בס"ד

נשמות!!

אני יושבת על המחשב וחושבת עליכן כ"כ הרבה, אז החלטתי לכתוב לכן פה הודעה בפורום...

היה לי כ"כ כ"כ כ"כ כ"כ כיף להיות איתכן בסמינריון ובמיוחד בחדר!!

אני כ"כ שמחה שבכלל הכרתי אתכן, כי אתן בנות אכותיות אחת אחת, אתן אולי לא יודעות ומודעות לכך, אבל יש בכן המון המון דברים שאני בכלל לא תיארתי לעצמי שיש בכן...אמנם הכרנו רק במהלך השבוע של הסמינריון אבל אני אשמח ושמחה להמשיך להיות אתכן בקשר...=]

עדיה וטל- ב"הצלחה בהמשך ההדרכה...

אוריה ונעמה- ב"הצלחה היכן שתיכנסו...ותזכרו לשלא משנה לאיפה נכנסים- הדרכה/ הגשמה- העיקר שתורמים!

אוהבת המון המון,

                 יעל מגב"ש:]

שמשמש לפריקות
שימש לפריקות
וכיום
מחכה לאכלוס,
קורא/ת יקר/ה - 
בכבוד!

בסיר אחד. קצת פתיתים קצת רוטב

לא אכפת לי.

רק שמישהו יבוא וילטף לי את הפנים ויגיד יהיה בסדר, הכנתי לך ארוחת צהריים תרימי את הראש מהכרית.

כפית אחר כפית.

חשבתי שיש לי איפה לכתוב.

חשבתי שאני נותנת אמון.

חשבתי שאני קצת יותר בטוחה.

בסוף זה דמעות כל הזמן

אין לי כלום

אני מתגעגעת לפה

אולי נחזור לכתוב

האיןשגרה הזה סוחט אותי.

אין לי מקום.

תמונות מפעם גורמות לי לדייק מה הרגשתי

מה איבדתי

מה היה לי

מה כאב לי, מה העלה בי אושר

אושר כזה שגורם לזנק מהמיטה, לעלות על הקו של שש ארבעים, להדליק את כל האורות, למשוך את החבל של הווילונות מעלה מעלה, לחכות בפתח

ילדים טרוטי עיניים יורדים מהסעות ארוכות

משפשפים עפעפיים בידיים זעירות, בחיוך נמתח בעדינות עד אין קץ על שפתיים רכות

לחבר זונדה, חמצן, משקפיים

לחבק לחבק לחבק.

מה היה לי

ומה אין 

מה קיבלתי ומה הפסדתי

וכמה גשם בחלון של תחילת סיוון. כמה.

קוראת וקוראת, ורוצה להגיד עדיין כואב לי, אני עדיין מאבדת אנשים, וימים, ושעות. אני עדיין בורחת אני עדיין בולעת בעיניים את ירושלים הקפואה בלילות חמישי. אני עדיין לא מפרסמת שירים, עדיין מלאה באנשים וכל כך לבד.