אם זה מה שאני חושבת שזה-רגישות וסטיבולרית (חפשי הסבר מפורט יותר בגוגל), כדאי לקחת אותה כמה שיותר לגן שעשועים: נידנודים (יכול להיות שבהתחלה היא תפחד, נידנידו או שניים בתור התחלה, ומידי כמה ימים לנדנד עוד כמה נידנודים. בהתחילה חלש ו"הולך ומוסיף".

אותו דבר לגבי קרוסלה.

אם העניין מסובך מידי-לנדנד אותה על הידיים שלכם.

אני יודעת שזה נשמע הזוי ומופרך, אך גם בני סבל מזה ולא היה מוכן אפילו לעמוד ליד נדנדות. לאט לאט הוא התנדנד יותר יותר (אה, נזכרתי, גם מיגלשות עושות את העבודה יפה. אך לא רק זה לבד).

היום בגיל 8-הוא הרבה פחות מקיא בנסיעות (פעם הוא יכול היה להקיא אחרי נסיעה של 10 דק' באוטובוס!)

בהצלחה...

הבת שלי מלפני כשנה התחילה להקיא בנסיעות כשהיא הייתה בת קרוב לשנה והיא "משוגעת" על נדנדות, קרוסלות ושות' בד"כ אני מנדנדת/ מסובבת את הילדים שלי מהר (לפחות ביחס לקצב שאני רואה אמהות אחרות מנדנדות בגילאים האלה) והמתקנים לא גורמים לה להקיא.

טל, תלתל כשתמצאי את הפיתרון תגידי לי. הייתה תקופה שהקפדתי לתת לבת שלי לאכול הכי מאוחר 4 שעות לפני הנסיעה וזה לא כ"כ הועיל, הייתה תקופה שהקיאה בעיקר בנסיעות באוטובוס גם בנסיעות קצרות, ולא הקיאה בפעמים המעטות שנסענו ברכב גם כשהנסיעות ברכב היו ארוכות יותר מהאוטובוס ובפעם האחרונה שנסענו היא הקיאה ברכב.

והשני בן 7,ועדיין יש לשניהם רגישות מאוד גבוהה בנסיעות,ובמיוחד ארוכות,זה התחיל מזמן,בערך בן גיל שנתיים לשלוש,אצל, בן ה11 יש שיפור משמעותי ,בן ה7 עדיין סובל יותר,יש לנו רכב גדול [אז אין לשאר הילדים כלכך ברירה],והם יושבים בכיסאות הראשונים יותר,הרכב צריך להיות מאוורר,לפעמים גם כשקר מאוד החלון קצת פתוח שיהיה להם אוויר צח,גילינו שלהריח משהו שהם אוהבים כמו איזו לחמניה ,פיתה טריה,ואפילו חטיף מאוד עוזר להם,היו תקופות שהיה לנו לימון בנסיעה והייתי חורצת בו עם הציפורניים כדי שיריחו,כשהיינו נוסעים לשבת והייתי מביאה מרק חם לשבת,כל הדרך הייתי פותחת את הסיר והריח ממש נתן להם הרגעה מהבחילות[טוב ,זה בטח לא ואמר שאת צריכה סיר מרק חם קבוע בנסיעה,אבל כשזה היה יוצא ,זה מאוד עזר]

אני ממליצה להרחיק ארוחות מהנסיעה,ובגלל שזה קשה מעשית בגלל הגיל של הילדה ,לפני נסיעות לא לתת מוצרי חלב ,וארוחות כבדות,זה ,פשוט יותר קשה לעיקול ,וכשילד מקיא ארוחה כבדה זה לא נעים,עדיף לתת  תפוח ,דגנים ,פיתהבלי כלום,עוגיה קטנה.....אולי קרקרים....וכמובן לשתות רק מים,הקיא מאלו נסבל יותר,

דבר נוסף ,בגדים להחלפה ויותר מאחד,כבר קרה לנו שהבאתי סט אחד,והקיאו שוב,שקיות להקאה,ותבדקי שאין בהם חורים[גם זה קרה לי.....]

מגבונים,ובקבוק מים לשתיה ,וניקוי....!.נשמע מעייף?אכן ,אבל זה משתפר עם הזמן,והאמת שאנחנו נוסעים קצת פחות ממה שהיינו נוסעים בעבר...מקווה שעזרתי קצת

האמת שאת הרוב אני כבר מכירה ומיישמת. דווקא את השיטה של להריח אוכל אהוב לא ניסיתי עדיין, תודה על הרעיון

לא להתרגש ולעשות מזה עניין בכלל,להתיחס באדישות משהו[כמו כשילד מפספס ,כשהוא נגמל]

עכשיו היא קטנה ,אבל כשתגדל והיא תדע שאפשר לקבל סופר תשומת לב עם היא מקיאה,זה עלול לקרות ,כדי לקבל תשומי מיוחד,נשמע הזוי אבל מניסיון זה גם קרה כמה פעמים,אצל הילד בתקופה מסויימת,תביני שהיינו מתרגזים שזה קורה ,וזה קרה פי אלף יותר,מאשר בתקופה שלא עשינו מזה בכלל עניין,

יש שלושה מישורים וסטיבולרים שונים : קדימה ואחורה (כמו גילגול לפנים על מזרן)

                                                  הצידה (כמו גלגלון)

                                                  ובציר (כמו כיסא מסתובב. לא קרוסלה...)

יכול להיות שיש לה רגישות רק באחד מהם (אם היא אוהבת להתנדנד-אז המישור הראשון שכתבתי כנראה לא מדבר עליה).

קרוסלה אינה קשורה לאחד המישורים הללו.

מעניין ושווה בדיקה...

אצלי שיש לם את התופעה הזו מקטנות,דווקא מהילדים היותר ספורטיביים בבית,אין שום בעיה,בגילגולים,גלגלונים ,וכו... יש ילדים שהופכים למבוגרים עם נטיה לבחילות וגם הקאות,בנסיעות ארוכות,יש לנו שכן כזה,שזה עדיין קיים אצלו,צריכים פשוט אויר צח בנסיעה ועוד דברים שגיליתי בעצמי תוך כדי ניסוי וטעיה,במהלך השנים,יש מצב שמה שכתבת גם משפיע על משהו אבל, לא תמיד מחייב,,,הילדה של השואלת עדיין קטנה ,והשנים ילמדו אותם ממה זה נובע.........או,הרופא עם הם ילכו להתייעץ

הבן שלי מקיא בנסיעות מגיל 10 חודשים (ולכן הפכנו כיסא כמה שיותר מהר, אבל זה לא עזר). בגיל שנתיים-שלוש הוא נמנע מקרוסלות/נדנדות. התמדנו בריפוי בעיסוק וקרוסלות ועוד וכיום הוא לא נרתע מהן, אבל הנטיה להקאות פחתה מעט בלבד, רק בנסיעות קצרות בתוך העיר, בלי פיתולים בכבישים אין לו בחילה.

עד לפני כשנתיים היה סירופ לילדים נגד בחילות בנסיעה, אבל כיום לא מייצרים אותו כאן, אלא החברה הישראלית מייצרת ומשווקת בחו"ל בלבד!!! נסינו לתת הומיאופתיה נגד בחילות, צמידים מיוחדים (ברגע ששמנו את הצמיד ונכנסנו לאוטו, הוא הקיא כנראה מלחץ הצמיד!!).

פתרונות:

לפני כמה חודשים (בגיל 6) התחלנו מחוסר ברירה לתת 1/2 כדור שנועד למבוגרים וזה עוזר. אבל, עדיין בע"מ. נסענו שעה לבית קברות לאזכרה של אבי ז"ל. ברגע שנכנסנו לשטח עירוני והתחלנו בסיבובים- הוא הקיא 3 פעמים ומכאן ועד לבית אמי- המשיך עוד פעמיים. וזאת, למרות שלא נתנו לו לאכול שעה לפני הנסיעה, וגם אז- לא מוצרי חלב!! צריך להשתדל כמה שאפשר לעקוף כבישים מפותלים מאד.

פתרון נוסף: בדרך חזור מנסיעה מחוץ לעיר, חוזרים בחשיכה ואז, הוא פשוט נרדם ולא מקיא!

אולי זה לא זמן הארוחה לפני הנסיעה אלא מה יש בארוחה.

הבת שלי הפסיקה להקיא בנסיעות מהרגע שהפסקתי לה את מוצרי החלב לפני הנסיעות.

היא יכולה לאכול מה שהיא רוצה לפני ובמשך הנסיעה כל עוד זה לא חלבי.

שווה לבדוק.

בהצלחה

מה שהכי עזר לי:

1) אוויר - חלון פתוח

2) נסיעה בעמידה!!! באוטובוס יותר פשוט עמדתי במקומי ליד החלון,

ותמיד הצעתי  בנדיבות לפנות את מקומי

ברכב פרטי גם כן עמדתי

ולמניעה---

3) לא לאכול לפני נסיעה מאכלים מכבידים, שוקו, קפה,

עדיף מאכלים יבשים- קרקרים מדגנים מלאים וכד'

4) לא לשתות לפני

5) להתפנות לפני הנסיעה

להריח או לשתות אותו לפני או תוך כדי הנסיעה

הבת שלי סובלת גם מהעניין ועכשיו sos היה צריך פתרון ממשי כי היא נוסעת בהסעות כל יום כשעה עד לבית הספר ואמא טובה נתנה לי את העצה המעולה,כל יום היא מקבלת שני מסטיקים להלוך ולחזור ומאז בא לציון גואל...

עדיין אני שמה לה בתיק שקיות (בלי חורים) טישו ומגבונים לכל מקרה,אבל ב"ה המסטיקים שיחקו אותה.וככה היא גם אפילו לא מתלוננת על ההסעה הארוכה ושמחה ))

אבל אולי אפשר לנסות לפני נסיעה לתת תה קמומיל עם זנגוויל,זה אמור להרגיע, גם את הקיבה וגם את הקטנה.

זה באמת לא נעים.

האוכל היה קצת פחות מרוסס ורעיל.

אנחנו קונים בחנויות את הצבעים ופחות את הטעמים.

מרבית התפוחים שלנו בהקפאת ריקבון (רעל שגורם לו לא להתפשט- ז"א, תפוח מת! מוקפא. מפוחלץ, משומר , מומיה וכו']

תפוחי אדמה מלאי עיניים (מעיד שיש בהם סולנין)

עגבניות בוסר (כנ"ל. זה רעל, למי שלא יודע.)

שלא לדבר על הריסוסים (שקצת ירדו בגלל הרב שמואל אליהו) - של הירקות שהם של 'גוש קטיף' כביכול.

וכל הרעל שאנחנו מאכילים את עצמנו (מטוגן, משומן, מוקרם וכו')

לא נראה לי שיש הבדל גדול בתדירות התופעה באופן יחסי לכמות הנסיעות.

אני הקאתי המון בתור ילדה.

בעלי הקיא המון בתור ילד.

הילדים שלנו מקיאים המון בתור ילדים.

יוצאים לדרך עם שקיות, גיגיות, בגדים להחלפה, מים, מגבונים... 

ועושים הרבה עצירות בדרך, רצוי לפני ההקאה ולא רק אחרי...

עצם מרוחק אינו זז מול העיניים כמו עצמים קרובים, ולכן פחות משמש את המערכת הוסטיבולרית.

אצלנו זה עובד.

יש דבר שנקרא פיזיוטרפיה לסחרחורות: מישהו יודע אם זה שייך גם לילדים ? אני לא.

דבר ראשון- יש בזה כנראה גם עניין תורשתי

כי בעלי הקיא כשהיה ילד ועד היום ממש סובל בנסיעות (אם הוא לא נוהג)

וגם אבא שלי כך

ואכן זה לא פסח על אף אחד מהילדים- נראה לי עד 5 פעמים בנסיעה לאחת מהן.

ב"ה הגדולה שהתחילה שנה שעברה לנסוע כל יום בהסעה לביה"ס (בדרך מבחילה בטירוף!) ממש התרגלה והפסיקה להקיא.

אנחנו מגיל ממש קטן הרגלנו אותם להקיא בתוך שקית

לתינוקות פשוט החזקתי שקית מתחת לסנטר מהרגע שהם התחילו להראות סימני אי-נוחות (פעם אמא שלי לקחה אותי ברכב שלה עם הילדים והיתה בשוק "נסיעה זה ממש פרוייקט אצלך")

כמו שכבר כתבו:

לא לתת לאכול דברים כבדים ומבחילים

להשתדל כמה שאפשר לנסוע מוקדם בבוקר (לפני האוכל) או מאוחר בלילה (אז הם ישנים) 

לאוורר את הרכב

ולהיות מוכנים עם מלאן שקיות בלי חורים

מגבונים,

בגדים להחלפה (כדאי גם לעצמך- למקרה חירום),

מים (לא לתת הרבה כי היא תקיא את זה שוב)

ולקחת את זה ממש בנחת כי הם ממש סובלים מזה וזה ממש לא אשמתם.

ואנחנו גם מצ'פרים בסוף הנסיעה את מי שהקיא יפה בתוך שקית.

בהצלחה!

וסליחה שזה קצת מבולגן...

בפעם הבאה שניסע ננסה את השיטות שהעלו כאן.

תודה רבה על העזרה!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם