זריקת אוכל בגיל כזה היא טבעית ונורמלית, כמעט אפשר להגדיר כשלב התפתחותי. אמנם לעיתים נראה לך שהילד מבין אותך כשאת אומרת "לא". אבל בגיל זה עוד לוקח לו זמן להפנים את זה שזה "לא " באופן קבוע. כלומר, שאסור אף פעם לזרוק. בסבלנות רבה רבה, זה יקרה ( היא בכורה , נכון? הם תמיד נראים לנו גדולים מהר מכפי שהם באמת) אגב, נסי כל פעם שהיא זורקת, להוריד אותה מן הכסר ולהגיד לה בנחת שעכשיןו תרים, בד"כ הם מרימים. אחרי זמן מה שהם מתקנים את מה שעשו- הם מתחילים להבחן שלחם- מקומו על השולחן.

ילדה בת שנה וחמישה דורשת הרבה  תשומת לב, היא כבר יודעת במה היא מעוניינת אך אינה מסוגלת להביע זאת במילים, נסי לתאר לעצמך כמה זה מתסכל . "תזרקי את עצמך" בדמיון בתחנה המרכזית בסין... ועכשיו נראה מה קורה כשאת מחפשת שירותים (טיטול מלוכלך...) רעבה ומחפשת מקום לקנות אוכל, או סתם זקוקה לחברה שתעודד אותך בכל הבוקה ומבולקה שאליה צנחת... אז היא מתקשרת בצורה שמושכת תשומת לב ולא משנה אם זו תשומת לב שלילית או חיובית. לכן- ודאי וודאי להמעיט בשיחות!!! חד משמעית! אם מישהוא מתקשר - לתאם שיחה לערב, בשעה בה הילדה ישנה. אם פנית אליה בעדינות כשהיא צועקת וניסית להבין מה היא רוצה- ממש לעבור על חפצים ולהצביע, או לבדוק דבר אחר דבר... ולא מצאת... אז חיבוק ונענוע יכולים לעשות נפלאות, מצד שני אם את כבר על סף פיצוץ  ( ואין שום הצדקה אמיתית לכך שזה יקרה על ילד ככ קטן, אם נכניס לתודעתנו שהוא באמת בעל צורך שאין לו מענה, זה יעזור לנו למנוע פיצוצים) אם כך- עדיף להניח אותה במיטתה עם משחק/ ספר/ בקבוק / מוצץ או ארבעתם יחד, להסביר לה מה בנחת אך בצורה מאד ברורה אפשרויותיה כרגע- להציג בפניה מה נתת לה כדי להרגע- ולצאת מהחדר, להתרחק מהרעש, טוב לך וטוב לה, קחי אויר, תתנקי מהלחץ, תשתי משהו ותחזרח אליה כשאת רגועה ,

כסיכום לכל זה- לדבר אל ילד ברצינות, באסרטיביות, אך בלי כעס. הוא באמת עדין לא מבין מה שאנו מבינים. מה שאנו מלמדים אותו אסור/ מותר הוא מתרגל כתוכי אך לא מתוך הבנה. זה מגיע בשלב מאוחר יותר. לעיתים אני מנסה להסביר לאמהות: תחשבו על זה הילד הזה נמצא פה בסה"כ 17 חודשים! כמה הוא צריך להשיג בחודשים אלו!!! ( להרים ראש, להתהפך, לזחול, לאכול מכפית או בכוחות עצמו, להבין את סביבתו, להביע עצמו .....) מעייף רק לכתוב את הרשימה הזו. אז להקנות תרבות התנהגותית... זה לוקח שנים.

הרבה סבלנות ונחת! ושיהיה בהצלחה.

אני באישי אם צריך

היה ב"ה בסדר לקחתי את העצות אז לגבי האספת משחקים שזרקה היה סדר אבל לגבי האוכל לא נראה לי משהו היא המשיכה גם שקצת הרמתי את הקול ודיברתי באסרטיביות בסוף היא זרקה את הבקבוק והוצאתי אותה מהכיסא שתרים ישבתי איתה ברצפה ואמרתי תביאי לאמא והיא ניסתה ללכת ממני בסוף היא בכתה ואמרתי לה קודם תרימי ואז תלכי ואחרי שלוש פעמים בערך היא הרימה את הבקבוק וזה הגיע למצב של בכי וקצת כעס בסוף מצידי...אני לא יודעת אם להתעקש שהיא תרים וכו..???

אבל נראה לי שאת מחפשת "הוקוס פוקוס" בחינוך- וזה לא יקרה.

בתחום אחד- הצלחת, היא נשמעה לך ואספה את המשחקים שזרקה.

בתחום האוכל- זה לא הלך, אז כעסת עליה.

ממה שהבנתי מהדברים ש"אחותו" כתבה, הכוונה הייתה, להבהיר לה שזו לא התנהגות מקובלת עליך לזרוק אוכל, אבל לא להגיע למצב של מאבקים וכעס, בצורה כזאת היא תלמד שאם היא תתעקש לא לבצע משהו שאת מבקשת ממנה, היא משיגה ממך יחס יותר משמעותי מאשר כשהיא מצייתת לך, גם אם היחס הוא שלילי

ואת הדברים האלה אני גם אומרת ומזכירה לעצמי, כי גם אני נופלת בזה שוב ושוב (בעיקר עם הגדול שהוא בן 3).

אם את רואה שהולך- יופי, תעודדי אותה. שמעתי פעם הרצאה של מרפאה בעיסוק בנושא "עזרה לילדים עם קשיי התארגנות" היא אמרה שם משפט שמתאים לכל תחום בהורות (ולאו דווקא לנושא של ההרצאה)- כשילד עושה מה שמבקשים, צריך לשבח אותו ולהתלהב מכך שעשה מה שרצית יותר מאשר כשכועסים עליו, אחרת הילד יבין שהוא מקבל יחס יותר טוב כשהוא לא מבצע מה שביקשו ממנו. (לתת משקל נגד)

ואסביר זאת בדוגמא של תגובות:

הילד עושה משהו לא בסדר, אמא שלו- כועסת עליו, מרימה את הקול "מוציאה עליו את העצבים" וכו'.

אותה אמא (בסיטואציה אחרת) אמרה לילד שלה לאסוף את המשחקים והוא אסף וכל התגובה שלה היתה "יופי" מסכן ונבוב.

תחשבי בכנות- בינך לבין עצמך מתי הילד קיבל יותר יחס מאמא שלו, כשהיא כעסה עליו או כשהיא שיבחה אותו?

הילד לא מבחין עדיין בין יחס חיובי לשלילי, הוא מחפש יחס כלשהו מההורים שלו ולא משנה מה הדרך להשיג אותו.

אם לא הולך- תזכרי שהיא עדיין קטנה, אולי כבר עייפה (מהתיאור שלך היה נראה שמדובר בארוחת ערב), זה לא יעזור שתכעסי כי אח"כ את עצמך תרגישי רע עם עצמך וכל זמן ההשכבה יקבל טעם חמצמץ, במקום שזו תהיה שעה כיפית ורגועה. במקום זה, תקחי צלחת/ כלי ותאספי ביחד איתה את השאריות שזרקה, בשלב הזה אני אפילו הייתי מושיבה אותה עלי, לוקחת את היד שלה וממש ביחד אוספת איתה- אולי הבקשה לא הייתה מובנת לה מספיק.

יש לי בת, בת שנה ו-8, כשהיא כבר לא רוצה לאכול, הופכת את הצלחת עם האוכל שנשאר על השולחן ולפעמים גם זורקת לרצפה. אני פשוט מוציאה אותה ואח"כ מנקה לבד, ממה שאני זוכרת מהגדול (שגם הוא עשה את זה) עם הזמן זה עובר, גם בלי שהתייחסתי לכך, זה פשוט שלב התפתחותי שלהם- כמו ש"אחותו" אמרה.

יצא ארוך, מקווה שזה עוזר לך. ותתעודדי, נראה לי שהרבה אמהות עוברות את מה שאת עוברת, רק שלפעמים חסרה ההכוונה מה נכון לעשות ואיך להתייחס.

והכי חשוב- בנחת, ברוגע ובשמחה

אין שום טעם להכנס עם ילדה ככ קטנה למאבקי כח. והלוואי שנזכה גם בגיל גדול יותר להמנע.

שבח  על מעשה טוב, בהחלט חשוב ( אבל גם לא לצאת מפרופורציחה) ומשמעותי הרבה יותר מנזיפה על התנהגות לא נכונה ( איני אומרת התנהגות שלילית כי אני לא מאמינה שיש התנהגות  "שלילית" בהבנה של ילד  בגיל ככ צעיר )

וצודקת, אספי איתה, הפכי את זה לעניין משותף ומקובל.

זורק בקביעות אוכל על הרצפה

לא עלה על דעתי להתעצבן עליו

ולא שאני אמא כזאת רגועה (הלוואי)

זה כמו שאני לא יתעצבן שהוא עושה בטיטול

למה הוא זורק? כי הוא תינוק וזה מה שתינוקות עושים כשהם חוקרים את העולם ובדוקים את כוח המשיכה

ועוד כל מיני חוקים מעניינים

ברור שאני אומרת לו שלא עושים ככה שוב ושוב

ומדגישה שאוכל זה דבר חשוב ולא זורקים

אבל ממש ממש בלי כעס

נראה לי שבמקרה שלך את באמת צריכה לנטרל את הכעס כדי שהתינוק לא ישתמש בזה כאמצעי להשגת תשומת לב

בהצלחה

שהבת שלי העיפה אוכל (הייתה בת שנתיים) ועמדתי על זה שתרים.

כעבור מס' ימים ימים התייעצתי עם הגורו שלי בחינוך והיא אמרה לי דבר מדהים, שאותי קצת איפס:

"מהו הגבול שאת נלחמת עליו? שהיא לא תזרוק אוכל או שתרים אותו?

אם את לא מרשה שהיא תזרוק אוכל, אימרי לה נחרצות עם מבט לתוך עיניה: "אני לא מרשה לזרוק אוכל" ולכי להרימו.

את גוררת את המריבה איתה למקום לא נכון. "

ואכן כך עשיתי. האמת? לי זה עזר. מאוד.

לאכול לבד, לזרוק את השאריות וכן שאר התסמינים שאת מתארת. לכל דבר בחיים יש מחיר. וזה המחיר שאת משלמת על זה שיצאת לעבוד. השתדלי בבית לחנך אותה לפי העקרונות שלך, ובסוף יצא משהוא נחמד באמצע. יש לי נכד בן שנתיים, גם הוא במעון וגם יש לו התנהגויות כאלה! אין מה לעשות, זוהי התקופה שלנו וכך יגדלו בעז"ה.

אין מה לכעוס, חלילה. זה ממש נזק.

אפשר להוריד מהכסא כשהיא מתחילה לזרוק אוכל. זה בדרך כלל קורה כשהם מסיימים לאכול ממילא

ואשר לצעצועים - אומרים: "עכשיו הגיע הזמן לסדר!" ואז אתם מסדרים, והיא תרצה להצטרף כשהיא תהיה בשלה לכך. אתם תראו, ותוכלו לעודד אותה בכך.

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.