לא יגיבו וזה יעבור לדפים אחרים.

בשביל זה יש את פסיפס, לא?

מקסימום נרגום אותך.

סתם....

ברור שתביאי!

מזמן לא רגמו אותי..

סתם, הנה, תגידו מה אתם חושבים על הסגנון.

מנהלים - זה לא אני, זה הם אמרו לי לעשות!!!

אני בכלל לא דמיינתי שזה יקרה. איך יכולתי??

כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות.

לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית.

וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי והלכתי לאולפנא בלי לומר שלום,

ואחרי זה צעקתי שלום אחרי מיטה מתגלגלת שבה שכבה דמות מסויימת שכבר לא הייתה אמא שלי, היא הייתה סתם גוף שלא יכול להבין ולסלוח,

וגם לא מסוגל לשוב וללטף את לחיי בהבנה ולמחות  דמעה מוזרה ולומר שלא נורא, היה ועבר,

והגוף הזה היה חסר משמעות בלי אמא שלי, שפשוט עזבה אותו כי הוא בגד בה, ולא הצליח להחזיק אותה בתוכו, אולי כי הוא היה עסוק מידי בלנסות לשקם את עצמו, למרות שממילא לא היה לו סיכוי.

אחרי שצעקתי שלום ישבנו שבעה, והדבר הזה, ממושג רחוק של ספרים שקשור בהורים זקנים שנעלמו פתאום, הפך למציאות שחורה סמיכה.

והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים, וישר ניגשה להעיר את הרעש כי היא רצתה שהכל מסביבה יהיה טבעי לגמרי, ככה היא אמרה וככה היא שידרה, וכשכל האנשים דיברו על אמא ואמרו "כמה שהיא הייתה מיוחדת" וסיפרו כל מיני דברים אף אחד מהם לא הזכיר את זה וזה גרם לי לתהות כמה ממנה הם הכירו, וזה אחד הדברים הבודדים שאני זוכרת שחשבתי עליו כי רוב הזמן המחשבות עברו מאוד מאוד מהר או מאוד מאוד לאט, לפעמים יותר מידי מהר ולפעמים יותר מידי לאט, אבל זה לא באמת היה משנה כי כך או כך הן הצטרפו לגוש שהיה כמעט לבן מרוב צבעים.

אני זוכרת שבמשך השבעה ראיתי המון דברים בצורה ברורה, כאילו שהעין שלי היא עינית של מצלמה שמסוגלת להתמקד ולהתמקד עד לפרטים הקטנים מאוד, אבל כשהיא מתמקדת במשהו כל מה שמסביבו נהיה מטושטש, ולא הצלחתי לשלוט על העין, היא התמקדה במה שהיא רצתה ולא הצלחתי להסתכל על הדברים הנכונים. וערב אחד ראיתי את אמא בזמן שהיא ניקתה את המדפים מהאבק שהצטבר עליהם, ותמיד רגע אחרי שהסמרטוט עבר על המדף המדף התמלא שוב בגרגרים קטנים קטנים של אבק שגם אותם ראיתי מאוד ברור ואחרי זה ראיתי את התקרה של החדר שלי ואת הכוכבים הזוהרים בחושך שאמא הדביקה עליה פעם והם לא זהרו כי היה אור, ולא ראיתי אותם כל כך ברור, והראייה שלי הייתה מטושטשת והבנתי שחלמתי וגם שיש לי דמעות בעיניים ולמרות שזה נראה לי טיפשי אני הפכתי מדומעת לבוכה, ואבא הופיע וחיבק אותי ונוכחותו, משום מה, העיקה.

ה"שבעה" היה קצת ארוך, וגם קצת קצר, אני לא בטוחה, ובאחד הערבים אחותי אורה לחשה לי בסוד שהחיוך של דודה חנה הוא בכלל לא אמיתי, שהיא בכלל עצובה וכולם רואים את זה, אז למה היא מחייכת אלינו כל הזמן? וגם יש לה המון דמעות בעיניים. ואחותי הקטנה הוסיפה ללחוש באוזני ואמרה לי שהיא לא מבינה את זה, ושאמא אף פעם לא עשתה "כאילו", היא בכתה אם היא רצתה ובכלל היא לא רצתה לבכות כמעט אף פעם, אבל דודה חנה כל הזמן כן. ולא רק דודה חנה, כולם מדברים הרבה ואחרי זה גם הם מחייכים קצת ויש להם דמעות, ולפעמים הם לא מחייכים ורק יושבים עם דמעות וזה מוזר, ואיך זה שכולם בוכים כל הזמן, ואפילו את, נועה, בכית. ואחותי אורה הוסיפה ושאלה בלחישה, למה אנשים בוכים? אני בוכה כשאני עצובה, למה כולם עצובים? ואף פעם לא ראיתי הרבה כל כך אנשים עצובים. והיא שתקה קצת ופתאום אמרה: אבל אני בכלל רק רוצה שאמא תחזור כבר ותגיד לכולם לא להיות עצובים כמו שהיא אמרה לי לא להיות עצובה כשנפלה לי הסוכרייה מהגן והיא גם קנתה לי חדשה, ולמה היא לא באה כבר?? ולא ידעתי מה לענות לה אז פשוט חיבקתי אותה ואמרתי לה, אמא לא יכולה לבוא ולומר להם את זה, אמא יותר לא תבוא, ואחותי כעסה ואמרה לי שגם כשאמא נסעה בגלל העבודה שלה להמון זמן היא חזרה בסוף וגם הביאה מתנות לכולנו, ואחותי הלכה ממני פתאום וקפצה אגרופים ואני ישבתי וחשבתי על זה שאמא "נפלה" גם היא אבל אותה אי אפשר לקנות מחדש, או סתם לקנות משהו במקומה.

טוב ככה.....

בסה"כ ממש אהבתי!!

אבל יש לי יש נקודה שבכל זאת הייתי רוצה להאיר,

זה התחיל ממש יפה וזה הזכיר גם סגנון כלשהו שקראתי...

אבל כשהסיפור התחיל להתפתח, זה התחיל טיפה לשעמם....

ולמה? לפי דעתי הסגנון היה פשוט נשמע יותר כמו " מסירת מידע "

וזה גם נראה ממש "עצור" כזה ופחות משהו סיפורי בכתיבה קולחת.....

חוצמיזה, נראה שיש פה באמת כישרון יפה שיש לנצלו...!!!

אגב, תנסי להיזכר בשם הספר או הסופר שעליו דיברת.....

קוראים לה "גיל הראבן", זה הספר היחיד שלה שקראתי והבנתי שהספרים שלה לא כתובים בסגנון אחיד...

הכתיבה שלך מבטאת היטב את מה שאת חושבת. שום רעיון לא הולך לאיבוד . רק מה, את צריכה יותר לעשות סדר בדברים. לעשות יותר פסקאות, סימני ניקוד- מה לעשות אנחנו אנשים כבדים.

אם הדיון סובב סביב הז'אנר, טכניקת הכתיבה או היבט ספרותי אחר כפי שהוא מופיע בספרות הכללית ומודגם בקטע שנידבת לנו, הדיון שייך לכאן. אם הדיון עוסק בביקורת בונה וחוות דעת על יצירתך הספציפית, אני ממליצה לך לפנות לפסיפס.

אני הייתי שמחה אם הדיון יהיה סביב הז'אנר \ טכניקת הכתיבה, בשביל זה העליתי את זה לכאן..

אני אוהבת את הסיגנון שלך.

אבל יש משו קטן שטיפה הפריע לי- היו קטעים ששכחת לשים סימני פיסוק...

אני לא יודעת אם כולם יסכימו איתי..

אבל בכל זאת זה קצת הפריע.. כי זה היה נדמה כאילו את רצה לאיזה שהוא מקום..

נגיד המשפט הבא-

"...והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים..."

(הרי אסור לשים את האות וו אחרי פסיק...)

לדעתי היה צריך להיכתב כך:

"...והבית התמלא פתאום בהמון אנשים שקטים מדי, שחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט, אבל אחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי - כי אסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים.."

אבל את לא חייבת לקחת אותי ברצינות אני בסך הכל בת 12 וקצת ובטוח את מבינה יותר ממני בכתיבה..

אבל יש גם ת'קטע של "מכל מלמדי השכלתי..." או משו כזה..

אז אם באלך תקחי ת'משוב ואם לא קחי אותי בקטנה...

אבל זה הסגנון, מבחינת סימני פיסוק..

יענו שהמשפט הוא רצף מתמשך בלי פסיקים והפרעות..

הבנת?? זה מכוון..

(כל פסיק, כל נק' כאן מחושבים!! לא סתם הקלדתי.. )

אבל את ו' החיבור לא נהוג.

ואביב שלי- לא יודעת.. יהיו כאלה שיאמרו כך ויהיו כאלה שיאמרו אחרת.. תלוי בסיגנון=]

והרי זו הכוונה, לא?

ההתחלה והחלפתי בחנות לספר אחר. זה מתחיל כמו כל ספר מתח, עם רצח וכאלה.

במה זה שונה בעצם? מה הנהייה אחרי הספרים האלה? אולי לא הבנתי. אולי המגיבים

כאן לא קראו ספרי מתח. באמת אני תוהה. לא בציניות.

אינני אוהבת ספר מתח שהקשר היחידי שלהם לרוח ישראל סבא הוא

מדי פעם "בעזרת השם" או תפילת מנחה....סליחה. את ספריה לא

מכירה, אולי אני טועה לגביה, בגלל ההתרשמות הראשונה שלי.

אמרו לי פעם שזה מדע דימיוני; מההתחלה של הספר, זה לא נראה

לי כך.

אולי זה לשון הרע מה שכתבתי. אני צריכה לעשות תשובה, לא יכולתי להתאפק

כי ציפיתי למשהו אחר לחלוטין. סליחה.

אחרי בת-שאול ברחתי כל עוד רוחי בי.

אחרת אני שוב אתמכר. לא ולא אדוני.

אחזור רק בעוד זמן ואשלים בבינג'.

הוא אכן סופר מרענן ומקורי. אמנם לפעמים הוא קצת הולך לקצה הגרפי של כל מיני זוועות, אבל בסך הכל מרתק ומוצלח ומפתיע.

יש לך רק 20 ומשהו פרקים של הסיפור החדש להשלים

אני מבין שהוא לא פיתח בסוף את ליה, אה?

אבל ממתי אני הדוברת שלו? לך תראה בעצמך מה הוא כתב היום

שלושה פרקים רק עליה, שהיא נוסעת לצפון למצוא להקה. וגם הוא הודיע שכמראה היא תהיה הדמות הראשית בספר הבא.

אין פרק היום, אז בינתיים קבלו תמונה של ליה שמחכה כבר לספר הבא שיוקדש לה - "מלכת הערוב"

לחסוך לאנשים שפחות אוהבים אימה ופעולה וכאלה...

לא קוראת ספרות ישראלית. משום מה לא נראית לי טובה. וגם לא נקייה. כאילו בלי זה,

הספר לא ייקרא.

קראתי את אהרן אפלפלד (אני מתכוונת לסופר שכותב על השואה);

כותב טוב לדעתי, אבל מה, מדכא....

ספרי אימה - לא מספיק מה שקורה מסביב? במציאות שלנו? זו לא אימה מספקת?

אבל אולי סוג כזה של ספרות דווקא משחרר קצת. כמו ספרי מתח וכאלה.

אגב מי שאוהב ספרים העוסקים בבעלי חיים (אני חוזרת לנושא האהוב עלי בכפייתיות...)

אז:

ג'יימס הריוט. וטרינר אנגלי בשנות לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, בבריטניה.

לא קשור למלחמה בכלל (מלבד ספר אחד שבו גוייס לצבא בפרוץ מלחמת העולם)

מתוק. אנושי. חוש הומור. מקסים. צפון אנגליה, עם הנוף החורפי הצרוב הקשה

שלה, כשהוא מתבוסס בשלג כדי להגיע לאיזו רפת, והאיכר לא מבין בכלל על מה

ולמה ההתנשפות..... למי שרוצה מצב רוח טוב ופרצי צחוק....מומלץ!

לא יודעת איזה איך היה כוטרינר אבל כסופר, מוכשר מאוד. הוא התפרסם

מאוד בזכות ספריו וזוכרת שהודיעו על מותו גם בחדשות.

יש סופר אימה אמריקאי בשם קינג. רק מקריאת תמצית מינימלית

של ספר שלו, אוחזת בי צמרמורת ונטייה לבדוק מתחת לארון

אם יש שם משהו, ולמחרת כולי עצבנית. פחד.

אישית אני לא מתחבר לז'אנר של אימה וחיות, אבל למה לזלזל בסגנון הספרותי שאנשים אחרים אוהבים????

פשוט תמהתי; הרי זה מפחיד!

דרך פעולה ודרמה, וכלה באימה ופלצות... אני אישית לא אוהב "אימה" כז'אנר, אבל כן את איך שמשה רט כותב אתזה..

וגם להזדהות עם הפחדים הכי עמוקים וקמאיים שלהם... לכן בדר"כ אנשים שהם אולטרא פילוסופיים ורציונליים לא מתחברים למיתולוגיות וכדו'...

אכן, ספרות ישראלית הרבה פעמים, (יותר מידי) לא לטעמי מבחינת רמה. קללות, גסות, תיאורים גרפיים יותר מידי, ופריצות...

את משה רט ספציפית, את מכירה? אתחיל ואקדים הוא דתי. אמשיך דרך זה שיש לו הסמכה לרבנות, ונסיים בזה שהוא פילוסוף אם זה משמח מישהו (פילוסוף גרוע וסופר נהדר לענ"ד).

לגבי הז'אנר: אנשים אוהבים ספרים, סרטים שהם מוצאים בהם את עצמם, את היום יום שלהם. את השאיפות שלהם. ו,כן גם את הפחדים שלהם... אם את לא מתחברת, אז באמת אני שמח שציינתי את כל שציינתי - חסכתי לך לבדוק אותו...

תודה!

שיש בהן גם ספרים באנגלית.

ויש גם חנות שיש בה רק או בעיקר ספרים באנגלית, שנקראת sefer and sefel כמדומני. הייתי שם פעם אחת לפני שנים, אז לא יודעת להסביר לך איך מגיעים. רק זוכרת שזה באחד הרחובות הפנימיים באזור רחוב הלל...

כמו ש @מתואמת כתבה

יש את דני ספרים, שיש להם הרבה יד שניה וגם באנגלית

הולצר ספרים

שתי החנויות האלה נמצאות בין הדוידקה ליפו מרכז

ועוד חנות אחת ששכחתי את שמה אבל בטוחה שגם שם יש ספרים באנגלית- נמצאת בין הרכבת הקלה של יפו מרכז לעיריה. פעם מצאתי שם ספר נדיר

לשנים יש אחלה אתר

בסיפור חוזר כל הספרים ב20

בסמניה זה אנשים פרטיים לאנשים פרטיים כך שכל ספר הוא במחיר אחר

בת הדיין היה ספר שנתן רגש ועומק שלא התכוננתי אליו, ושנגע בי ממש.

לעומת כל מה שביננו שהיה גם קצת שחזור של העלילה של בת הדיין מצד הקונספט, וגם זכור לי פחות סוער ויותר קצר בחוויה שבו, למרות שגם ממנו ממש נהנתי.

בת הדיין קראתי ברצף גמרתי אותו בחצי ים בערך והוא נכנס עמוק ללב... ברמה שקראתי אותו עוד מלא פעמים כבר

וכמה ימים אחרי קראתי את כל מה שביננו והתאכזבתי.. כי כמו שאמרת אותו קונספט וגם בגלל שהפעם זה חרדי- חילוניה זה פחות עניין אותי..

מעניין, למה חרדי-חילוניה פחות מעניין אותך מההפוך?

ואי לא יודעת איך להסביר....

הדיון על חילוני על פני דיון על חילונית הוא הרבה יותר פרוץ, כי דיון על בנות הוא תמיד יותר פרוץ בפרט אם היא חילונית...

ובשניהם הרקע הוא לא שז"ז לגמרי, כל ספר והנקודה שלו.

(*שז"ז = שמן זית זך)

נכון שבשתיהם יש בנות, אבל דיון על בת חילונית הוא יותר פרוץ על כל הלבוש וצורת החיים.

אתה מאנ"ש שלומבה?

אבל גם בראשון יש כל מיני ביטויים וכדו'

מכיר את האנ"ש...

לא נעים להגיד, אבל בדרך כלל האלה היותר נקיים פחות מעניינים 🙈

(זה יכול להיות מכמה סיבות..)

מעניין ו...נקי.

לא אפרט יותר, במקרה שמישהו יקרא.

(וגם יש הבדל אם הסופר מכניס לא נקי לשמה, או שמתוקף

הנסיבות, כחשוב לסיפור. וגם אז, אפשר תמיד לעשות זאת

בצורה מרומזת ועדינה. זה נכון, שלא כולם מתאמצים לעשות זאת. וחבל).

לכותבת קוראים תמר וייזר. וזה הסיפור האישי ש ל ה.

סיפור מרתק, עשוי היטב, משאיר טעם של עוד, וואווו!

גם אצלי נכנס עמוק בלב ובנשמה!

לפני שנים, בישיבה, מישהו סיפר לי שחבר חדר שלו מקריא לו סרנדות לפני השינה.

תנסה מקטרת.

להקריא שירה עם מקטרת נשמע מקסים.

רק בגלל הפסקות עישון....

צריך לעשות הפסקות לא עישון.

זה לא משנה.

לא כיף לצפות עם כל המעברים לקלוז־אפ קיצוני ומטריד.

עוד סיבה להעדיף חתולים על־פני אנשים.

וזכרתי את הרעיון הכללי. אז...

לא אכפת לי