותו המשנה למלך ובהיותו האיש אשר הביא ברכה למצרים(בזכותו נפסק הרעב חמש שנים לפני זמנו) במשך שבע עשרה שנה,כל ניסיון שלא קברו במצרים יכול להתקבל כעלבון לעם שקלט את גולי בית ישראל,וכן כביטוי של חוסר נאמנות לשלטון.
גם אם צצו מחשבות כאלו,התגבר יוסף והכריז לפני אביו "אעשה כדבריך".האב לא נרגע ותבע "השבעה לי" ולא הרפה מבנו עד שנשבע לו.
מה הייתה מגמתו של יעקב בכל העיניין הזה,וכיצד לפרש את עקשנותו?
ברקע הסיפור הזה עמדה הצלחתם ושגשוגם של צאצאי יעקב בארץ מצרים,דבר שסנוור אותם,מלראות את השעבוד הרוחני והגשמי הטמון להם בארץ גלותם.
רק סבא יעקב שעליו כתוב בהמשך פרשתנו "ועיניו כבדות מזקן",ראה את הנולד,ועל כן דאג ליצור מושגים של שלילת הגלות והנאמנות לארץ האבות.
על ידי הפצרתו "אל נא תקברני במצרים...וקברני בקברתם"(של האבות) רצה יעקב להזכיר ליוסף שבארץ הנכר גם אם היהודי שולט אין הוא השליט האמיתי.ועל כן תבע ממנו "השבעה לי"
הרב שלום הורביץ,מתוך הספר "בדרכיו כל הימים" הלכה יומית לבת שירות
שבת שלום צדיקים!

