הי צוותשס"ח יקר!!

רצינו להודות לכם על השבת הנפלאה, שבאתם ונתתם ובאמת זרמתם איתנו ובזכות הגישה שלכם היה פשוט אחלה!!

אף פעם לא נהנתי ככה בשבת מדריכים. הילה ואני ממש ממש גאות בכם!!

בע"ה מפה והלאה רק נתקדם ונמשיך להוכיח לכולם כמה הסניף שלנו שווה זהב!!

אוהבות ומעריכות אותכם תמיד!

נ.ב. בהצלחה במסע מחר!
בנות- ישר כח ענקי על ההשקעה שלכם. אל תגידו שזה שטויות, כי זה לא
בנים- נתגעגע אליכם! מצטערות שלא יכולתם לבוא! אתם הרי החצי השני שלנו...חבל לנו!

שמשמש לפריקות
שימש לפריקות
וכיום
מחכה לאכלוס,
קורא/ת יקר/ה - 
בכבוד!

בסיר אחד. קצת פתיתים קצת רוטב

לא אכפת לי.

רק שמישהו יבוא וילטף לי את הפנים ויגיד יהיה בסדר, הכנתי לך ארוחת צהריים תרימי את הראש מהכרית.

כפית אחר כפית.

חשבתי שיש לי איפה לכתוב.

חשבתי שאני נותנת אמון.

חשבתי שאני קצת יותר בטוחה.

בסוף זה דמעות כל הזמן

אין לי כלום

אני מתגעגעת לפה

אולי נחזור לכתוב

האיןשגרה הזה סוחט אותי.

אין לי מקום.

תמונות מפעם גורמות לי לדייק מה הרגשתי

מה איבדתי

מה היה לי

מה כאב לי, מה העלה בי אושר

אושר כזה שגורם לזנק מהמיטה, לעלות על הקו של שש ארבעים, להדליק את כל האורות, למשוך את החבל של הווילונות מעלה מעלה, לחכות בפתח

ילדים טרוטי עיניים יורדים מהסעות ארוכות

משפשפים עפעפיים בידיים זעירות, בחיוך נמתח בעדינות עד אין קץ על שפתיים רכות

לחבר זונדה, חמצן, משקפיים

לחבק לחבק לחבק.

מה היה לי

ומה אין 

מה קיבלתי ומה הפסדתי

וכמה גשם בחלון של תחילת סיוון. כמה.

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.