שהוא ידבר מה שיש לו בלב.

לוקח כמה פעמים עד שזה נכנס ומובן

2 דברים לקחו לי זמן- הראשון, להחליט לענות, כי זה דורש סבלנות. השני- ללמוד בחיי הנישואין שלי איך עושים את זה נכון יותר.

שימי לב :

א. איך את מעירה ולא רק מה את מעירה. עדיף: אני מעדיפה ש... ולא: למה אתה עושה כך?- אמירה כזו מקבלת את העובדה שלמרבית הדברים בחיינו יש שיטות שונות בהן הן יכולות להעשות רק שלי אישית יש העדפה ואין זה אומר כלל שבן זוגי עושה משהו שאינו בסדר! (טוב גם להפנים את זה בשכל...)

ב. מתי את מעירה. אם הוא השתדל לעשות משהו כי הוא חושב שכך טוב לעשות והוא התכוון לטוב אזי הדבר הפוגע ביותר כעת יכול להיות שתעירי לו. לעומת זאת אם את מבקשת עזרה שוב או שאתם מתקרבים לסיטואציה דומה עוד פעם, זה המקום לומר ( בניסוח הקודם...) אולי כדאי ש... אני מעדיפה ש... נראה לי כדאי... 

ג. דברים שחזרו ונישנו, אם אפשרי שרק את תתעסקי בהם- מדובר בעיקר בעבודות בית ולא בעבודת חינוך הילדים- כי שם א"א לרב לנתק הורה אחד. אז קחי אותם על עצמך ותשתדלי למנוע בכלל את המצב שהוא שוב צריך " לעמוד לדין" על תיפקודו בביצוע המשימה

ד. עין טובה- נסי לראות מה מוביל אותו, בד"כ תגלי שיש לו רצון טוב. ושהוא באמת משתדל.. אולי לא מודע להכל. אולי הנסיונות שלו שונים משלך.

ה. על כל הערה- פי 10 מחמאות. ומחמאות ענייניות. לא"אתה מקסים" אלא "עזר לי מאד שעשית..." או  "מצא חן בעיני מאד איך שעשית..." " מאד צירתי הדרך בה ..." הדבר תורה היה מעניין ממש... הייתי צריכה לשלוח אותך לישיבה- מה פתאום אתה עובד...?" ( סת..ם)  .  אין מחמאות- אין הערות! ותמיד תמיד אפשר למצוא. לא כל דבר שהוא שגרתי הוא גם מובן מאליו.

כל הנ"ל נוגע גם לעידוד ילדים לעזרה בבית ולהשתלבות בחברה, זה גם נוגע לכל אחת  מאיתנו בעבודה ( חישבי על איך היית רוצה את הבוס שלך...) לכל אחד כתלמיד (חישבי על ילד שסופג ממורה בקורת- ממי יקבל אותה בהפנמה - ממורה שמגלה הערכה גם על דברים טובים או ממורה שבעיקר מעיר על השלילי? )

ו. אני אולי אומרת דבר שאינו מקובל שיישמע אבל נאמר משנות נסיון כלשהן והתייעצויות מספיקות: בענייני חינוך, האבא קובע! לא נעים לך? כרגע תבלעי, הציגי בפני הילד את האמת שעומדת מאחורי דרכו של האבא (כך גם תשנני אותה לעצמך) ורק הרבה מאוחר יותר הקימו על זה דיון הפותח ב" אני לא מבינה למה...וכדומה" ובמילים אחרות-שוב, בניסוח המקבל את העובדה שיש כמה אפשרויות שיכולות להיות נכונות! ועכשיו לדוג' אישית . יש לי בן שחינוכו דרש הרבה מאיתנו. לא תמיד הסכמתי עם בעלי אולי כי לא ראיתי את המציאות כמותו. אבל בו ביום שהחלטתי שאני לא מעורבת יותר בנעשה בביה"ס אלא רק בעלי- הוא מקבל ההערות השליליות וחותם עליהן, הוא חותם על ההערות החיוביות שבני מראה לי, הוא הולך לאסיפות הורים, הוא מדבר עם היועצת ( כמובן שאני מלווה) בקיצור- הוא מוביל הדרך בנושא- המצב השתפר פלאים. כי יש דרך ויש כיוון וזה עדיף על כל דבר אחר. גם אם חושבים שיש דרך טובה יותר- בלבול בין שתי דרכים שונות הוא הגרוע מבין כולם.

ועם הזמן וההפנמה אני מקבלת בשמחה את שיטתו של בעלי. אמנם עדיין אנו מעלים לדיון נושאים שצריך, עדיין אני שואלת כשאיני מבינה אך זה מגיע ממקום של נסיון להבין ולא ממקום של התרסה- אלו שני דברים שונים בתכלית

הצלחה רבה ובשורות טובות. עבודה נעימה!

תודה!

אימצתי את הסעיפים לליבי, והחלטתי שאעיין בהם פעם בשבוע לפחות, כי אני מומחית בלהעיר לבעלי המקסים. אני אדם כל כך לא ביקורתי כלפי כל העולם, ורק כלפיו אני מפנה את כל הביקורת האפשרית. אז- תודה רבה!!!

ובתור אדם לא ביקורתי....

יש לי בעיה עם הסעיף האחרון. אני מסכימה שצריך לשדר לילד כיוון אחד (גם בזה אני לא טובה בגלל הביקורתיות, ואני נוטה לדאבוני לבקר את בעלי גם בפני ילדינו, אבל אני משתדלת לחזור בתשובה בעז"ה), אבל מדוע שתמיד זה יהיה הכיוון של האב? מדוע בענייני חינוך האבא קובע? דווקא לנשים הרבה פעמים יש אינטואיציות טובות יותר לדעתי מבחינה חינוכית וכו'. תמיד מדברים על הנשים כמופקדות על החינוך... 

לפעמים קשה להן להרים הראש ולראות דברים בצורה אובייקטיבית.

חוץ מזה, משום שביהדות- האב הוא מתווה הדרך, האמא אמונה על החינוך לדרך שנקבעה , מעין "מוציאה לפועל" בדרכיה שלה.

כשהאבא הוא המלך בבית- האמא הופכת למלכה, גם בעיני בן הזוג וגם בעיני הילדים.

וסופו של דבר- אצלנו זה עבד.

הדרך בה את מציגה את זה, אבל אני שמחה בשבילכם שזה הצליח לכם. מי יודע, אולי פעם גם אני אחשוב כך. שוב תודה, בכל אופן על שאר התובנות וההדרכות החשובות.

המוסר עובר דרך האב- מוכר מאוד.

התורה, ההוראה, הליכות החיים והשמחה שבעשיית המצווה עוברת עם האם.

בהריון שמתקבל בשמחה, בשירת תודה, בדיבור בנחת, בתגובה ובויתור.

גם עם קשה לוותר (וקשה, קשה- מי כמונו יודעות ולפחות חלקנו) הניסיון מוכיח שמילה בסלע אבל שתיקה בתרי.

את המסר אפשר להעביר גם בצורה אחרת אבל המקום של "אבא מחליט" הוא בוגר ואחראי.

לא חסרים אבות המחליטים את מה שאמא אוהבת. ואם תשמנה לב -  כשאין לחץ,שלאחר דיון כשנראה לך שהוא ממש לא מסכים איתך, בסוף בסוף, כשתדברו על זה עם חברים והילדים- דעתו כאילו נוטה יותר לכיוונך.

מדהים לראות זאת כל פעם מחדש.

יחי הרוגע! תחי הנחת! ויחיו השמחה והאהבה!

כן, כן. וגם הוא יודע את זה.

מה לעשות לא אצל זה כולם מתאים...

וכן, תמיד אני אומרת כי ככה החלטנו. וזה לא שאין דיבורים ושיחות, אבל כנראה שיש גברים שלוקח להם זמן להבין שהם עברו מ- ילד ל- אבא... ושאבא זה לא רק הכיף כי חוזר מאוחר מהעבודה..

אז יש עבודה ולאט לאט נכנס לעניינים, אבל לצאת באמירה גורפת כזו- שרק הגבר מחליט על החינוך לא נכונה בכלל בעיני. וזה לא נוגע רק לגבי אלא לגבי הרבה זוגות שאני מכירה.

בעז"ה שהאמירה הזאת תהיה נכונה אצל כולם

ולא שלקחת מושכות בעצמך...

חוץ מזה איני יודעת בני כמה הילדים ומה זה "חינוך" עבורך. איני מדברת על שעת השכבה לישון, מוצץ או לא מוצץ, משחקי מים או לא , אם כי גם בזה אני עדיין חושבת שהאבא קובע כאשר לא ניתן להגיע להסכמה.

כפי שציינתי- דרך אחת שנראית פחות טובה עדיפה על התנגשויות ביתיות של 2 דרכים שונות .

כשאני חושבת על חינוך אני מדברת על- תקשורת בביה"ס, בחירת חברים וחברה, אורח חיים וצורת לבוש הולמת : דוסית או משוחררת יותר, כיבוד מורים, דרכי תגובה על מעשה שלילי ודרכי חיזוק של מעשה שלילי, וכן הלאה.

וכן, האמירה הזו נכונה אצל כולם, והגוון שלה רק משתנה מבית לבית. בית שהאב מוביל דרך ומנהיג יהיה יציב יותר, האמא בו תהיה מכובדת יותר בעיני בעלה ילדיה.

הסתייגות- לא מדברת על בעלים מופרעים.... ( ויש כאלו שאם היתה להם אשה אחרת אולי היו ניצלים מן המופרעות שלהם , אבל זה כבר קיצוני, לפני שמישהו יאכל אותי כאן.) איני מעודדת כלל תסמונת אשה מוכה. רק אשה צריכה לשים לב שהיא לא גוררת את בעלה למקום שבו הוא יוגדר כמתעלל רגשית בו בעת שהיא לא שמה לב כמה התעללה בו קודם....(נאמר בזהירות רבה משום שיש מופרעים אמיתיים ועבדתי עם כמה נשים הנשואות לאחד כזה לצערי)

זו חתיכת עבודה להמליך עליך מלך .

אבל כמו שאת אומרת כולם אומרים- בסוף זה עובד.

אלא שהאשה מקבלת כבוד ויקר בצורה שלא היתה יכולה "להשיג" בדרך של התנשאות וגאווה

ואלפי נשים יוכלו להעיד שאת צודקת.

אני לא חושבת שיש כאן גאווה אלא שותפות בכל- גם בדרך החינוכית אותה מנחילים. אני לא חושבת שהמנטרה אמורה להיות "אבא החליט" אלא "אבא ואני החלטנו". מה רע בזה?

לא התחתנתי על מנת להמליך עלי מלכים. מצטערת.

אבל החלטנו כמו שאבא החליט... נראה לך סביר להגיד לילד: אבא החליט? לי זה נראה שהוא ישר יבין שיש כאן איזה סדק ובדיוק לשם הוא יפרוץ...

שימי לב שמדובר בדברים שעליהם אין הסכמה בין שניכם ואינכם מצליחים להגיע להבנה על הדרך. אז דרכו של האב קובעת. אם אפשר לקבל החלטה משותפת- אדרבה אבל צריך לדעת שלא תמיד יש זמן או אפשרוץ להסכים. ולפעמים הבעל יסכים אך לא יצליח לקיים בפועל לאור הרגלים רבי שנים. ואז- אבא מחליט.

שום תשים עליך מלך זה לא בהכרח רע, ובכלל , מדובר באבא מלך ולא בבעל מלך . כלומר, שכלפי הילדים ( והשכנים, וההורים...) כבודו של האבא הוא ככבודו של המלך. ( ואין זה סותר אהבה כלל)

היתה פשוט ללמוד איך לדבר כשיש אי הבנות או בקורת.  בהצלחה.

חבל שמדיון הזה נפסיד את עיקרי הדברים

לפני שאת מוציאה את הבקורת היא מתפתחת אצלך בראש, במחשבה, בראיה. צריך לעבוד על השורש-לא על צורת אמירת הבקורת או כמות הבקורת ,אלא שלב לפני כן-הראיה שלך אותו.ברגע שעולה לך מחשבה כלשהי שלילית/בקורתית עליו תעצרי ותנסי לראות ממה היא נובעת, מה כ"כ מפריע לך באותו הרגע. בשלב מתקדם יותר, כשכבר תהיי מיומנת בזיהוי המחשבות הבקורתיות תנסי להתקדם הלאה ולהפוך את הראיה/את המחשבה, לראות את הסיטואציה /אותו באור פחות שלילי, ע"י לימוד זכות, ע"י מציאת חן  כלשהי שאת מגלה בו וכדו'.

כאילו למצוא נקודה שבכל זאת הוא היה טוב ולהדגיש את זה, וממש לא נורא אם זה שימע ציני!.

ממש תתאמני להסתכל כל יום - זמן מסוים - על הטוב שיש בו.

הרי את רואה שהוא לא מגיב כמו שחשבת ("תשובה פשוטה שתרגיע"), יתכן גם שהוא לוקח את זה (ואותך...) ברצינות מידי..

אז תנסי לענות לעצמך את התשובות הפשוטות. וגם אם לא תמצאי - תגידי, ברוך ה' שיש לי בעל טוב, לא אחד שמעיר בעצמו כל הזמן.. תלמדי ממנו.

אחרי זמן הגון - תוכלי, לעיתים נדירות, לומר: יש לי שאלה (לא הערה!). אני בטוחה שיש לך תשובה טובה, פשוט תדע - ככה זה אצל אשה, שלפעמים היא שמחה לשמוע תשובה מבעלה אפילו שהיא בטוחה שיש לו גם בלי זה..

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.