זריקת אוכל בגיל כזה היא טבעית ונורמלית, כמעט אפשר להגדיר כשלב התפתחותי. אמנם לעיתים נראה לך שהילד מבין אותך כשאת אומרת "לא". אבל בגיל זה עוד לוקח לו זמן להפנים את זה שזה "לא " באופן קבוע. כלומר, שאסור אף פעם לזרוק. בסבלנות רבה רבה, זה יקרה ( היא בכורה , נכון? הם תמיד נראים לנו גדולים מהר מכפי שהם באמת) אגב, נסי כל פעם שהיא זורקת, להוריד אותה מן הכסר ולהגיד לה בנחת שעכשיןו תרים, בד"כ הם מרימים. אחרי זמן מה שהם מתקנים את מה שעשו- הם מתחילים להבחן שלחם- מקומו על השולחן.

ילדה בת שנה וחמישה דורשת הרבה  תשומת לב, היא כבר יודעת במה היא מעוניינת אך אינה מסוגלת להביע זאת במילים, נסי לתאר לעצמך כמה זה מתסכל . "תזרקי את עצמך" בדמיון בתחנה המרכזית בסין... ועכשיו נראה מה קורה כשאת מחפשת שירותים (טיטול מלוכלך...) רעבה ומחפשת מקום לקנות אוכל, או סתם זקוקה לחברה שתעודד אותך בכל הבוקה ומבולקה שאליה צנחת... אז היא מתקשרת בצורה שמושכת תשומת לב ולא משנה אם זו תשומת לב שלילית או חיובית. לכן- ודאי וודאי להמעיט בשיחות!!! חד משמעית! אם מישהוא מתקשר - לתאם שיחה לערב, בשעה בה הילדה ישנה. אם פנית אליה בעדינות כשהיא צועקת וניסית להבין מה היא רוצה- ממש לעבור על חפצים ולהצביע, או לבדוק דבר אחר דבר... ולא מצאת... אז חיבוק ונענוע יכולים לעשות נפלאות, מצד שני אם את כבר על סף פיצוץ  ( ואין שום הצדקה אמיתית לכך שזה יקרה על ילד ככ קטן, אם נכניס לתודעתנו שהוא באמת בעל צורך שאין לו מענה, זה יעזור לנו למנוע פיצוצים) אם כך- עדיף להניח אותה במיטתה עם משחק/ ספר/ בקבוק / מוצץ או ארבעתם יחד, להסביר לה מה בנחת אך בצורה מאד ברורה אפשרויותיה כרגע- להציג בפניה מה נתת לה כדי להרגע- ולצאת מהחדר, להתרחק מהרעש, טוב לך וטוב לה, קחי אויר, תתנקי מהלחץ, תשתי משהו ותחזרח אליה כשאת רגועה ,

כסיכום לכל זה- לדבר אל ילד ברצינות, באסרטיביות, אך בלי כעס. הוא באמת עדין לא מבין מה שאנו מבינים. מה שאנו מלמדים אותו אסור/ מותר הוא מתרגל כתוכי אך לא מתוך הבנה. זה מגיע בשלב מאוחר יותר. לעיתים אני מנסה להסביר לאמהות: תחשבו על זה הילד הזה נמצא פה בסה"כ 17 חודשים! כמה הוא צריך להשיג בחודשים אלו!!! ( להרים ראש, להתהפך, לזחול, לאכול מכפית או בכוחות עצמו, להבין את סביבתו, להביע עצמו .....) מעייף רק לכתוב את הרשימה הזו. אז להקנות תרבות התנהגותית... זה לוקח שנים.

הרבה סבלנות ונחת! ושיהיה בהצלחה.

אני באישי אם צריך

היה ב"ה בסדר לקחתי את העצות אז לגבי האספת משחקים שזרקה היה סדר אבל לגבי האוכל לא נראה לי משהו היא המשיכה גם שקצת הרמתי את הקול ודיברתי באסרטיביות בסוף היא זרקה את הבקבוק והוצאתי אותה מהכיסא שתרים ישבתי איתה ברצפה ואמרתי תביאי לאמא והיא ניסתה ללכת ממני בסוף היא בכתה ואמרתי לה קודם תרימי ואז תלכי ואחרי שלוש פעמים בערך היא הרימה את הבקבוק וזה הגיע למצב של בכי וקצת כעס בסוף מצידי...אני לא יודעת אם להתעקש שהיא תרים וכו..???

אבל נראה לי שאת מחפשת "הוקוס פוקוס" בחינוך- וזה לא יקרה.

בתחום אחד- הצלחת, היא נשמעה לך ואספה את המשחקים שזרקה.

בתחום האוכל- זה לא הלך, אז כעסת עליה.

ממה שהבנתי מהדברים ש"אחותו" כתבה, הכוונה הייתה, להבהיר לה שזו לא התנהגות מקובלת עליך לזרוק אוכל, אבל לא להגיע למצב של מאבקים וכעס, בצורה כזאת היא תלמד שאם היא תתעקש לא לבצע משהו שאת מבקשת ממנה, היא משיגה ממך יחס יותר משמעותי מאשר כשהיא מצייתת לך, גם אם היחס הוא שלילי

ואת הדברים האלה אני גם אומרת ומזכירה לעצמי, כי גם אני נופלת בזה שוב ושוב (בעיקר עם הגדול שהוא בן 3).

אם את רואה שהולך- יופי, תעודדי אותה. שמעתי פעם הרצאה של מרפאה בעיסוק בנושא "עזרה לילדים עם קשיי התארגנות" היא אמרה שם משפט שמתאים לכל תחום בהורות (ולאו דווקא לנושא של ההרצאה)- כשילד עושה מה שמבקשים, צריך לשבח אותו ולהתלהב מכך שעשה מה שרצית יותר מאשר כשכועסים עליו, אחרת הילד יבין שהוא מקבל יחס יותר טוב כשהוא לא מבצע מה שביקשו ממנו. (לתת משקל נגד)

ואסביר זאת בדוגמא של תגובות:

הילד עושה משהו לא בסדר, אמא שלו- כועסת עליו, מרימה את הקול "מוציאה עליו את העצבים" וכו'.

אותה אמא (בסיטואציה אחרת) אמרה לילד שלה לאסוף את המשחקים והוא אסף וכל התגובה שלה היתה "יופי" מסכן ונבוב.

תחשבי בכנות- בינך לבין עצמך מתי הילד קיבל יותר יחס מאמא שלו, כשהיא כעסה עליו או כשהיא שיבחה אותו?

הילד לא מבחין עדיין בין יחס חיובי לשלילי, הוא מחפש יחס כלשהו מההורים שלו ולא משנה מה הדרך להשיג אותו.

אם לא הולך- תזכרי שהיא עדיין קטנה, אולי כבר עייפה (מהתיאור שלך היה נראה שמדובר בארוחת ערב), זה לא יעזור שתכעסי כי אח"כ את עצמך תרגישי רע עם עצמך וכל זמן ההשכבה יקבל טעם חמצמץ, במקום שזו תהיה שעה כיפית ורגועה. במקום זה, תקחי צלחת/ כלי ותאספי ביחד איתה את השאריות שזרקה, בשלב הזה אני אפילו הייתי מושיבה אותה עלי, לוקחת את היד שלה וממש ביחד אוספת איתה- אולי הבקשה לא הייתה מובנת לה מספיק.

יש לי בת, בת שנה ו-8, כשהיא כבר לא רוצה לאכול, הופכת את הצלחת עם האוכל שנשאר על השולחן ולפעמים גם זורקת לרצפה. אני פשוט מוציאה אותה ואח"כ מנקה לבד, ממה שאני זוכרת מהגדול (שגם הוא עשה את זה) עם הזמן זה עובר, גם בלי שהתייחסתי לכך, זה פשוט שלב התפתחותי שלהם- כמו ש"אחותו" אמרה.

יצא ארוך, מקווה שזה עוזר לך. ותתעודדי, נראה לי שהרבה אמהות עוברות את מה שאת עוברת, רק שלפעמים חסרה ההכוונה מה נכון לעשות ואיך להתייחס.

והכי חשוב- בנחת, ברוגע ובשמחה

אין שום טעם להכנס עם ילדה ככ קטנה למאבקי כח. והלוואי שנזכה גם בגיל גדול יותר להמנע.

שבח  על מעשה טוב, בהחלט חשוב ( אבל גם לא לצאת מפרופורציחה) ומשמעותי הרבה יותר מנזיפה על התנהגות לא נכונה ( איני אומרת התנהגות שלילית כי אני לא מאמינה שיש התנהגות  "שלילית" בהבנה של ילד  בגיל ככ צעיר )

וצודקת, אספי איתה, הפכי את זה לעניין משותף ומקובל.

זורק בקביעות אוכל על הרצפה

לא עלה על דעתי להתעצבן עליו

ולא שאני אמא כזאת רגועה (הלוואי)

זה כמו שאני לא יתעצבן שהוא עושה בטיטול

למה הוא זורק? כי הוא תינוק וזה מה שתינוקות עושים כשהם חוקרים את העולם ובדוקים את כוח המשיכה

ועוד כל מיני חוקים מעניינים

ברור שאני אומרת לו שלא עושים ככה שוב ושוב

ומדגישה שאוכל זה דבר חשוב ולא זורקים

אבל ממש ממש בלי כעס

נראה לי שבמקרה שלך את באמת צריכה לנטרל את הכעס כדי שהתינוק לא ישתמש בזה כאמצעי להשגת תשומת לב

בהצלחה

שהבת שלי העיפה אוכל (הייתה בת שנתיים) ועמדתי על זה שתרים.

כעבור מס' ימים ימים התייעצתי עם הגורו שלי בחינוך והיא אמרה לי דבר מדהים, שאותי קצת איפס:

"מהו הגבול שאת נלחמת עליו? שהיא לא תזרוק אוכל או שתרים אותו?

אם את לא מרשה שהיא תזרוק אוכל, אימרי לה נחרצות עם מבט לתוך עיניה: "אני לא מרשה לזרוק אוכל" ולכי להרימו.

את גוררת את המריבה איתה למקום לא נכון. "

ואכן כך עשיתי. האמת? לי זה עזר. מאוד.

לאכול לבד, לזרוק את השאריות וכן שאר התסמינים שאת מתארת. לכל דבר בחיים יש מחיר. וזה המחיר שאת משלמת על זה שיצאת לעבוד. השתדלי בבית לחנך אותה לפי העקרונות שלך, ובסוף יצא משהוא נחמד באמצע. יש לי נכד בן שנתיים, גם הוא במעון וגם יש לו התנהגויות כאלה! אין מה לעשות, זוהי התקופה שלנו וכך יגדלו בעז"ה.

אין מה לכעוס, חלילה. זה ממש נזק.

אפשר להוריד מהכסא כשהיא מתחילה לזרוק אוכל. זה בדרך כלל קורה כשהם מסיימים לאכול ממילא

ואשר לצעצועים - אומרים: "עכשיו הגיע הזמן לסדר!" ואז אתם מסדרים, והיא תרצה להצטרף כשהיא תהיה בשלה לכך. אתם תראו, ותוכלו לעודד אותה בכך.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....