מזה זמן רב נחבט ציבורנו בשאלת ארץ ישראל - ההולכת ונשמטת מידינו אל ידיו של האויב הערבי צמא הדם - ודומה שעדיין זוהי השאלה המרכזית המעסיקה את הציבור כיום - הן ציבור המתנחלים והכיפות הסרוגות והן כלל הציבור בארץ, ואפילו האנושות כולה.
בהנהגת יש"ע ובציבור - יושבים וחושבים כל העת כיצד להפר את רוע הגזירה - כיצד לפרוץ ולהתרחב, בודקים כל אפשרות, לא פוסלים אף הצעה, מחפשים 'מעל ומתחת לשולחן' דרכים להתמודד עם המצב הקשה בו אנו נתונים שנים לא מעטות.
בימים אלו, כאשר דם ישראל נשפך כמים רח"ל - והשלטון הוא זה היוצר מגמות מסוכנות אלו וחותר לאסונות גדולים כדוגמת הקמת מדינה פלשתינאית ח"ו - לאחר כל הצרות שכבר עוללו - 'פינוי ימית', 'אוסלו', ההתנתקות וכו' וכו' - שומה עלינו להתבונן במציאות חיינו ולפעול ככל יכולתנו לתיקונה.
והאמת היא, שלאחר התבוננות מעמיקה, נדמה שכל הדרכים האפשריות מוצו - ותקצר היריעה מלפרט את כולם - מלבד הדרך היחידה שבאמת יכולה להועיל - פשוט משום שהתורה מדברת עליה ככזו.
המפתח לרשת את הארץ ולחיות בה חיי שלום - הוא: ההתרחקות מהגויים - וההתקרבות לקב"ה.
כל 'הסכמי השלום' הרצחניים - מטרתם אחת: לברוח מהיהדות ה'מעיקה' וה'חשוכה'' - ולהטמע בין גויי הארץ.
ארץ ישראל מסמלת את שייכותנו לקב"ה, לעם היהודי ולמורשתו - והניתוק ממנה - מייצג את ההיפך מכך.
לא פלא איפוא שהסכמים אלו הם הגורם העיקרי להתגברות הטרור ולאובדן הארץ -
אך זאת יש לזכור:
כל הבריתות הללו עם הגויים הם - החטא ועונשו גם יחד.
החטא - ידוע, אך מדובר פה גם בעונש - עונש על היות הציבור כזה - על כך שהציבור עצמו - חלקו במודע וחלקו לא - שואף להדמות לגויים ולהתערות בעולם השקרי שלהם - זה המאד 'נוצץ מבחוץ' - אך המסוכן ביותר כאשר נמצאים בעומקו הנורא.
ביום הכיפורים - שעברנו רק לפני ימים בודדים, קראנו בתורה על כל תועבות הגויים ועל ציווי התורה להתרחק מהם, כאשר התורה מסיימת: 'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה - כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם'.
שחור על גבי קלף - התורה מלמדת אותנו: ארץ ישראל ניתנה לנו כברית בינינו ובין הקב"ה - מתוך היותנו עם קדוש לה'.
אם אנו שומרים את הברית - אזי 'ארץ הברית' שלנו - ואולם, אם אנו מתכחשים לברית זו, ומתחברים עם הגויים ותרבותם הקלוקלת והמשוקצת - אזי ארץ ישראל - שהיא שיא הקדושה - פשוט מקיאה אותנו, מפני שאינה יכולה להכיל בקרבה דברים שהם ההיפך ממהותה - דברים שהם היפך הקדושה ח"ו.
וכשעם ישראל עוזב את ברית ה' אלוקי אבותיו - וכורת ברית עם הגויים, לומד ממעשיהם, עושה את תועבותיהם, כאשר נגררים אחרי טומאתם ופוגעים אנושות בערכי המשפחה - ע"י מעשי הגויים הידועים שאין כאן המקום לפורטן, כאשר נגררים אחר המוזיקה שלהם, שפתם, לבושם, אורח חייהם, ההרגלים הרעים שלהם - אזי - מבחינה מסויימת - דיננו כגויים - ואין לנו שייכות בארץ הקודש.
חמור הדבר שבעתיים כאשר לתועבות אלו נינתת לגיטמציה 'רבנית' כביכול - עד שיש המעניקים גב ציבורי ותמיכה לאלו הגאים בהיותם עושים מעשי סדום, ולא במקרה - אותם גורמים שואפים כל העת לטשטש את המרחק בין יהודים לגויים - משום שידוע כבר שחיבור עם הגויים הולך תמיד עם ריחוק מהקדושה - וכמובן שגם להיפך (דוגמא בולטת לדבר: היחס של 'רבנים' מסויימים לספר 'תורת המלך' - לעומת יחסם התומך והמעודד לאלו המתהדרים בדברים רעים ה"י).
מובן גם שגם עניין השלום קשור בקשר הדוק עם נושאי הקדושה, הריחוק מהגויים וההתקרבות לקב"ה.
ההיסטוריה לימדה אותנו (ומי שלא לומד מההיסטוריה - נאלץ לחוות אותה מחדש) שיש יחס ישיר בין חיבור עם הגויים לבין מעשי איבה שלהם כלפי עם ישראל.
כאשר מתקרבים אליהם - אזי הם אלו המכריחים אותנו להתרחק מהם - ובמקום שנבין זאת בדרך הטובה - אנו חויים זאת בדרך הקשה - ע"י רצחנות ואלימות שאינן בגדר המציאות הנורמלית, והכל - על מנת שנבין שעלינו להתרחק מהם (מיותר לציין שכוונתם אינה לטובה כי אם להיפך - והם ייענשו קשות על רשעותם, הם וכל המסייעים להם).
השואה היא אולי הביטוי הקשה ביותר למציאות מצמררת זו:
הציבור היהודי בגרמניה היה קשור עם האומה בה חי, מעורה בה ו'חלק ממנה' - יותר מאשר בכל מקום אחר על פני הגלובוס.
והנה, דוקא במקום הזה, קרה מה שקרה, ולא הועילו כל הקשרים הטובים והיחסים המצויינים - הכל נמוג ונעלם באש המכלה.
היה זה משה מנדלסון - אבי 'תנועת ההשכלה' שהפילה חללים רבים מעם ישראל - והיא בעצם המקור לחילוניות כיום - שטבע את הביטוי: 'היה יהודי בביתך - ואדם בצאתך'.
אך זה לא עזר לו: הגרמנים לא עשו את ההבחנה הזו - מבחינתם: יהודי נשאר תמיד יהודי, ולא תעזור לו שום התכחשות שהיא (ולענ"ד ממש חובה לראות את הסרט 'היהודי הנצחי' - סרט אשר שימש את התעמולה הנאצית, ואשר בה להראות שגם היהודי ה'מודרני' והמתבולל ביותר - עדיין יהודי הוא - ויש להלחם בו עד הסוף).
בתקופתנו אנו - אנו חויים שוב את המצב הכואב הזה - שבעצם ידוע מראש.
ככל שאנו מתקרבים יותר לערבים - אנו 'חוטפים' מהם יותר: האינטיפאדה הראשונה החלה מייד לאחר שנערכו מפגשי קרבה בין תלמידים יהודים וערבים (והרב מרדכי אליהו זצ"ל ורבנים חשובים נוספים אף התריעו על כך, ועל התוצאות המחרידות).
אוסלו - וכו' וכו' - עד לעצם ימים אלו: שנה וחצי של שקט יחסי, והנה, רק נוסעים להפגש עם אומות העולם בוושיניגטון - ובאותו יום מתחילים פיגועים.
הנה כי כן - התורה והמציאות כאחד מלמדות אותנו אלפי שנים:
אם חפצים אנו בחיים ובארץ הקודש - עלינו לעזוב את הברית עם הגויים ולחדש את הברית עם ה'.
להתקרב אליו ולהדבק בו - עד שנהיה ראויים בעז"ה לזכות בכל הארץ המובטחת - ולחיות בה חיי קודש מתוך שלום ושלווה נצחיים.
יש לנו 2 דרכים: ללכת עם הגויים - כאשר ההמשך ידוע, או ללכת עם ה' - ולזכות בהבטחות התורה.
בידינו להכריע את עתידנו, לטוב או למוטב.
ולוואי שנבחר נכון.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל