קודם כל אני רוצה ממש להרגיע אותך ולומר לך שזה שלב שבערך כולם עוברים!
ולכן עלייך הייתי מאמינה ועל כל אדם אחר, כי זה הגיוני וטבעי לשאול ולהקשות.
שמעתי פעם אמירה "מורידים כיפה כדי לשאול שאלות, שואלים הכל, אבל בשביל לקבל את התשובות חייבים להחזיר את הכיפה". את רצינית, ולכן את שואלת. את רצינית ולכן את מחזירה את החצאית ומחפשת תשובות ופתוחה לקבל תשובות.
תשמחי שזכית להישבר קצת כי זה יעזור לך להיבנות אח''כ בצורה שלימה הרבה יותר.
תשאלי את עצמך, בגלל שאני מרגישה כלום עכשיו אני רוצה לחגוג? או שאני רוצה להיבנות, אני רוצה להאמין! חשוב לי להאמין.
אמונה זה משהו שטבוע בנו מהרגע שבו אנחנו נולדים, יש לנו חלק אלוקה ממעל שכל הזמן שואף למעלה, שכל הזמן רוצה להתקרב. רק מה? לא תמיד אנחנו מרגישים אותו, מה לעשות לא תמיד הרגש פועל מאה אחוז.
יכול להיות שיעזור לך להבין שעבודת ה' לא תלויה ברגש, כדי להיות מחוברת לקב''ה את לא חייבת כל הזמן להיות בשיא של התרגשות, אולי זה ירגיע אותך קצת. כי יש הרבה אנשים שחושבים שהם חייבים כל הזמן להיות בהיי מטורף וברגע שהם לא זה אומר שהם נהיו אדישים, מנותקים, ושלא אכפת להם. וזה לא נכון!!
זה כמו שלא תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו שיא האוהבים את ההורים שלנו, לפעמים אנחנו אפילו רבים איתם ואז בכלל אהבה נראה רחוק מאוד. אבל האהבה נמצאת שם בפנים.
מה שתיארת בדברים שכתבת זה בעצם שלב שבו את עוברת מאמונה של ילדים, של "לעשות כי חינכו אותי". לשלב של אמונה בוגרת שבנויה בהתאם לנפש שלך. אז ברוכה הבאה לך! זה שלב נפלא! הפירות כ''כ נהדרים. אבל כן, השלב עצמו הוא לא פשוט. אבל אם לא תפחדי אני חושבת שזה יוכל לעזור. אל תפחדי להטיח שאלות, אל תפחדי ממחשבות כופרות, אל תפחדי ממה יגידו עלייך, תפחדי רק מהקב''ה- אמרת בעצמך שאת מאמינה שיש מישהו שברא אותך. מעולה! אז מישהו ברא אותך, מה הלאה? במה עוד את מאמינה?
השאלות שלך הן תהומיות וחשובות מאוד! ויש להן תשובות. ולא, לא רק תשובות בנאליות כמו "זה יפה להתלבש צנוע" "שבת זה יום מנוחה נפלא". יש תשובות עמוקות, יש את ספר החנוך שנותן הסבר לכל מצווה, יש את חברים מקשיבים שמשתדלים לענות על טעם המצווה, על החיבור שלנו למצווה, על למה המצווה יפה וכמה השגחה יש בה. אבל כן, אין מה לעשות וצריך לזכור שהסיבה הראשונה היא שהקב''ה ציווה, וזאת הסיבה הראשונית שבגללה שומרים מצוות. אבל זה כ''כ לא נגמר רק שם.
אני ממליצה לשבת ולכתוב את כל השאלות הספציפיות שלך- כדי שיוכלו גם לתת לך תשובות ספציפיות.
אבל לא להיתקע רק בסימפטום של הבעיה, בקושי קטן לקיים מצווה מסויימת. אלא לכתוב גם שאלות תהומיות, למה אני פה? למה הוא ברא אותי? מה התפקיד שלי? מה אני עושה עם החיים שלי?.
השאלות האלה נובעות ממקום שרוצה לשנות ופשוט לא מבין כיצד ולמה, את רוצה לעבוד אבל רוצה גם לדעת כיצד לעשות זאת בדיוק בהתאם לעצמך.
זה שיש לך שאלות או שאת כבר לא מאמינה בדיוק כמו בעבר זה לא אומר שהכל נגמר. ואני מכריזה לך עכשיו שאת לא תאמיני כמו שהאמנת בעבר, ואת לא תרגישי כמו שהרגשת בעבר. זה לא יחזור!!! מפחיד קצת לא? אז אני אגיד לך מה כן מעודד, את תרגישי ותאמיני ותאהבי כ''כ הרבה יותר אחרי השלב הזה! מה שהיה היה, וזה התאים לנפש שלך אז, אבל עכשיו גדלת, התבגרת, את צריכה משהו חדש. אל תפחדי!
לפי מה שהבנתי את מרגישה שבזה שאת ממשיכה לעשות את המצוות אבל לא מאמינה בכלום את בעצמם סוג של עובדת ע''ז, יד אחד בפה ויד אחד בלב? אם כן, אז שתדעי לך שאשרייך שלמרות שאת מרגישה מנותקת את עדיין מקיימת, זה לא ברור מאליו. ותזכרי שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, וגם אם זה יקח קצת זמן עד שממש תתחברי, זה יקרה! זה כבר לא יהיה לעשות ולעשות בלי להבין.
לגבי הפסל, אני מסכימה איתך שאין היגיון בפסלים, איך אפשר לעבוד למשהו שאתה יצרת? אבל גם הגויים מרגישים ומבינים שחייב להיות בורא לעולם, והם מוצאים את הבורא הזה בכל דבר. בימינו אפשר להגיד שהיצר הזה מניע אותנו לעבוד את עצמנו. יש בורא לעולם, כל העולם מאמין בזה וכל אחד מצא לו אלוקים. לנו יש הוכחות שהקב''ה קדם להכל, אנחנו העם הנבחר, וואי זה פשוט זכות להיות יהודי 
!
יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל אני אפסיק לחפור עכשיו, את מוזמנת בשמחה רבה לשיחה אישית!
ב''הצלחה רבה! וזכרי, לא להתפחד כלל- אל תכניסי את עצמך למצב של פחד.
ותתחזקי!!!