כתבה שהופיע לפני חצי שנה (פרשת ויקרא ה' ניסן ה'תשע) בגיליון של 'עולם קטן'... הרבה זמן חשבתי אם לכתוב אותה פה, אז... 
היציאה לחירות בגיל ההתבגרות / הרב נתנאל אריה, ר"מ בישיבת הגולן, חיספין.
ביום שישי שעבר (הכתבה נכתבה כנ"ל לפני פסח בשנה שעברה) נשלחנו אני והילדים לחלץ עצמות, ולשחרר את המטבח מנוכחותנו... בתום משחק כדורגל, התיישבנו ברכב והתכוננו לחזור. לפתע אני מבחין, ליד מכונית בחניה, בנערה צעירה אוחזת סידור קטן בידה ומתפללת בדבקות. תמהתי, מדוע להתפלל מנחה בצהרי יום שישי ומדוע דווקא כאן?
מצאתי את עצמי משתעשע במחשבה, שהעלתה חיוך רחב וסמוק בליבי. אולי זו נערה המחכה לארוסה, שהלך לטבול לקראת שבת קודש, במקווה שבקרבת מקום... משעלו הדברים במחשבה, לא יכולתי להתגבר על סקרנותי. עצרתי את הרכב, ולמרות המבטים המשתאים של ילדי, המתנתי במקום.
משעבר זמן ודבר לא השתנה, התרחקתי מן המקום, אך כמו כבמטה קסם נמשכתי בחבלי סקרנות ילדותית, לדעת האם זהו באמת 'זוג צדיק' או סתם דמיוני הקודח.
הסתובבתי בכיכר הסמוכה, וחזרתי. הילדים כבר לא היו מנומסים כמקודם, והייתי צריך למכור להם הרבה סיפורים, כדי שלא לחשוף את שיגיונות אביהם, שמגלה תכונות בלשיות לעת זקנה... לא תאמינו, אבל לאחר המתנה קצרה, מצאתי את עצמי מחויך וקורן מאושר. עלם חמודות החליק לרכב, והשניים עזבו בזריזות את המקום. מותירים אותי משתאה, ומעלה בזיכרוני את החתונה השמחה של בן היישוב, שבת הייתי אך יומיים קודם.
בתום סבב הריקודים הראשון, ספוגי זיעה ומלאי שמחה, הסתדרנו כולנו במעגל ענק לריקוד המוכר של שירי דבקות. הלהקה ניגנה את ביצועו הגדול של ברוך לווין: 'וזכנו לגדל', וכך כולנו בעיניים עצומות, רוקדים וחולמים על הבית הגדול שנבנה. לפתע האב תופס פיקוד ובעיניים בורקות הוא מסמן לתזמורת, לוקח את המיקרופון ונותן לבנו ואומר - הרי אתה שר כה יפה - זה הזמן לשיר לרעייתך.
המחיצות מוסטות, והחתן אוחז בהססנות במיקרופון, ובקולו העדין שר את השיר המרגש הזה, לכלה הצעירה העומדת בצניעות לצדו.בטוחני שכל מי שהיה בחתונה לא יכול לשכוח את המחזה, של חתן וכלה צעירים, טהורים ומלאי תום נעורים, עומדים מבוישים זה לצד זו, כשברקע מתנגנות וחודרות המילים הקדושות, מהתפילה שלאחר ברכת הנרות" "וזכנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי אלוקים, אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא".
כך אני נוסע ברכב ודמיוני מערבב סיפור בסיפור ושמחה בשמחה - עיניים חולמות בתפילה על עלמה בפריחתה, וטבילה טהורה של נער לכבוד שבת קודש, חתן חסון ורחב כתפיים השר בקול עדין ומלא ערגה, וכלתו הסמוקה לצדו מייחלת לבניין של קדושה ושלמות. ועיניי דומעות מגיל, שוחקות ובוכות כאחד.
שוחקות על יופי ותום של בני הנעורים שלנו, על אהבה טהורה ועליונה המחברת ממאוויים פשוטים עם מחשבות עליונות בצניעות, בעדינות. ובוכות על מה שיכול להיות שונה כל כך, על תהומות המפרידים בין אצילות טהורה זו לבין עולם אחר, שונה כל כך...
באותו שבוע למדתי עם התלמידים את מאמרו של מרן הרב קוק זצ"ל, "חירות וביעור חמץ". הרב מבאר שהחירות הגופנית תלויה בחירות הרוחנית. חירות הגוף אינה נרכשת אלא על ידי חירותה של הנשמה, והחירות אינה יכולה להופיע אלא על ידי "ביעור חמץ" - סילוק הגורמים המפריעים - המופיעים דווקא בזמן התעוררות ותחיה!
אני קורא שוב, ואולי זו הפעם הראשונה שאני מבין באמת! הרב מסביר שדווקא בתקופת התחדשות מתעוררים גם הכוחות הנמוכים והגסים. דווקא בתקופה של פריחה ומעבר משלב נמוך לשלב בוגר, כל הכוחות הרדומים מתעוררים לתחייה. או אז מתעוררים עם הכוחות החיוביים גם סיגי כוחות הנפש והגוף. אין לצפות להתחדשות רוחנית בלא שיתעוררו עמה גם הכוחות הנמוכים ויילחמו בתוכנה הפנימי, לפיכך צריך לכוון את הכוחות הנמוכים כבסיס לתוכן עליון של התחייה הלאומית.
אני קורא, ודומני שאני חש את המסר הפורץ מתוך השורות הקדושות - לא רק במישור הלאומי, אלא גם במישור האישי, אישי מאוד. ההתעוררות הגופנית היא הרצון של הגוף להרגיש את עצמו, אך גם הביטוי הערכי הפנימי של האדם הוא הביטוי של הרוח והנשמה. יצירה מול יצר, ביטוי פנימי מול חיצוני.
דווקא בתקופה של בגרות, שבה אנו מרגישים להט ערכי, כשאנו בתהליך גיבוש זהותנו הרוחנית, אנו חווים בד בבד התעוררות של כלל כוחות הגוף. לא, איננו סובלים מפיצול אישיות רוחני. מה שאנו מרגישים הוא טבעי, אי אפשר שהא אחרת.
אך ככל שניתן ביטוי לזהותנו הפנימית, ככל שנהיה עסוקים בתרומה ערכית, בעשייה רוחנית ואפילו בכל יצירה פנימית שהיא, בה במידה אנחנו מחלישים את הצורך בביטוי ובפורקן של הצדדים הנמוכים שבנו.
כמה גדולה היא האהבה הטהורה הנרקמת בין שתי נפשות, כמה עמוק הוא הקשר הפנימי המחבר עולמות, כמה מרחבים נצחיים חובקת התייחדותם של איש ואישה בטהרה, בקדושה. כוחות הגוף העיוורים הם. רצונם כהה וגס. אנו נדרשים לתת להם מגמה וערך, עידון והכוונה. ככל שניתן מגמה וכיוון ערכי לאישיותנו כולה, הם ילכו אחרינו, וכך נצא אתם ביחד לחירות.
וזכנו לגדל בנים ובנות, בריאים, לזרים וטובים בגופם ובנפשם, חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא.
אין דברים כאלה..
