כתוב בשמואל ב' (ז,כג):"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ועל כך אומר הזוהר הקדוש (אמור צג:"וודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו. דהא, ומי כעמך גוי אחד, סגי ליה, אבל לא אקרון אחד, אלא בארץ... " -עם ישראל לא נקרא אחד אלא בארץ, האחדות של העם נובעת מהארץ.

כמו שנאמר אצל אברהם אבינו :"לך לך מארצך...אל הארץ אשר אראך"-מצוות ישוב הארץ,
ורק בפסוק אחר כך נאמר :"ואעשך לגוי גדול ..."- עם ישראל.

וכן אומר המדרש בספר במדבר רבה כג, יא: בפסוק "זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה" – מהו "לכם"- לכם היא ראויה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות, והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת , ולשפחותיו עבדים מן אוסיא אחרת . עמד המלך וחשב בדעתו, אמר: העבדים שלי והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי . כך כביכול אמר הקב"ה :הארץ שלי, שנאמר "לה' הארץ", ואומר "כי לי הארץ", וישראל שלי הם שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים" – מוטב שאנחיל ארצי לעבדי , שלי לשלי, לכן נאמר "זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה".

להלן סיכום של עמודים נ"ב-ס"א מהספר אם הבנים שמחה(הרב טייכטאל):
"תורה וארץ ישראל בדיבור אחד נאמרו והם תרי רעין דלא מתפרשין (זוג שלא נפרד). בתורה כתיב: "תורה ציווה לנו משה מורשה" (שמות ו',ח'). ובארץ ישראל כתיב "ונתתי אותה לכם מורשה" הרי דנתייחדו ונתכוונו שניהם בלשון אחד "מורשה" "מורשה" לגזירה שווה להורות דעיניינם שווה אצלנו ואינם נפרדים"
כלומר שתורה וא"י נאמרו בלשון מורשה כדי ללמד אותנו עניינם המשותף והקשר ה"בלתי ינותק בינהם".
עניין ה"מורשה" בתורה- בכל קניין של אדם ישנן שתי אפשרויות כיצד הקניין הופך להיות שלו: 1. קניינו העצמי כגון: שהוא קנה את זה בעצמו
2. מכוח וקניין זה היה של אבותיו ועכשיו זה שלו.
בעוד שכנגד הקניין הפרטי של אדם אפשר לטעון ולהתווכח (כגון שיטען שהקנייה לא הייתה כמו שצריך), על ירושה אי אפשר להתווכח כי אין שום טענה שתבטל את העובדה הזו מאחר שידוע שהוא היורש והחפץ היה של אביו.
אילו התורה הייתה קנייננו הפרטי היינו שבאה מצד שכלנו והשגתנו היה אפשר לטעון כנגדה בטענות שכליות אחרות ולבטלה. אבל אין זה כך, אלא אמונתנו מבוססת על מעמד הר סיני שראו בחוש את נתינת התורה ועל זה לא ניתן להתווכח. וזה עניין "מורשה" הנאמר בתורה שזה לא בא מצידנו אלא מכוח מסורת אבותינו (מבוסס על עמודים מו-נב).
עניין המורשה בא"י-כאמור למעלה, כנגד קניין פרטי של האדם אפשר לטעון ולהתווכח (אין זה קניין גמור) ואילו לירושה יש שייכות הרבה יותר חזקה לאדם.
ולענייננו, הארץ אינה שלנו בגלל כיבוש או טענת קנייה שאותם אפשר לבטל אלא באה לנו בזכותו של אברהם שמסר את נפשו על קידוש ה' באור כשדים ולכן זכה לחלק ה'- א"י (כדברי הפסוק:"כי חלק ה' עימו יעקוב חלק נחלתו" ). כדברי הפסוק: "אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים" שזכה שיבחרו בו עקב הקדשת שמו של הקב"ה באור כשדים (כשלא הסכים להשתחוות לע"ז וזרקו אותו לאש ועל שם זה נקרא אור כשדים).
אז מכיוון שזכותנו על הארץ היא מכוח ירושה מאבותינו היא מותנית בכך שנחזיק במעשי אבותינו ורק כך נהייה ראויים לרשת אותם ורואים זאת בכך שישמעאל גורש מאותה ירושה עקב כך שלא היה ראוי ליטול חלק באותה ירושה מחמת מעשיו (עמ' נ"ה).
הקשר בין התורה לארץ- עפ"י האמור למעלה ברור הקשר בין הדברים שכן שניהם (תורה וארץ ישראל) לא באו לנו מכוח עצמנו אלא מכוח ירושת אבותינו. וכן הינם דבוקים יחד בכך שירושת הארץ תלויה בכך שנשמור על התורה (כאמור לעיל), וכן התורה, עיקר קיומה תלוי בא"י( הן מצד לימודה והן מצד קיומה המעשי) ולכן ברור שבבואנו לרשת את הארץ חייבים לפעול עפ"י התורה ואין זה סתם לאומיות של שאר האומות וכן, גם שלומדים תורה לא ניתן לשכוח את ארץ ישראל כי התורה וא"י הם בעצם אחד שלא ניתן להפרידו.