אשמח אם תעירו/ תאירו/ תגידו מה דעתכם...
הראשון בדצמבר 1939.
נקישות חרישיות נשמעו על דלת על דלת העץ הכבדה, השעה הייתה מאוחרת ביותר, אף לא נפש חיה נראתה ברחוב בשעה זו.
"כן" נשמעה לחישה. לבית נכנס צעיר לבוש סחבות, קריאת הפתעה נשמעה מפתח המטבח "יהודה? זה אתה?" התפרצות של בכי נשמעה ומיד לאחריה חבקו זרועותיה את הצעיר.
"אני לא מאמינה שזה אתה..."
"אמא," קולו העדין הכה בה לאחר זמן ממושך, שוב- בעוצמתו. "אכן זה אני , אך לא לזמן רב אני פה" השיב חרש יהודה, התפרצות בכי נשמעה שוב.
"עד מתי? עד מתי בני יקירי? מדוע זה צריך להמשך זמן רב כל כך?" קול הבכי גבר.
יהודה ניגב את עיניו בלאות "אינני יודע אמא, אך זה למעננו למען כל עמ"י, אין ברירה מוכרחים להחזיק מעמד, התפללי אמא, התפללי, וה' יהיה בעזרנו, המצב קשה ביותר.."
"אתה חזק יהודה שלי ב"ה שזכיתי בבן כמוך, אך אני- כוחותיי נחלשים מיום ליום, אינני מסוגלת להחזיק מעמד בלעדיך... ואבא..." קולה נשנק "אני לא מסוגלת יהודה.."
"אמא, אנא, למעני את מוכרחה להמשיך, בעז"ה הכל יהיה מאחורינו, התחזקי ונעבור גם את זה, את מסוגלת אמא, את יודעת עד כמה קשים כל המשברים שעברת בחייך, את יכולה! ה' יהיה בעזרך ותצליחי בכל"
"תודה, יהודל'ה" ניגבה את דמעותיה, קולו העדין והנחוש נסך בה תקווה מחודשת "התקלח והחלף בגדים, אכין לך משקה חם"
"תודה אמא" חייך, "אל תדאגי בעז"ה הכל יהיה בסדר."
כשיצא מהמקלחת כבר חיכו לו על השולחן פרוסת עוגה ריחנית וכוס קקאו חמים.
"מתי עלייך לשוב?"
"עוד הלילה." השיב.
"כל כך מהר"? היא נשכה את שפתיה בחוזקה לבל תפרוץ שוב בבכי.
"צר לי אמא- אך אלו הפקודות"
"אכין לך צידה לדרך " אמרה. במאמץ רב ובזריזות נכנסה לחדר הצמוד. כעבור מספר דקות שבה ובידה תיק קטן.
"בתא זה" הצביע לעבר תא קטן שהיה מחובר בקצה התחתון של התיק, "ישנה מתנה בשבילך- פתח אותה מתי שתהיה זקוק לעזרה" היא מחתה את דמעותיה ונשקה לו על ראשו, יהודה קם והחל צועד לעבר הדלת.
"היי חזקה" עוד הספיק לומר לפני שסגר את הדלת בפעם האחרונה.
