דווקא היום, בעוד תעניות ותפילות לוקחות מקום על ידי חלק. אני רוצה להחזיר את הסוגיה הזו לדיון.
מי שמרגיש שזה כבד מידי, חופר, וכל דבר אחר- לא חייב לקרוא, וכל שכן להגיב.
אני רוצה לצרף קטע של רב משה ליכטנשטיין.
ובסופה אני רוצה להגיד משפט אחד שנדמה לי שקשור.
לכבוד ....... יקירי,
שמחתי לקבל את בקשתך לקבל הבהרות על העמדה שהבעתי הבקר במסרת חוג "עיון תפילה" בדבר ההצעה לקיים תענית גשמים מחר. היות ולא נוכחת בחוג, ביקשת לשמוע את עמדתי מכלי ראשון, ואעשה זאת בחפץ לב, אך גם אנצל את ההזדמנות לעודד אותך להצטרף אלינו ולהשתתף מדי בקר בחוג העוסק בעיון תפילה, לימוד אשר חז"ל הפליגו בשבחו וחשיבותו.
אפתח במסירת מודעא. חז"ל במשנה ובגמרא בסנהדרין אסרו לדיין שעמדתו לא התקבלה לפרסמה כדעת מיעוט אלא עליו להיות נאמן לשותפיו ולהתייצב מאחריהם, ואם לא עשה כן, עליו נאמר "הולך רכיל מגלה סוד". במקרה דנן, בקשתי רשות לפרסם את דעתי והפרסום נעשה על דעת עמיתי, אך לא מטעם מחילה אני רואה עצמי רשאי לגלות את עמדתי אלא מסיבה עקרונית יותר והיא שהסוגיא הנ"ל עוסקת בהכרעה משפטית בבית דין ולא בשאלה חינוכית וערכית. מבחינה משפטית, ביצור סמכות בית הדין כלפי הנידונים ועמידה תקיפה על הסמכות של מוסד בית הדין הנגזר מן הכלל של "אחרי רבים להטת" מחייב התיצבות כל הדיינים כחומה בצורה מאחרי פסר הדין. בשאלות חינוכיות, המצב שונה. ישיבת הר עציון בנויה על הנחת היסוד שריבוי דעות והצגת עמדות מנוגדות בפני תלמידיה, תוך כדי שיתופם בלבטים הרוחניים והחינוכיים, מפרה את הדעת ותורמת לעבודת ד', ושרב התועלת בהצגת עמדות שונות על פני הנזק. לכן, רציתי להביע את עמדתי בפני התלמידים ולכן הסכימו עמיתי לכך.
להלן, עיקרי הדברים:
א. חוסר סכנה. אפתח באמירה בוטה המציגה את האבסורד בעיני בתענית על הגשמים בימינו והיא שמגוחך להתענות על גשם כאשר הממטרות בישיבה, בבתי הרבנים, התושבים והגינות הציבוריות – די באתרא קדישא הדין ודי בכל אתר ואתר – פועלות כסדרן. וכי האיך ניתן להתענות על מיעוט גשמים כאשר ממשיכים להשקות את גינות הנוי וכיצד ניתן לפתוח את ארון הקדש ולזעוק על חוסר במים כאשר לא נעשה כל מאמץ רציני לצמצום צריכת המים?!
באופן מהותי יותר, הענין הוא שמסכת תענית מתיחסת למציאות שבו מיעוט גשמים מהווה סכנת חיים, פשוטו כמשמעו, והתענית על הגשם היא תפילה על הישרדות באופן הברור ביותר. בעולם שאין בו תחבורה ממונעת, יכולת הובלת מים ומזון למרחקים וקירור, העדר מטר פירושו רעב, בצורת ומוות ר"ל. אם אין שתיה לאדם ולבהמה ואין מזון ומרעה, ישנה סכנת חיים. ואולם, במציאות המודרנית, בו ניתן להתפיל מים ולייבא אוכל, אין המדובר על קיום אלא על כסף או שפע. התפלת מים עולה כסף, אך היא מסירה את איום התמותה.
לאמיתו של דבר, משבר המים המתמשך במדינה איננו משבר של קיום אלא משבר של רמת חיים. אם נייבש את גינות הנוי, נוותר על הבריכות והממטרות, נאבד דברים חשובים המרחיבים דעתו של אדם, אך לא נעמיד את קיומנו בסכנה. לכן, במידה רבה, מדובר על רמת חיים, דבר אשר בגינו ניתן לקוות ליותר גשם, אך אין זה מוצדק לגזור תענית בהעדר המים לקיום רמת החיים הנוכחית.
במלים פשוטות, התענית היא מענה לסכנה, ובמציאות המודרנית, הסכנה שהיתה בזמן חז"ל מהעדר גשם איננו מאיים עלינו.
ב. "גשמים היינו פרנסה". לאמיתו של דבר, קיימות שתי אסכולות מדוע חז"ל תיקנו תעניות לגשמים: א. הגשם הוא סימן להשגחה אלוקית על עם ישראל, ובהעדר הגשם ישנו סימן של גזירה משמים וכעס אלוקי ב. האיום והסכנה הבאים בעקבות חסר במים. ייתכן מאד ששתי העמדות הללו באות לידי ביטוי בתחילת מסכת תענית, כאשר הגמרא מציגה שתי דעות בשאלה האם "גשמים היינו פרנסה" או שיש למנותם כשני גורמים שונים.
לדידי, אכן המרכיב המרכזי עבורנו הוא הסכנה של אבדון ולא הסימן ההשגחתי. מסכת תענית כוללת את הגשם בשורה ארוכה של צרות אחרות המאיימות על הציבור כדבר, בצורת, מלחמה וחיות רעות, דבר המעיד על הסכנה כמוקד הענין, ובזה אין המשנה הולכת אלא בעקבות תפילת שלמה הכולל את כל המרכיבים הללו. אף הרמב"ם הדגיש את הצרה הבאה על הציבור כמוקד המחייב ולא נזקק לדבר על סימנים משמים (אך לשיטתו תעניות הגשם שונות מן הצרות האחרות, ואכמ"ל) ובזה הלך בעקבות פרשיות התוכחה שבתורה. מדי יום בקריאת שמע, אין אנו מסתפקים ב"ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" אלא מדגישים את השלכותיו "ואספת דגנך, תירשך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת".
ממילא, יש לבחון לא רק את משק המים (אשר כאמור, המצב הנוכחי איננו יוצר השוואה בין מלחמה, מגיפה ומחלה לבין עצירת גשמים) אלא את כלל המציאות הכלכלית. ואכן, מקובלים עלי דבריו של הרב דני וולף שכתב בשעתו שיש לשקול תענית כאשר האבטלה גואה או המשק סובל ממיתון חריף וכיו"ב. ברם, איך נגזור תענית השתא, כאשר הבורסה עלתה בצורה יפה בשנה האחרונה, האבטלה ירדה (א"כ היא עדיין גבוהה ומטרידה ביותר), המטבע שומר על ערכו והכלכלה הישראלית תפקדה טוב יותר ממרבית המדינות המפותחות בשנים האחרונות?
ג. השגחה וטבע. ברם, אני מאד מתקשה להמליץ על תענית גם מי שמאמץ את הגישה הרואה בגשם סימן שמימי. וכי אנו חיים ברמת השגחה כזאת בימינו שנוכל לקחת תופעות טבע ולתרגמם להנחיות רוחניות? זיקת הגומלין שבין טבע להשגחה היא שאלה סבוכה ואינני יכול או רוצה לקבוע בה מסמרות אך נדמה שעצירת גשמים בגלל סיבות רוחניות מניחה רמת השגחה לא מבוטלת, ואני לפחות כלל וכלל אינני בטוח שמצבנו הרוחני הנוכחי מצדיק זאת.
ד. כנות. תענית וזעקה הינן מצוות שבלב. כשם שקריעה שאיננה בשעת חימום איננה קריעה ותפילה בלא כוונה איננה משמעותית, כך תענית שיש בה פער משמעותי בין הביטוי החיצוני לתחושה הפנימית איננה ראויה. הבה נשאל את עצמנו, כמה מאתנו יכלו להתפלל מחר מתוך תחושת מצוקה וצרה, ויוכלו לומר בשכנוע "כי בצרה גדולה אנחנו", הלא איננו חיים או מרגישים כך. לו היינו מרגישים שאנו בצרה גדולה, כמו למשל בעת מלחמה, אזי העיתונות היתה עוסקת בכך בכותרות הראשיות, היה עיסוק ציבורי מסביב לשעון במשבר וכו'. ואולם, למרות כל הענין בגשם, עדיין נמצא אותו מקופל בתוככי העמודים הפנימיים, הרחק מן הכותרות ובמקום פחות בולט מנתוני הבורסה או שערי החליפין.
לשם השוואה, אדם המתפלל על חולה בתוך ביתו, אכן מתפלל מנהמת לבו ומתוך תחושת מצוקה. אם נלך לחדר המתנה שמחוץ לחדר ניתוח או תתפלל מנחה-מעריב בבתי הכנסת השוכנים בתוך בתי החולים, נוכל לחוות את טעמה של תפילה בעת צרה הנעשית מעומק הלב, אך חוששני שלא כך הם פני הדברים ביחס לגשמים. מי שזוכר את התפילות בעת מלחמה או מציאות בטחונית קשה, מבין שגם הן מבטאות עצמות שאיננו מגיעם אליהם ביחסנו לגשם.
[אמנם, תוכל להקשות עלי מן התפילות בד' תעניות, אך יש להשיב על כך, ואכמ"ל.]
ה. אינפלציה. ואם תשאלני, איזו נזק יש בתענית, אף אם אין היא בעצמות הנזכרות, אזי התשובה היא מלה אחת – אינפלציה. כשם שאינפלציה מהווה סם המוות לערך הכסף, כן הדבר בדברים רוחניים. אין לך אויב גדול יותר לעשייה החינוכית והחוויה הרוחנית מאשר האינפלציה והזילותא הנלווית לה, ולכן יש להישמר ממנה מכל משמר. במקום ספק – המעט בתעניות ועצרות תפילה ואל תרבה בהן, כי רב הנזק מן התועלת.
ו. מעמד הרבנות הראשית. לא ארחיב בכך, ורק אסתפק בקביעה, שמכל מיני סיבות, מעמד הרבנות הראשית רחוק מן המציאות המתוארת בגמרא בתענית שגזירת ריש גלותא חייבה את כלל הציבור ואינני רואה את מעמד הרבנות או את העומדים בראשה מחייבים את הציבור בימינו. הלוואי והמציאות היתה אחרת, אך היא איננה.
אלה מקצת מהרהורי לבי בענין, והיו לך להפרות את חשיבתך ולהעמיק את דעתך.
ויהי רצון שישפיע הקב"ה עלינו שפע טובה ויערה עלינו רוח וגשם ממרום, ויאר את פניו אלינו בכל עת ובל שעה.
בחיבה ובאהבה,
משה ל.
בתקופה הישראלית המקראית, עם ישראל היה במקום מאוד מיוחד מבחינה טכנית (מחוברים לקרקע בחייהם, כחקלאים וכו), מצב זה הוא טכני. ואליו מצטרף גם מצב רוחני מיוחד מאוד. על זה הולבשו מצוות מאוד מיוחדות שהותאמו לעם ישראל במצבו המיוחד ככפפה על היד. מצוות כמו ביכורים, מעשרות ותרומות וכדומה.
וכך יצא שבכל פעולה, בכל עניין, היהודי קידש והתקדש, והעולם הדתי (שימו לב, לא הרוחני אלא הדתי) הותאם לכל מערכת החיים שלו.
אולם העולם המודרני, המצוות האלו לא קשורות יותר ליהודי. הוא אינו עובד אדמה, הוא יושב במשרד, ומה לו ולביכורים או מעשרות, וכו...
והרי לכם שתי רעיונות, שהם לצרכי הדיון בלבד - האם עלינו "להמציא" מצוות חדשות שיתאימו למציאות המיוחדת שלנו? מעין "ביכורים" על שוק ההון או השכירים? ותמשיכו באותו קו מחשבה.
ומאידך, ניתן לטעון שהמצוות האלו הותאמו לעם ישראל כאשר הוא היה במצב רוחני מאוד מיוחד - ולכן, אנחנו שנמצאים במקום אחר לגמרי- פשוט לא צריכים את זה.
ואני לא יודע כמה מכם חושבים, שעלינו לחזור להיות עם חקלאי בכולו.
ואני מעלה, שנדמה שגם הגשם שייך לקטגוריה הזו (והדברים ברורים מהרב ליכטנשטיין). משהו היה שייך מבחינה טכנית למציאות אחרת, ואף לעולם עם צרכים דתיים אחרים.
והנני מעלה את הדברים לדיון.
ובמיוחד לאלו שחיים פה, וחיים את העולם שלנו, ובמיוחד אלו שצמים בתעניות.
ואולם תחילה יש פה צד רגשי, ומאידך לא עת עצמנו אנו צריכים לעבוד, כי אם את ה'.
) שדיברו עם מומחים לאקולוגיה על הבצורת והשלכותיה-