רוב אושר ונחת!

ייסורי מצפון לא יעזרו, אבל תכנון נכון יכול בהחלט לעזור.

לדעתי התפרצויות זעם על ילדים, אכן לא בריאות לנפשם! ומשאירות את רישומן בנפש. לכן יש להשתדל מאד מאד לצמצם את התופעה.

תכנון נכון זה כולל את המודעות לעניין (מה שכבר יש לך...) ואת ההערכות לו.

האפשרות העדיפה והראשונה היא להעזר כמה שיותר, ולא להגיע למצבים של תשישות חסרת שליטה. אני יודעת שזאת עצה יפה מאד, שיישומה אינו קל, בהרבה מקרים...

אם אין לך את העזרה שאת זקוקה לה, אין לך בירה אלא להוריד כמה שיותר מטלות מעצמך! גם במחיר של כביסה בלתי מקופלת בכלל, שנלבשת טרם כניסתה לארון... או במחיר של בלגן וניקיון לא משהו...

(אפשר לקנות סל דקורטיבי ענק ופשוט לאסוף לתוכו את כל הבלגן של הבית...)

הגישה חייבת להיות עיקר וטפ. הילדים הם העיקר, אסור לפגוע בהם! והטפל הן מטלות הבית שאמורות לשרת אותנו.. ולכן בעיתים של קושי, כשמטלות הבית אינן משרתות את מטרתנו העיקרית (חיים שלווים ונעימים לילדים ולנו) אנחנו מפחיתים ומצמצמים למינימום.

ילדים יכולים לשרוד בכייף, עם ארוחות של סלט ירקות וחביתה במקום ארוחות צהריים מבושלות ודורשניות...אבל הנזק הנגרם מאמא תשושה שמתפרצת, גדול יותר.

תכנון כולל גם את הצפיה, והציפיה, מתי ארועים כאלו קורים. אם את יודעת ששעת ההשכבה לדוג' היא שעה קשה לך ולילדה, את מתכוננת מראש.

את מניקה את התינוק, לפני שאת מתחילה, את אוכלת משהו טעים עם קפה ברוגע, לפני שאת מתחילה. את מבטיחה לעצמך שבסיום השעה הקשה הזאת את מפצה את עצמך לדוג', בהנקה במיטה, עם ספר...

בקיצור את משתדלת להיטיב מאד עם עצמך! לפנק את עצמך כחלק מהמערך התיכנוני, כדי שלילדה

תהיה אמא יותר רגועה.

אם את לא מצליחה, להרגע, ואת מרגישה שאת על סף פיצוץ, את נותנת לבעלך לטפל בילדה (נניח בהשכבה, אם הוא בבית בערב,)את מודיעה כי הפתיל שלך נגמר, ואת לא מסוגלת לטפל בה כעת. וזה בסדר גמור! את באמת לא מלאך, אבל חשוב להבין את זה, ולהתנהג בהתאם. בהתאם לכוחות האמיתיים שלך באותו הרגע.

אם בעלך לא נמצא, עדיף בעיני, לותר . לותר לעצמך ולותר לילדה. לא לותר לעצמך ולהתפרץ, אלא לותר לעצמך ולא לעשות את מה שכביכול 'צריך' לעשות כרגע, ושבגינו העימות, לדוג' התלבשות, השכבה, ארוחת ערב... אז אם היא מתנגדת, שלא תאכל/תתלבש/תלך לישון כעת. הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלו, בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם.

אני חושבת שבתכנון נכון

, שכולל את הסיבולת שלך, ואת הידע עם מה את מסוגלת להתמודד ועם מה לא, התופעה הזאת תדעך מעצמה.

היה והיא לא דועכת, אני חושבת שבהחלט כדאי לפנות לייעוץ.

הרבה הרבה הצלחה וסיעתא דישמיא! כולנו מתמודדות עם אותן הרגשות לפעמים...

אשרייך שאת לא מקבלת את המצב כמו שהוא אלא מנסה לתקן! וה' יהיה בעזרך!

כל מילה פנינה

אדם חכם שהתייעצתי בו הציע לי לקחת זמן לעצמי, לבטא את עצמי בתחום שקרוב ללבי: אומנות כלשהי או ספורט כלשהו. לפרוק את האנרגיה העודפת, שאחרת מתפרצת בנתיב שהכי קל לה (הילדים...). מה שמאוד עזר לי, היה ללכת בכל בוקר שעה, לבד, ובלי אמפי3! רק לבד עם המחשבות והתפילות שלי (ההליכה או התפילה עזרו ). באמת אני צריכה לחזור לזה עכשיו... 

תודה ירושלמית ויוקטנה. אני יודעת שאני צריכה לעשות הערכה מחודשת של הכוחות שלי כעת, ולהשקיע במה שחשוב באמת

אבל אני כנראה פרפקציוניסטית ללא תקנה, וזו לא תכונה טובה בהקשר הזה. מנסה לעשות הכל, ובסוף יוצא עקום, כואב לי עם המצב הזה. יושבים עלי קילוגרמים של רגשות אשם.

עכשיו עולה לי מחשבה, שאולי גם לגבי זה אני מנסה להיות פרפקציוניסטית, כאילו יושב לי ציור של האמא האידיאלית בראש, ואני מנסה להידמות לו ללא הצלחה. כלומר- רוב הזמן הבית שמח, אבל כשמתחיל בכי או משהו איתם לא הולך חלק- זה קשה, ואז אני מתפרצת, מה שכמובן מחמיר את המצב.

אני משתגעת מהבכי הזה, כאילו יש בו איזו תלונה כלפיי: "איזו מין אמא את...". אני כל כך מנסה לשמוע בו משהו אחר. משהו כמו- "אמא אני צריך חיבוק". ואז אני נותנת את החיבוק הזה מכל הלב והנשמה.

מישהו כאן מבין על מה אני מדברת...??

אין לי זמן להרחיב כעת, אשתדל בהמשך. רק אומר שממש הרגשתי שזו אני שכותבת את דברייך, וזה מוכר כלכך ואני מבינה בדיוק על מה את מדברת!!!

בעזרת ה' אפשר להתגבר, לפחות להשתפר לאט לאט, ועצם המחשבה על זה, שזה מפריע והרצון הגדול לשנות, זה כבר חצי דרך. באמת!!

באשר לרגשות אשמה... זה האויב הכי גדול שלנו כאמהות...

צריך לדעת מה יש לתקן ועל מה לעבוד, אבל צריך למחוק ולהשמיד כל רגש של אשמה.

קודם כל את אמא טובה!!!!!

ואת עושה את תפקידך טוב מאוד! ומגיע לך צל"ש!!

אמשיך יותר מאוחר בעז"ה...

רציתי לכתוב לך כמה דברים, אולי משהו יעזור.

אני יודעת על  עצמי שאני מרגישה הרבה פעמים שאם אני לא אכעס ואצעק, איך יבינו שהם עשו משהו לא בסדר? איך הם ילמדו לא לעשות זאת שוב?

אך האמת היא שאפשר להשיג זאת גם בלי לצעוק. אפשר לדבר בטון סמכותי ותקיף, וזה עושה את העבודה מצויין.

ועוד יותר, אם בדרך כלל מצליחים להתנהל ברוגע (הלוואי..) אז ברגע שמדברים בצורה קצת יותר תקיפה, הילדים מרגישים טוב מאוד שיש פה משהו שונה ושהם עשו משהו שאין לחזור עליו.

הייתה לי לתקופה שגם הייתי צועקת ומתרגזת מהר, ובאמת מדברים קטנים הייתי יוצאת מהכלים, ונמאס לי.

בוקר אחד קמתי עם החלטה שהיום אני לא מרימה את הקול על הילדים, ויהי מה.

ובאמת באותו יום עמדתי בזה! הייתי כ"כ שמחה! החלטתי שזה מה שיהיה, אז זה מה שהיה! אני שלטתי, ולא הכעס בי!

כמובן שזה לא החזיק לתמיד, אבל אפילו פעם אחת, שתראה לי שאני מסוגלת, זה נתן המון.

אם נקום כל יום בהחלטה, היום אני לא צועקת ולא מתרגזת, אני נינוחה ושמחה ולא נותנת לדברים קטנים לגרום לי לכעס, אני מאמינה שהיום שלנו יראה אחרת, אפילו חלקית אם לא לגמרי.

בעלי אומר שצריך להראות פני כועס במקרים מסויימים. כן, הילד צריך לדעת כשהוא עושה מעשה לא טוב הוא צריך להבין ולראות שכועסים, אבל רק להראות- כלומר, בפנים לא לכעוס, לדעת שזה רק לשם חינוך, ולא שכועסים באמת על הילד, הרי הוא ילד, ואין לו כוונות זדון.

והיה לי קשה עם זה, הרבה פעמים אני מרגישה שאני באמת כועסת. הילדה שלי כבר גדולה (4...) והיא כבר מבינה מה טוב ומה לא טוב, אז למה היא עושה רע?

אבל לא טוב לכעוס, כמו שאמרת, זה לא טוב לנפש שלנו.

ואפשר לטפל במה שקורה בצורה שונה.(אמשיך בהודעה חדשה)

אין ספק שצריך לעבוד על המידות, ללמוד על כך, על הכעס, ולקרוא גם ספרים על חינוך ילדים בדרך התורה.

אם נלמד קודם כל את עצמינו, ונעבוד על עצמינו להיות יותר רגועים באופן כללי, נדע להשליך זאת גם על ההתנהגות עם הילדים.

רוגע מביא רוגע. שלא תחשבי שעכשיו הכל מושלם אצלינו ואני רגועה כל היום.... אבל אני מאוד משתדלת ליישם את זה, ואני רואה שזה באמת עובד.

כשאני רגועה, גם מבפנים וגם מבחוץ- גם הילדים רגועים. פעם כשילד שלי היה בוכה בגלל משהו שנראה לי טפשי או לא מוצדק הייתי ממש חסרת סבלנות. הייתי מהר מאוד צועקת ומתעצבנת עליו ואז היא היה בוכה עוד יותר וכל הבית היה בעצבים...

ראיתי על בשרי, שכשבמשכתי להיות רגועה, גם כשהילד היה בוכה בהיסטריה, ודברתי איתו בנחת, הרבה יותר מהר הוא הפסיק לבכות, והמעבר הוא חד מאוד בין בכי לבין חיוך. הילדים שלי יכולים לבכות לבכות.... ופתאום, ברגע אחד, כשהם רואים שלא יעזור יותר לבכות, הם מדברים כאילו כלום לא היה לפני שניה.... מדהים!

כמובן שיש מקרים יותר חריפים או קיצוניים שבהם זה לא תמיד עוזר, אך באופן כללי, אני חושבת שזה דבר חכם מאוד לעשות.

אם מרגישים שכועסים ועוד רגע מתפוצצים, אפשר לעצור, לנשום, לספור עד 10 ואז להגיב, קצת יותר ברוגע.

זה נשמע מאולץ, אבל זה באמת יכול להביא פלאים.

את כל הדברים האלה אני לא מביאה בתור איזה יועצת או תור אמא שתמיד עושה את זה ואצלה הכל רגוע ונעים.... פשוט משתפת במה שנראה לי עוזר, ובעצם מייעצת גם לעצמי תוך כדי....

אם אפשר, כדאי גם שתנוחי יותר, או תבררי למה את כועסת מהר מדי. את צריכה שיהיה לך טוב כדי שלילדים יהיה טוב.(וגם כדי שלך יהיה טוב כפשוטו...)

דברי עם בעלך, שתפי אותו, תראו יחד מה אפשר לעשות כדי שיהיה לכולם יותר נעים בבית ובכלל.

מקווה שעזרתי קצת.. (דרך אגב, גם לי יש שלושה פחות או יותר באותם גילאים כמו שלך...)

בהצלחה רבה רבה! וזכרי שאת עושה עבודת קודש, וכל אמא כועסת על הילדים ואף אחד לא מושלם והעיקר ששואפים לתקן ולהשתפר!!! 

כמו מים חיים לנפש עייפה...

אני לוקחת לי צידה לדרך מהתגובות שלכן, וגם מהחיבוקים שנתתן.

ורושמת לעצמי נקודות חשובות:

• די לרגשות אשם. להיות אמא זו עבודת קודש (לשנן: אני אמא טובה...)
• העיקר זה הילדים. אסור לפגוע בהם! הטפל הן מטלות הבית. להוריד מעצמי מטלות/ציפיות.
• לותר לעצמי ולותר לילדה. לא לותר לעצמי ולהתפרץ, אלא לותר לעצמי ולא לעשות את מה שכביכול 'צריך' לעשות כרגע, ושבגינו העימות, לדוג' התלבשות, השכבה, ארוחת ערב... הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלה בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם. הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלו, בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם. נזק הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלו, בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם. הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלו, בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם. הנזק אם בכלל מאי עשיית דברים אלו, בטל בשישים לעומת הנזק מהתפרצויות זעם.  
• לתכנן פיצוי לעצמי בסיום שעות קשות
• לקום עם החלטה- היום אני לא מרימה קול על הילדים ויהי מה. אני שולטת, ולא הכעס בי.
• רוגע מביא רוגע. כשאני רגועה גם מבפנים וגם מבחוץ- גם הילדים רגועים.
• להתפלל שה' יהיה בעזרי. סה"כ אלה הילדים שלו...

תודה רבה. אם היה לי אומץ הייתי תולה את הרשימה הזו על המקרר... שעורי בית.

אשמח לעוד תגובות, הערות , הארות. זה נותן המון.

כיוון שלמדתי את נושא הפרחי באך , שם יודעים שפרפקציוניזם ברמה מוגזמת - זה ממש לא טוב! גם אני כזאת, ולקח לי הרבה זמן ואפילו שנים כדי לעבוד על זה...

אז הנה הטיפ שלי: (יש לי תינוק בן שבועיים, כך שגם אני צריכה לחזור לזה....)

1. תרשמי או תחשבי מה את רוצה להספיק לעשות היום. נגיד 10 דברים.

2. לעשות סדר עדיפויות . הרי ברור שלא תספיקי הכל. אז מס' 1 יהיה מה שהכי חשוב לעשות.

3. אם הספקת משהו אחד מתוך רשימה של 10 - מצויין! תשמחי במה שהספקת בלי לחשוב על שאר הדברים שלא.

(כשבעלי בא הביתה בערב, ואני בקושי הספקתי לשטוף צלחת וכל שאר הבית הפוך... אני משתדלת לומר לו מה כן הספקתי היום)

בהצלחה! ומצטרפת לדיעה שלא נורא אם לא קילחתי היום את הילדה, עדיף ילדה מלוכלכת ולא ילדה שהלכה לישון אחרי שצעקתי עליה!

כל הכבוד שאת עובדת על עצמיך ומנסה לשלוט במצב ולא לתת למצב לשלוט בך.

לדעתי הרבה פעמים הכעס נובע לאו דוקא מעייפות אלא מהרגשה של חוסר שליטה במצב. אם את מכינה את עצמך למצבים האלו תוכלי לנהוג בהם אחרת.

למשל, כשאת יושבת רגע בגינה ורואה אותם משחקים ככה יפה, תני לדמיון רגע לעבוד ודמיני (לא קשה) איך את מגיעה הביתה ואחד הילדים מתפרץ ו.... ותמשיכי בדמיונך איך את מגיבה. בשעה רגועה זו יהיה לך יותר שיקול דעת ותוכלי לדמין תגובה יותר רגועה והגיונית, ואז בפועל כשזה קורה, תרגישי שליטה במצב, כי את יודעת בדיוק מה לעשות!

בהצלחה!

אני הייתי במצב מאוד דומה עד לפני כמה זמן. צעקתי הרבה על הבנות, הגדולה בת 5, התעצבנתי על שטויות, ומרוב תסכול שלא ידעתי איך לגרום להם להקשיב לי- הוצאתי את זה עליהן.

מה שהשתנה, זה שגיליתי שיטה להגיב שעזרה גם לי וגם לבנות.

השיטה מתחילה בזה שברגע שקרה משהו (הכי קטן או הכי ענק) עם הבנות שרציתי להגיב בעצבים, עצרתי את עצמי, "החזקתי את עצמי בידיים", ואמרתי מייד "אני עכשיו חושבת על עונש", או  "מה שעשית היה כל כך חמור, שאני צריכה עכשיו לחשוב על איזה עונש מגיע לך".

זה עזר משני כיוונים: זה עזר לי לדעת שיהיה עונש שיתאים למעשה, ושהילדה תבין אותו.

וזה גרם לי להירגע, כי ידעתי שעכשיו היא מקשיבה לי. וגם ידעתי שני לא חייבת להגיב מייד, כי עכשיו היא מחכה לשמוע איזה עונש היא הולכת לקבל. ואז היה לי זמן לחשוב על עונש הולם.

חשבתי עם עצמי איזה עונש בכלל ידבר אליה, ושיהיה ברמה שלה.

אצלי ראיתי שלא להרשות לראות סרט ליום / יומיים / שבוע (בהתאם לחומרה) עובד. (היא בקושי רואה, אבל כשהיא רואה לחצי שעה פעם ביום יומיים, היא מאוד נהנית). זאת רק דוגמא, אפשר לחשוב איזו פריביליגיה אפשר להפסיק לילדה שהיא תבין את חומרת המעשה.

פעם אחת קרה שהיא עשתה משהו חמור, וכל מה שהגבתי היה להגיד בטון רגוע " אני עכשיו צריכה לחשוב על איזה עונש מגיע לך" והיא התחילה לבכות. זה היה מדהים לראות שלא צעקתי ולא התעצבנתי, ובכל זאת היא הבינה שהולך להיות עכשיו תוצאה להתנהגות שלה. ברור שאני לא שמיחה שהיא בכתה, אבל עצם זה שהיא הבינה את החומרה של הרגע בלי עצבים מהצד שלי - הייתה תגלית בשבילי.

מאז שהתחלתי עם זה, אני הרבה יותר רגועה, מאוד נדיר שאני צועקת, והיא נהייתה יותר מודעת למה היא עושה, ומה בסדר ומה לא בסדר.

במקביל גם התחלתי בגישה חיובית יותר, של טבלת מדבקות על המקרר - על התנהגות מיוחדת.

לדוג'- בבוקר היא קמה יפה, התלבשה, אכלה ולא היה צריך לריב איתה על אחד מאלה, ולא היה צריך להזכיר לה לזוז. על זה היא תקבל מדבקה.

כל 10 מדבקות יש הפתעה (גלידה, משחק קטן...)

שתי השיטות במקביל מאוד שינו לי את הבית בחודשים באחרונים.

בהצלחה....

מפנה מעט זמן לעצמך?

3 שאלות שאם התשובה על אחת מהן שלילית יש לך מקור ראשוני לאבחון הבעיה והקושי הזועק ממלותייך.

לישון לישון לנול ולאגור כח!

לאכול פירות, ירקות, דגנים מלאים ולשתות מספיק מים!

לפנות לך פסק זמן לקריאה, שירה, ריקוד, או כל דבר אחר שאת אוהבת לעשות!

הגוף והנפש של אמא ממשיכים לתפקד גם כאשר נולדים לה ילדים, וכאשר הם לא ניזונים נכון- הם יזעקו את זעקתם.

שאילו הנשים והאמהות שלו!!!

פשוט הכל כאן מקסים!!

וואו וואו

עסוקות???

מה כבר יש לנו לעשות בחיים???

אמא חמודה!

אתמול ראיתי את מה שכתבת,

מאוד מאוד כאב לי לקרוא.

לא בגללך...בגללי.

הזדהתי עם כל מילה.

גם יש לי פחות או יותר אותו טווח גילאים, רק שהגדולה עוד מעט 6 ויש לי עוד קטנה בת שנה,

כלומר, לפני קצת יותר משנה הייתי בדיוק באותו מצב שלך.

וגם לי...במפתיע (או שבעצם לא...בואי נחשוב על זה) רוב ה'אש' מופנה כלפי הילדה הגדולה. איכשהו תמיד הכל יוצא מולה.

קראתי את כל הדברים המקסימים שכולם כתבו לך,

אבל זה לא כל כך הרגיע את הצער בלב.

...

התחתנתי בגיל יחסית מבוגר, בוא נאמר שמיציתי את עולם הדייטים לגמרי, ואחרי שנים שהיה נראה לי שאני לא אזכה להגיע לרגע המדהים של להיות אמא,

זו היתה תקווה כל כך פנימית ועמוקה

וזה היה כל כך פלא כשזה קרה.

רק מה...לא בדיוק איך שתכננתי, אמנם אני אמא בבית, וכל מרכז ההתנהלות סביב הילדים, וכל ההשקעה והמחשבות זה איך לבנות בית נעים,

ובכל זאת, אופס...

אני מגיבה לא בדיוק איך שחלמתי...אני מגיבה באופן שמזכיר לי עבר לא כל כך נעים, עבר שאמרתי לעצמי 'אני בחיים לא אהיה ככה' בקיצור אני כועסת באופן שאני חושבת שלאמא אסור לכעוס.

אז כל התכתובות על כמה זה חשוב לאמא לא להגיב ככה,

קצת מדכאות אותי.

כי אני י-ו-ד-ע-ת שאני לא בסדר כשזה קורה (או לפחות כמה דקות אחרי רגשות האשם מתגנבים...)

וקראתי ושמעתי הרבה על נושא הכעס...

ואיכשהו לא התקדמתי כל כך.

אמנם עם המודעות והלמידה גם באה הפחתה במספר הפעמים שזה קורה,

אך בשורש זה לא פתר את הבעיה,

את יודעת למה?

מכמה כיוונים-

1. כשאומרים לך אל תחשוב על פיל, ישר עולה לך דמות של פיל בראש. סליחה על הדוגמא הבנאלית. אבל ככה זה. אם כל היום אני עסוקה בלהגיד לעצמי- אסור לכעוס! אסור לכעוס! אז בסוף זה מתפוצץ ויוצא...

2. מה לעשות? לכולנו יש עבר שבו למדנו תגובות בצורה בלתי מודעת מכל מיני מקומות, ואפילו קיבלנו קצת בירושה..אז אמאל'ה, זהו? זה מה שאני? לא אצליח להשתחרר מעולם?

3. כל אחד צריך לבנות לעצמו דמות מתוקנת של אבא ואמא פנימיים, של תיקון נפשי בריא ביחס לעולם ולאלוקים ממילא מול החסרון שהוא נפגש בו בחייו.

אני שומעת שיעורים של ד"ר אבולעפיה, שהוא פסיכיאטר לילדים ונוער במקצועו, ואת המשפט הפנימי והעליון (דו משמעי) הוא תמיד אומר.

עוד משהו שהוא אומר- אין דבר שאי אפשר לתקן!!!!

וזה דבר בסיסי שחייב ללכת איתנו, גם אם עשית כבר טעויות נוראיות עם הילדה שלך...

את חייבת לחשוב את זה תמיד! אין דבר שאי אפשר לתקן!

בדמות הפנימית הזו, כשהוא מדבר על מה זה אבא ומה זה אמא,

הוא טוען שבבסיס אישה היא 'צדיקה' כי נולדה מצלע האדם ולא מהעפר, כלומר ממקום עליון יותר,

אז צדיקה- היא תמיד בצדק, מין מידת הדין כזו- שהבעיה שלה זה אובר ביקורתיות,

והמטרה של האישה זה להשתמש בבינה היתרה שנתנו לה, ולהפוך להיות יותר מתבוננת, יותר מכילה את המציאות, פחות קשה וביקורתית מנקודת ההתחלה.

אז מבינה?

את שיא האמא! יש לך כוחות מאוד חזקים של נשיות! מתפרצת! את רק צריכה לכוון אותה לכיוון, או יותר נכון- את צריכה לעשות את התיקון הפנימי שלך ולהפוך להיות מילדה שחווה הכל כאן ועכשיו, ל-אמא!

וזה לא משהו פשוט בכלל.

הרבה זמן הסתובבתי מתוסכלת בגלל הפלונטרים שהזכרתי למעלה,

וחשבתי לעצמי,אז מה כן יכול לעזור??

ואז במקרה קראתי איזה ספר משעמם על פרויד לאיזשהו קורס שאני עושה,

ופתאום גיליתי  שפרויד הנחיל לעולם האקדמי, הקר,המשכיל והאתאיסטי את הרעיון שדיבור הוא מרפא! שכל עולם הפסיכולוגיה (לוגיה- מלשון מדע!) מושתת עליו. את מבינה מה זה אומר???

שאם לאדם יש כל מיני פסיכוזות ודכאונות, ומאווים פנימיים אסורים- מה שיעזור לו זה ידבר.

את מבינה איך הכופר הזה,פרויד, ניער לי את מושג התפילה?

אם אני אתפלל,ואדבר לרבונו של עולם, על מה קשה לי, ומה אני רוצה להיות- אני כביכול אבריא!

או כמו שחכמים אומרים, התפילה תעלה אותי למקום גבוה יותר, מקום שבו הדינים כבר לא שולטים בי...שאני כבר שולטת בעצמי.

אז בקיצור מאז אני מתפללת יותר...במיוחד ברגעים שאני עומדת להתפוצץ או מרגישה שעוד שניה ואני...

אני מתפללת לקב"ה- בבקשה, אני רוצה להיות אמא טובה יותר,תעזור לי אבא רחמן...

יש לי עוד הרבה מחשבות על הנושא, אבל הבית קורא לי...עוד רגע הקטנה תתעורר,

אולי,אחרי שתקראי מה כתבתי, יהיה לך עוד דברים,או מחשבות?

אני כל הזמן מנסה להקשיב ולקרוא,,,ולהתקדם עוד ועוד,

סה"כ זו העבודה שלנו.זה להיות אמא.

ב"ה

שלום שירה חדשה!

הי היינה חכמות היום ועשו כל שביכולכם ע"מ להתגבר על הכעס.

כמה זה קשה ללכת עם רגשי האשמה שבגלל היחס שלי התוצאות בחנוך הילדים נתנו אותותם. היום שאצלי הקטנים כבר גדולים,ולהם יש קטנים רגשות אלו מציקים לי מאוד.וזה גם אולי הירושות שאנו מעבירים לדור הבא וזה חבל.

כשהתיעצתי עם רב גדול הוא נתן לי דוגמא של שמעי בן גרא שקילל את דוד.

בעצם מי נתן לו את הכח לקלל את דוד -הקב"ה .וכנראה שאם מכעיסים אותנו ,זה רצון  השם שזה יהיה מנוף להתקדמות.אז על כל התגברות קטנה יש לנו לתפוח על השכם לעצמנו,ולהמשיך לחזק את עצמנו הלאה , מכל דבר קטן לישמוח ולהודות לה' שהצלחנו להתגבר לא להתייאש.זה נותן כח להמשיך...

בהצלחה רבה והרבה סיעתא דישמיא

המפתח הוא התבוננות פנימית יום יומית וכן גם דיבור פנימי.

הר' שטיינזלץ כותב שבכדי להגיע לתפילה בכוונה, יש להתבונן פנימה לתוך עצמך למשך זמן מסויים לפני התפילה, ומשם התפילה ואתה הם אחד. מתקשר מאוד לדברים שאמרת.

בתוך ההתבוננות הפנימית, אפשר לנתח אירועים שחווית, ולנסות להבין אותם. למשל אירוע של כעס על ילדים- לנסות להבין, מה גרם להתפרצות שלי, מה הקפיץ אותי, לשאול את עצמך שאלות נוקבות- למה אני כועסת דוקא ברגע זה, מה מפריע לי באותו דבר, לנסות לדמיין שאותו מקרה קורה לילד אחר- איך אני מגיבה שם ולמה ?

אחרי שעולות וצפות נקודות שונות מההתבוננות, מנסים לחבר בינן לבין חוויות ותחושות מהעבר. למשל- ייתכן שלידה של ילד ראשון, לוותה בתת המודע שלי בכעסים חבויים על כך שהוא גזל ממני זוגיות, יופי, זמן וכדומה.

ככלל, רוב מוחלט של הכעסים התת-מודעים וגם המודעים, נוצרים מכך שה'מכעיס' מהווה סוג של מראה עבורי, בכך שהוא מזכיר לי חסרונות שקיימים בתוכי.

בהצלחה.

כרגע

מה שהתכוונתי במשפטים האחרונים, זה שאשמח אם תשתפי אותי גם במחשבות,

פשוט גם אני הייתי חייבת לסיים לטובת הילדים...

בלי לחץ,

נשמח לשמוע בכל זמן

אני קוראת ודומעת... זה עצוב ומנחם גם יחד. עצוב לראות שהדברים שכתבתי נוגעים בהרבה אמהות, שהתמודדויות האלה (והנפילות, הנפילות...) הן לא רק שלי. אבל זה גם מנחם שיש מה לעשות. שלה שוב- הדברים שכתבת היו מדהימים. לתעל את הקושי לתפילה זה דבר שמדבר אליי מאוד. גם זה שבעצם הילדה שלי היא מראה שמשקפת לי אותי, שמה שמרגיז אותי בה בעצם מפריע לי בתוכי, היא רק הטריגר... יבורך הפורום הזה, שבזכותו אני מעזה לדבר על מה שלא מדברים. תחושה של דיבוק חברים שמעורר רצון להשתנות, להתעלות. להאמין שאפשר. ואם ישבתי אתמול עם הבת הבוכיה שלי בסבלנות עד 2 בלילה, בלי לחץ ובלי להשאיר אותה לבד כואבת/מפוחדת או מה שזה לא היה, סימן שאפשר. הקרדיט כולו שלכן.

הרהור שמתגבר בי מאז שאני קוראת את כל התגובות: הכל מתחיל ונגמר בחוסר אונים. כשאדם הוא בשליטה, הוא לא צריך להוכיח כל הזמן שהוא שולט. הוא רגוע. כשאדם (הורה) מרגיש חסר אונים מבפנים, כל הצעקות והאיומים שבעולם  לא יועילו. זה לא משכנע אף אחד, זה ודאי לא משכנע את הילדים שלנו שהרדארים שלהם כלפינו מוצלחים משל כל אדם אחר. יותר מזה: במקום לפתור את חוסר האונים הפרטי שלי שמתגלה בנסיבות האלה- עם עצמי, אני מתפרצת ומוציאה את כל הרעל הזה עליהם. במקום להתמודד עם המשמעויות בתוכי- הם הופכים להיות קורבן קל. זה לא הוגן! אם לי יש קושי אובייקטיבי בויסות הכעס, אז אני צריכה לעבוד על זה. אם סירוב הכי קטן של ילד הופך אותי לחסרת מנוחה ווגורם לי לאבד שליטה, סימן שגם קודם לא הייתי בשליטה... זה שילדה בת שלוש וחצי יודעת ללחוץ בדיוק על הנקודות הרגישות שלי ולהכעיס אותי, לא אומר שכל הלבה הרותחת צריכה להיות מופנית אליה.

ולמה חוסר האונים שלי- מהמון סיבות...כי ראיתי אצל אחד מהוריי צורת (אי-)התמודדות כזו של צעקות ועצבים, וכנראה שהפנמתי את הדרך הקלוקלת הזו. כי אני מרגישה שיש עלי יותר מדי משימות באמהות ופחות מדי כח נפשי, ידע, בעיקר נסיון. כי אני לבד ביום יום, בעלי תומך מאוד אבל בפועל לא נמצא. כי אני רוצה שהכל יהיה מושלם, עם כולם, כל הזמן- אמא מושלמת, ילדים רגועים, אוירה נעימה...וכשמשהו לא הולך זה פוגע בדימוי שלי אותי ואותם. כי המקצוע שלי בחייים הוא כזה שנדמה לי שגם אחה"צ כולם מסתכלים עליי ושופטים את האמהות שלי- כלומר זה לא רק מה אני חושבת, אלא גם ה"מה יגידו" הידוע. ואני הרי אמורה לשמש דוגמא... אולי זו הנקודה הכי כואבת כרגע בשבילי, שאולי יש להתנהגות הזו משמעויות נוספות (כלומר- אני לא רק לא "כשירה" לאמהות מיטיבה, אני גם לא כשירה לעיסוק שבחרתי בו בחיי).

עוד נק'- אני אדם עם מאור פנים לכולם, וזה אמיתי  לא מסיכה. עכשיו שאני במקום הנמוך הזה עם הילדים שלי יש מין קול קטן כזה שלוחש-צועק בתוכי בלי הפסקה: "את לא כזו נעימה באמת, הנה הפרצוף האמתי שלך..." יותר קל להאמין לרע מאשר לטוב, זה משהו שהרב יהושוע שפירא תמיד אומר. אבל אני באמת רוצה להאמין לטוב! לטוב שקיים ולטוב שעוד עתיד ליהיות אפילו יותר! וכמו ששלה שוב אמרה- אין דבר שאי אפשר לתקן (זה המשפט שגרם לי לדמוע...). אולי בשביל הנפש שלי כרגע, חשוב לי יותר לבנות את הטוב מכאן והלאה ופחות להתעסק ברע שהיה ועודנו. אולי בגלל זה , כתרופה לחוסר האונים ביקשתי כלים ועצות טובות, וזה עוזר לדעת שיש מה לעשות... הרי אם נרבה אור החושך ייעלם מעצמו, הרי חנוכה בפתח (סוף סוף אני מחייכת ...)

קודם כל- מאוד מזהה את התחושות של אחרי לידה- אנחנו חלשות באופן אוביקטיבי, וחלשות נפשית בגלל המסרים שהכנסנו לעצמינו לראש- לדוג': "ילד חדש גורם לילדים הגדולים לקנא בו" "בחופשת הלידה- נגמרו בתירוצים והבית יתקתק" וכולי. וזו ערימה של טעויות.  אם נצפה לטוב- זה מה שיקרה- וכן להפך.

רציתי להוסיף רק שתי נקודות:

1) כתבת שאת רוצה להיות אמא מושלמת, והבכי של הילדה כאילו אומר לך "את לא אמא טובה" או גרוע מזה- "את כמו אמא שלך! כל הזמן אמרת כמה שאת לא תעשי את הטעויות שהיא עשתה-והנה...." או- "מה יחשבו עלי? אני לא מתאימה לתפקיד שלקחתי על עצמי". יש לכל אחד ואחת נקודות רגישות יותר- וכשהילד/ה נוגע בהן- אנחנו קופצות. הדוגמא שאני אוהבת בהקשר הזה היא של מקלדת- הילד לוחץ באופן אקראי על הכפתורים- ומחכה לראות מה יקרה- כפתור שלחיצה עליו גורמת להקפצה- ממשיכים ללחוץ עליו. כפתור שאין תגובה לגביו- משעמם- נעבור הלאה.

ובהקשר למה שכתבתי קודם-כשהילדה שלך בוכה ואת נלחצת כי "מה יגידו"-זה מקפיץ אותך/נוגע בך- ולכן כדאי להמשיך ללחוץ על ה"כפתור" הזה, הוא מעניין! ולעומת זאת- מעשים אחרים שלה (שהיו מקפיצים אותי, למשל...)בכלל לא מדגדגים לך, ואת לא מגיבה להם בכלל- ולכן היא לא מנסה אותם יותר.

מה עושים? זו עבודה פנימית שלי עם עצמי-לומר לעצמי בלב- "אני האמא הכי נהדרת בעולם בשביל הילדה המתוקה הזאת" (עובדה שה' שם אותה אצלי, ולא סביר שהוא טעה בכתובת...)- או "אני מצוינת במיקצועי גם אם הילדה שלי בוכה בגינה"- כלומר את בעצם מנטרלת את הכפתור המקפיץ-כלומר לחיצה עליו כבר לא גוררת אחריה את התגובה הצפויה (=אמא נלחצת, מתעצבנת, צועקת, הולכת הביתה)-ולכן הוא הופך לכפתור "משעמם".- והכי חשוב- נותן לך את השלווה הנפשית- הבטוחה בעצמה- שכל כך כל כך חיונית לבת שלך, אמא חזקה, רגועה ולא תלויה בהתנהגות חיצונית שלי (הילדה).

2) וסליחה על האריכות...

חשיבה חיובית- על עצמך, על הילדה הגדולה שלך-ובכלל. לכתוב לעצמך משפטים חיוביים ולתלות במקום בולט או לומר בפה או בלב- כמה שיותר. "אני אמא נהדרת לילדי" "הילדים שלי טובים ומתחשבים" וכולי כיד הדמיון.

בהצלחה רבה וסליחה על האריכות.

בס"ד

שלום, אני התמודדתי עם מצב דומה לשלך.

הפתרון:

1. עבודת המידות. אני יודעת שזה נשמע מפוצץ אבל בשביל זה אנחנו פה. אז איך עושים את זה:

דבר ראשון מחליטים על גבולות שאת לא מוכנה שיעברו עליהם בבית שלך. אצל כל אחת זה שונה. אני למשל מרשה לקפוץ על הספה אבל לא עם נעליים. לא מרשה לפתוח את המקרר לבד אבל כן לפזר את הארון של הסירים בשביל הכיף שלהם. חוץ מההגבלות שאני קובעת מראש, איסורי הלכה שניתן להכיל על הילדים (כל אחד לפי גילו) וסכנות (נגיעה בחשמ, מכות רציניות וכו') הכל מותר. ה כ ל!!!

הרעיון מאחורי הדברים: הילדים באים לעולם מלאים ביצרים, ממש כמותינו. רק שאנחנו כבר למדנו (אני מקווה) לשלוט על רוב הרצונות "הלא מקובלים" והם עוד לא. אם לא ניתן להם לפרוק עכשיו את כל ההשתוללויות, אז מתי הם יעשו זאת? בגיל ההתבגרות? לא תודה.

ילד צריך לדעת גבולות, אבל גם לדעת שאין גבול. אל תשכחי שילד עם רצונות, הוא ילד בריא שמביע את עצמו.

אז מה עושים עם כל הבלאן אחרי???

לא מצפים מהם לשום דבר. לא לסדר ולא לנקות בטח לא עד גיל 5. אם הם עוזרים זה פריוולגיה. ואת תראי שבלי צעקות ועצבים הם יהיו מוכנים יותר לתת מעצמם.

לי בסלון יש מגירות של כתר וכל הבלאגן נכנס לשם בסוף היום.

הזמן שאת מוציאה בעצבים יקטין את עצמו אם תשתמשי בחיזוקים חיוביים ותתדגישי בכל ילד את הטוב. ניתן לערוך רשימה של 2-3 דברים שעשה הילד ששמחו אותך בכל יום ולקרוא בזמן העצבים.

לא קורה שום דבר עם ילד בוכה, שופך אוכל, מבלגן ועוד מרעין בישן. הכל בסוף נגמר.

לעצמך עשי סדר יום. באים מהגן, אוכלים, נחים, משחקים, מקלחות, אוכל, מיטה.

ילדים אוהבים סדר. זה מסדר להם את הבלאגן בראש. אבל זכרי בזמן המשחק והאוכל הם חופשיים להיות ילדים, כמו שאנחנו היינו ויותר מזה.

בשיטה הזו אני מתמודדת מדי יום עם שתי בנות 3 ו 2 שובבות מאד מאד, עם רצונות חזקים. אני רוב היום לבד, בעלי חוזר בד"כ בשעה 22:00 בערב לפעמים כשהן ישנות.

חובה זמן איכות עם כל ילד. אצלי זה משחקי תופסת ונשיקות לרוב, לא חייבים לשבת על פאזל בשביל זה יש גן.

בכל מקרה בהצלחה.

ותזכרי - הכל מותר חוץ מדברים שנוגדים את ההלכה, סכנות ומספר דברים מצומצם שעליו החלטת מראש.

עייפה, וכמות המטלות שלך לא באיזון עם כמות הכוחות שיש לך. דאגי לעצמך דחוף לעזרה כלשהיא, ואני מדגישה כלשהיא, עזרה אפילו קטנה היא משמעותית מאוד בשלב הזה בחייך. אסור להגיע למצב של אפיסת כוחות שמביא לכעסים שאת מרגישה. כ"ט ובהצלחה.

קראתי רק את הפניה שלך ולא את התשובות, אז אולי מישהי לפני כבר כתבה.

דבר ראשון - לכי לרופא משפחה! לא תאמיני עד כמה המוגלובין נמוך, חסר בויטמינים שונים ועוד משפיע על מצב הרוח, על האיזון הפנימי ועל היכולת לשלוט.

לפני שאת מלקה את עצמך - בדקי האם את ישנה מספיק, אוכלת באופן מסודר? מוצאת מעט זמן לעצמך?

התיאור שלך מתאים לא לחוסר עבודה על המידות חלילה אלא לאפיסת כוחות.

דאגי למילוי המצברים שלך!

את מטפלת בילדים, מנהלת בית, את זקוקה לכוחות רבים. שמרי על עצמך!

לשירה חדשה!

זה אולי נשמע אכן פשטני מדי אבל הנפש לא עובדת בחלל ריק. הגוף מעניק כוחות - והנפש עושה בהם שימוש.

וכדוגמא, כאשר ילד בבית מרבה לבכות על כל דבר, נכנס לתסכול, כועס ועוד - האם את מתיחסת לכך בהיבט הרגשי - התנהגותי?

אני קודם כל, מניחה יד על המצח! ילד חולה, או עייף, או רעב מגיב בתגובות מוקצנות.

אם שללת את ההיבט הגופני - ניתן לחשוב על חינוך, הקניית דרכי התמודדות וכו'.

אבל לא לפני שוידאת שמבחינה גופנית אין לכך סיבות.

כך הילדים - וכך גם אנחנו.

כאשר אין כוחות פיזיים - גם אין כוחות נפשיים.

תני לעצמך צ'אנס ונסי משך שבועיים להקפיד על ארוחות מסודרות (ולא לחטוף במשך כל היום מפה ומשם). עד כמה שאת יכולה - שעות שינה מספיקות ואולי גם וותרי לעצמך על משימות בניהול הבית שאינן הכרחיות (הברקת שמשות, הכנת עוד עוגה או קינוח לשבת, גיהוץ בגדים שאינו ממש הכרחי וכו').

נסי כעבור שבועיים להעריך האם את חשה שיש לך יותר אנרגיה לילדים, שאת פחות כועסת.

וכמו שכבר כתבתי - בהזדמנות ראשונה בקשי מרופא המשפחה בדיקות דם כלליות.

בהצלחה!

הנושא, ולא רק בבית עם ילדים אלא בכלל על עצמנו..

ואם יורשה לי להוסיף מהכרותי את הכעס מקרוב שלפעמים זה בא מחוסר של משהו בפנים- חוסר יצירתי כלשהו, כח שלא בא על סיפוקו ולא יוצא לפועל, וצריך לשחרר אותו.. משהו כמו שיוקטנה הזכירה. ולכן- חשוב למצוא זמן, כמה שאפשר ואפילו הכרחי- לעצמך, אם זה שייך לך- לצייר,לפסל, אפילו חוג יצירתי כלשהו שימלא אותך, מסגרת קבועה, ריקוד, עבודות יד וכ"ו- לפי מה שמתאים..

ושוב- תודה רבה עצומה על מה שהעלתן והועלתן.. אשריכן ישראליות..

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות