ברור שהכי "כדאי", או יותר נכון הכי נוח, לקבל את הילדים בארבע כשהם שבעים (לא יודעת לגבי פחות עצבניים), לשחק איתם בנחת במשך שעתיים, לשלוח אותם להשכבון שיקלח אותם וייתן להם ארוחת ערב, ואז להחזיר אותם הביתה כשהם שבעים ומקולחים וישנים. לפני שהם יקומו, נשלח אותם מתוך שינה לבוקרון, שבו יעירו אותם, יאמרו איתם מודה אני, יטלו להם ידיים ויעבירו איתם את השעה המעצבנת של הבוקר, ואז לגן ושוב לצהרון.

אני רוצה להבהיר: אני לא נגד צהרונים! אין לי שום דבר להגיד על אמא ששולחת ילדים לצהרון, מסיבות אלה או אחרות, לצורך עצמה, לצורך הילדים, לצורך הפרנסה או לכל צורך אחר.

רק בגלל שאת בעצמך אומרת שאת סבורה שזה מוגזם, הבעתי את דעתי בעניין הכדאיות שבדבר.

הייתי שולחת גם ל"שירותון" וחוסכת את כל ה"אמא תנגבי לי..." 

אני בגדול בעד שהילדים יהיו בבית עם אמא (לא נגד הצהרון אבל בעד הבית)

אבל, הבת שלי מבקשת להשאר וכי כולם נשארים חוץ ממנה וצריך לריב איתה כדי שהיא תחזור הביתה ולכן הפשרה היא שהיא נשארת 3 פעמים בשבוע וכולנו מרוצים...

בהצלחה!

תחשבי על הזמן שיוצא לך להיות עם הילדים! יוצא לך בקושי זמן, הרי הם הולכים לישון מוקדם אז אם נקבל אותם בארבע אחה"צ יוצא להיות איתם כל יום שלוש שעות.. לא נשמע לי הכי בריא בשבילם..

(אני לא מדברת על מקרים בם אין ברירה כמו קושי בפרנסה, או שהאמא ממש עייפה שאין לה סבלנות בשבילם, במקרים אלו עדיף שיחזרו הביתה בארבע לאמא רעננה ורגועה)

ולא כי הצהרון רע- להיפך הוא ממש אוהב ללכת.

הייתי שמחה לבוא לקחת אותו מהגן, אבל אני עדיין עובדת בשעות האלה.

מה השאלה?

הכי עדיף זה אמא עם עוד כוחות.

ללא ספק לדעתי...

ב"ה

 שנה שעברה, עשיתי שמיניות לאסוף את ילדי מהגן ללא צהרון,ממש מעבודה לגן,עם הלשון בחוץ.העקיר שיהיה זמן איכות..

אבל-הילדים ,סרבו להפסיד את החויה של זמן אכילה ומשחק חפשי וכו'  כך שנאצלתי לגרור אותם מהצהרון..

עד שקלטתי-מה אני עושה! הם רוצים ,מתחננים להשאר. אני יכולה לארגן ארוחת צהרים בנחת בשעה הזו, לאסוף אותם כבר בכפכפים.

והבחנתי שהשעה וחצי האלו לא כל כך משנה לזמן האיכות שלנו.

מה שכן, הורדתי חוגים נוספים, כי חשוב לי זמן האיכות שנותר.(וגם כי הם שפוכים בשעות האלו ואני לא צריכה את הזמן הזה של החוגים לעצמי..)

כמובן שתלוי בילד, בצהרון ובאמא אבל רגשות אשמה אני לא מוכנה לספוג (למרות התגנבותם לעיתים)

בס"ד

באמת המטרה שלי ואני מאמינה של עוד רבות זה לא "השמרטפות" שבצהרון, אלא זמן התרעננות וחידוש כוחות בשבילי ובשביל הילדים.

כרגע אני בתקופה שאין לי סבלנות , אני בלחץ כל הזמן להספיק דברים והם לא מסתיימים. אמא לא יכולה לסמן V על הדברים שהיא עושה כי למחרת יש את אותה העבודה, עבודה מבורכת ב"ה אך נראה לי שהילדים סובלים מהלחץ הזה.

אני לא מחפשת נוחות לשם הנוחות , אני מנסה לנהל נכון את הזמנים לשם התיעלות והכנסת רוגע הביתה .

ואולי הצהרון יתן את המענה לך... הלוואי.

גם לפי התגובות כאן נראה כי הילדים נהנים בצהרון, לא? אז בעצם למה לא?

שנתיים ומעלה לא מופיע בבית ב-1 בצהרים! כולם לפחות ב-4  וגם ב5-6 ולא קורה להם כלום. אבל בתנאי כמובן שטוב להם בצהרון והם לא עלובים משועממים ומוזנחים.

הם מקבלים אמא שמחה ופנויה להם בלבד

זה לא עצוב אם אמא מסויימת החליטה שבנסיבות של המציאות בדורנו, אין ביכולתה להגשים את האידיאל של להיות רוב היום עם הילדים, והיא מסוגלת להיות שמחה ופנויה אל ילדיה אך ורק אם הם יגיעו הביתה אחרי הצהרון. והילדים עצמם נהנים שם ושמחים.

מה שעצוב, הוא שמחליטים אוטומטית שזה מה שנכון לכל הילדים ולכל האמהות, בגיל כה רך.

התכוונתי לומר שכמו שלא נכון לומר שבאופן גורף כל הילדים צריכים לחזור מאוחר הבייתה, באותה המידה לא נכון לומר שלכל המשפחות נכון להיפך.

בשנה שעברה הייתי בשבתון והרגשתי סופסוף אמא ראויה בין כל שאר האימהות ביישוב שלוקחות את הילדים מהגן ולא מהצהרון, וזה היה בסדר גמור. (חוץ מהלחץ החברתי הסמוי, שחוגג גם כאן)

השנה חזרתי לעבודה- קריירה תובענית של מורה פשוטה בישראל, ובגלל שאני חוזרת מאוחר אני נזקקת לצהרון שב"ה הוא טוב מאד, ואני לא מרגישה שלילדים פחות טוב, שיש לנו פחות זמן איכות יחד, כלום! ב"ה טוב לנו, ואני מאד שמחה ושלימה עם הסידור הנוכחי, שמתאים לנו כרגע.

אף אחת לא צריכה להרגיש רע כשהיא עושה מה שטוב לה ולמשפחתה, ואף אחת מאיתנו גם לא צריכה לגרום לה להרגיש כך.

סליחה אברכית, אם הייתי קצת חריפה, זה לא אישי בכלל, אלא מצאתי הזדמנות לשפוך את ליבי על השיפוטיות שקיימת בחלק מקהילותינו כלפי הנהגות של אימהות או משפחות אחרות. אין כללים שטובים לכולם.

שנצליח לבחור בטוב!

"אין כללים שטובים לכולם."

זה נכון מאוד. כל משפחה מוצאת את הסידור שטוב לה, ומתאים למציאות שלה, לנתונים שלה ולאמונות שלה.

אנחנו מבקשים ומזמינים לחיינו ילדים, ואז צריכים להעלים אותם למשך רוב היום כדי שנוכל לשמוח בהם? 

(לא מתייחסת למי שזקוקים למסגרות לצורך פרנסה)

וגם שזה בכלל נחשב לדבר נורמלי לשלוח ילד בן שנתיים או שלוש למסגרת עד 4.

אני עכשיו חזרתי לאחר שהות של כמעט 7 שנים וחייתי ב-3 קהילות חרדיות שונות ובכולן הדבר המקובל הוא להחזיק את הילדים בבית כמה שיותר {כמובן שמדובר רק על מי שעקרת בית } בישראל המנטליות בנושא הזה מאוד שונה ואחת הסיבות היא שבאמת פחות נשים יכולות להרשות לעצמן לא לעבוד פה כי משכורת ממוצעת בישראל מכסה בקושי חצי מההוצאות,וגם החינוך היהודי שם הוא תמיד פרטי ולא מסובסד כמו פה. אני עשיתי בכל כדי לשלוח את הילדים לגן אבל בן השנתיים היה איתי, והיו לי שכנות עם 2 וגם 3 ילדים בבית.

אין מושג נפרד של צהרון ברגע שמתחילים לשלוח זה אכן תמיד יום לימודים ארוך החל מגיל 4 והילדים לרוב מסתדרים עם זה מצוין. בגלל ששעות אחר הצהריים מענינות וכיפיות בדיוק כמו הבוקר כי מלכתחילה תכנית הלימודים נבנית בתור מקשה אחת והסצנה נמשכת כך שהם לא מתעייפים. האמת שדי נחרדתי לחשוב שהבת שלי בכיתה א' תתחיל לחזור באחת אבל בבית ספר שרשמתי אותה פה {ברמת בית שמש} דווקא יש יום לימודים ארוך{שיוווווו הקלה:]

מרגיז אותי לקרוא תגובות כ"כ שיפוטיות פה- כגון- אם זה בגלל שהאמא צריכה לעבוד כי אין ברירה אז בסדר אבל זאת ברירת מחדל- או - אמא צריכה להיות עם הילדים שלה, אמא שנמצאת רק שעתיים ביום עם הילדים שלה זאת אמא מזניחה שבטח גם רוצה לשלוח את הילדים שלה להשכבון ולבוקרון ועוד כהנה וכהנה ירידות וציניות פוגעת.

אברכית- אם לך מתאים- שיבושם לך. מצדי תהיי עם הילדים שלך כל היום בחינוך ביתי. אבל תיזהרי בדברים שלך כי יש פה אמהות שאת פוגעת בהן בציפור נפשן. זה שלאמא אין כוחות נפש להתמודד עם הילדים כ"כ הרבה שעות ועוד אחרי יום עבודה (כשבד"כ זה יוצא ממש ברצף- אין מצב לעזוב את העבודה לפני 12.30-13.00 ככה שזה ישר לאסוף את הילדים).

וזה לגיטימי לחלוטין!! כמו שלגיטימי שאת תגידי שאת רוצה לבלות עם ילדייך כל יום מ1 או כל היום רצוף. הציניות הזאת גורמת לזה שאף אחת פה לא תעיז לכתוב שהיא בוחרת בצהרון ומרגישה טוב עם זה. (שימו לב שאין כאן שום תגובה ברוח כזו).

הילדים שלי חוזרים ב1 הביתה. חייבת להודות- אני פקעת עצבים. כן, יש לי אפשרות טכנית להוציא אותם ב1. לא, אני לא בטוחה שכולנו יוצאים מורווחים מהסידור הזה. מה לעשות- ה' חנן אותי במנת סבלנות מוגבלת (ואני בטוחה שאני לא היחידה)- עצם זה שאני בוחרת להביא הרבה ילדים לעולם למרות חוסר הסבלנות זה כבר נקודה טובה עבורי (וסליחה על חלוקת המחמאות). ואם מה שנכון עבורי זה לבלות עם ילדיי שעתיים ביום ואז השכבות וככה הם מקבלים אמא שמחה ומלאת סבלנות- אשריי וטוב לי.

כדאי שבנות שכותבות כאן ישקלו את מילותיהן. אפשר לכתוב כל דיעה- השאלה היא איך כותבים אותה. האמת לא נמצאת רק אצלכן.

סליחה על התקיפות. משהו שמציק לי כבר הרבה זמן בפורומים כאן.

אני מצטטת מהתגובות שלי:[

אני לא נגד צהרונים! אין לי שום דבר להגיד על אמא ששולחת ילדים לצהרון, מסיבות אלה או אחרות, לצורך עצמה, לצורך הילדים, לצורך הפרנסה או לכל צורך אחר.

זה לא עצוב אם אמא מסויימת החליטה שבנסיבות של המציאות בדורנו, אין ביכולתה להגשים את האידיאל של להיות רוב היום עם הילדים,

ומתגובות של אחרות (כדי שלא תגידי שלא היו תגובות ברוח זו):

מה השאלה?

הכי עדיף זה אמא עם עוד כוחות.

ללא ספק לדעתי...

מישהו אמר שזה לא לגיטימי?

תגידי את האמת, אבל את האמת: את לא חושבת שהאידיאל הוא להיות רוב היום עם הילדים? שוב - אידיאל, לא מציאות.

מן הסתם, אם ddba היתה אומרת שהיא פקעת עצבים אם הילדים חוזרים באחת - הייתי ממליצה לה לרשום אותם לצהרון, או לנסות לפתור את העצבים מהשורש, אם היא רוצה ואם יש אפשרות כזאת.

כנראה שהנושא רגיש אצלך, אם נדמה לך שאני ואחרות טענו שאמא שנמצאת רק שעתיים ביום עם הילדים שלה זאת אמא מזניחה שבטח גם רוצה לשלוח את הילדים שלה להשכבון ולבוקרון

זה לא מה שאמרנו, ואני מצטערת אם דרכתי על נקודה רגישה.

מה שהתכוונתי זה שהצהרון הוא פתרון למצבים שונים שבהם הוא באמת נצרך, אבל שלדעתי הוא לא מיועד בשביל סתם נוחות והתייעלות, שהבית יהיה מסודר יותר וההספקים מוספקים יותר.

וגם לא ממש מתאים לי להגיב עכשו חשוב לי רק לומר שאני ממש  מסכימה עם שחרחורת.

 שחרחורת אני איתך!

טוב לי שהילדים חוזרים מאוחר! (כשהייתה הזדמנות כזו...)

אני מספיקה לנוח ולקבל אותם רגועה יותר...

(אני אפילו מעדיפה לא להישאר איתם כשהם חולים אלא משאירה את בעלי, כשמתאפשר כמובן) 

אני אוהבת אותם הכי בעולם! לא אוותר עליהם לרגע! 

ועם זאת אני צריכה גם את המרחב שלי. בשבילי ובשבילם

(בסוף כן הגבתי...)

קודם כל גם לי יותר טוב לעבוד ולמלא מצברים ולקבל את הילדים שמחה בארבע

ולא אחרי שביזבזתי את היום בבית כי שעמם לי...

אחרת נראה לי שלא הייתי עומדת בגידול הילדים.

ועוד נקודה ח-ש-ו-ב-ה!!!

הרבה משוות את גידול הילדים של פעם להיום ואני חושבת שזו ממש טעות!

פעם היו גדלים בחמולה וכל הילדים היו משחקים וגדלים ביחד בחצר המשותפת (מזכיר מעון וגן???)

האישה היתה עסוקה בהמון מטלות - קמה לפנות בוקר לאפות את הלחם, לשאוב מים,

היא היתה צריכה גם לכבס יום שלם ועוד המון משימות שהיום בכלל לא קיימות!

היום האישה יכולה הרבה יותר בקלות להשתלט על המטלות ועוד נשאר לה ה-מ-ו-ן זמן פנוי לעצמה

ולכן היום אישה חייבת לעבוד לדעתי כי אחרת זה יכול להיות סתם בזבוז זמן

וכן מעטים הילדים שנשארים בבית ויש להם חברה כמו שצריך כי היום כולם לומדים במסגרות מסודרות.

חיי החברה של הילדים חשובים לא פחות מלהיות עם ההורים.

מה נראה לך, כולן פדלאות כמוני?

התחושה, שהחיים חייבים להיות מרוץ אחד מטורף, וזמן פנוי לאשה, הוא אסון, זאת זאת הנקודה המרכזית של תרבות המערב!! הקלוקלת יש לציין!

מה יקרה אם אמא תהיה פנויה יותר לעצמה, ונינוחה יותר כלפי שאר בני הבית האהובים??? הם יקבלו יחס נעים יותר זה בטוח...

וגם אוכל יותר מושקע לפעמים, ואולי גם בית יותר מסודר

וגם אם היא תהיה 'רק' יותר נינוחה, האם זה לא מספיק שווה???

סיפרה לי חברה טובה, שמקבלת את בנותיה כל יום באחת בצהרים, עם ארוחה חמה, חיוך ונינוחות, שאמרה לה שכנה, שמכירה את סדר היום של חברתי, ואילו ילדיה של אותה שכנה, הולכים לצהרון,

אמרה לה אותה שכנה: 'את לא מחשלת את הבנות שלך מספיק!'... עם פינוק כזה של להיות בבית עם אמא כל יום מהצהריים... הן לא תצאנה מספיק חזקות לחיים, זה יעני גורע מחינוכן!!!

האבסורד של המצב הזה הגיע לשמיים!!!

פשוט כי קשה לי להאמין שיש באמת מי שמצליחה להשתלט, עד כדי כך שיהיה לה מספיק זמן פנוי...

אולי הביצועים שלי הם מוגבלים במיוחד ביחס לכלל האוכלוסיה, אבל מה לעשות שבתור עקרת בית ש"לא עושה כלום", חוץ מלגדל בבית תינוק או שניים (ולפעמים עוד אחד בבטן), לצערי לא תמיד קיבלתי את הילדים שחזרו מהגן בנינוחות עם ארוחת צהריים חמה.

אני מסכימה עם כל מה שאמרת. החלום שלי הוא לנהל את החיים בנינוחות כזאת, כמו חברות שלי שהולכות באמצע היום לטיול עם התינוק ולקניות. אם היה לי זמן פנוי אמיתי, יש כל כך הרבה דברים שהייתי הולכת לעשות!

והגישה של אותה שכנה שטענה שהילדים לא מחושלים כי הם לא בצהרון - זו כבר גישה ממש חריגה...

אולי לא הובנתי נכון.

אני חושבת שבימינו אפשר גם לעבוד וגם לגדל ילדים כי הרבה מטלות ירדו מהאישה

(וזה לא שפעם הם חיו במרתון...) אנחנו היום לא יודעים לנצל את הזמן!

גם אני מוצאת את עצמי מבזבזת זמן ולא מנצלת אותו כמו שצריך.

ואם הייתי נשארת בבית יכול להיות שאפילו הייתי מנצלת את הזמן פחות כי לא היה לי מרץ

כמו שיש לי כשאני עובדת ויודעת שהבית גם צריך להיות מסודר.

אפשר גם לעבוד בבקרים ולחזור מוקדם לקחת את הילדים.

יש לי הרגשה שיש נימה של זלזול וזה לא נעים ככה להביע דעות בפורום...

ודרך אגב - גם כשהאישה עובדת ומגדלת ילדים היא יכולה לנפוש עם בעלה וגם למצוא זמן לעצמה ולתחביביה.

כל אחת שתמצא עבודה שמתאימה לה, שלא מעייפת אותה.
ואם לא מוצא חן בעיניה, שלא תעבוד... העיקר שהיא, בעלה והילדים יהיו מרוצים...

גם אני, דווקא בתקופות שאנ יותר בבית ויש לי יותר זמן- פחות מנצלת אותו ומוצאת את עצמי בערב עם הררי כביסות, בית מבולגן, משימות שלא עשיתי ותסכול ענקי בלב.

גם אני זקוקה ליציאה מהבית לעבודה כדי להיות יותר ממוקדת אח"כ בבית ובילדים.

וגם אני מסכימה, כמו שכבר כתבתי, עם תחושתך לגבי נימת הזילזול. את יודעת מה עושה לי טוב? לראות שכ"כ הרבה בנות פה גם חושבות ומרגישות כמוני.

כשאני מצטטת ציטטה מדבריה של אודיה, דברים שהיא אמרה בפסקנות גמורה :

ולכן היום אישה חייבת לעבוד לדעתי כי אחרת זה יכול להיות סתם בזבוז זמן

היא קבע הבדבריה, שאשה חייבת , לא פחות, לעבוד, אחרת היא פשוט תבזבז זמן!!! ואודיה אומרת את זה בנימת גינוי גמורה, שבזבוז זמן, הוא דבר מגונה בעיניה!

אז מי בדיוק מזלזל במי???

וכשאני אומרת שהמחשבה של הדור, כי אנשים ונשים חייבים להיות במרוץ מטורף (עבודה +בית+ילדים+מרוץ מטורף ואל תספרו לי אחרת... אני גם עובדת....), אחרת הם לא מספיק 'יעילים' או 'חרוצים' או 'מספיקנים', ע"פ דבריה שלה, ואני אומרת שזאת תרבות מערבית קלוקלת, אז אני כמובן מזלזלת... כי לא הסכמתי לדבריה ואפילו אמרתי הפוך! איך העזתי אה???

ממש זלזול!!

אני, אם תשמנה לב, לא נקטתי עמדה, בעד או נגד צהרונים לכל אמא שמרגישה זקוקה לזה מסיבה כזאת או אחרת... אם מסיבות של עבודה או מסיבות נפשיות או אחרות...לא הצטרפתי כלל לדיון הזה עד ש...

את אודיה, נקטת עמדה חד משמעית שאשה חייבת לצאת לעבוד! לא פחות... ולא יותר!

ובסיבה של 'לא לבזבז זמן!' כאילו כל אשה שאינה עובדת ו'רק' מגדלת את ילדיה בשובה ונחת בבית, מבזבזת זמן!! אויה!!!

אחרי זה כבר לא הייתי מסוגלת שלא להגיב, כי ההכללה הזאת מאד מאד צרמה לי, וגם בתגובתי לא התייחסתי אישית לאודיה, אלא לתרבות המערבית ממנה הכל נובע... (ואם תבררו את הנושא תראו שבחברות מזרחיות/דרום אמריקאיות ואחרות שהצוילזציה המערבית טרם הגיעה אליהן, החיים זורמים הרבה יותר בנחת...)

ואילו אתן מיד מאשימות בזלול בהכללות וכו'.. שמנה לב לדבריכן! היושב במגדל זכוכית אל יזרוק אבנים!

בהרבה מקומות אין דבר כזה לשלוח ילד עד גיל גן חובה ליותר מ3 שעות.

"ולא קורה להם כלום"-בדקת? עשית מחקר השוואתי?

זה מאוד תלוי בתקופה, ובכוחות של האמא.

היתה לי תקופה שהבת שלי היתה בצהרון וזה היה נפלא לכולנו!!!

ועכשיו היא לא בצהרון וזה גם נפלא לכולנו!!

ובמידה ואצטרך בהמשך להכניס ילד לצהרון כי אחשוב שזה טוב לי ולו, אעשה זאת בלי שום יסורי מצפון!!

ועוד נקודה חשובה, היום המציאות שונה מפעם.

1. פעם היו גרים ליד ההורים/משפחה והיה יותר עזרה, ואם לא היה קשר מאוד קרוב עם השכנים כי לא היה אפשר להיות בקשר רציף עם האמא (לא היו פלא' הנסיעות היו יותר ארוכות וכו') והמצב הזה גרם לקשרים הרבה יותר טובים עם השכנים וממילא היתה יותר אפשרות להעזר בהם כשהיה צריך.

2. הצורך החומרי פעם היה נמוך יותר ומכאן גם היה פחות צורך של פרנסה מצד האישה

ובכלל החיים היום הם יותר "לחוצים" מפעם..

כאחת שעבדה בצהרון של משרד החינוך..

אני רוצה לספר לכן שבאתי עם שפע פעילויות, משעה 13:00 עד 15:30, הילדים היו אוהבים אותי ואני אותם, הם קיבלו ארוחה חמה שאף אמא לא משקיעה כך בבית (סלט, ירק מבושל, מנה עיקרית, מרק, קינוח) , כל יום , לא רק כשיש כוחות.. היו מגיעות הפעלות חיצוניות מעניינות ואני הייתי מכינה תכנית מראש עם דגש על כך שהילדים לא יחוו דבר שחוו כבר בבוקר.

כך גם ילדיי, היו בצהרונים כשגרתי בעיר,

כשעברתי ליישוב, התפללתי שאוכל להיות עם ילדיי אחרי המסגרת שלהם בבית, כדי שתהיה להם אתנחתא מהיותם במסגרת, להיותם בבית תחת תשומת ליבה של אמא ולא של גננת וסייעת על.... ילדים , רציתי שהילדה שלי "תרגע" מכל המסגרות האלה בהם היא דורשת מעצמה לוותר, להיות בוגרת, לחכות, לדחות ועוד ועוד,

אז כיום אני מגיעה ב14:00 ומוציאה את ביתי מהגן, שתינו עייפות ורצוצות ממשיכות את היום הזה.. עם שאר החברה

לא אכחיש, הייתי רוצה מספר ימים בשבוע שביתי תהיה בצהרון גם בשבילי וגם בשבילה (חברות וכו' ) אבל לא באופן קבוע, המחיר (כספי) כמובן מפריד ביני לבין האיזון הזה, כי לי אין הפוגה מילדים מהבוקר עד הלילה, וקצת גם באמצע הלילה..

בקיצור.. איזון, זאת המילה אצלי..

כל אחת והכוחות שלה,זה מאוד משתנה מעטות האמהות שאכן מצליחות {מבחינת כוח פיזי וסבלנות} להפעיל את הילדים ולהיות נגישות ברמה סבירה במשך כ"כ הרבה שעות. גם כשילד חוזר ב-4 עדיין נשארו 4-5 שעות להיות איתו.בעיני זה המון. בנוסף ,יש גם את סופי השבוע...בשבילי האידיאל זה לעבוד חצי משרה ולקבל את הילדים ב-4 אחרי שנחתי והתגעגעתי קצת. אבל הוויכוח של "מה יותר טוב" הוא טיפשי כי לכל אחת יש יכולות אחרות לחלוטין ולא צריך להכנע למוסכמות ולמה שהשכנות עושות אלא להתאמץ להגיע למה שמתאים למשפחה שלנו.

אין חוקים ואין כללים. ומה שטוב לך לאו דווקא טוב לשכנתך היקרה. ומה שטוב לך עכשיו לא יהיה לך בהכרח טוב בשלב מאוחר יותר. החיים והאנשים הם דינאמיים.

אני אישית בהתחלה יצאתי בהצהרות כגון: "אני סחבתי את הילד הזה 9 חודשים, ילדתי אותו בכאב רב, אני אמא שלו, למה שמישהי אחרת תזכה לגדל אותו??" ועבדתי בחצי משרה כדי להספיק להיות עם הפשוש שלי..

והיום? אני עובדת במשרה מלאה ב"ה, מבחירה. לוקחת את הילד ב4 מהמעון, ומאושרת, והוא מאושר, לא פחות מהתקופה הקודמת שעבדתי עד 1.

את הסוויצ' עשיתי בעקבות זיכרונות הילדות שלי-

רוב השנים אמא הייתה בבית שחזרנו מהמעון/גן/בי"ס, ואז לא היה את המושג "צהרון".

חזרנו באחת- אחת וחצי וחיכתה לנו אמא בבית. איזה כיף. ופסטורלי(:

אבל מה? נראה למישהי פה שבאמת היינו בבית? שבילינו עם אמא את "זמן האיכות" הזה??

נחנו צהריים, וטסנו החוצה!! איזה זמן, איזה איכות ואיזה אמא!

הגענו הביתה מלוכלכים, קרועים עייפים ומאושרים- לארוחת ערב ולמקלחת.

ובסה"כ אני חושבת שיצאנו די בסדר בסופו של דבר...

אז היה לנו "צהרון של טבע" או "צהרון של חברים" איך שתקראו לזה, להורים היה הרבה יותר זמן פנוי לעצמם ולעיסוקים שלהם, ואנחנו היינו מאושרים. וגם הם.

אז היום במקום לישון בבית- הפשוש שלי ישן בצהרון. אני לא מרגישה שפספתי זמן איכות כשהוא ישן. ואח"כ הוא משחק ונהנה עם חברים שלו ועושה יצירות שאני ממש לא בטוחה שהיתה לי הסבלנות לעשות איתו, ואח"כ יש לנו כמה שעות יחד של כיף, שאני מנסה למצות אותן עד הסוף, כי זה באמת לא הרבה. וזה נותן סיפוק.

ואם לי זה טוב- הוא מרגיש את זה, וזה טוב גם לו. וככה זה עובד.

וכל אחד- שילך לפי מה שהוא מרגיש שהכי טוב לו, ולא מה שטוב לשכן.... (:

זה אמנם לא הרצוי אך זה המצוי למען השפיות שלי.

יש לי רעיון שיכול להכניס מליוני שקלים:

בואו נעשה צהרון לילה.

להורים שהילד צורח ולא מסוגלים לישון

תנו לנו אותו לכמה שעות, במחיר כפול

אם כך תני לי את המספר...אני פשוט מסוכנת לילד שבא להעיר אותי בשעה הראשונה אחרי שנרדמתי!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....