דברנו כבר על כל הדברים בעולם כמעט, אבל את עצמי עוד לא הראיתי לך ממש, כי יש בי עוד מקומות שלא הבאתי אליהם איש, מפת נפש שאיש לא הכיר מלבדי. תיבה נעולה שלאחר אין מפתח לפתוחה.
ומתי משתפים בחולשות?מתי לוקחים את השני אל המקומות הסדוקים, השבירים? מתי אפשר למסור לאחר את המפתח של המקומות הנעולים? מהו הזמן המדויק שבו אפשר להצביע על נקודות כאב ושבר? אולי משתפים בתחילה, כשעוד אין מה לאבד? אולי רק בהמשך, אחרי שבונים מקום להכיל? אולי בדיוק בנקודת האמצע, במרחק שווה מן הסכנות ומן היתרונות?
אני רוצה לשתף, רוצה ולא רוצה, לספר בלי לחשוש על השמחה, הנפילות, והבדידות שאני חשה לפעמים. מתי כבר יהיה אפשר לעשות אותך חלק מכל הדברים הללו? לא תצטרך לומר דבר. להפך, אם תאמר ייתכן שתקלקל. אם רק תשב לידי ובסוף הדברים שייקח לי לא מעט זמן לאמר, תחייך אלי, וחיוכך יהיה כפי שהיה לפני ששמעת את הכול. בעינייך יטבע צערי. הלוא אמרנו שבכוחך לרפא את חולשותי, לשמח צערי. החולשות מבקשות להתאחות, השיתוף רוצה לרפא, לשכך ולשכח.
מתי מספרים על חולשות?תאמר לי כשאוכל.
