כואב בלב.
בדיוק גם אני בימים האלה הייתי עם דמעות של צער.
אם היא הייתה צדיקה, היא לא מסכנה.
בא לא נרחם עליה בגרוש. היא עכשיו שמחה.
הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.
"והחי יתן אל ליבו". שבסוף - החיים, נגמרים.
חזר ממקום של אבל. הצליח לשאול - אם הכל לטובה, למה בוכים?...
יודע, בגלל ששאלת שאלה כ"כ טובה, אני מזמין את הרמב"ן -
יאפ, כן, אחד מהראשונים (!!!) לבוא ולענות ב-ד-י-ו-ק על שאלתך.
כי עם קדוש אתה - [דברים, פרק יד']
ואינך כשאר כל הגויים, על כן לא תעשה כמעשיהם:
ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלוהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהיקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב): באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:
אז זהו אחי, הרמב"ן ענה לך תשובה מלאה.
לבכות, מותר, הזכת ת'פלא יועץ שמזכיר שמותר - אז הנה עוד לפניו הרבה אמרו זאת חז"ל. שכן, ששש, בשקט בשקט, מותר לבכות, כי זה הטבע שלנו הפנימי.
וואי אחי, אני בחור רגיש, ומכאן אתה מחזיר אותי למקרה שסבא שלי נפטר.
אני זוכר איך עמדתי בצד, אבא שלי בקש ממנו סליחה, ופשוט ברחתי הצידה מאחורי כלום.
בכתי, ולא כמו עכשיו ממש שהדמעות קצת זולגות לי מהעיניים שאני נזכר בזה, אלא ממש.
שאלתי את אבאל'ה, למה. למה אתה לוקח לנו אותו בבום. לא אבאל'ה בשמיים, לא...
אבל אתה יודע, זו הייתה בכייה אחרת. זה היה יותר מהלב. משהו פנימי שמגיע מהנשמה,
שאומר - וואו, עכשיו סבא שלי בן 3 בעולם הבא, וואו, הוא עכשיו ליד הקב"ה, נהנה מזיו השכינה. ה' קוטף את הפרחים הבשלים שיהיו לידו, אז באמת אין מה לבכות מעצבות, אלא כי הרגש הטבעי מתעורר - אז לא נעצור אותו. למה? כי הוא יכול לקרב אותו, אדרבה, וזה מה שאנחנו רוצים - לאבאל'ה.
"טוב לכת לבית האבל מלכת לבית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל ליבו",
אז הנה אחי, עצם העובדה שאתה נותן את העובדה הזו אל ליבך, זה אומר שאתה חי.
אתה נושם, מתרגש, ח-י, ולא רק סתם בחור שקיים בעולם בלי כח מניע, האמונה.
אז יודע אחי, דוקא בגלל שאתה חי, מכניס אל ליבך את הדברים, אז הנה לך הנוסחא שתתן לך את מה שאתה מבקש. לך אחי הטבע הפנימי שלך, ההוא שהנשמה קשורה אליו ממש.
שאלת עם איזו הרגשה אתה עכשיו צריך להיות. אתה? לא רק אתה, זה כולנו ששומעים על כזה מקרה, אבל אצלך כמובן הרגש בוער יותר. אז מה ההרגשה באמת?
לבכות, מתוך אמונה. אי אי כמה שזה מתוק. זה דמעות שאמורות להיות מרות, מגיעות וממתיקות לנו את האמונה. במיוחד אם האדם היה צדיק, אז - אנחנו באמת, בוכים רק על עצמינו. הוא עכשיו כבר נהנה ונולד לעולם האמת. אז כן, נבכה, נוציא דמעות. אבל יודע מה נעשה איתם? במקום סתם לתת להם להמשיך מהלחי שלנו לריצפה - נתכופף קצת, נרכין את הראש קדימה לכיוון מטה, נראה הכנעה לאבאל'ה שם למעלה, ונתן לדמעות לנוח, על ליבו. על מקור הרגש, בשיא האמונה. דוקא משם, מהדמעות - שמוציאות אל החוץ מה שקשה להוציא מתוך הפנים, משם, נוציא אמונה, משם, ננשום התבטלות, משם, נקח את עצמינו בידיים שאבאל'ה יודע בדיוק מה הוא עושה, משם, נקבל התחברות לאבאל'ה, משם נחייה - אני חוזר, נפסיק עוד להיות קיימים בעולם ונתחיל לחיות - אמונה, בבורא העולם.
תזכור אחי, שדמעות, מוציאים מבפנים, מה שא"א להוציא בשכל בהסתכלות ראשונה. כמו כלה שמתחתנת היום ולא תופסת את זה אפילו, היא כולה מלאה דמעות של שמחה, כך אנחנו יכולים להוציא דמעות - להוציא את הפנים המרגיש שלנו, להיות שטופים דמעות, ולהוציא אחי, להוציא - אמונה בשיא הרגש וההתחברות האמיתית אי פעם שהייתה לנו, לבורא העולם. לאבאל'ה שהכי אוהב אותנו בעולם.
נקודה אחרונה אחי שנגע בה, זה האם כל היום צריך להיות ביראה או רק בשמחה?
יודע, לעניות דעתי, זה לא סותר. שמחה ו - יראה, ביחד. זה לא אני אומר, ככה ה' הדריך אותנו לחיות בעולם. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (אז וווא ווא כמה מכות אתה תחטוף...) כלומר שצריך שמחה בעבודת ה', ומצד שני - "מה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה" אז גם צריך יראה, באותו הזמן. סותר? שיא הלא, אלא אדרבה, משלים זה את זה. לשמוח על זה שאנחנו יהודיים, ומצד שני, לבכות על "פלגי מים ירדו עיניי על לא שמרו תורתך". לשמוח על שהתקדמנו לעבר ה', ומצד שני, שאנחנו רוצים יותר. לשמוח על שהנה, יש חתונה, נבנה בית ביצר, אך מצד שני לזכור שאנחנו כאן בעולם רק לתקופה קצרה. וככה אחי, ככה בכל התחומים של החיים. אם נבין שאפשר לעשות את זה, לשמוח ולהיות בצער בד בבד, אז ממילא, בעז"ה גם נצליח לחיות במצב שכזה.
אם תרצה להרחיב אחי, יש
פה. יודע מה? למה שמה דרך תגובה אחרת?
אם בא לך להרחיב או אפילו סתם לדבר, אני בש"א אחי, מחכה לך באמת.
שבוע טוב ומלא שמחה. אחי, שמחה אמיתית, דוקא מהדמעות שזולגות מתוך האמונה!...
(יהיו הדברים שאמרנו בעז"ה לעילוי נשמת אותה בחורה צדיקה, סבא שלך היקר ועוד הרבה יהודים שבתקופה הזו ה' החליט שהוא רוצה אותם קרובים אליו...)
)
