תגידו, אתם מרשים לי להעלות קטע ולשאול מה דעתכם לגבי הסגנון שלו??
זה סגנון שאני אישית מאוד מתחברת אליו, ואני גם כותבת ככה..
הייתי רוצה להעלות קטע מספר מעולה שקראתי לאחרונה, ולמרבה הצער שוב נעלם השם שלו מזכרוני... אבל ממילא לא הייתי יכולה בגלל שאני חוששת לפגוע בזכויות יוצרים וכד'..
אז השאלה היא, אם אני יכולה להעלות קטע שאני כתבתי ותתייחסו בתגובות שלכם לסגנון הזה?? אני סקרנית לעת, עד כמה אנשים אוהבים את הסגנון וגם הייתי שמחה לקבל המלצות על ספרים באותו סגנון..
מה אתם אומרים?? אפשר? 
לא יגיבו וזה יעבור לדפים אחרים.
בשביל זה יש את פסיפס, לא?
מקסימום נרגום אותך.
סתם....
ברור שתביאי!
מזמן לא רגמו אותי..
סתם, הנה, תגידו מה אתם חושבים על הסגנון.
מנהלים - זה לא אני, זה הם אמרו לי לעשות!!! 
אני בכלל לא דמיינתי שזה יקרה. איך יכולתי??
כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות.
לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית.
וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי והלכתי לאולפנא בלי לומר שלום,
ואחרי זה צעקתי שלום אחרי מיטה מתגלגלת שבה שכבה דמות מסויימת שכבר לא הייתה אמא שלי, היא הייתה סתם גוף שלא יכול להבין ולסלוח,
וגם לא מסוגל לשוב וללטף את לחיי בהבנה ולמחות דמעה מוזרה ולומר שלא נורא, היה ועבר,
והגוף הזה היה חסר משמעות בלי אמא שלי, שפשוט עזבה אותו כי הוא בגד בה, ולא הצליח להחזיק אותה בתוכו, אולי כי הוא היה עסוק מידי בלנסות לשקם את עצמו, למרות שממילא לא היה לו סיכוי.
אחרי שצעקתי שלום ישבנו שבעה, והדבר הזה, ממושג רחוק של ספרים שקשור בהורים זקנים שנעלמו פתאום, הפך למציאות שחורה סמיכה.
והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים, וישר ניגשה להעיר את הרעש כי היא רצתה שהכל מסביבה יהיה טבעי לגמרי, ככה היא אמרה וככה היא שידרה, וכשכל האנשים דיברו על אמא ואמרו "כמה שהיא הייתה מיוחדת" וסיפרו כל מיני דברים אף אחד מהם לא הזכיר את זה וזה גרם לי לתהות כמה ממנה הם הכירו, וזה אחד הדברים הבודדים שאני זוכרת שחשבתי עליו כי רוב הזמן המחשבות עברו מאוד מאוד מהר או מאוד מאוד לאט, לפעמים יותר מידי מהר ולפעמים יותר מידי לאט, אבל זה לא באמת היה משנה כי כך או כך הן הצטרפו לגוש שהיה כמעט לבן מרוב צבעים.
אני זוכרת שבמשך השבעה ראיתי המון דברים בצורה ברורה, כאילו שהעין שלי היא עינית של מצלמה שמסוגלת להתמקד ולהתמקד עד לפרטים הקטנים מאוד, אבל כשהיא מתמקדת במשהו כל מה שמסביבו נהיה מטושטש, ולא הצלחתי לשלוט על העין, היא התמקדה במה שהיא רצתה ולא הצלחתי להסתכל על הדברים הנכונים. וערב אחד ראיתי את אמא בזמן שהיא ניקתה את המדפים מהאבק שהצטבר עליהם, ותמיד רגע אחרי שהסמרטוט עבר על המדף המדף התמלא שוב בגרגרים קטנים קטנים של אבק שגם אותם ראיתי מאוד ברור ואחרי זה ראיתי את התקרה של החדר שלי ואת הכוכבים הזוהרים בחושך שאמא הדביקה עליה פעם והם לא זהרו כי היה אור, ולא ראיתי אותם כל כך ברור, והראייה שלי הייתה מטושטשת והבנתי שחלמתי וגם שיש לי דמעות בעיניים ולמרות שזה נראה לי טיפשי אני הפכתי מדומעת לבוכה, ואבא הופיע וחיבק אותי ונוכחותו, משום מה, העיקה.
ה"שבעה" היה קצת ארוך, וגם קצת קצר, אני לא בטוחה, ובאחד הערבים אחותי אורה לחשה לי בסוד שהחיוך של דודה חנה הוא בכלל לא אמיתי, שהיא בכלל עצובה וכולם רואים את זה, אז למה היא מחייכת אלינו כל הזמן? וגם יש לה המון דמעות בעיניים. ואחותי הקטנה הוסיפה ללחוש באוזני ואמרה לי שהיא לא מבינה את זה, ושאמא אף פעם לא עשתה "כאילו", היא בכתה אם היא רצתה ובכלל היא לא רצתה לבכות כמעט אף פעם, אבל דודה חנה כל הזמן כן. ולא רק דודה חנה, כולם מדברים הרבה ואחרי זה גם הם מחייכים קצת ויש להם דמעות, ולפעמים הם לא מחייכים ורק יושבים עם דמעות וזה מוזר, ואיך זה שכולם בוכים כל הזמן, ואפילו את, נועה, בכית. ואחותי אורה הוסיפה ושאלה בלחישה, למה אנשים בוכים? אני בוכה כשאני עצובה, למה כולם עצובים? ואף פעם לא ראיתי הרבה כל כך אנשים עצובים. והיא שתקה קצת ופתאום אמרה: אבל אני בכלל רק רוצה שאמא תחזור כבר ותגיד לכולם לא להיות עצובים כמו שהיא אמרה לי לא להיות עצובה כשנפלה לי הסוכרייה מהגן והיא גם קנתה לי חדשה, ולמה היא לא באה כבר?? ולא ידעתי מה לענות לה אז פשוט חיבקתי אותה ואמרתי לה, אמא לא יכולה לבוא ולומר להם את זה, אמא יותר לא תבוא, ואחותי כעסה ואמרה לי שגם כשאמא נסעה בגלל העבודה שלה להמון זמן היא חזרה בסוף וגם הביאה מתנות לכולנו, ואחותי הלכה ממני פתאום וקפצה אגרופים ואני ישבתי וחשבתי על זה שאמא "נפלה" גם היא אבל אותה אי אפשר לקנות מחדש, או סתם לקנות משהו במקומה.
טוב ככה.....
בסה"כ ממש אהבתי!!
אבל יש לי יש נקודה שבכל זאת הייתי רוצה להאיר,
זה התחיל ממש יפה וזה הזכיר גם סגנון כלשהו שקראתי...
אבל כשהסיפור התחיל להתפתח, זה התחיל טיפה לשעמם....
ולמה? לפי דעתי הסגנון היה פשוט נשמע יותר כמו " מסירת מידע "
וזה גם נראה ממש "עצור" כזה ופחות משהו סיפורי בכתיבה קולחת.....
חוצמיזה, נראה שיש פה באמת כישרון יפה שיש לנצלו...!!!
אגב, תנסי להיזכר בשם הספר או הסופר שעליו דיברת.....
קוראים לה "גיל הראבן", זה הספר היחיד שלה שקראתי והבנתי שהספרים שלה לא כתובים בסגנון אחיד...
הכתיבה שלך מבטאת היטב את מה שאת חושבת. שום רעיון לא הולך לאיבוד . רק מה, את צריכה יותר לעשות סדר בדברים. לעשות יותר פסקאות, סימני ניקוד- מה לעשות אנחנו אנשים כבדים.
אם הדיון סובב סביב הז'אנר, טכניקת הכתיבה או היבט ספרותי אחר כפי שהוא מופיע בספרות הכללית ומודגם בקטע שנידבת לנו, הדיון שייך לכאן. אם הדיון עוסק בביקורת בונה וחוות דעת על יצירתך הספציפית, אני ממליצה לך לפנות לפסיפס.
אני הייתי שמחה אם הדיון יהיה סביב הז'אנר \ טכניקת הכתיבה, בשביל זה העליתי את זה לכאן..
אני אוהבת את הסיגנון שלך.
אבל יש משו קטן שטיפה הפריע לי- היו קטעים ששכחת לשים סימני פיסוק...
אני לא יודעת אם כולם יסכימו איתי..
אבל בכל זאת זה קצת הפריע.. כי זה היה נדמה כאילו את רצה לאיזה שהוא מקום..
נגיד המשפט הבא-
"...והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים..."
(הרי אסור לשים את האות וו אחרי פסיק...)
לדעתי היה צריך להיכתב כך:
"...והבית התמלא פתאום בהמון אנשים שקטים מדי, שחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט, אבל אחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי - כי אסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים.."
אבל את לא חייבת לקחת אותי ברצינות אני בסך הכל בת 12 וקצת ובטוח את מבינה יותר ממני בכתיבה..
אבל יש גם ת'קטע של "מכל מלמדי השכלתי..." או משו כזה..
אז אם באלך תקחי ת'משוב ואם לא קחי אותי בקטנה...
אבל זה הסגנון, מבחינת סימני פיסוק..
יענו שהמשפט הוא רצף מתמשך בלי פסיקים והפרעות..
הבנת?? זה מכוון..
(כל פסיק, כל נק' כאן מחושבים!! לא סתם הקלדתי.. )
אבל את ו' החיבור לא נהוג.
ואביב שלי- לא יודעת.. יהיו כאלה שיאמרו כך ויהיו כאלה שיאמרו אחרת.. תלוי בסיגנון=]
והרי זו הכוונה, לא?
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
מה דעתכם על ספרי ברנדון סנדרסון?
כותב נדיר.
לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת
הערפילאים העידן הראשון מנצח
בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.
קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...
מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.
מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.
1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור
2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.
3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.
4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע
אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו, הוא מגלם אומנות ולא אמנות.
הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב
סרטון קומי להמחשה:
המליצו לי ממש,
וקראתי,
ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?
הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.
(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)
וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה
בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"
בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה
הי חברים, יצרתי Custom GPT שיבצע בדיקה לתוכן (סרטים, סדרות וספרים) ויתן המלצה האם זה יכול להתאים למשפחה תורנית.
הדגש הוא בעיקר על חיפוש בעיות הקשורות לצניעות, זהות מגדרית וכדו'.
מוזמנים להשתמש:
ChatGPT - בודק התכנים המשפחתי
כמובן שיש להשתמש בזהירות, כי הבינה המלאכותית טועה לפעמים, אז לא לקחת את ההמלצה כתורה מסיני.
אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.
אתם הנוער!!! יחד עם פורום פרוזה וכתיבה חופשית!
ימח שם עראפתאחרונהאני מחפש סיפור על תנור שכונתי בו שמו כל שבת את החמין (כל השכנים). הממונה על התנור היה טועם מפה ומשם בכל פעם. בשבת חתן אחת - שמו סיר חמין עם יונים ממולאות והממונה על התנור גנבן.
מישהו יודע להפנות אותי למקור?
תודה רבה
